Tracee Ellis Ross: A woman's fury holds lifetimes of wisdom | TED

מתרגם: yael ring מבקר: Ido Dekkers

So, I have a friend.

אז, יש לי חברה

She's an actress, she's in her 60s.

היא שחקנית, היא בשנות ה-60 שלה.

She's super bright,

היא ממש חכמה,

badass,

קשוחה,

emotionally intelligent.

בעלת אינטליגנציה רגשית.

And a couple of days before Christmas, she was at the post office.

וכמה ימים לפני כריסטמס, היא היתה בסניף הדואר.

It was really crowded, as it is around the holidays,

והיה שם ממש צפוף, כמו שתמיד בחגים,

and she was filling out some forms

והיא מילאה כמה טפסים

and she was really focused.

והיא ממש היתה מרוכזת.

And out of nowhere, someone moved her out of the way --

ומשום מקום מישהו הזיז אותה --

just physically put their hands on her and moved her out of the way.

פשוט שם את הידיים שלו עליה והזיז אותה מדרכו.

He apparently needed something that she was blocking,

כנראה שהיא חסמה את הדרך שלו להגיע למשהו.

so he moved her.

אז הוא הזיז אותה.

Maybe he had said something to her, maybe he didn't, she didn't hear it ...

אולי הוא אמר לה משהו, אולי לא, היא לא שמעה כלום --

Either way, she was focused, she was filling out the form.

בכל מקרה, היא היתה מרוכזת, היא מילאה איזה טופס.

And the next thing you know, there were hands on her,

ופתאום מישהו שם עליה ידיים.

and she was being moved out of the way.

והיא מועברת הצידה.

He then got what he was reaching for,

הוא אז ניגש לאן שהוא רצה להגיע,

whatever she was blocking,

מה שהיא עמדה בדרך וחסמה,

and went on his merry way.

והמשיך לו בדרכו.

She said that she was shocked at first --

היא אמרה שבהתחלה היא היתה בהלם --

yeah.

כן.

And then a fury rose up in her that she could not explain:

ואז עלה בה זעם אותו היא לא הצליחה להסביר:

not annoyance,

לא מורת רוח,

not frustration,

לא תסכול,

but "fury" was the word that she used.

אלא "זעם" היתה המילה בה היא השתמשה.

And she went on to say,

והיא המשיכה ואמרה,

"I mean, I wanted to get physical.

"אני מתכוונת, רציתי להכות אותו.

I don't know -- I was furious.

אני לא יודעת -- ממש כעסתי.

And I don't know why.

ואני לא יודעת למה.

I mean, he didn't hit me.

אני מתכוונת, הוא לא הרביץ לי.

He didn't hurt me,

הוא לא הכאיב לי,

he didn't violate me.

הוא לא חילל אותי.

He moved me,

הוא הזיז אותי,

and I wanted to hurt him,

ואני רציתי להכאיב לו,

or at the very least,

או לפחות,

run after him and yell in his face."

לרוץ אחריו ולצעוק עליו".

So later, I was left pondering this fury,

אז מאוחר יותר, הרהרתי בזעם הזה,

and looking for an explanation as to why, even in her telling of it,

וניסיתי להסביר לעצמי למה, אפילו בזמן שהיא סיפרה לי את זה,

I felt fury, too,

גם אני הרגשתי זעם.

and why this was a word and a feeling that I was hearing a lot about lately.

ולמה היתה זאת מילה והיה זה רגש ששמעתי עליהם הרבה לאחרונה.

I feel like this is the point in the room

אני מרגישה שזאת הנקודה בשיחה

where all the men are getting a little bit uncomfortable.

בה כל הגברים מתחילים להרגיש לא בנוח.

(Laughter)

(צחוק)

It's OK.

זה בסדר.

Stay with me.

תשארו איתי.

This fury is something that I have been chomping on

הזעם הזה הוא משהו שאני מגלגלת

since the last US presidential election.

מאז הבחירות האחרונות בארה"ב.

And it seems that many women have.

ונראה שנשים רבות גם הן חושבות עליו.

This fury was not my friend's alone.

הזעם הזה לא היה רק של חברה שלי.

Her fury was ignited

הזעם שלה הוצת

by lifetimes of men helping themselves to women's bodies

בחיים שלמים של גברים שמרגישים שיש להם זכות כלפי גופן של נשים

without consent.

ללא הסכמתן.

There's a culture of men helping themselves to women,

ישנה תרבות של גברים שמרגישים שיש להם זכות כלפי נשים,

and in this case,

ובמקרה הזה,

in a seemingly innocuous way,

בצורה ממש לא מזיקה,

where a woman's body is like a saltshaker:

בה גופה של אישה הוא כמו מלחיה:

"Get out of the way so I can get to the fries" --

"זוזי מהדרך את חוסמת את הצ'יפס" --

(Laughter)

(צחוק)

to the most egregious,

למצבים הכי בולטים,

violent

הכי אלימים

and horrific situations.

והכי מזעזעים.

I imagine that some of you are wondering what the connection is

אני מניחה שחלק מכם תוהים מה הקשר

between the innocuous and the horrific,

בין הבלתי מזיק והמזעזע,

two things that seem to be on opposite ends of the spectrum.

שני דברים שנראה שעומדים בקצוות המנוגדים של הספקטרום.

Well, the common thread is the spectrum.

ובכן, החוט המקשר הוא הספקטרום.

The innocuous makes space for the horrific.

הבלתי מזיק מאפשר את המזעזע.

And women have to live with the effects of both

ונשים צריכות לחיות עם ההשפעות של שני המצבים

and everything in between.

וכל מה שביניהם.

Fellas,

חברה,

can you imagine you're just on your phone,

תוכלו לדמיין מצב בו אתם מדברים בטלפון,

and someone walks up to you and just takes it out of your hand?

ומישהו בא אליכם ופשוט מוציא אותו מהיד שלכם?

And they're like, "OK dude, I don't know why you're getting so upset,

ואומר משהו כמו, "אוקיי חבר, אני לא יודע למה אתה מתעצבן,

I want to make a phone call.

אני צריך להתקשר,

I'm going to give it back to you as soon as I'm done.

אני אחזיר לך אותו מייד כשאסיים.

Whatever."

מה שתגיד".

And then imagine if someone takes that cell phone out of your hands --

ואז תדמיינו מצב בו מישהו לוקח את הפלאפון מהידיים שלכם --

I don't know -- once a day,

אני לא יודעת -- פעם ביום.

twice a day,

פעמיים ביום,

random times.

בזמנים שונים.

And the explanation is,

וההסבר הוא,

"Yeah, well, I mean, you got a fancy case,"

"ובכן, יש לך כיסוי יפה",

or "You shouldn't have taken it out of your pocket,"

או "לא היית צריך להוציא אותו מהכיס",

or "Yep. Yeah.

או "כן, נכון,

That's just the way it is."

ככה זה".

But somehow, no one ever talks about the person who took the cell phone.

אבל איכשהו, אף אחד לא מדבר על האדם שלקח את הסלולרי.

Overly simplified, I get it,

זה ממש מפושט, אני יודעת,

but you see where I'm going.

אבל אתם מבינים מה אני מנסה לומר.

Men are so used to helping themselves, that it's like ...

גברים כל כך רגילים לקחת את הזכויות, שזה כאילו --

they can't help themselves.

שהם לא יכולים לשלוט בעצמם.

And not because men are fundamentally less moral,

ולא בגלל שגברים הם לא מוסריים ביסודם,

but because this is a very big blind spot for most men.

אלא בגלל שזאת נקודה מתה עבור רוב הגברים.

When someone helps themselves to a woman,

כשמישהו מרגיש זכות כלפי אשה,

it not only triggers discomfort and distress,

זה לא רק גורם לחוסר נוחות ומצוקה,

but the unspoken experiences of our mothers' lives,

אלא את החוויות הלא מדוברות בחייהן של האמהות שלנו,

sisters' lives

האחיות שלנו

and generations of women before us.

ודורות של נשים לפנינו.

That's lifetimes of women dealing with men

זה חיים שלמים של נשים שצריכות להתמודד עם גברים

who assume they know better for us than we know for ourselves,

שחושבים שהם יודעים יותר טוב מאתנו מה טוב עבורנו,

being the property of husbands,

אנחנו רכוש של הבעלים,

landowners,

של בעלי האדמה,

and having old, white men tell us the fate of our lady parts;

גברים לבנים זקנים שקובעים לנו את גורל המיניות שלנו.

lifetimes of having our bodies used for love and objects of desire,

חיים שלמים בהם הגוף שלנו מנוצל לאהבה ומשמש אובייקט לתאווה,

instead of bodies that we get to wield and use as we choose;

במקום גוף לו לנו יש את הזכות להשתמש בו כרצוננו.

lifetimes of knowing that whether we play by their rules or not,

חיים שלמים של הידיעה שבין אם נפעל לפי החוקים שלהם או שלא,

we still have to tolerate harassment,

אנחנו עדיין צריכות לסבול הטרדות,

assault

תקיפות

and even worse;

וגרוע מזה.

lifetimes of our bodies being used as property that can be hit and hurt,

חיים שלמים בהם הגוף שלנו מנוצל כרכוש שאפשר להכות ולהכאיב לו.,

manipulated and moved

שאפשר לתפעל ולהזיז

and like objects that are not deserving of respect;

כמו אובייקטים שאין בהם כבוד.

lifetimes of not being able to express the anger of our bodies.

חיים שלמים של חוסר יכולת להביע את הכעס של הגוף שלנו.

It's no wonder we feel this fury.

אין פלא שאנחנו מרגישות את הזעם הזה.

And if you add in the history of race --

ואם תוסיפו לזה את ההיסטוריה של הגזע --

which is a whole other talk --

שזה נושא לשיחה אחרת לגמרי --

it gets exponentially more complicated.

זה כבר הרבה הרבה יותר מורכב.

When women get manhandled, we start to rationalize,

כשאשה חווה גסות פיזית, אנחנו מתחילות לתרץ,

try to figure out the ways that it was --

מנסות למצוא דרכים למה זה --

"It was probably our fault.

"זה בטח היה באשמתנו,

You know what? He probably said something, and I didn't hear him.

את יודעת מה? הוא בטח אמר משהו, ולא שמעתי אותו.

I'm just overreacting.

אני מגזימה.

I'm totally overreacting."

אני ממש מגזימה".

No.

לא.

No.

לא.

No.

לא.

No, no, no, no, no.

לא, לא, לא, לא, לא.

Women have been trained to think that we are overreacting

נשים אומנו לחשוב שאנחנו מגזימות

or that we're being too sensitive or unreasonable.

או שאנחנו רגישות מדי או לא הגיוניות.

We try to make sense of nonsense,

אנחנו מנסות להבין את הלא מובן,

and we swallow the furious feelings.

ואנחנו בולעות את רגשות הזעם.

We try to put them into some hidden place in our minds,

אנחנו מנסות לשים אותם באיזה מקום חבוי בראש שלנו,

but they don't go away.

אבל הם לא נעלמים.

That fury sits deep inside as we practice our smiles --

הזעם הזה יושב עמוק בפנים בזמן שאנחנו מדביקות את החיוכים שלנו --

(Giggling) "Yes, of course" --

(מצחקקת) "כן, בטח" --

and try to be pleasant.

ומנסות להיות נחמדות.

"I know --" (Giggling) "Yes, yes, of course,"

"אני יודעת --" (מצחקקת) "כן, כן, בטח".

because apparently, women aren't supposed to get angry.

בגלל שככל הנראה, נשים לא אמורות לכעוס.

That fury that my friend felt holds centuries

הזעם הזה שחברה שלי הרגישה נמשך במשך דורות

of never being able to directly address or express our indignation,

של חוסר יכולת להתמודד או לבטא באופן ישיר את הכעס שלנו,

our frustration

התסכול שלנו,

and our rage.

והזעם שלנו.

When someone thinks they can help themselves to our bodies,

כשמישהו חושב שיש לו זכות על הגוף שלנו,

it not only ignites the current fury,

זה לא רק מצית את הזעם הנוכחי,

but it lights up the past.

אלא זה מדליק את העבר.

What seems like a benign moment at the post office

מה שנראה כמו רגע שולי בסניף הדואר

is actually an anger grenade.

הוא למעשה רימון כעס.

Well,

ובכן,

kaboom!

בום!

Today, the global collection of women's experiences

היום, לא ניתן יותר להתעלם

can no longer be ignored.

מהקיבוץ הגלובלי של חוויות של נשים.

Time's up on thinking that we're overreacting

הגיע הקץ לחשיבה שאנחנו מגזימות

or "This is just the way it is."

או "ככה זה".

Time's up on women being held responsible

הגיע הקץ להפלת האחריות על נשים

for men's bad behavior.

על התנהגותם הרעה של גברים.

It is men's responsibility to change men's bad behavior.

זוהי אחריותם של הגברים לשנות את התנהגותם הרעה של גברים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Our culture is shifting,

התרבות שלנו משתנה,

and it's time.

והגיע הזמן.

So my fellow women

אז חברותי הנשים

and our gentle men,

וידידי הגברים,

as we are here together within this particular window

אנחנו עומדים כאן יחד בחלון הייחודי הזה

of this large-scale movement towards women's equality,

של מגמה הרבה יותר רחבה לעבר שוויון זכויות לנשים,

and as we envision a future that does not yet exist,

וכשאנחנו חוזים עתיד שעוד לא קיים,

we both have different invitations.

לשנינו יש הזמנות מאוד שונות.

Men,

גברים,

I call you in as allies,

אני קוראת לכם כבעלי ברית,

as we work together towards change.

לעבוד יחד לשינוי.

May you be accountable and self-reflective,

הלוואי שתהיו אחראים ובעלי ביקורת עצמית,

compassionate and open.

רחומים ופתוחים.

May you ask how you can support a woman and be of service to change.

הלוואי שתשאלו איך אתם יכולים לתמוך באשה ולהיות כלי לשינוי.

And may you get help if you need it.

והלוואי שתקבלו את הסיוע לו תזדקקו.

And women,

ונשים,

I encourage you

אני קוראת לכן

to acknowledge your fury.

להכיר בזעם שלכן.

Give it language.

תנו לו שפה.

Share it in safe places of identification

תשתפו אותו במקומות מוגנים של הכרה

and in safe ways.

ובדרכים בטוחות.

Your fury is not something to be afraid of.

הזעם שלכן אינו משהו שיש לפחד ממנו.

It holds lifetimes of wisdom.

הוא מכיל בתוכו חיים שלמים של חכמה.

Let it breathe

תנו לו לנשום

and listen.

ולהקשיב.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)