Social Services Are Broken. How We Can Fix Them | Hilary Cottam | TED.com

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Sigal Tifferet

I want to tell you three stories

אני רוצה לספר לכם שלושה סיפורים

about the power of relationships

על כוחם של יחסים

to solve the deep and complex social problems of this century.

לפתור את הבעיות החברתיות העמוקות והמסובכות של המאה הנוכחית.

You know, sometimes it seems like all these problems

אתם יודעים, לפעמים נראה שכל הבעיות האלה

of poverty, inequality, ill health, unemployment, violence, addiction --

של עוני, אי שיוויון, חולי, אבטלה, אלימות, התמכרות--

they're right there in one person's life.

נמצאות כולן בחייו של אדם אחד.

So I want to tell you about someone like this that I know.

אז אני רוצה לספר לכם על אשה כזו שאני מכירה.

I'm going to call her Ella.

אקרא לה אלה.

Ella lives in a British city on a run down estate.

אלה גרה בעיר בריטית בבנין מוזנח.

The shops are closed, the pub's gone,

החנויות סגורות, הפאבים נסגרו,

the playground's pretty desolate and never used,

גני המשחקים שוממים ואינם בשימוש,

and inside Ella's house, the tension is palpable

ובתוך ביתה של אלה ניתן לחוש במתח,

and the noise levels are deafening.

והרעש מחריש אוזניים.

The TV's on at full volume.

הטלויזיה דלוקה בווליום גבוה.

One of her sons is fighting with one of her daughters.

אחד מבניה רב עם אחת מבנותיה

Another son, Ryan, is keeping up this constant stream of abuse from the kitchen,

בן אחר, ריאן, צועק מהמטבח,

and the dogs are locked behind the bedroom door and straining.

והכלבים נעולים בחדר השינה ונאנקים,

Ella is stuck.

אלה תקועה.

She has lived with crisis for 40 years.

היא חיה במשבר כבר 40 שנה.

She knows nothing else, and she knows no way out.

היא לא מכירה שום דבר אחר, והיא לא מכירה שום מוצא.

She's had a whole series of abusive partners,

היו לה סדרה של בני זוג מתעללים,

and, tragically, one of her children has been taken into care by social services.

ולמרבה הצער, אחד מילדיה נלקח על ידי שירותי הרווחה.

The three children that still live with her

שלושת הילדים שעדיין גרים איתה

suffer from a whole range of problems, and none of them are in education.

סובלים ממגוון רחב של בעיות, ואף לא אחד מהם נמצא במסגרת חינוכית.

And Ella says to me that she is repeating the cycle

ואלה אומרת לי שהיא חוזרת על מעגל החיים

of her own mother's life before her.

של אמה שלה.

But when I met Ella, there were 73 different services

אבל כשפגשתי את אלה, עמדו לרשותה בעיר בה גרה

on offer for her and her family in the city where she lives,

73 שירותים שונים,

73 different services run out of 24 departments in one city,

73 שירותים שונים שמופעלים על ידי 24 מחלקות בעיר אחת.

and Ella and her partners and her children were known to most of them.

ואלה ובן הזוג שלה והילדים שלה היו מוכרים לרובם.

They think nothing of calling social services

הם לא חושבים להתקשר לשירותי הרווחה

to try and mediate one of the many arguments that broke out.

ולנסות לגשר על אחד הויכוחים הרבים שלהם.

And the family home was visited on a regular basis by social workers,

ובית המשפחה זכה לביקורים קבועים של עובדים סוציאליים,

youth workers, a health officer, a housing officer, a home tutor

עובדי נוער, עובד בריאות, קצין מבחן, מורה פרטי

and the local policemen.

והשוטרים המקומיים.

And the governments say that there are 100,000 families

והממשלה אומרת שיש כיום בבריטניה

in Britain today like Ella's,

100,000 משפחות כמו זו של אלה,

struggling to break the cycle of economic, social and environmental deprivation.

שנאבקות לפרוץ את מעגל החסך הכלכלי והסביבתי.

And they also say that managing this problem

והם אומרים גם שטיפול בבעיה הזו

costs a quarter of a million pounds per family per year

עולה רבע מיליון ליש"ט למשפחה בשנה.

and yet nothing changes.

ובכל זאת שום דבר לא משתנה.

None of these well-meaning visitors are making a difference.

אף אחד מכל המבקרים האלה, בעלי הכוונות הטובות, לא גורם לשינוי.

This is a chart we made in the same city with another family like Ella's.

זו טבלה שעשינו באותה העיר עם משפחה דומה לזו של אלה.

This shows 30 years of intervention in that family's life.

היא מראה 30 שנה של התערבות בחיי המשפחה.

And just as with Ella, not one of these interventions is part of an overall plan.

וממש כמו עם אלה, אף אחת מההתערבויות האלה אינה חלק מתוכנית מקיפה.

There's no end goal in sight.

אין שום מטרה באופק.

None of the interventions are dealing with the underlying issues.

אף אחת מההתערבויות האלה לא מטפלת בנושאים המהותיים.

These are just containment measures, ways of managing a problem.

אלה רק צעדי בלימה, דרכים לנהל את הבעיה.

One of the policemen says to me,

אחד השוטרים אמר לי,

"Look, I just deliver the message and then I leave."

"תראי, אני רק מעביר את המסר ואז אני עוזב."

So, I've spent time living with families like Ella's

אז ביליתי זמן עם משפחות כמו זו של אלה

in different parts of the world,

באזורים שונים של העולם,

because I want to know: what can we learn

כי רציתי לדעת מה ניתן ללמוד

from places where our social institutions just aren't working?

ממקומות בהם המוסדות הסוציאליים שלנו פשוט לא פועלים?

I want to know what it feels like to live in Ella's family.

אני רוצה לדעת איך ההרגשה לחיות במשפחה של אלה.

I want to know what's going on and what we can do differently.

אני רוצה לדעת מה קורה, ומה ניתן לעשות באופן שונה.

Well, the first thing I learned is that cost is a really slippery concept.

ובכן, הדבר הראשון שלמדתי הוא שעלות הוא מושג חלקלק.

Because when the government says that a family like Ella's

כי כשהממשלה אומרת שמשפחה כמו של אלה

costs a quarter of a million pounds a year to manage,

עולה רבע מיליון ליש"ט לשנה לטיפול,

what it really means

מה שזה באמת אומר

is that this system costs a quarter of a million pounds a year.

זה שההמערכת הזו עולה רבע מיליון ליש"ט לשנה.

Because not one penny of this money actually touches Ella's family

מכיוון שלמעשה, אף פני לא נוגע במשפחה של אלה

in a way that makes a difference.

באופן משמעותי.

Instead, the system is just like this costly gyroscope

במקום זה, המערכת היא כמו גִּירוֹסְקוֹפּ יקר

that spins around the families, keeping them stuck at its heart,

שמסתובב סביב המשפחות, ומשאיר אותן תקועות בליבו,

exactly where they are.

בדיוק איפה שהם נמצאים.

And I also spent time with the frontline workers,

וביליתי גם זמן עם העובדים בחזית,

and I learned that it is an impossible situation.

ולמדתי שזה מצב בלתי אפשרי.

So Tom, who is the social worker for Ella's 14-year-old son Ryan,

אז תום, שהוא העובד הסוציאלי של בנה בן ה-14 של אלה,

has to spend 86 percent of his time servicing the system:

צריך לבלות 86 אחוז מהזמן שלו כדי לשרת את המערכת:

meetings with colleagues, filling out forms,

פגישות עם עמיתים, מילוי טפסים,

more meetings with colleagues to discuss the forms,

עוד פגישות עם עמיתים לדיון בטפסים,

and maybe most shockingly,

ואולי עוד יותר מזעזע,

the 14 percent of the time he has to be with Ryan

ב- 14 האחוזים הנותרים שבהם הוא צריך להיות עם רייאן

is spent getting data and information for the system.

הוא עסוק בהשגת נתונים ומידע עבור המערכת.

So he says to Ryan,

אז הוא אומר לרייאן,

"How often have you been smoking? Have you been drinking?

"כל כמה זמן אתה מעשן? אתה שותה?

When did you go to school?"

מתי הלכת לבית הספר?"

And this kind of interaction rules out the possibility

ואינטראקציה כזו שוללת כל אפשרות

of a normal conversation.

של שיחה רגילה.

It rules out the possibility of what's needed

היא שוללת כל אפשרות לעשות את מה שנחוץ

to build a relationship between Tom and Ryan.

כדי לבנות יחסים בין תום וריאן.

When we made this chart,

כשהכננו את השרטוט הזה,

the frontline workers, the professionals --

העובדים בחזית, אנשי המקצוע--

they stared at it absolutely amazed.

הסתכלו על זה בתדהמה גמורה.

It snaked around the walls of their offices.

זה הזדחל סביב קירות המשרדים שלהם.

So many hours, so well meant, but ultimately so futile.

כל כך הרבה שעות, מלאות כוונות טובות, אבל בסופו של דבר - חסר כל תועלת.

And there was this moment of absolute breakdown,

והיה רגע של התמוטטות מוחלטת,

and then of clarity:

ולאחר מכן בהירות:

we had to work in a different way.

אנחנו צריכים לעבוד בדרך אחרת.

So in a really brave step, the leaders of the city where Ella lives

אז בצעד אמיץ ביותר, המנהיגים בעיר בה אלה גרה

agreed that we could start by reversing Ryan's ratio.

הסכימו שאפשר להתחיל להפוך את היחס של רייאן.

So everyone who came into contact with Ella or a family like Ella's

כך שכל מי שהיה בקשר עם אלה או עם משפחות כמו של אלה,

would spend 80 percent of their time working with the families

יעבוד 80 אחוז מהזמן שלו עם המשפחות

and only 20 percent servicing the system.

ורק 20 אחוז לטובת המערכת.

And even more radically,

ואפילו יותר מהפכני מכך,

the families would lead

המשפחות הן שיובילו,

and they would decide who was in a best position to help them.

והן שיחליטו מי יכול לסייע להם בצורה המיטבית.

So Ella and another mother were asked to be part of an interview panel,

כך שאלה ואימא נוספת נתבקשו להיות חלק מקבוצת מיקוד,

to choose from amongst the existing professionals

שתבחר מבין אנשי המקצוע הקיימים

who would work with them.

מי יעבוד איתם.

And many, many people wanted to join us,

ואנשים רבים רצו להצטרף אלינו,

because you don't go into this kind of work to manage a system,

כי אנשים לא מגיעים למקצועות האלה כדי לנהל מערכת,

you go in because you can and you want to make a difference.

הם מגיעים כדי לגרום לשינוי.

So Ella and the mother asked everybody who came through the door,

אז אלה והאימא השנייה שאלו כל אחד שנכנס בדלת,

"What will you do when my son starts kicking me?"

"מה תעשה כשהבן שלי יתחיל לבעוט בי?"

And so the first person who comes in says,

ואז הבן אדם הראשון שנכנס אמר,

"Well, I'll look around for the nearest exit

"אני אחפש את היציאה הקרובה ביותר

and I will back out very slowly,

ואני אסוג לאט לאט,

and if the noise is still going on, I'll call my supervisor."

ואם הרעש יימשך, אני אקרא למפקח."

And the mothers go, "You're the system. Get out of here!"

והאימא אמרה, "אתה המערכת. צא מפה!"

And then the next person who comes is a policeman, and he says,

והבא היה שוטר, והוא אמר,

"Well, I'll tackle your son to the ground and then I'm not sure what I'll do."

"אני אפיל אותו לארץ ואז אני לא בטוח מה אעשה."

And the mothers say, "Thank you."

והאימא אומרת, "תודה."

So, they chose professionals who confessed

אז הן בחרו אנשי מקצוע שהודו

they didn't necessarily have the answers,

שאין להם בהכרח את התשובות,

who said -- well, they weren't going to talk in jargon.

כאלה שלא מדברים בקלישאות.

They showed their human qualities and convinced the mothers

הם הראו את האיכויות האנושיות שלהם ושכנעו את האמהות

that they would stick with them through thick and thin,

שהם ישארו איתם באש ובמים,

even though they wouldn't be soft with them.

למרות שהם לא יהיו רכים איתם.

So these new teams and the families

אז הצוותים החדשים האלה והמשפחות

were then given a sliver of the former budget,

קיבלו חלק זעיר מהתקציב הקודם,

but they could spend the money in any way they chose.

אבל הם יכלו להוציא את הכסף בכל דרך בה בחרו.

And so one of the families went out for supper.

אז אחת המשפחות יצאה לארוחת ערב.

They went to McDonald's and they sat down and they talked and they listened

הם הלכו למקדונלדס והם ישבו והם דיברו והם הקשיבו

for the first time in a long time.

בפעם הראשונה מזה זמן רב.

Another family asked the team

משפחה אחרת שאלה את הצוות

if they would help them do up their home.

אם הם יכולים לסייע להם לשפץ את ביתם.

And one mother took the money

ואימא אחת לקחה את הכסף

and she used it as a float to start a social enterprise.

והשתמשה בו כבסיס כדי להתחיל מיזם חברתי.

And in a really short space of time,

ובפרק זמן ממש קצר,

something new started to grow:

דבר חדש החל לצמוח:

a relationship between the team and the workers.

יחסים בין הצוות והעובדים.

And then some remarkable changes took place.

ואז החלו להתרחש שינויים יוצאי דופן.

Maybe it's not surprising

אולי זה לא מפתיע

that the journey for Ella has had some big steps backwards

שבמסע של אלה היו גם נסיגות

as well as forwards.

ולא רק התקדמות.

But today, she's completed an IT training course,

אבל היום, היא השלימה קורס ניהול מחשבים,

she has her first paid job, her children are back in school,

זו הפעם הראשונה שהיא עובדת בשכר, הילדים שלה חזרו לבית הספר,

and the neighbors,

והשכנים,

who previously just hoped this family would be moved anywhere

שבעבר רק קיוו שהמשפחה הזו תעבור דירה

except next door to them,

למקום רחוק מהם,

are fine.

הם בסדר.

They've made some new friendships.

הם יצרו כמה חברויות חדשות

And all the same people have been involved in this transformation --

וכל אותם אנשים היו מעורבים באותם שינויים --

same families, same workers.

אותן משפחות, אותם עובדים.

But the relationship between them has been supported to change.

אבל היחסים בינהם תמכו בשינוי.

So I'm telling you about Ella because I think that relationships

אז אני מספרת לכם על אלה כי אני חושבת שהיחסים

are the critical resource we have

הם המשאב העיקרי שיש לנו

in solving some of these intractable problems.

כדי לפתור חלק מאותן בעיות בלתי פתירות.

But today, our relationships are all but written off

אבל היום, היחסים בינינו הם כאלה שוויתרו עליהם

by our politics, our social policies, our welfare institutions.

על ידי הפוליטיקה, המדיניות החברתית ומוסדות הרווחה שלנו.

And I've learned that this really has to change.

ואני למדתי שזה ממש חייב להשתנות.

So what do I mean by relationships?

אז מה אני מתכוונת ביחסים?

I'm talking about the simple human bonds between us,

אני מדברת על אותם קשרים אנושיים בינינו,

a kind of authentic sense of connection, of belonging,

הרגשה של חיבור אמיתי, של שייכות,

the bonds that make us happy, that support us to change,

הקשרים שעושים אותנו מאושרים, שמסייעים לנו להשתנות,

to be brave like Ella and try something new.

להיות אמיצים כמו אלה ולנסות משהו חדש.

And, you know, it's no accident

ואתם יודעים, זה לא מקרה

that those who run and work in the institutions

שאלה שעובדים במוסדות

that are supposed to support Ella and her family

שאמורים לסייע לאלה ולמשפחתה

don't talk about relationships,

לא מדברים על יחסים,

because relationships are expressly designed out of a welfare model

כי יחסים בכוונה הוצאו ממודל הרווחה

that was drawn up in Britain and exported around the world.

שתוכנן באנגליה והופץ לשאר העולם.

The contemporaries of William Beveridge,

לבני זמנו של ויליאם בוורידג',

who was the architect of the first welfare state

שהיה האדריכל של מדינת הרווחה הראשונה

and the author of the Beveridge Report,

והמחבר של דו"ח בוורידג',

had little faith in what they called the average sensual or emotional man.

היה אמון מועט במה שהם קראו "האדם הרגשי הממוצע".

Instead, they trusted this idea of the impersonal system

במקום זה, הם תמכו ברעיון של מערכת לא אישית

and the bureaucrat who would be detached and work in this system.

ושל פקידים מרוחקים העובדים בה.

And the impact of Beveridge

וההשפעה של בוורידג'

on the way the modern state sees social issues

על הדרך בה המדינה רואה את הנושאים החברתיים

just can't be underestimated.

היא עצומה.

The Beveridge Report sold over 100,000 copies

דו"ח בוורידג' נמכר ביותר מ-100,000 עותקים

in the first weeks of publication alone.

כבר בשבועות הראשונים להוצאתו לאור.

People queued in the rain on a November night to get hold of a copy,

אנשים עמדו בתור בגשם בערב נובמבר כדי להשיג עותק.

and it was read across the country, across the colonies, across Europe,

וקראו את זה בכל רחבי המדינה, וברחבי הקולוניות, וברחבי אירופה

across the United States of America,

ברחבי ארצות הברית,

and it had this huge impact

והיתה לו השפעה עצומה

on the way that welfare states were designed around the globe.

על הדרך בה עוצבו מדינות רווחה ברחבי העולם.

The cultures, the bureaucracies, the institutions -- they are global,

התרבויות, הבירוקרטיות, המוסדות--הם גלובליים

and they've come to seem like common sense.

והם הפכו להיות הנוהג המקובל.

They've become so ingrained in us,

הם התקבעו אצלנו כל כך

that actually we don't even see them anymore.

עד שאנחנו לא רואים אותם יותר.

And I think it's really important to say that in the 20th century,

ולדעתי חשוב מאוד לומר שבמאה העשרים

they were remarkably successful, these institutions.

המוסדות האלה הצליחו מאוד.

They led to longer lifespans, the eradication of mass disease,

הם הביאו להארכת תוחלת החיים, הכחדת מחלות המוניות,

mass housing, almost universal education.

דיור המוני, כמעט חינוך לכולם.

But at the same time,

אבל באותה העת,

Beveridge sowed the seeds of today's challenges.

בוורידג' זרע את הזרעים לאתגרים של היום.

So let me tell you a second story.

אז בואו ואספר לכם סיפור נוסף.

What do you think today is a bigger killer than a lifetime of smoking?

מה לדעתכם רוצח יותר אנשים כיום מאשר עישון סיגריות כל החיים?

It's loneliness.

זוהי הבדידות.

According to government statistics, one person over 60 -- one in three --

על פי נתוני הממשלה, אחד מכל שלושה בני 60 ומעלה

doesn't speak to or see another person in a week.

לא מדבר או רואה אדם אחר במשך שבוע.

One person in 10, that's 850,000 people,

אדם אחד מתוך 10 זה 850,000 אנשים

doesn't speak to anyone else in a month.

לא מדבר עם אף אחד במשך חודש.

And we're not the only people with this problem;

ואנחנו לא היחידים עם הבעיה הזו;

this problem touches the whole of the Western world.

הבעיה הזו נוגעת לכל העולם המערבי.

And it's even more acute in countries like China,

וזה אפילו יותר חמור במדינות כמו סין,

where a process of rapid urbanization, mass migration, has left older people

שם עיור מהיר והגירה מסיבית הותירו אנשים זקנים

alone in the villages.

לבד בכפרים.

And so the services that Beveridge designed and exported --

וכך השרותים שבוורידג' תכנן וייצא

they can't address this kind of problem.

לא יכולים לטפל בבעיות כאלה.

Loneliness is like a collective relational challenge,

בדידות היא בעיית יחסים קולקטיבית,

and it can't be addressed by a traditional bureaucratic response.

ואי אפשר לטפל בה באמצעים בירוקרטיים מסורתיים.

So some years ago, wanting to understand this problem,

אז לפני כמה שנים, מתוך רצון להבין את הבעיה הזו,

I started to work with a group of about 60 older people

התחלתי לעבוד עם קבוצה של בערך 60 אנשים מבוגרים

in South London, where I live.

בדרום לונדון, שם אני חיה.

I went shopping, I played bingo,

הלכתי לקניות, שיחקתי בינגו,

but mainly I was just observing and listening.

אבל בעיקר הסתכלתי והקשבתי.

I wanted to know what we could do differently.

רציתי לדעת מה נוכל לעשות אחרת.

And if you ask them, people tell you they want two things.

ואם אתם שואלים אותם, אנשים אומרים לכם שהם רוצים שני דברים.

They want somebody to go up a ladder and change a light bulb,

הם רוצים שמישהו יעלה על סולם ויחליף להם נורה,

or to be there when they come out of hospital.

או יהיה שם כשהם יוצאים מבית החולים.

They want on-demand, practical support.

הם רוצים תמיכה פרקטית לפי דרישה.

And they want to have fun.

והם רוצים לעשות כיף.

They want to go out, do interesting things with like-minded people,

הם רוצים לצאת, לעשות דברים מעניינים עם אנשים דומים,

and make friends like we've all made friends at every stage of our lives.

ולהתחבר כמו שכולנו יוצרים חברים בכל שלב בחיים.

So we rented a phone line, hired a couple of handymen,

אז שכרנו קו טלפון, שכרנו מספר שיפוצניקים,

and started a service we called "Circle."

והתחלנו שרות שנקרא "סירקל."

And Circle offers its local membership a toll-free 0 800 number

וסירקל מציע לחברים המקומיים שלו מספר 1-800 חינמי

that they can call on demand for any support.

אליו הם יכולים להתקשר לפי דרישה לכל עזרה.

And people have called us for so many reasons.

ואנשים קראו לנו מהרבה סיבות.

They've called because their pets are unwell,

הם קראו לנו כי החיות שלהם חלו,

their DVD is broken, they've forgotten how to use their mobile phone,

ה DVD שלהם התקלקל, הם שכחו איך להשתמש בטלפון הנייד,

or maybe they are coming out of hospital

או אולי הם יצאו מבית החולים

and they want someone to be there.

והם רצו מישהו שם.

And Circle also offers a rich social calendar --

וסירקל גם מציע מגוון אירועים חברתיים:

knitting, darts, museum tours, hot air ballooning -- you name it.

רקמה, חיצים, סיורים במוזיאונים, טיסות בכדור פורח -- מה שתרצו.

But here's the interesting thing, the really deep change:

אבל הנה הדבר המעניין, השינוי העמוק באמת:

over time, the friendships that have formed

במשך הזמן, החברויות שנוצרו

have begun to replace the practical offer.

החליפו את הצורך בעזרה פרקטית.

So let me tell you about Belinda.

למשל בלינדה.

Belinda's a Circle member, and she was going into hospital for a hip operation,

בלינדה היא חברה בסירקל, והיא הלכה לבית החולים להחלפת מפרק ירך,

so she called her local Circle to say they wouldn't see her for a bit.

אז היא התקשרה לסירקל המקומי כדי להגיד שהם לא יראו אותה בקרוב.

And Damon, who runs the local Circle, calls her back and says, "How can I help?"

ודיימון, שמנהל את הסניף, התקשר אליה ושאל, "איך אפשר לעזור?"

And Belinda says, "Oh no, I'm fine --

ובלינדה אמרה, "או לא, אני בסדר --

Jocelyn is doing the shopping, Tony's doing the gardening,

ג'וסלין עושה את הקניות, טוני מגנן,

Melissa and Joe are going to come in and cook and chat."

מליסה וג'ו יבואו ויבשלו וישוחחו איתי."

So five Circle members had organized themselves

אז חמישה חברי סירקל התארגנו בעצמם

to take care of Belinda.

לטפל בבלינדה.

And Belinda's 80, although she says that she feels 25 inside,

ובלינדה בת 80, למרות שהיא אומרת שהיא מרגישה בת 25 מבפנים,

but she also says

אבל היא גם אומרת

that she felt stuck and pretty down when she joined Circle.

שהיא הרגישה תקועה ודי מדוכאת כשהיא הצטרפה לסירקל.

But the simple act of encouraging her to come along to that first event

אבל הפעולה הפשוטה של לעודד אותה להגיע לאירוע הראשון

led to a process where natural friendships formed,

הובילה להיווצרות של חברויות טבעיות,

friendships that today are replacing the need for expensive services.

חברויות שמחליפות את הצורך בשירותים יקרים.

It's relationships that are making the difference.

היחסים הם שיוצרים את השינוי.

So I think that three factors have converged

אז אני חושבת ששלושה גורמים התאגדו

that enable us to put relationships at the heart and center

כדי לאפשר לנו לשים יחסים במרכז

of how we solve social problems today.

של פתרון בעיות חברתיות.

Firstly, the nature of the problems --

ראשית, הטבע של הבעיה

they've changed, and they require different solutions.

שהשתנה ודורש פתרונות שונים.

Secondly, the cost, human as much as financial, of doing business as usual.

שנית, העלות, אנושית כמו גם כלכלית, של להמשיך בעסקים כרגיל.

And thirdly, technology.

ושלישית, טכנולוגיה.

I've talked about the first two factors.

דיברתי על שני הגורמים הראשונים.

It's technology that enables these approaches to scale

זו טכנולוגיה שמאפשרת לגישות האלו לגדול

and potentially now support thousands of people.

ופוטנציאלית לתמוך באלפי אנשים.

So the technology we've used is really simple,

אז הטכנולוגיה בה השתשמשנו באמת פשוטה,

it's made up of available things like databases, mobile phones.

היא בנויה מדברים זמינים כמו מאגרי מידע, טלפונים ניידים.

Circle has got this very simple system that underpins it,

לסירקל יש מערכת פשוטה,

enables a small local team to support a membership of up to a thousand.

שמאפשרת לקבוצות מקומיות קטנות לתמוך בעד אלף איש.

And you can contrast this with a neighborhood organization

ואפשר להשוות את זה לארגון שכונתי

of the 1970s,

של שנות ה 70,

when this kind of scale just wasn't possible,

שלא יכול היה להתמודד עם מספרים כאלה,

neither was the quality or the longevity that the spine of technology can provide.

והטכנולוגיה יכולה לספק גם איכות חיים ותוחלת חיים.

So it's relationships underpinned by technology

אז אלה יחסים שמתבססים על הטכנולוגיה

that can turn the Beveridge models on their heads.

שיכולים להפוך את מודל בוורידג' על פיו.

The Beveridge models are all about institutions with finite resources,

המודלים של בוורידג' מתיחסים למוסדות עם משאבים מוגבלים,

anonymously managing access.

שמנהלים גישה באופן אנונימי.

In my work at the front line,

בעבודה שלי בקו הקדמי,

I've seen again and again how up to 80 percent of resource

ראיתי שוב ושוב איך עד 80 אחוז מהמשאבים

is spent keeping people out.

מבוזבזים על הרחקה של אנשים.

So professionals have to administer

אז מקצוענים צריכים לנהל

these increasingly complex forms of administration

את המינהלות המורכבות הללו

that are basically about stopping people accessing the service

שמונעות מאנשים גישה לשרות

or managing the queue.

או מנהלות את התור.

And Circle, like the relational services that we and others have designed,

וסירקל, כמו שרותי יחס שאנחנו ואחרים פיתחנו,

inverts this logic.

הופכים את הלוגיקה הזו.

What it says is, the more people, the more relationships,

זה אומר שככל שיש יותר אנשים, יהיו יותר יחסים,

the stronger the solution.

והפתרון יהיה חזק יותר.

So I want to tell you my third and final story,

אנ אני רוצה לספר לכם את הסיפור האחרון שלי,

which is about unemployment.

שנוגע לאבטלה.

In Britain, as in most places in the world,

בבריטניה, כמו ברוב המקומות בעולם,

our welfare states were primarily designed

מדינות הרווחה שלנו תוכננו בעיקר

to get people into work,

כדי להכניס אנשים לעבודה,

to educate them for this,

כדי לחנך אותם לזה,

and to keep them healthy.

ולשמור עליהם בריאים.

But here, too, the systems are failing.

אבל גם פה, המערכות כושלות.

And so the response has been

והתגובה היתה

to try and make these old systems even more efficient and transactional --

לנסות ולהפוך את המערכות הישנות ליותר יעילות,

to speed up processing times, divide people into ever-smaller categories,

כדי להאיץ את זמן העיבוד, לחלק אנשים לקטגוריות קטנות יותר ויותר,

try and target services at them more efficiently -- in other words,

לנסות ולכוון אליהם שרותים ביתר יעילות -- במילים אחרות,

the very opposite of relational.

ההפך המוחלט מיחסים אנושיים.

But guess how most people find work today?

אבל נחשו איך רוב האנשים מוצאים היום עבודה?

Through word of mouth.

דרך אנשים אחרים.

It turns out that in Britain today, most new jobs are not advertised.

מסתבר שבבריטניה היום, רוב העבודות החדשות לא מתפרסמות.

So it's friends that tell you about a job,

אז אלה חברים שמספרים לכם על עבודה,

it's friends that recommend you for a job,

אלה חברים שממליצים עליכם לעבודה,

and it's a rich and diverse social network that helps you find work.

וזו רשת חברתית עשירה ומגוונת שעוזרת לכם למצוא עבודה.

Maybe some of you here this evening are thinking,

אולי כמה מכם פה הערב חושבים,

"But I found my job through an advert,"

"אבל מצאתי את העבודה שלי דרך מודעה,"

but if you think back, it was probably a friend that showed you the ad

אבל אם תחשבו אחורה, זה כנראה היה חבר שהראה לכם את המודעה

and then encouraged you to apply.

ועודד אתכם להגיש מועמדות.

But not surprisingly,

אבל שלא במפתיע,

people who perhaps most need this rich and diverse network

האנשים שהכי צריכים את הרשת הענפה הזו

are those who are most isolated from it.

הם אלה שהכי מנותקים ממנה.

So knowing this,

אז מתוך ההכרה הזו,

and also knowing about the costs and failure of current systems,

וההכרה בעלויות ובכשלונות של המערכות הקיימות,

we designed something new with relationships at its heart.

תכננו משהו חדש המבוסס על יחסים.

We designed a service that encourages people to meet up,

תכננו שירות שמעודד אנשים להיפגש,

people in and out of work,

אנשים עובדים ולא עובדים,

to work together in structured ways

כדי לעבוד יחד בדרכים מובנות

and try new opportunities.

ולנסות הזדמנויות חדשות.

And, well, it's very hard to compare the results of these new systems

וקשה מאוד להשוות את התוצאות של המערכות החדשות

with the old transactional models,

עם המודלים הישנים,

but it looks like, with our first 1,000 members,

אבל נראה שעם 1,000 החברים החדשים שלנו,

we outperformed existing services by a factor of three,

הצלחנו פי שלושה מהמערכות הקיימות,

at a fraction of the cost.

בעלות נמוכה בהרבה.

And here, too, we've used technology,

וגם פה, השתמשנו בטכנולוגיה,

but not to network people in the way that a social platform would do.

אבל לא כדי לרשת אנשים כפי שעושות פלטפורמות חברתיות.

We've used it to bring people face to face and connect them with each other,

השתמשנו בה כדי לחבר אנשים פנים אל פנים ולחבר אותם לאחרים,

building real relationships and supporting people to find work.

לבנות יחסים אמיתיים ולתמוך באנשים במציאת עבודה.

At the end of his life, in 1948,

בסוף חייו, ב 1948,

Beveridge wrote a third report.

בוורידג' כתב דוח שלישי.

And in it he said he had made a dreadful mistake.

ובו הוא אמר שעשה טעות נוראית.

He had left people and their communities out.

הוא השאיר אנשים ואת הקהילות שלהם בחוץ.

And this omission, he said, led to seeing people,

וההחסרה הזו, הוא אמר, גרמה לתפיסה של אנשים

and people starting to see themselves,

בתוך קטגוריות של ביורוקרטיות ומוסדות,

within the categories of the bureaucracies and the institutions.

גם על ידי האנשים עצמם.

And human relationships were already withering.

ויחסים אנושיים כבר החלו להיפגע.

But unfortunately, this third report was much less read

אבל למרבה הצער, הדוח השלישי הזה נקרא הרבה פחות

than Beveridge's earlier work.

מהעבודות הקודמות של בוורידג'.

But today, we need to bring people and their communities

אבל היום, אנחנו צריכים לחבר אנשים ואת הקהילות שלהם

back into the heart of the way we design new systems and new services,

חזרה ללב של הדרך בה אנחנו מעצבים מערכות חדשות ושרותים חדשים,

in an approach that I call "Relational Welfare."

בגישה שאני קורא לה "רווחה בעזרת יחסים."

We need to leave behind these old, transactional,

אנחנו צריכים להשאיר מאחור את המודלים

unsuitable, outdated models,

הלא מתאימים, המיושנים,

and we need to adopt instead the shared collective relational responses

ואנחנו צריכים לאמץ במקומם את התגובות האנושיות הקולקטיביות המשותפות

that can support a family like Ella's,

שיכולות לתמוך במשפחה כמו זו של אלה,

that can address an issue like loneliness,

שיכולות לטפל בבדידות,

that can support people into work and up the skills curve

שיכולות לסייע לאנשים לעבודה וברכישת יכולות

in a modern labor market,

בשוק עבודה מודרני,

that can also address challenges of education, of health care systems,

שיכולות גם להתמודד עם אתגרים של חינוך, של מערכות בריאות,

and so many more of those problems that are pressing on our societies.

ועוד בעיות רבות המעיקות על החברות שלנו.

It is all about relationships.

הכל נוגע ליחסים.

Relationships are the critical resource we have.

יחסים הם המשאב הקריטי שיש לנו.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)