How to teach kids to talk about taboo topics | Liz Kleinrock

תרגום: Shlomo Adam עריכה: Michal Shargil Ben Sira

So, a few years ago,

לפני כמה שנים

I was beginning a new unit on race with my fourth-graders.

התחלתי ללמד את כיתה ד' שלי יחידה חדשה בנושא גזע.

ותמיד, כשאנו מתחילים יחידה חדשה,

And whenever we start a new unit,

I like to begin by having all the students list everything they know about it,

אני אוהבת לבקש מכל התלמידים לרשום את כל מה שידוע להם על כך,

and then we also list questions we have.

ולאחר מכן אנו מכינים רשימת שאלות.

And I had the type of moment that every teacher has nightmares about.

ואז היה לי אותו רגע שכל מורה סובל מסיוטים לגביו.

One of my students had just asked the question,

אחד התלמידים פשוט שאל,

"למה יש אנשים גזענים?"

"Why are some people racist?"

And another student, let's call her Abby,

ותלמידה אחרת, נקרא לה אבי,

הרימה פשוט את ידה והתנדבה לענות:

had just raised her hand and volunteered:

"Maybe some people don't like black people because their skin is the color of poop."

"אולי יש אנשים שלא אוהבים שחורים כי העור שלהם בצבע קקי."

Yeah, I know.

כן, אני יודעת.

So, as if on cue, my entire class exploded.

כאילו לפי סימן נסתר, כל הכיתה התפרצה.

Half of them immediately started laughing,

חצי מהם החלו מיד לצחוק,

and the other half started yelling at Abby

והחצי השני החלו לצעוק על אבי דברים כמו,

and shouting things like,

"אלוהים אדירים, אסור לדבר ככה! זה גזעני!"

"Oh, my God, you can't say that, that's racist!"

So just take a second to freeze this scene in your mind.

קחו רגע להקפיא את התמונה הזאת בעיני רוחכם.

There's a class of nine- and ten-year-olds,

כיתה של בני תשע ועשר,

and half of them are in hysterics

חצי מהם בהיסטריה

because they think Abby has said something wildly funny,

כי הם חושבים שאבי אמרה משהו מצחיק נורא,

and the other half are yelling at her for saying something offensive.

והחצי השני צורחים עליה כי אמרה משהו פוגעני.

And then you have Abby, sitting there completely bewildered

ואבי יושבת שם בתמהון מוחלט

because, in her mind, she doesn't understand the weight of what she said

כי היא לא קולטת את המשמעות של מה שאמרה

and why everybody is reacting this way.

ואין לה מושג מדוע כולם מגיבים ככה.

And then you have me, the teacher,

ואילו אני, המורה,

standing there in the corner, like, about to have a panic attack.

עומדת בפינה, כאילו לפני התקף חרדה.

So as a classroom teacher,

כמורה, עלי לקבל כל הזמן החלטות בתוך שבריר-שניה.

I have to make split-second decisions all the time.

And I knew I needed to react, but how?

והיה לי ברור שעלי להגיב, אבל איך?

Consider your fight-or-flight instincts.

חישבו על יצר ה"הילחם-או-ברח".

I could fight by raising my voice and reprimanding her for her words.

יכולתי להילחם בכך שאנזוף בה בקול על דבריה.

Or flight -- just change the subject

או לברוח -- לשנות את הנושא

and quickly start reaching for another subject,

ולהתחיל לעבוד על נושא אחר,

like anything to get my students' minds off the word "poop."

כל מה שיסיח את דעתם של תלמידי מהמילה "קקי".

However, as we know, the right thing to do is often not the easy thing to do.

אבל כפי שידוע לכולנו, המעשה הנכון איננו תמיד המוצא הקל.

And as much as I wanted this moment to be over,

וככל שרציתי שהרגע ההוא יחלוף,

and that I knew both of these options would help me escape the situation,

וידעתי ששתי האפשרויות יסייעו לי לברוח מהמצב הזה,

I knew that this was far too important of a teachable moment to miss.

היה לי ברור שזה רגע חינוכי חשוב מכדי להחמיצו.

So after standing there for what felt like an eternity,

אז אחרי שעמדתי שם במשך מה שנראה כמו נצח,

I unfroze and I turned to face my class, and I said,

הפשרתי, פניתי אל הכיתה ואמרתי,

"Actually, Abby makes a point."

"למעשה, אבי עלתה כאן על משהו."

And my students kind of looked at each other, all confused.

התלמידים שלי הביטו זה בזה, מבולבלים לגמרי,

And I continued,

ואני המשכתי,

"One reason why racism exists

"סיבה אחת לכך שקיימת גזענות

is because people with light skin have looked at people with dark skin

"היא שאנשים בעלי עור בהיר הביטו באנשים בעלי עור כהה

and said that their skin was ugly.

"ואמרו שהעור שלהם מכוער.

And even use this reason as an excuse to dehumanize them.

"ואפילו ניצלו את הסיבה הזאת כתירוץ לשלול מהם צלם אנוש.

And the reason why we're learning about race and racism in the first place

"והסיבה לכך שאנו לומדים על גזע וגזענות היא מלכתחילה

is to educate ourselves to know better.

"להתחנך טוב יותר,

And to understand why comments like this are hurtful,

"ולהבין מדוע הערות כאלה פוגעות,

and to make sure that people with dark skin

"ולוודא שאנשים בעלי עור כהה יזכו תמיד ליחס של כבוד ואדיבות."

are always treated with respect and kindness."

Now, this was a truly terrifying teachable moment.

זה היה באמת רגע מבהיל מבחינה חינוכית.

But as we moved forward in the conversation,

אבל כשהשיחה התפתחה,

I noticed that both Abby and the rest of the kids

ראיתי שגם אבי וגם שאר הילדים עדיין מוכנים להשתתף בה.

were still willing to engage.

And as I watched the conversation really marinate with my students,

וככל שהתלמידים שלי הלכו ונעשו שקועים בשיחה,

I began to wonder how many of my students have assumptions just like Abby.

התחלתי לתהות לכמה מתלמידי יש הנחות-יסוד כמו של אבי.

And what happens when those assumptions go unnoticed and unaddressed,

ומה קורה כשלא שמים לב להנחות אלה ולא מתייחסים אליהן,

as they so often do?

כמו שקורה לעתים קרובות כל-כך?

But first, I think it's important to take a step back

אבל תחילה חשבתי שחשוב לעצור לרגע

and even consider what makes a topic taboo.

ולשאול מה בכלל הופך נושא כלשהו לטאבו.

I don't remember receiving an official list of things

כי לא זכור לי שקיבלתי רשימה רשמית של דברים

you're not supposed to talk about.

שעליהם אסור לדבר.

But I do remember hearing, over and over, growing up:

אבל אני בהחלט זוכרת ששמעתי שוב ושוב בילדותי:

there are two things you do not talk about at family get-togethers.

"יש שני דברים שלא מדברים עליהם במפגשים משפחתיים,

And those two things are religion and politics.

"והם דת ופוליטיקה."

And I always thought this was very curious

ותמיד חשבתי שזה משונה מאד

because religion and politics often are such huge influencing factors

כי דת ופוליטיקה הם גורמים בעלי השפעה עצומה

over so many of our identities and beliefs.

על כה רבות מהזהויות והאמונות שלנו.

But what makes a topic taboo

אבל מה שהופך נושא לטאבו

is that feeling of discomfort that arises when these things come up in conversation.

הוא תחושת האי-נוחות שמתעוררת כשהדברים האלה עולים בשיחה.

But some people are extremely fluent in the language of equity,

אבל יש אנשים רהוטים מאד בשיחה על השוויון,

while other people fear being PC-shamed

ויש מי שפוחדים מביוש על רקע תקינות פוליטית

or that their ignorance will show as soon as they open their mouths.

או מכך שבורותם תיחשף כשהם יפתחו את הפה.

But I believe that the first step towards holding conversations

אבל אני מאמינה שהצעד הראשון כדי לנהל שיחות על דברים כמו שוויון

about things like equity

is to begin by building a common language.

הוא להתחיל מפיתוח שפה משותפת.

And that actually starts with destigmatizing topics

וזה מתחיל מהסרת סטיגמות מנושאים שבד"כ נחשבים לטאבו.

that are typically deemed taboo.

Now, conversations around race, for example,

בשיחות בנושאי גזע, למשל, ישנה שפה ייחודית

have their own specific language

and students need to be fluent in this language

והתלמידים צריכים לשלוט בה

in order to have these conversations.

כדי לנהל שיחות אלה.

Now, schools are often the only place

בתי ספר הם בד"כ המקום היחיד

where students can feel free and comfortable

שבו התלמידים יכולים להרגיש בנוח וחופשיים לשאול שאלות ולעשות טעויות.

to ask questions and make mistakes.

But, unfortunately, not all students feel that sense of security.

אך למרבה הצער, לא כל התלמידים חשים בטחון כזה.

Now, I knew that day in front of my fourth-graders

ידעתי, באותו יום מול כיתה ד' שלי

that how I chose to respond could actually have life-long implications

שלאופן שבו אבחר להגיב תהיינה השלכות לכל החיים

not only for Abby, but for the rest of the students in my class.

ולא רק על אבי אלא גם על כל שאר התלמידים בכיתתי.

If I had brushed her words aside,

אם אבטל את דבריה,

the rest of the class could actually infer that this type of comment is acceptable.

יתר הכיתה תסיק מכך שזאת תגובה מתקבלת על הדעת.

But if I had yelled at Abby

אבל אם אצעק על אבי

and embarrassed her in front of all of her friends,

ואביך אותה לפני כל חבריה וחברותיה,

that feeling of shame associated with one of her first conversations on race

הבושה הזו, בקשר לאחת השיחות הראשונות שלה בנושא הגזע,

could actually prevent her from ever engaging on that topic again.

תמנע ממנה בעתיד לעסוק שוב בנושא הזה.

Now, teaching kids about equity in schools is not teaching them what to think.

ללמד ילדים על שוויון איננו ללמד אותם מה לחשוב,

It is about giving them the tools and strategies and language

אלא לתת להם את הכלים, השיטות והשפה

and opportunities to practice how to think.

ואת ההזדמנויות להתאמן בחשיבה.

For example, think about how we teach kids how to read.

למשל, חישבו איך אנו מלמדים ילדים לקרוא.

We don't start by giving them books.

איננו נותנים להם מיד ספרים.

We start by breaking down words into letters and sounds

אנו מתחילים בפירוק מלים לאותיות וצלילים

and we encourage them to practice their fluency by reading every single day,

ומעודדים אותם לתרגל יום-יום את שליטתם בשפה,

with a partner or with their friends.

עם שותפים או חברים.

And we give them lots of comprehension questions

ואנו גם נותנים להם המון שאלות הבנה

to make sure that they're understanding what they're reading.

כדי לוודא שהם מבינים מה שהם קוראים.

And I believe that teaching kids about equity

ואני מאמינה שכאשר מלמדים ילדים על שוויון,

should be approached in the exact same way.

צריך לגשת לכך באותה הדרך.

I like to start by giving my students a survey every year,

אני אוהבת להתחיל מידי שנה בעריכת סקר בקרב תלמידי

about different issues around equity and inclusion.

על נושאים שונים של שוויון והכלה.

And this is a sample survey from one of my kids,

הנה דוגמה לתשובות לסקר, של אחת הילדות אצלי,

and as you can see, there's some humor in here.

וכפי שאתם רואים, יש פה קצת הומור.

For under the question, "What is race?"

כי מתחת לשאלה, "מהו גזע?" (גם: מירוץ)

she has written, "When two or more cars, people and animals

היא כתבה, "כששתי מכוניות או שני אנשים או שתי חיות

run to see who is fastest and who wins."

"רצים כדי לראות מי מהיר יותר ומי ינצח."

However, if you look at her question, "What is racism?"

אבל אם מסתכלים מה היא כתבה מתחת "מהי גזענות?",

it says, "When somebody says or calls someone dark-skinned a mean name."

כתוב שם, "כשמישהו אומר או מכנה מישהו כהה-עור בכינוי גנאי."

So, she's young, but she's showing that she's beginning to understand.

היא צעירה, אבל זה מראה שהיא מתחילה להבין.

And when we act

וכשאנו מתנהגים כאילו שהתלמידים שלנו אינם מסוגלים לנהל שיחות אלה,

like our students aren't capable of having these conversations,

we actually do them such a disservice.

אנו עושים להם שירות-דוב.

Now, I also know that these types of conversations

אני גם יודעת ששיחות מהסוג הזה

can seem really, really intimidating with our students,

עלולות לאיים מאד על תלמידינו,

especially with young learners.

במיוחד כשהם צעירים.

But I have taught first through fifth grades,

אבל לימדתי בכיתות א' עד ה',

and I can tell you, for example,

ואני יכולה לומר לכם, למשל,

that I'm not going to walk into a first-grade classroom

שלא אכנס לכיתה א'

and start talking about things like mass incarceration.

ואתחיל לדבר איתם על דברים כמו מאסרים המוניים.

But even a six-year-old first-grader can understand the difference

אבל אפילו תלמיד כיתה א' בן 6 יכול להבין את ההבדל

between what is fair -- people getting what they need.

בין "מה זה הוגן --

"כשאנשים מקבלים את מה שנחוץ להם."

We identified a lot of these things in class together.

בכיתה, אנו מזהים המון דברים כאלה ביחד.

And the difference between fair and equal --

ואת ההבדל בין "הוגן" ו"שוויוני" --

when everybody gets the same thing,

"כשכולם מקבלים את אותו הדבר."

especially goody bags at birthday parties.

במיוחד "שקיות הפתעה במסיבות יום-הולדת."

Now, first-graders can also understand the difference

תלמידי כיתה א' יכולים גם להבין את ההבדל

between a punishment and a consequence.

בין "עונש" לבין "תוצאה".

And all of these things are foundational concepts

וכל הדברים האלה הם מושגי יסוד

that anyone needs to understand

שחשוב שכולם יבינו

before having a conversation

לפני שהם מנהלים שיחה על מאסרים המוניים בארה"ב.

about mass incarceration in the United States.

Some people might think that kindergarteners or first-graders

יש מי שחושבים שילדים בגן או בכיתה א'

are too young to have conversations around racism,

צעירים מכדי לנהל שיחות על גזענות,

but also tell you that young kids

אבל הם גם יודו שילדים קטנים

understand that there are many different components

מבינים שיש מרכיבים רבים ושונים בזהויות שלנו

that make up our identities

and how people are similar and different,

ובמה שדומה או שונה בין אנשים,

and what it means to have power when other people don't.

ומה זה אומר להחזיק בכוח שאין לאחרים.

כשאנו מנהלים שיחות כאלה עם תלמידים בגיל צעיר,

When we have these conversations with students at a young age,

זה מסלק חלק מתחושת הטאבו

it actually takes away some of that taboo feeling

when those topics come up at a later age.

כשהנושאים האלה עולים בגיל מאוחר יותר.

I also know that teaching about these things in schools

אני גם יודעת שללמד דברים כאלה בביה"ס

can feel like navigating a minefield.

זה כמו לנווט בשדה-מוקשים.

For example, what happens if parents or families

למשל, מה קורה אם הורים או משפחות

aren't on board with having these conversations in schools?

לא מסכימים שינהלו שיחות כאלה בביה"ס?

But to these people, I can say:

לאנשים כאלה אני יכולה לומר:

these are some examples of things that students have said to me

הנה כמה דוגמאות לדברים שהתלמידים אמרו לי

and brought to my attention.

והביאו לתשומת לבי.

For example, I had a student come in and whisper to me,

למשל, תלמיד אחד ניגש אלי ולחש,

"I've heard all these people use the term LGBTQ,

"שמעתי שכולם מדברים על להטב"קים,

but I don't know what it means and I'm too embarrassed to admit it."

"אבל אין לי מושג מה זה ואני נבוך מכדי להודות בכך."

I had a student come in over a weekend and come up to me and say,

תלמיד אחר ניגש אלי בסוף השבוע ואמר לי,

"You know, I just watched this movie about Australia,

"ראיתי סרט על אוסטרליה,

and it made me wonder if they have racism there, too."

"ותהיתי אם גם שם יש גזענות."

And I always want my students to be comfortable having these conversations

אני רוצה תמיד שתלמידי ירגישו בנוח לנהל שיחות כאלה

because when they're comfortable talking about it and asking questions,

כי כשנוח להם לדבר ולשאול על זה,

they also build comfort in bringing in their own lives and experiences

נוח להם גם להראות מחייהם ומנסיונם

in how they relate to these big topics.

איך הם מתייחסים לנושאים החשובים האלה.

Also, some teachers might be kind of nervous

יש גם מורים שירגישו מבוכה

if a student brings up a topic or asks a question

אם תלמיד יעלה נושא או ישאל שאלה

and they don't know the answer to it.

שהם לא יודעים איך לענות עליה.

But if a student ever brings something to my attention

אבל אם תלמיד מפנה את תשומת לבי למשהו,

and I don't know the answer,

ואני לא יודעת את התשובה,

I will always admit it and own it

אני תמיד אודה בכך ואקח על זה אחריות

because I'm not going to pretend to be an expert in something

כי אינני מתיימרת להיות מומחית במשהו

שאין לי בו נסיון או סמכות.

that I don't have experience in or I'm not an authority on.

That same year, I had a student come in

באותה שנה, תלמיד אחד שאל שאלה על קהילת הלהטב"ק.

and ask a question about the LGBTQ community.

And I just didn't know enough to give them an appropriate answer.

ולא ידעתי מספיק כדי לתת לו תשובה ראויה.

So instead, I encouraged that student

במקום זה, עודדתי את התלמיד להציג את השאלה לנציג של עמותה

to reach out and ask that question to a representative of a nonprofit

who had come to speak to our class about that very same issue.

שהגיע לדבר עם הכיתה על הנושא הזה.

When we admit to our students that we don't have all the answers,

כשאנו מודים בפני תלמידינו שאין לנו כל התשובות,

not only does it humanize us to them,

לא רק שאנו נראים אנושיים בעיניהם,

it also shows them that adults have a long way to go, too,

אלא זה מראה להם שגם למבוגרים יש הרבה ללמוד,

בנושאים של שוויון.

when it comes to learning about issues of equity.

Now, a little while back, I wrote a lesson about consent.

לפני זמן-מה כתבתי חיבור בנושא ההסכמה.

And, to some people, this was very exciting

והיו אנשים שהתרגשו מזה,

because I took this topic that seemed very taboo and scary

כי לקחתי נושא שנראה טאבו ומפחיד

and I broke it down into a way that was accessible for young learners.

והסברתי אותו בדרך נגישה ללומדים צעירים.

However, to other people,

אבל בעיני אנשים אחרים

the idea of consent is so strongly tied to sex,

רעיון ההסכמה קשור קשר הדוק לסקס,

and sex is often considered a taboo subject,

וגם הסקס נחשב לעתים קרובות לטאבו,

that it made them very uncomfortable.

וזה עורר בהם אי-נוחות רבה.

But my students are third-graders,

אבל התלמידים שלי הם בכיתה ג',

so we're not talking about sex in class.

אז אנו לא מדברים בכיתה על סקס.

Rather, I wanted them to understand

אלא אני רוצה שהם יבינו

that everybody has different physical boundaries

שלכל אדם יש גבולות פיזיים משלו שבהם הוא או היא חשים בנוח.

that make them feel comfortable.

And the social and emotional intelligence it takes

ושהתבונה החברתית והרגשית שנדרשות

to read somebody's words and tone and body language

כדי לקרוא את המלים, הטון ושפת הגוף של מישהו

are skills that often need to be explicitly taught,

הן מיומנויות שצריך לעתים קרובות ללמד בצורה מפורשת,

the same way we teach things like reading and math.

כפי שאנו מלמדים קריאה וחשבון.

And this lesson is not reserved for students of one single demographic.

והלקח הזה איננו מוגבל לתלמידים מפלח אוכלוסיה מסוים.

Things like questioning and making observations

דברים כמו הטלת ספק, תצפיות וחשיבה ביקורתית

and critical thinking

are things that any student of any race or ethnicity

הם דברים שכל תלמיד מכל גזע או מוצא אתני,

or background or language or income or zip code should be learning in schools.

מכל רקע, שפה, רמת הכנסה או אזור מיקוד צריך ללמוד בביה"ס.

Also, deliberate avoidance of these conversations

בנוסף, התחמקות מכוונת משיחות אלה

speaks volumes to our students

אומרת הרבה לתלמידים שלנו

because kids notice when their teachers, when their textbooks

כי הילדים מזהים מתי מוריהם, מתי ספרי הלימוד שלהם

leave out the voices and experiences of people like women or people of color.

לא מתייחסים לקולות וחוויות של נשים או אנשים צבעוניים.

Silence speaks volumes.

זאת שתיקה רועמת.

I recently asked my class of third-graders

לאחרונה שאלתי את תלמידי כיתה ג' שלי

what they would say to adults who think they're too young

מה יגידו למבוגרים שחושבים שהם צעירים מדי

to learn about issues of equity.

מכדי ללמוד על סוגיות של שוויון.

And while this is a small sample of my 25 students,

ולמרות שזאת דגימה קטנה, אלה רק 25 התלמידים שלי,

all of them agreed

כולם הסכימו

that not only are they capable of having these conversations,

שלא רק שהם מסוגלים לנהל שיחות אלה,

but they view it, the right to learn it, as a right and not as a privilege.

אלא שבעיניהם הזכות ללמוד היא זכות טבעית ולא זכות-יתר.

And, in their words:

ובמילותיהם:

"We're big enough to know about these things

"אנו גדולים מספיק כדי לדעת על הדברים האלה

because these problems are happening where we live.

"כי הבעיות האלה מתרחשות במקומות בהם אנו חיים.

And we have the right to talk about them

"ויש לנו הזכות לדבר עליהן

because it will be our life in the future."

"כי מדובר בחיים שלנו בעתיד."

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)