How sampling transformed music | Mark Ronson

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

I'm assuming everyone here has watched

אני מניח שכולם פה צפו

a TED Talk online at one time or another, right?

בהרצאת TED ברשת פעם, נכון?

So what I'm going to do is play this.

אז מה שאני עומד לעשות זה לנגן את זה.

This is the song from the TED Talks online.

זה השיר מהרצאות TED ברשת.

(Music)

(מוזיקה)

And I'm going to slow it down

ואני אאט את זה

because things sound cooler when they're slower.

מפני שדברים נשמעים הרבה יותר מגניב כשהם איטיים.

(Music)

(מוזיקה)

Ken Robinson: Good morning. How are you?

קן רובינסון: בוקר טוב. מה שלומכם?

Mark Applebaum: I'm going to -- Kate Stone: -- mix some music.

מארק אפלבאום:אני עומד ל-- קייט סטון: -- לעשות מיקס למוזיקה.

MA: I'm going to do so in a way that tells a story.

מ.א: אני אעשה את זה בדרך שמספרת סיפור.

Tod Machover: Something nobody's ever heard before.

טוד מחובר: משהו שאף אחד לא ראה לפני כן.

KS: I have a crossfader.

ק.ס: יש לי קרוספיידר.

Julian Treasure: I call this the mixer.

ג'וליאן טרז'ור: אני קורא לזה מיקסר.

KS: Two D.J. decks.

ק.ס: שני דקים של דיג'יי.

Chris Anderson: You turn up the dials, the wheel starts to turn.

כריס אנדרסון: אתם מסוביים את החוגות, הגלגל מתחיל להסתובב.

Dan Ellsey: I have always loved music.

דן אלסי: תמיד אהבתי מוזיקה.

Michael Tilson Thomas: Is it a melody or a rhythm or a mood or an attitude?

מיכאל טילסון תומאס: האם זו מלודיה או מקצב או מצב רוח או גישה?

Daniel Wolpert: Feeling everything that's going on inside my body.

דניאל וולפרט: להרגיש כל מה שקורה בתוך הגוף שלי.

Adam Ockelford: In your brain is this amazing musical computer.

אדם אוקלפורד: במוחות שלכם יש את המחשב המוזיקלי המדהים הזה.

MTT: Using computers and synthesizers to create works. It's a language that's still evolving.

מ.ט.ט: בשימוש במחשבים וסינטיסייזרים כדי ליצור עבודות. זו שפה שעדיין מתפתחת.

And the 21st century.

והמאה ה 21.

KR: Turn on the radio. Pop into the discotheque.

ק.ר: תדליקו את הרדיו. הכנסו לדיסקוטק.

You will know what this person is doing: moving to the music.

אתם תדעו מה האיש הזה עושה: זז עם המוזיקה.

Mark Ronson: This is my favorite part.

מארק רונסון: זה החלק האהוב עלי.

MA: You gotta have doorstops. That's important.

מ.א: חייבים להיות לכם מעצורים לדלתות. זה חשוב.

TM: We all love music a great deal.

ט.מ: כולנו אוהבים מוזיקה מאוד.

MTT: Anthems, dance crazes, ballads and marches.

מ.ט.ט: המנונים, תנועות ריקוד, בלדות ומצעדים.

Kirby Ferguson and JT: The remix: It is new music created from old music.

קירבי פרגוסון ו JT: הרמיקס: זו מוזיקה חדשה שנוצרת ממוזיקה ישנה.

Ryan Holladay: Blend seamlessly.

ראיין הולדיי: מתמזגים בשלמות.

Kathryn Schulz: And that's how it goes.

קתרין שולץ: וככה זה הולך.

MTT: What happens when the music stops?

מ.ט.ט: מה קורה כשהמוזיקה מפסיקה?

KS: Yay!

ק.ס: יי!

(Applause)

(מחיאות כפיים)

MR: Obviously, I've been watching a lot of TED Talks.

מ.ר: ברור שראיתי הרבה הרצאות של TED.

When I was first asked to speak at TED,

כשהתבקשתי לראשונה להרצות ב TED,

I wasn't quite sure what my angle was, at first,

לא הייתי בטוח מה הזוית שלי תהיה, בהתחלה,

so yeah, I immediately started watching tons of TED Talks,

אז כן, מייד התחלתי לצפות בהמון הרצאות TED,

which is pretty much absolutely

שזה די לגמרי

the worst thing that you can do

הדבר הכי גרוע שאתם יכולים לעשות

because you start to go into panic mode, thinking,

מפני שאתם מתחילים להכנס למצב פניקה, לחשוב,

I haven't mounted a successful expedition to the North Pole yet.

לא יצאתי למסעות מוצלחים לקוטב הצפוני עדיין.

Neither have I provided electricity

גם לא סיפקתי חשמל

to my village through sheer ingenuity.

לכפר שלי עם המצאה גאונית.

In fact, I've pretty much wasted most of my life

למעשה, די בזבזתי את רוב החיים שלי

DJing in night clubs

בלהיות דיג'יי במועדוני לילה

and producing pop records.

ולהפיק אלבוני פופ.

But I still kept watching the videos,

אבל עדיין המשכתי לראות את הסרטונים,

because I'm a masochist,

מפני שאני מזוכיסט,

and eventually, things like Michael Tilson Thomas

ולבסוף, דברים כמו מייקל טילסון תומאס

and Tod Machover, and seeing

וטוד מאכובר, ולראות

their visceral passion talking about music,

את התשוקה הפנימית שלהם כשדיברו על מוזיקה,

it definitely stirred something in me,

זה בהחלט הזיז משהו בתוכי,

and I'm a sucker for anyone talking devotedly

ואני אוהב כל מי שמדבר בתשוקה

about the power of music.

על הכוח של המוזיקה.

And I started to write down on these little note cards

והתחלתי לכתוב על כרטיסיות קטנות

every time I heard something

כל פעם ששמעתי משהו

that struck a chord in me, pardon the pun,

שנגע במתרי ליבי, סליחה על המשחק המילים,

or something that I thought I could use,

או משהו שחשבתי שאוכל להשתמש בו,

and pretty soon, my studio looked like this,

ודי מהר, הסטודיו שלי נראה כך,

kind of like a John Nash, "Beautiful Mind" vibe.

סוג של וייב ג'ון נאש, "מוח נפלא",

The other good thing about watching TED Talks,

הדבר הטוב הנוסף בצפיה בהרצאות TED,

when you see a really good one,

כשאתם רואים אחת ממש טובה,

you kind of all of a sudden wish the speaker

אתם פתאום מקווים שהדובר

was your best friend, don't you? Like, just for a day.

היה החבר הכי טוב שלכם, נכון? כאילו, רק ליום אחד,

They seem like a nice person.

הם נראים אנשים נחמדים.

You'd take a bike ride, maybe share an ice cream.

אתם תעשו טיול על אופנים, אולי תחלקו גלידה,

You'd certainly learn a lot.

בהחלט תלמדו הרבה.

And every now and then they'd chide you,

ומדי פעם הם יגערו בכם,

when they got frustrated that you couldn't really

כשהם מתוסכלים שלא יכולתם באמת

keep up with half of the technical things they're banging on about all the time.

להבין חצי מהמונחים הטכניים שהם דיברו עליהם כל הזמן.

But then they'd remember that you're but a mere human

אבל אז הם יזכרו שאתם רק אנשים רגילים

of ordinary, mortal intelligence

עם אינטליגציה רגילה, אנושית

that didn't finish university,

שלא סיימו אוניברסיטה,

and they'd kind of forgive you,

והם סוג של יסלחו לכם,

and pet you like the dog.

וילטפו אתכם כמו כלב.

(Laughter)

(צחוק)

Man, yeah, back to the real world,

אנשים, כן, חזרה לעולם האמיתי.

probably Sir Ken Robinson and I

כנראה סר קן רובינסון ואני

are not going to end up being best of friends.

לא נהיה חברים הכי טובים.

He lives all the way in L.A. and I imagine is quite busy,

הוא חי בלוס אנג'לס, ואני מדמין שהוא די עסוק,

but through the tools available to me -- technology

אבל דרך כלים שזמינים לי -- טכנולוגיה

and the innate way that I approach making music --

והדרך בה אני ניגש ליצירת מוזיקה --

I can sort of bully our existences

אני יכול סוג של לאנוס את הקיום שלנו

into a shared event,

לארוע שיתופי,

which is sort of what you saw.

שהוא סוג של מה שראיתם.

I can hear something that I love in a piece of media

אני יכול לשמוע משהו שאני אוהב בפיסת מדיה

and I can co-opt it

ואני יכול לשתמש בו

and insert myself in that narrative,

ולהכניס את עצמי לנרטיב,

or alter it, even.

או לשנות אותו, אפילו.

In a nutshell, that's what I was trying to do

בקיצור, זה מה אני מנסה לעשות

with these things, but more importantly,

עם הדברים האלה, אבל חשוב יותר,

that's what the past 30 years of music has been.

זה מה ש 30 השנים האחרונות של מוזיקה היו.

That's the major thread.

זה הקו העיקרי.

See, 30 years ago, you had the first digital samplers,

תראו, לפני 30 שנה, היו לכם את הדוגמים הדיגיטליים הראשונים,

and they changed everything overnight.

והם שינו את הכל בן לילה.

All of a sudden, artists could sample

פתאום, אומנים יכול לדגום

from anything and everything that came before them,

מכל מקום וכל דבר שבא לפניהם,

from a snare drum from the Funky Meters,

מתוף סנייר של הפאנקי מטרס,

to a Ron Carter bassline,

לבס של רון קרטר,

the theme to "The Price Is Right."

הפתיחה של "המחיר הנכון."

Albums like De La Soul's "3 Feet High and Rising"

אלבומים כמו "3 פיט היי אנד רייזינג" של דה לה סולס

and the Beastie Boys' "Paul's Boutique"

ו "הבוטיק של פול" של הביסטי בויס

looted from decades of recorded music

שנגנבו מעשורים של מוזיקה מוקלדת

to create these sonic, layered masterpieces

כדי ליצור את היצירות המורכבות הסוניות האלו

that were basically the Sgt. Peppers of their day.

שהיו בעיקרון סרג'נט פפר של אותו זמן.

And they weren't sampling these records

והם לא דגמו את התקליטים האלה

because they were too lazy to write their own music.

מפני שהם עצלנים מדי לכתוב מוזיקה משלהם.

They weren't sampling these records to cash in on

הם לא דגמו את התקליטים האלה כדי להוציא כסף

the familiarity of the original stuff.

מהמוכרות של החומר המקורי.

To be honest, it was all about sampling

להיות כנה, זה הכל נוגע לדגימה

really obscure things,

של דברים ממש לא מוכרים,

except for a few obvious exceptions

חוץ מכמה יוצאי דופן ברורים

like Vanilla Ice and "doo doo doo da da doo doo"

כמו ונילה אייס ו "דו דו דו דה דה דו דו"

that we know about.

שאנחנו יודעים עליו.

But the thing is,

אבל העניין הוא,

they were sampling those records

הם דגמו את התקליטים האלה

because they heard something in that music

מפני שהם שמעו משהו במוזיקה

that spoke to them

שדיבר אליהם

that they instantly wanted to inject themselves

שהם מיד רצו להזריק בעצמם

into the narrative of that music.

לתוך הנרטיב של המוזיקה הזו.

They heard it, they wanted to be a part of it,

הם שמעו את זה, הם רצו להיות חלק מזה,

and all of a sudden they found themselves

ופתאום הם מצאו את עצמם

in possession of the technology to do so,

בבעלות הטכנולוגיה לעשות זאת,

not much unlike the way the Delta blues

לא ממש שונה מהדרך בה דלתה בלוז

struck a chord with the Stones and the Beatles and Clapton,

פגעו בלב עם האבנים המתגלגלות והחיפושיות וקלפטון,

and they felt the need to co-opt that music

והם הרגישו את הצורך לשתף את המוזיקה

for the tools of their day.

בכלי של הזמן.

You know, in music we take something that we love

אתם ידועים, במוזיקה אנחנו לוקחים משהו שאנחנו אוהבים

and we build on it.

ובונים עליו.

I'd like to play a song for you.

הייתי רוצה להשמיע לכם שיר.

(Music: "La Di Da Di" by Doug E. Fresh & Slick Rick)

(מוזיקה: "לה די דה די" של דאג אי פרש ו סליק ריק)

That's "La Di Da Di" and it's the fifth-most sampled

ה " לה די דה די" וזה השיר החמישי הכי נדגם

song of all time.

בכל הזמנים.

It's been sampled 547 times.

הוא נדגם 547 פעמים.

It was made in 1984 by these two legends of hip-hop,

הוא נוצר ב 1984 על ידי שני אגדות ההיפ הופ האלה.

Slick Rick and Doug E. Fresh,

לסליק ריק ודאג אי פרש,

and the Ray-Ban and Jheri curl look is so strong.

והריי באן ולוק הג'רי קרל חזק כל כך.

I do hope that comes back soon.

אני מקווה שזה יחזור בקרוב.

Anyway, this predated the sampling era.

בכל אופן, זה קדם לדור הדגימות.

There were no samples in this record,

לא היו דגימות באלבום,

although I did look up on the Internet last night,

למרות שחיפשתי באינטרנט אתמול בלילה,

I mean several months ago,

אני מתכוון לפני כמה חודשים,

that "La Di Da Di" means, it's an old

ה "לה די דה די" אומר, זה ביטוי קוקני

Cockney expression from the late 1800s in England,

עתיק מסוף המאה ה 19 באנגליה,

so maybe a remix with Mrs. Patmore

אז אולי רמיקס עם גברת פטמור

from "Downton Abbey" coming soon,

מ "דאונטון אבי" יגיע בקרוב,

or that's for another day.

או שזה ליום אחר.

Doug E. Fresh was the human beat box.

דאג אי פרש היה ביט בוקס אנושי.

Slick Rick is the voice you hear on the record,

סליק ריק הוא הקול שאתם שומעים בתקליט,

and because of Slick Rick's sing-songy,

ובגלל השירה של סליק ריק,

super-catchy vocals, it provides endless sound bites

הצלילים הקליטים, זה מספק בייטים של מוזיקה רבים מספור

and samples for future pop records.

ודוגמיות לתקליטי פופ עתידיים.

That was 1984.

זה היה 1984.

This is me in 1984, in case you were wondering

זה אני ב 1984, במקרה שתהיתם

how I was doing, thank you for asking.

איך הייתי, תודה ששאלתם.

It's Throwback Thursday already.

זה כבר יום חמישי הזרוק.

I was involved in a heavy love affair

הייתי מאוהב קשות

with the music of Duran Duran,

במוזיקה של דוראן דוראן,

as you can probably tell from my outfit.

כמו שאתם בטח יכולים להבין מהתלבושת שלי.

I was in the middle.

אני באמצע.

And the simplest way that I knew

והדרך הכי פשוטה שהכרתי

how to co-opt myself into that experience

להכניס את עצמי לחוויה

of wanting to be in that song somehow

של לרצות להיות בשיר ההוא איכשהו

was to just get a band together of fellow nine-year-olds

היתה להקים להקה של חברים בני תשע

and play "Wild Boys" at the school talent show.

ולנגן "ווילד בויז" במופע הכשרונות של בית הספר.

So that's what we did, and long story short,

אז זה מה שעשינו, ובקיצור,

we were booed off the stage,

הורידו אותנו מהבמה בקריאות בוז,

and if you ever have a chance to live your life

ואם אי פעם יהיה לכם ההזדמנות לחיות את חייכם

escaping hearing the sound of an auditorium

בלי לשמוע את הקולות של אודיטוריום

full of second- and third-graders booing,

מלא בילדים בכיתה ב ו ג צועקים בוז,

I would highly recommend it. It's not really fun.

הייתי מאוד ממליץ על זה. זה לא ממש כיף.

But it didn't really matter,

אבל זה לא ממש היה משנה,

because what I wanted somehow

מפני שמה שרציתי איכשהו

was to just be in the history of that song for a minute.

היה להיות בהסטוריה של השיר הזה לרגע.

I didn't care who liked it.

לא היה אכפת לי מי אהב את זה.

I just loved it, and I thought I could put myself in there.

אני פשוט אהבתי את זה, וחשבתי שאני אוכל להכניס את עצמי לשם.

Over the next 10 years, "La Di Da Di"

במשך 10 השנים הבאות, "לה די דה די"

continues to be sampled by countless records,

ממשיך להיות נדגם באלבומים רבים מספור,

ending up on massive hits like "Here Comes the Hotstepper"

והגיע ללהיטים גדולים כמו "היר קאמס דה הוטסטפר"

and "I Wanna Sex You Up."

ו "איי וונה סקס יו אפ."

Snoop Doggy Dogg covers this song

סנופ דוגי דוג עושה קאבר לשיר הזה

on his debut album "Doggystyle" and calls it "Lodi Dodi."

באלבופ הבכורה שלו "דוגיסטיל" וקורא לו "לודי דודי."

Copyright lawyers are having a field day at this point.

עורכי דין של זכויות יוצרים ערכו מסיבה בנקודה הזו.

And then you fast forward to 1997,

ואז אתם מריצים קדימה ל 1997,

and the Notorious B.I.G., or Biggie,

ונוטוריוס ביג, או ביגי,

reinterprets "La Di Da Di"

מפרש את "לה די דה די"

on his number one hit called "Hypnotize,"

בלהיט הגדול שלו בשם "היפנוטייז,"

which I will play a little bit of

שאני אנגן לכם מעט

and I will play you a little bit of the Slick Rick

ואני אנגן לכם מעט מסליק ריק

to show you where they got it from.

כדי להראות לכם מאיפה הוא הביא את זה.

(Music: "Hypnotize" by The Notorious B.I.G.)

(מוזיקה: "היפנוטייז" של נוטוריוס ביג)

So Biggie was killed

אז ביגי נהרג

weeks before that song made it to number one,

שבועות לפני שהשיר הזה הגיע למספר אחד,

in one of the great tragedies of the hip-hop era,

באחת הטרגדיות הגדולות של עידן ההיפ הופ,

but he would have been 13 years old

אבל הוא היה בן 13

and very much alive when "La Di Da Di" first came out,

ומאוד חי כש "לה די דה די" יצא,

and as a young boy

וכילד צעיר

growing up in Brooklyn,

שגדל בברוקלין,

it's hard not to think that that song probably held

זה קשה לא לחשוב שהשיר הזה כנראה

some fond memories for him.

הביא לו זכרונות טובים.

But the way he interpreted it, as you hear,

אבל הדרך בה הוא פרש אותו, כמו שאתם שומעים,

is completely his own.

זה לגמרי שלו.

He flips it, makes it,

הוא הופך את זה, יוצר את זה,

there's nothing pastiche whatsoever about it.

אין שום חיקוי בזה.

It's thoroughly modern Biggie.

זה לחלוטין ביגי מודרני.

I had to make that joke in this room,

הייתי צריך לעשות את הבדיחה הזו בחדר הזה,

because you would be the only people that I'd ever have a chance of getting it.

מפני שאתם תהיו האנשים היחידים שאי פעם יבינו את זה.

And so, it's a groaner. (Laughter)

וכך, זה גרונר. (צחוק)

Elsewhere in the pop and rap world,

במקומות אחרים בעולם הפופ והראפ,

we're going a little bit sample-crazy.

אנחנו מעט משתגעים עם דגימות.

We're getting away from the obscure samples that we were doing,

אנחנו מתרחקים מהדגימות הלא מוכרות שאנחנו עושים.

and all of a sudden everyone's taking

ופתאום כולם לוקחים

these massive '80s tunes like Bowie, "Let's Dance,"

את הצלילים של שנות ה 80 כמו "בואי נרקוד" של בואי,

and all these disco records, and just rapping on them.

וכל תקליטי הדיסקו האלה, ופשוט עושים ראפ עליהם.

These records don't really age that well.

התקליטים האלה לא בהכרח מזדקנים טוב.

You don't hear them now, because they borrowed

אתם לא שומעים אותם עכשיו, מפני שהם שאבו

from an era that was too steeped

מעידן שהיה משופע מדי

in its own connotation.

בהקשר של עצמו.

You can't just hijack nostalgia wholesale.

אתם לא יכולים פשוט לחטוף נוסטלגיה בסיטונות.

It leaves the listener feeling sickly.

זה גורם למאזין להרגיש דביק.

You have to take an element of those things

אתם חייבים לקחת אלמנט של הדברים האלה

and then bring something fresh and new to it,

ואז להביא משהו חדש ורענן לזה,

which was something that I learned

שזה משהו שלמדתי

when I was working with the late,

כשעבדתי עם איימי ווינהאוס

amazing Amy Winehouse

המנוחה המדהימה

on her album "Back to Black."

באלבום שלה "באק טו בלאק."

A lot of fuss was made about the sonic of the album

הרבה בלגן נעשה על הצלילים של האלבום

that myself and Salaam Remi, the other producer,

שאני וסלאם רמי, המפיק השני,

achieved, how we captured this long-lost sound,

השגנו, איך תפסנו את הצליל האבוד הזה,

but without the very, very 21st-century personality

אבל בלי האישיות המאוד מאוד מהמאה ה 21

and firebrand that was Amy Winehouse

והמותג הלוהט שהיה איימי ווינהאוס

and her lyrics about rehab and Roger Moore

והליריקה שלה על שיקום ורוג'ר מור

and even a mention of Slick Rick,

ואפילו האזכור של סליק ריק,

the whole thing would have run the risk

כל העניין היה בסכנה

of being very pastiche, to be honest.

של להית חיקוי, להיות מאוד כנה.

Imagine any other singer from that era over it

דמיינו כל זמר אחר מהתקופה הזו

singing the same old lyrics.

שר את אותן מילים ישנות.

It runs a risk of being completely bland.

הוא מסתכן בלהשמע לגמרי תפל.

I mean, there was no doubt that Amy

אני מתכוון, לא היה ספק שלאיימי

and I and Salaam all had this love

לי ולסלאם היתה את האהבה

for this gospel, soul and blues and jazz

לגוספל, סול ובלוז וג'אז

that was evident listening to the musical arrangements.

שניכרת בארגונים המוזיקליים.

She brought the ingredients that made it urgent

היא הביאה את המרכיבים שעשו את זה לדחוף

and of the time.

ומהזמן.

So if we come all the way up to the present day now,

אז אם אנחנו מגיעים כל הדרך לזמן העכשוי,

the cultural tour de force that is Miley Cyrus,

הסיור התרבותי שהוא מיילי סיירוס,

she reinterprets "La Di Da Di"

היא מפשרת מחדש את "לה די דה די"

completely for her generation,

לגמרי לדור שלה,

and we'll take a listen to the Slick Rick part

ואנחנו נקשיב לקטע של סליק ריק

and then see how she sort of flipped it.

ואז נראה איך היא סוג של הופכת את זה.

(Music: "La Di Da Di" by Slick Rick & Doug E. Fresh)

(מוזיקה: "לה די דה די" של סליק ריק ודאג אי פרש)

(Music: "We Can't Stop" by Miley Cyrus)

(מוזיקה: "ווי קאנט סטופ" של מיילי סיירוס)

So Miley Cyrus,

אז מיילי סיירוס,

who wasn't even born yet when "La Di Da Di" was made,

שלא נולדה אפילו כש"לה די דה די" נוצר,

and neither were any of the co-writers on the song,

ואפילו לא הכותבים הנוספים של השיר,

has found this song that somehow

מצאו את השיר הזה איכשהו

etched its way into the collective consciousness of pop music,

שחרש את דרכו לקונצנזוס הכללי של מוזיקת הפופ,

and now, with its timeless playfulness of the original,

ועכשיו, עם העליזות חסרת הזמן של המקור,

has kind of translated to a whole new generation

תורגם לדור חדש לגמרי

who will probably co-opt it as their own.

שכנראה ישתמש בו כשלו.

Since the dawn of the sampling era,

משחר עידן הדגימה,

there's been endless debate

היה ויכוח אין סופי

about the validity of music that contains samples.

על התוקף של מוזיקה שמכילה דגימות.

You know, the Grammy committee says that

אתם יודעים, קהילת הגראמי אומרת

if your song contains some kind of pre-written

שאם השיר שלכם מכיל סוג של

or pre-existing music,

מוזיקה כתובה או קיימת,

you're ineligible for song of the year.

אתם לא זכאים לשיר השנה.

Rockists, who are racist

רוקיסטים, שהם גזענים

but only about rock music,

אבל רק לגבי מוזיקת רוק,

constantly use the argument to —

משתמשים כל הזמן בטיעון --

That's a real word. That is a real word.

זה מילה אמיתית. זו מילה אמיתית.

They constantly use the argument to devalue rap

הם משתמשים כל הזמן בטיעון להוריד את הערך של ראפ

and modern pop,

ופופ מודרני,

and these arguments completely miss the point,

והטיעונים האלה לגמרי מחמיצים את הנקודה,

because the dam has burst.

מפני שהסכר נפרץ.

We live in the post-sampling era.

אנחנו חיים בדור שאחרי הדגימות.

We take the things that we love

אנחנו לוקחים דברים שאנחנו אוהבים

and we build on them.

ואנחנו בונים עליהם.

That's just how it goes.

פשוט ככה זה הולך.

And when we really add something significant and original

וכשאנחנו באמת מוסיפים משהו משמעותי ומקורי

and we merge our musical journey with this,

אנחנו ממזגים את המסע המוזיקלי שלנו איתו,

then we have a chance to be

אז יש לנו סיכוי להיות

a part of the evolution of that music that we love

חלק מאבולוציה של המוזיקה שאנחנו אוהבים

and be linked with it once it becomes something new again.

ולהיות מחוברים איתה כשהיא הופכת שוב למשהו חדש.

So I would like to do one more piece

אז הייתי רוצה לעשות עוד קטע

that I put together for you tonight,

שחיברתי עבורכם הערב,

and it takes place with two

והוא מתרחש עם שני

pretty inspiring TED performances that I've seen.

מופעים די מלאי השראה ב TED שראיתי.

One of them is the piano player Derek Paravicini,

אחד מהם הוא הפסנתרן דרק פרויצ'יני,

who happens to be a blind,

שבמקרה הוא גאון,

autistic genius at the piano,

עיוור אוטיסטי על הפסנתר,

and Emmanuel Jal, who is an ex-child soldier

ועמנואל ג'אל, שהוא ילד חייל לשעבר

from the South Sudan,

מדרום סודן,

who is a spoken word poet and rapper.

שהוא אומן המילים וראפר.

And once again I found a way to annoyingly

ושוב מצאתי דרך מעצבנת

me-me-me myself into the musical history

להכניס אותי אותי אותי לתוך הסטורית המוזיקה

of these songs,

של השירים האלה,

but I can't help it,

אבל אני לא יכול להתאפק,

because they're these things that I love,

מפני שיש את הדברים האלה שאני אוהב,

and I want to mess around with them.

ואני רוצה לשחק איתם.

So I hope you enjoy this. Here we go.

אז אני מקווה שתהנו מזה. הנה מתחילים.

Let's hear that TED sound again, right?

בואו נשמע את הצלילים של TED שוב, בסדר?

(Music)

(מוזיקה)

Thank you very much. Thank you.

תודה רבה לכם, תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)