Zeynep Tufekci: How the Internet has made social change easy to organize, hard to win

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

So recently, we heard a lot about how social media helps empower protest,

אז לאחרונה, שמענו הרבה על איך המדיה החברתית עוזרת לחזק מחאה,

and that's true,

וזה נכון,

but after more than a decade

אבל אחרי יותר מעשור

of studying and participating in multiple social movements,

של חקר והשתתפות בהרבה תנועות חברתיות,

I've come to realize

הבנתי

that the way technology empowers social movements

שהדרך בה טכנולוגיה מחזקת תנועות חברתיות

can also paradoxically help weaken them.

יכולה גם באופן פרדוקסלי להחליש אותן.

This is not inevitable, but overcoming it requires diving deep

זה לא בלתי נמנע, אבל להתגבר על זה דורש לצלול עמוק

into what makes success possible over the long term.

למה שהופך את ההצלחה לאפשרית בטווח הארוך.

And the lessons apply in multiple domains.

והשיעור רלוונטי במגוון נושאים.

Now, take Turkey's Gezi Park protests, July 2013,

עכשיו, קחו את מחאת פארק גזי בטורקיה, ביולי 2013.

which I went back to study in the field.

שחזרתי לחקור בשדה.

Twitter was key to its organizing.

טוויטר היה המפתח לארגון שלה.

It was everywhere in the park -- well, along with a lot of tear gas.

זה היה בכל מקום בפארק -- ובכן, יחד עם הרבה גז מדמיע.

It wasn't all high tech.

זה לא היה הכל הייטק.

But the people in Turkey had already gotten used to the power of Twitter

אבל האנשים בטורקיה כבר התרגלו לכוח של טוויטר

because of an unfortunate incident about a year before

בגלל תקרית אומללה בערך שנה לפני כן

when military jets had bombed and killed

כשמטוסי קרב הפציצו והרגו

34 Kurdish smugglers near the border region,

34 מבריחים כורדים ליד גבול האזור,

and Turkish media completely censored this news.

והמדיה הטורקית צינזרה לגמרי את החדשות.

Editors sat in their newsrooms

העורכים ישבו בחדרי החדשות שלהם

and waited for the government to tell them what to do.

וחיכו לממשלה שתגיד להם מה לעשות.

One frustrated journalist could not take this anymore.

עיתואני מתוסכל אחד לא היה יכול לסבול את זה יותר.

He purchased his own plane ticket,

הוא רכש כרטיס טיסה בעצמו,

and went to the village where this had occurred.

וטס לכפר שבו זה התרחש.

And he was confronted by this scene:

והוא עמד מול הסצנה הזו:

a line of coffins coming down a hill, relatives wailing.

שורה של ארונות מתים יורדים מהגבעה, קרובים מיללים.

He later he told me how overwhelmed he felt,

לאחר מכן הוא אמר לי כמה קשה הוא הרגיש,

and didn't know what to do,

ולא ידע מה לעשות,

so he took out his phone,

אז הוא הוציא את הטלפון שלו,

like any one of us might,

כמו שכל אחד היה עושה,

and snapped that picture and tweeted it out.

וצילם את התמונה ההיא וצייץ אותה.

And voila, that picture went viral

והנה, התמונה הפכה לויראלית

and broke the censorship and forced mass media to cover it.

ושברה את הצנזורה והכריחה את המדיה לסקר את זה.

So when, a year later, Turkey's Gezi protests happened,

אז, כששנה לאחר מכן, התרחשה מחאת גזי בטורקיה,

it started as a protest about a park being razed,

זה התחיל כמחאה נגד מחיקה של הפארק,

but became an anti-authoritarian protest.

אבל הפכה למחאה נגד השלטון.

It wasn't surprising that media also censored it,

זה לא היה מפתיע שהמדיה צינזרה אותה,

but it got a little ridiculous at times.

אבל היא הפכה מעט מגוכחת לעיתים.

When things were so intense,

כשדברים היו כל כך אינטנסיביים,

when CNN International was broadcasting live from Istanbul,

כש CNN הבין לאומית שידרה חי מאיסטנבול,

CNN Turkey instead was broadcasting a documentary on penguins.

CNN טורקיה שידרה סרט דוקומנטרי על פנגווינים.

Now, I love penguin documentaries, but that wasn't the news of the day.

עכשיו, אני אוהבת סרטים דוקומנטרים על פינגווינים, אבל אלו לא היו החדשות.

An angry viewer put his two screens together and snapped that picture,

ופה צופה זועם שם את שני המסכים שלו יחד וצילם תמונה,

and that one too went viral,

וגם היא הפכה לויארלית,

and since then, people call Turkish media the penguin media. (Laughter)

ומאז, אנשים קוראים למדיה הטורקית מדיית הפינגווינים. (צחוק)

But this time, people knew what to do.

אבל הפעם, אנשים ידעו מה לעשות.

They just took out their phones and looked for actual news.

הם פשוט לקחו את הטלפונים שלהם וצילמו את החדשות האמיתיות.

Better, they knew to go to the park and take pictures and participate

וטוב יותר, הם ידעו ללכת לפארק ולצלם את המשתתפים

and share it more on social media.

ולשתף יותר במדיה החברתית.

Digital connectivity was used for everything from food to donations.

חיבוריות דיגיטלית היתה בשימוש להכל מאוכל לתרומות.

Everything was organized partially with the help of these new technologies.

הכל היה מאורגן חלקית בעזרת הטכנולוגיות החדשות האלו,

And using Internet to mobilize and publicize protests

ושימוש באינטרנט כדי לגייס ולפרסם מחאות

actually goes back a long way.

למעשה מגיע מהעבר הרחוק.

Remember the Zapatistas,

זוכרים את הזאפטיסטים,

the peasant uprising in the southern Chiapas region of Mexico

התקוממות האיכרים באזור הדרומי צ'אפס במקסיקו

led by the masked, pipe-smoking, charismatic Subcomandante Marcos?

שהובל על ידי מרכוס סגן המפקד הכריזמטי עם המסכה והמקטרת?

That was probably the first movement

זו היתה כנראה התנועה הראשונה

that got global attention thanks to the Internet.

שקיבלה תשומת לב גלובלית תודות לאינטרנט.

Or consider Seattle '99,

או חשבו על סיאטל ב 99,

when a multinational grassroots effort brought global attention

כשמאמץ שורשי בין לאומי הביא לתשומת הלב הגלובלית

to what was then an obscure organization, the World Trade Organization,

את מה שהיה אז ארגון חשאי, ארגון הסחר העולמי,

by also utilizing these digital technologies to help them organize.

גם על ידי שימוש בטכנולוגיות דיגיטליות כדי לעזור בהתארגנות.

And more recently, movement after movement

ויותר לאחרונה, תנועה אחרי תנועה

has shaken country after country:

ניערה מדינה אחרי מדינה:

the Arab uprisings from Bahrain to Tunisia to Egypt and more;

ההתקוממות הערבית מבחריין לטוניסיה למצרים ועוד;

indignados in Spain, Italy, Greece; the Gezi Park protests;

אינדוגנדוס בספרד, איטליה, יוון; מחאת פארק גזי;

Taiwan; Euromaidan in Ukraine; Hong Kong.

טאיוון, יורומדיאן באוקראינה; הונג קונג.

And think of more recent initiatives, like the #BringBackOurGirls hashtags.

וחשבו על יוזמות יותר עדכניות, כמו ההאשטאג #BringBackOurGirls.

Nowadays, a network of tweets can unleash a global awareness campaign.

כיום, רשת של ציוצים יכולה לשחרר קמפיין מודעות גלובלית.

A Facebook page can become the hub of a massive mobilization.

דף פייסבוק יכול להפוך למרכז של תנועה אדירה.

Amazing.

מדהים.

But think of the moments I just mentioned.

אבל חשבו על הרגעים שכרגע הזכרתי.

The achievements they were able to have, their outcomes,

ההשגים שהם היו מסוגלים להשיג, התוצאות שלהם,

are not really proportional to the size and energy they inspired.

הם לא באמת פרופורציונליים לגודל ולאנרגיה שהם השרו.

The hopes they rightfully raised are not really matched

התקוות שהם העלו בצדק לא באמת משתוות

by what they were able to have as a result in the end.

על ידי מה שהן היו מסוגלות לקבל כתוצאה בסוף.

And this raises a question:

וזה מעלה שאלה:

As digital technology makes things easier for movements,

כשהטכנולוגיה הדיגיטלית עושה דברים לקלים יותר לתנועות,

why haven't successful outcomes become more likely as well?

למה תוצאות מוצלחות לא הפכו גם הן לאפשריות יותר?

In embracing digital platforms for activism and politics,

בקבלת הפלטפורמות הדיגיטליות לאקטיביזם ופוליטיקה,

are we overlooking some of the benefits of doing things the hard way?

האם אנחנו מפספסים כמה מהתועלות של לעשות דברים בדרך הקשה?

Now, I believe so.

עכשיו, אני מאמינה שכן.

I believe that the rule of thumb is:

אני מאמינה שחוק האצבע אומר:

Easier to mobilize does not always mean easier to achieve gains.

קל יותר לשנע לא תמיד אומר קל יותר להשיג השגים.

Now, to be clear,

עכשיו, כדי להיות ברורה,

technology does empower in multiple ways.

טכנולוגיה כן נותנת כוח בדרכים מרובות.

It's very powerful.

זה מאוד חזק.

In Turkey, I watched four young college students

בטורקיה, צפיתי בארבעה סטודנטים צעירים במכללה

organize a countrywide citizen journalism network called 140Journos

מארגנים רשת עיתונות כלל ארצית של אזרחים שנקראה 140 ג'ורנוס

that became the central hub for uncensored news in the country.

שהפכה למרכז חדשות לא מצונזרות במדינה.

In Egypt, I saw another four young people use digital connectivity

במצריים, ראיתי ארבעה צעירים אחרים שמשתמשים בקישוריות דיגיטלית

to organize the supplies and logistics for 10 field hospitals,

לארגן את המצרכים והלוגיסטיקה ל 10 בתי חולים ארעיים,

very large operations,

מבצע מאוד גדול,

during massive clashes near Tahrir Square in 2011.

במהלך ההתנגשויות המאסיביות ליד כיכר תחריר ב 2011.

And I asked the founder of this effort, called Tahrir Supplies,

ושאלתי את המייסד של המאמץ, שנקרא אספקת תחריר,

how long it took him to go from when he had the idea to when he got started.

כמה זמן לקח לו לעבור ממצב שהיה לו רעיון עד שהוא התחיל.

"Five minutes," he said. Five minutes.

"חמש דקות," הוא אמר, חמש דקות.

And he had no training or background in logistics.

ולא היתה לו הכשרה או רקע בלוגיסטיקה.

Or think of the Occupy movement which rocked the world in 2011.

או חשבו על תנועת אוקיופיי שהרעידה את העולם ב 2011.

It started with a single email

היא התחילה באימייל יחיד

from a magazine, Adbusters, to 90,000 subscribers in its list.

ממגזין, אדבסטרס, ל 90,000 מנויים ברשימה שלהם.

About two months after that first email,

בערך חודשיים אחרי האימייל הזה,

there were in the United States 600 ongoing occupations and protests.

היו בארצות הברית 600 כיבושים ומחאות.

Less than one month after the first physical occupation in Zuccotti Park,

פחות מחודש לאחר הכיבוש הפיזי הראשון בפארק זוקוטי,

a global protest was held in about 82 countries, 950 cities.

מחאה גלובלית נערכה בבערך 82 מדינות, 950 ערים.

It was one of the largest global protests ever organized.

זו היתה אחת המחאות הגלובליות הכי גדולות שאי פעם אורגנו.

Now, compare that to what the Civil Rights Movement had to do in 1955 Alabama

עכשיו, השוו אותה למה שתנועת הזכויות האזרחיות היתה צריכה לעשות באלבמה ב 1955

to protest the racially segregated bus system, which they wanted to boycott.

כדי למחות על ההפרדה הגזענית במערכת האוטובוסים, עליה הם רצו לעשות חרם.

They'd been preparing for many years

הם התכוננו שנים רבות

and decided it was time to swing into action

והחליטו שהגיע הזמן להכנס לפעולה

after Rosa Parks was arrested.

אחרי שרוזה פארקס נעצרה.

But how do you get the word out --

אבל איך אתם מפיצים את המילה --

tomorrow we're going to start the boycott --

מחר אנחנו עומדים להתחיל בחרם --

when you don't have Facebook, texting, Twitter, none of that?

כשאין לכם פייסבוק, מסרונים, טוויטר, שום דבר מזה?

So they had to mimeograph 52,000 leaflets

אז הם היו צריכים להדפיס 52,000 עלונים

by sneaking into a university duplicating room

על ידי התגנבות לתוך חדר השכפול של האוניברסיטה

and working all night, secretly.

ולעבוד כל הלילה בחשאיות.

They then used the 68 African-American organizations

אז הם השתמשו ב 68 הארגונים האפרו אמריקאים

that criss-crossed the city to distribute those leaflets by hand.

שרשתו את העיר כדי לחלק את העלונים האלה ביד.

And the logistical tasks were daunting, because these were poor people.

והמטלות הלוגיסטיות היו מפחידות, מפני שאלה היו אנשים עניים.

They had to get to work, boycott or no,

הם היו צריכים ללכת לעבודה, חרם או לא,

so a massive carpool was organized,

אז הם ארגנו הסעות משותפות ענקיות,

again by meeting.

שוב בפגישות.

No texting, no Twitter, no Facebook.

ללא מסרונים, ללא טוויטר, בלי פייסבוק.

They had to meet almost all the time to keep this carpool going.

הם היו חייבים להפגש כמעט כל הזמן כדי לשמור על ההסעות עובדות.

Today, it would be so much easier.

היום, זה היה הרבה יותר קל.

We could create a database, available rides and what rides you need,

היינו יכולים ליצור מאגר מידע, הסעות זמינות ואיזה הסעות נדרשות,

have the database coordinate, and use texting.

מתאמים את מאגר המידע, ומשתשים במסרונים.

We wouldn't have to meet all that much.

לא היינו צריכים להפגש כל כך הרבה.

But again, consider this:

אבל שוב, חשבו על זה:

the Civil Rights Movement in the United States

תנועת הזכויות האזרחיות בארצות הברית

navigated a minefield of political dangers,

ניווטה שדה מוקשים של סכנות פוליטיות,

faced repression and overcame, won major policy concessions,

ועמדו בפני דיכוי והצליחו, זכו ברוב שינויי המדיניות,

navigated and innovated through risks.

ניווטו וחדשו דרך סיכונים.

In contrast, three years after Occupy sparked

בניגוד, שלוש שנים אחרי שאוקיופיי הציתה

that global conversation about inequality,

את השיח הגלובלי בנוגע לאי שיוויון,

the policies that fueled it are still in place.

המדיניות שתדלקה אותו עדיין קיימים.

Europe was also rocked by anti-austerity protests,

ארופה גם טולטלה על ידי המחאות נגד הצנע,

but the continent didn't shift its direction.

אבל היבשת לא שינתה כיוון.

In embracing these technologies,

בקבלת הטכנולוגיות האלו,

are we overlooking some of the benefits of slow and sustained?

האם אנחנו מתעלמים מכמה מהתועלות של איטי ומתמשך?

To understand this,

כדי להבין את זה,

I went back to Turkey about a year after the Gezi protests

חזרתי לטורקיה בערך שנה אחרי מחאת גזי

and I interviewed a range of people,

וריאיינתי מגוון אנשים,

from activists to politicians,

מאקטיביסטים לפוליטיקאים,

from both the ruling party and the opposition party and movements.

גם ממפלגת השלטון וגם מהאופוזיציה ותנועות מתנגדות.

I found that the Gezi protesters were despairing.

מצאתי שמוחי גזי היו נואשים.

They were frustrated,

הם היו מתוסכלים,

and they had achieved much less than what they had hoped for.

והם השיגו הרבה פחות ממה שהם קיוו להשיג.

This echoed what I'd been hearing around the world

מה ששמעתי מסביב לעולם הדהד

from many other protesters that I'm in touch with.

מהרבה אנשי מחאה אחרים איתם אני בקשר.

And I've come to realize that part of the problem

והבנתי שחלק מהבעיה

is that today's protests have become a bit like climbing Mt. Everest

זה שהמחאות היום הפכו מעט כמו לטיפוס על הר אוורסט

with the help of 60 Sherpas,

עם עזרה של 60 שרפות,

and the Internet is our Sherpa.

והאינטרנט הוא השרפה.

What we're doing is taking the fast routes

מה שאנחנו עושים זה לקחת את המסלולים המהירים

and not replacing the benefits of the slower work.

ולא להחליף את התועלות של העבודה האיטית יותר.

Because, you see,

מפני, שאתם מבינים,

the kind of work that went into organizing

סוג העבודה שנכנסה לארגון

all those daunting, tedious logistical tasks

כל המשימות הלוגיסטיות המאיימות והמעייפות האלה

did not just take care of those tasks,

לא רק טיפלו במשימות האלה,

they also created the kind of organization that could think together collectively

הן גם יצרו סוג של ארגון שיכל לחשוב יחד קולקטיבית

and make hard decisions together,

ולהגיע להחלטות קשות יחד,

create consensus and innovate, and maybe even more crucially,

ליצור קונצנזוס ולחדש, ואולי אפילו יותר חשוב,

keep going together through differences.

להמשיך יחד דרך ההבדלים.

So when you see this March on Washington in 1963,

אז כשאתם רואים את הצעדה לוושינגטון הזו ב 1963,

when you look at that picture,

כשאתם מביטים בתמונה הזו,

where this is the march where Martin Luther King gave his famous

זו הצעדה בה מרטין לותר קינג נשא את נאום

"I have a dream" speech, 1963,

"יש לי חלום" המפורסם, 1963,

you don't just see a march and you don't just hear a powerful speech,

אתם לא רואים רק צעדה ואתם לא רק שומעים נאומים חזקים,

you also see the painstaking, long-term work that can put on that march.

אתם גם רואים את העבודה הקשה הארוכה שהושקעה בצעדה הזו.

And if you're in power,

ואם אתם בשלטון,

you realize you have to take the capacity signaled by that march,

אתם מבינים שאתם צריכים לקחת ברצינות את היכולת שאותתה על ידי הצעדה,

not just the march, but the capacity signaled by that march, seriously.

לא רק הצעדה, אלא היכולת שהועברה על ידי הצעדה הזו, ברצינות.

In contrast, when you look at Occupy's global marches

בניגוד גמור, כשאתם מביטים בצעדות הגלובליות של אוקיופיי

that were organized in two weeks,

שאורגנו בשבועיים,

you see a lot of discontent,

אתם רואים הרבה חוסר שביעות רצון,

but you don't necessarily see teeth that can bite over the long term.

אבל אתם לא בהכרח רואים את השיניים שיכולות לנשוך בזמן הארוך.

And crucially, the Civil Rights Movement innovated tactically

וחשוב מאוד, תנועת זכויות האזרח חידשה טקטית

from boycotts to lunch counter sit-ins to pickets to marches to freedom rides.

מחרמות להשקת ישיבות התנגדות להפגנות לצעדות לנסיעות חופש.

Today's movements scale up very quickly without the organizational base

התנועות של היום גדלות מהר מאוד בלי הבסיס הארגוני

that can see them through the challenges.

שיכול לקחת אותן דרך האתגרים.

They feel a little like startups that got very big

הן מרגישות מעט כמו סטארטאפים שגדלו מאוד

without knowing what to do next,

בלי לדעת מה לעשות הלאה,

and they rarely manage to shift tactically

והן לעיתים רחוקות מצליחות להסיט טקטית

because they don't have the depth of capacity

מפני שאין להן את העומק של היכולת

to weather such transitions.

לעבור כאלה שינויים.

Now, I want to be clear: The magic is not in the mimeograph.

עכשיו, אני רוצה להבהיר: הקסם הוא לא הדפוס.

It's in that capacity to work together, think together collectively,

הוא ביכולת לעבוד יחד, לחשוב יחד קולקטיבית,

which can only be built over time with a lot of work.

מה שיכול להבנות רק במשך זמן עם הרבה עבודה.

To understand all this,

כדי להבין את כל זה,

I interviewed a top official from the ruling party in Turkey,

ראיינתי בכיר מהמפלגה השלטת בטורקיה,

and I ask him, "How do you do it?"

ושאלתי אותו, "איך אתם עושים את זה?"

They too use digital technology extensively, so that's not it.

גם הם משתמשים בטכנולוגיה דיגיטלית באופן נרחב, אז זה לא זה.

So what's the secret?

אז מה הסוד?

Well, he told me.

ובכן, הוא אמר לי.

He said the key is he never took sugar with his tea.

הוא אמר שהמפתח הוא שהוא לעולם לא שם סוכר בתה.

I said, what has that got to do with anything?

ואמרתי, איך זה קשור להכל?

Well, he said, his party starts getting ready for the next election

ובכן, הוא אמר, המפלגה שלו מתחילה להתכונן לבחירות הבאות

the day after the last one,

ביום בהם נגמרות האחרונות,

and he spends all day every day meeting with voters in their homes,

והוא מבלה את כל היום כל יום בפגישות עם בוחרים בבתיהם,

in their wedding parties, circumcision ceremonies,

במסיבות החתונה שלהם, בטכסי ברית,

and then he meets with his colleagues to compare notes.

ואז הוא נפגש אם העמיתים שלו כדי להשוות רשימות.

With that many meetings every day, with tea offered at every one of them,

עם כל כך הרבה פגישות כל יום, עם תה מוצע בכל אחת מהן,

which he could not refuse, because that would be rude,

שהוא לא יכול לסרב לו, בגלל שזה יהיה לא מנומס,

he could not take even one cube of sugar per cup of tea,

הוא לא יכול לקחת אפילו קובית סוכר אחת לכוס תה ביום,

because that would be many kilos of sugar, he can't even calculate how many kilos,

מפני שזה היה הרבה קילוגרמים של סוכר, הוא לא יכול אפילו לחשב כמה,

and at that point I realized why he was speaking so fast.

ובנקודה הזו הבנתי למה הוא דיבר כל כך מהר.

We had met in the afternoon, and he was already way over-caffeinated.

נפגשנו אחרי הצהרים, והוא כבר היה מלא קפאין.

But his party won two major elections

אבל המפלגה שלו זכתה בשתי מערכות בחירות עיקריות

within a year of the Gezi protests with comfortable margins.

תוך שנה ממחאת גזי עם מרווחים נוחים.

To be sure, governments have different resources to bring to the table.

עכשיו בברור, לממשלות יש משאבים שונים להביא לשולחן.

It's not the same game, but the differences are instructive.

זה לא אותו משחק, אבל ההבדלים הם מאלפים.

And like all such stories, this is not a story just of technology.

וכמו כל הסיפורים האלה, זה לא סיפור רק של טכנולוגיה.

It's what technology allows us to do converging with what we want to do.

זה מה שטכנולוגיה מאפשרת לנו לעשות יחד עם מה שאנחנו רוצים לעשות.

Today's social movements want to operate informally.

התנועות החברתיות של היום רוצות לפעול באופן לא פורמלי.

They do not want institutional leadership.

הן לא רוצות הנהגה מוסדית.

They want to stay out of politics because they fear corruption and cooptation.

הן רוצות להשאר מחוץ לפוליטיקה מפני שהן מפחדות משחיתות והתנגדות פנימית.

They have a point.

יש משהו בצורת החשיבה שלהן.

Modern representative democracies are being strangled in many countries

דמוקרטיות מייצגות מודרניות נחנקות בהרבה מדינות

by powerful interests.

על ידי אינטרסים חזקים.

But operating this way makes it hard for them

אבל פעולה בדרך זו עושה את זה לקשה עבורם

to sustain over the long term and exert leverage over the system,

להשאר במשך זמן ארוך ולהפעיל מנוף על המערכת,

which leads to frustrated protesters dropping out,

מה שמוביל למפגינים מתוסכלים שנושרים,

and even more corrupt politics.

ופוליטיקה אפילו יותר מושחתת.

And politics and democracy without an effective challenge hobbles,

ופוליטיקה ודמוקרטיה בלי אתגר אפקטיבי מקרטעת,

because the causes that have inspired the modern recent movements are crucial.

מפני שהמטרות שנתנו השראה לתנועות המודרניות האחרונות הן חיוניות.

Climate change is barreling towards us.

שינוי אקלים מתגלגל לכיוונינו.

Inequality is stifling human growth and potential and economies.

חוסר שיוויון חונק את הצמיחה והפוטנציאל וכלכלות.

Authoritarianism is choking many countries.

שלטון הסמכותיות חונק הרבה מדינות.

We need movements to be more effective.

אנחנו צריכים שתנועות יהיו יותר אפקטיביות.

Now, some people have argued that the problem is

עכשיו, כמה אנשים טענו שהבעיה היא

today's movements are not formed of people who take as many risks as before,

שהתנועות של היום לא נוצרות על ידי אנשים שלוקחים סיכונים כמו בעבר,

and that is not true.

וזה לא נכון.

From Gezi to Tahrir to elsewhere,

מגזי לתחריר למקומות אחרים,

I've seen people put their lives and livelihoods on the line.

ראיתי אנשים שמים את חייהם והפרנסה שלהם בסכנה.

It's also not true, as Malcolm Gladwell claimed,

זה גם לא נכון, כמו שמלקולם גלאדוול טען,

that today's protesters form weaker virtual ties.

שהמוחים של היום יוצרים קשרים וירטואלים חלשים יותר.

No, they come to these protests, just like before,

לא, הם באים למחאות האלו, ממש כמו פעם,

with their friends, existing networks,

עם החברים שלהם, רשתות קיימות,

and sometimes they do make new friends for life.

ולפעמים הם יוצרים חברים חדשים לחיים.

I still see the friends that I made

אני עדיין רואה חברים שפגשתי

in those Zapatista-convened global protests more than a decade ago,

במחאות הגלובליות של הזאפטיסטה מלפני יותר מעשור,

and the bonds between strangers are not worthless.

והקשרים בין זרים הם לא חסרי ערך.

When I got tear-gassed in Gezi,

כשירו עלי גז מדמיע בגזי,

people I didn't know helped me and one another instead of running away.

אנשים שלא הכרתי עזרו לי ואחד לשני במקום לברוח.

In Tahrir, I saw people, protesters,

בתחריר, ראיתי אנשים, מפגינים,

working really hard to keep each other safe and protected.

עובדים ממש קשה כדי לשמור אחד על השני בטוחים ומוגנים.

And digital awareness-raising is great,

ועליית המודעות הדיגיטלית היא נפלאה,

because changing minds is the bedrock of changing politics.

מפני ששינוי הדעת זה הבסיס של שינוי הפוליטיקה.

But movements today have to move beyond participation at great scale very fast

אבל תנועות היום חייבות לעבור מעבר להשתתפות בקנה מידה גדול ממש מהר

and figure out how to think together collectively,

ולהבין איך לחשוב יחד קולקטיבית,

develop strong policy proposals, create consensus,

לפתח הצעות פוליטיות חזקות, ליצור קונסנזוס,

figure out the political steps and relate them to leverage,

להבין את השלבים הפוליטיים ולהשתמש בהם ככוח,

because all these good intentions and bravery and sacrifice by itself

מפני שכל הכוונות הטובות והאומץ וההקרבה בעצמן

are not going to be enough.

לא יהיו מספיקות.

And there are many efforts.

ויש הרבה מאמצים.

In New Zealand, a group of young people are developing a platform called Loomio

בניו זילנד, קבוצה של אנשים צעירים מפתחים פלטפורמה שנקראת לומיו

for participatory decision making at scale.

להגעה להחלטות השתתפותיות בקנה מידה.

In Turkey, 140Journos are holding hack-a-thons

בתורקיה, 140 ג'ורנוס מקיימים האקתונים

so that they support communities as well as citizen journalism.

כך שהם תומכים בקהילות כמו גם בעיתונות אזרחית.

In Argentina, an open-source platform called DemocracyOS

בארגנטינה, פלטפורמת קוד פתוח שנקראת דמוקרסי-אואס

is bringing participation to parliaments and political parties.

מביאה השתתפות לפרלמנטים ומפלגות פוליטיות.

These are all great, and we need more,

כל אלה נפלאים, ואנחנו צריכים עוד.

but the answer won't just be better online decision-making,

אבל התשובה לא תהיה רק החלטות מקוונות טובות יותר.

because to update democracy, we are going to need to innovate at every level,

מפני שכדי לעדכן את הדמוקרטיה, אנחנו נצטרך לחדש בכל רמה,

from the organizational to the political to the social.

מהארגונית לפוליטית לחברתית.

Because to succeed over the long term,

מפני שכדי להצליח בטווח הארוך,

sometimes you do need tea without sugar

לפעמים אתם צריכים תה בלי סוכר

along with your Twitter.

יחד עם הטוויטר שלכם.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)