Why nations should pursue "soft" power | Shashi Tharoor

מתרגם: Yubal Masalker מבקר: Ido Dekkers

As an Indian, and now as a politician

כהודי, וכעת כפוליטיקאי

and a government minister,

ושר בממשלה,

I've become rather concerned about

התחלתי להיות מודאג בקשר

the hype we're hearing about our own country,

להגזמות שאנו שומעים על המדינה שלנו,

all this talk about India becoming a world leader,

כל הדיבורים הללו שהודו הופכת למנהיגת העולם,

even the next superpower.

אפילו מעצמת-העל הבאה.

In fact, the American publishers of my book,

אפילו המוציא לאור בארה"ב של ספרי,

"The Elephant, The Tiger and the Cell Phone,"

"הפיל, הנמר והסלולרי",

added a gratuitous subtitle saying,

הוסיף כיתובית מיותרת האומרת,

"India: The next 21st-century power."

"הודו: המעצמה הבאה של המאה ה-21."

And I just don't think that's what India's all about,

איני סבור שזה העיקר בנוגע להודו,

or should be all about.

או שצריך להיות העיקר.

Indeed, what worries me is the entire notion of world leadership

ואכן מה שמדאיג אותי הוא כל הרעיון הזה של מנהיגות עולמית

seems to me terribly archaic.

שנראה לי נורא מיושן.

It's redolent of James Bond movies

זה אפוף בסרטי ג'יימס בונד

and Kipling ballads.

וסיפורי קיפלינג.

After all, what constitutes a world leader?

בסופו של דבר, ממה עשויה מנהיגת עולם?

If it's population, we're on course to top the charts.

אם זו האוכלוסיה, אנו בדרך למקום ראשון בעולם.

We will overtake China by 2034.

נעבור את סין עד 2034.

Is it military strength? Well, we have the world's fourth largest army.

האם זו עוצמה צבאית? ובכן, יש לנו צבא הרביעי בגודלו בעולם.

Is it nuclear capacity? We know we have that.

האם זו יכולת גרעינית? אנו יודעים שיש לנו אותה.

The Americans have even recognized it,

האמריקאים אפילו הכירו בזה,

in an agreement.

בהסכם.

Is it the economy? Well, we have now

האם זו הכלכלה? יש לנו כעת

the fifth-largest economy in the world

הכלכלה החמישית בגודלה בעולם

in purchasing power parity terms.

במושגי כח-קניה.

And we continue to grow. When the rest of the world took a beating last year,

ואנו ממשיכים לגדול. כאשר שאר העולם הוכה בשנה האחרונה,

we grew at 6.7 percent.

צמחנו ב-6.7 אחוזים.

But, somehow, none of that adds up to me,

אבל איכשהו זה לא מסתדר לי,

to what I think India really can aim to contribute in the world,

עם האופן בו אני חושב שהודו יכולה לתרום לעולם,

in this part of the 21st century.

בשלב זה של המאה ה-21.

And so I wondered, could

ולכן תהיתי, האם ייתכן

what the future beckons for India to be all about

שמה שהעתיד מזמן להודו להיות

be a combination of these things allied to something else,

הוא שילוב של הדברים הללו היוצרים משהו אחר,

the power of example,

העוצמה של הדוגמא,

the attraction of India's culture,

המשיכה של התרבות ההודית,

what, in other words, people like to call "soft power."

מה שבמילים אחרות הבריות אוהבות לכנות "עוצמה רכה".

Soft power is a concept invented by a Harvard academic,

עוצמה רכה היא רעיון שהומצא על-ידי חוקר בהרוורד,

Joseph Nye, a friend of mine.

ג'וסף ניי, חבר שלי.

And, very simply, and I'm really cutting it short because of the time limits here,

בצורה הכי פשוטה, ואני ממש מקצר בגלל מגבלות הזמן כאן,

it's essentially the ability of a country to attract others

זה ביסודו היכולת של מדינה למשוך אחרים

because of its culture, its political values,

בגין תרבותה, ערכיה הפוליטיים,

its foreign policies.

מדיניות החוץ שלה.

And, you know, lots of countries do this. He was writing initially about the States,

ואתם יודעים, הרבה מדינות עושות את זה. הוא כתב תחילה על ארה"ב,

but we know the Alliance Francaise

אבל אנו יודעים שהברית הצרפתית

is all about French soft power, the British Council.

היא כל כולה עוצמה רכה צרפתית, המועצה הבריטית.

The Beijing Olympics were an exercise in Chinese soft power.

אולימפיאדת בייג'ינג היתה מימוש של עוצמה רכה סינית.

Americans have the Voice of America and the Fulbright scholarships.

לאמריקאים יש את ה"קול אמריקה" והמילגות של פולברייט.

But, the fact is, in fact,

אבל העובדה היא שלמעשה,

that probably Hollywood and MTV and McDonalds

ככל הנראה הוליווד ואמ. טי. וי. ומקדונלדס

have done more for American soft power

עשו יותר עבור עוצמה רכה אמריקאית

around the world than any specifically government activity.

ברחבי העולם מאשר איזו שהיא פעילות ממשלתית מסויימת.

So soft power is something that really emerges

כך שעוצמה רכה היא משהו שבאמת נובעת

partly because of governments,

בחלקה בגלל ממשלות,

but partly despite governments.

אבל בחלקה למרות הממשלות.

And in the information era we all live in today,

ובעידן המידע בו אנו חיים היום,

what we might call the TED age,

מה שאולי אפשר לקרוא לו העידן של TED,

I'd say that countries are increasingly being judged

הייתי אומר שמדינות נשפטות במידה הולכת וגדלה

by a global public that's been fed

על-סמך כמה אנשים בעולם ניזונים

on an incessant diet of Internet news,

מאספקה בלתי פוסקת של חדשות באינטרנט,

of televised images,

דמויות טלוויזיוניות,

of cellphone videos, of email gossip.

סרטונים סלולריים, רכילות אי-מייל,

In other words, all sorts of communication devices

ובמילים אחרות, כל מיני התקני תקשורת

are telling us the stories of countries,

מספרים לנו סיפורים של המדינות

whether or not the countries concerned want people to hear those stories.

בין אם המדינות המעורבות מעוניינות שאנשים ישמעו את הסיפורים הללו ובין אם לאו.

Now, in this age, again, countries with access

בעידן זה, שוב, למדינות בעלות

to multiple channels of communication

גישה לתקשורת ומידע רב-ערוציים

and information have a particular advantage.

יש יתרון מיוחד.

And of course they have more influence, sometimes, about how they're seen.

וכמובן שיש להן יותר השפעה, לפעמים, על איך הן נראות.

India has more all-news TV channels

בהודו יש יותר ערוצי חדשות-כלליות

than any country in the world,

מאשר כל מדינה אחרת בעולם,

in fact in most of the countries in this part of the world put together.

ולמעשה יותר מכל המדינות שבחלק זה של העולם גם יחד.

But, the fact still is that it's not just that.

אבל, עדיין העובדה היא שזה לא רק זה.

In order to have soft power, you have to be connected.

כדי שתהיה עוצמה רכה צריך להיות מחובר.

One might argue that India has become

אפשר אולי לטעון שהודו הפכה

an astonishingly connected country.

למדינה מחוברת באופן מדהים.

I think you've already heard the figures.

אני חושב שכבר שמעתם את המספרים.

We've been selling 15 million cellphones a month.

אנחנו מוכרים 15 מיליון סלולריים בכל חודש.

Currently there are 509 million cellphones

כיום יש 509 מיליון מכשירי סלולר

in Indian hands, in India.

בידי הודים, בהודו.

And that makes us larger than the U.S. as a telephone market.

וזה הופך אותנו לגדולים יותר מארה"ב בתור שוק הסלולר.

In fact, those 15 million cellphones

בעצם, 15 מיליון סלולריים האלה

are the most connections that any country,

הם רוב החיבורים שמדינה כלשהי,

including the U.S. and China,

כולל ארה"ב וסין,

has ever established in the history of telecommunications.

עשתה אי-פעם בהיסטוריה של טלקומוניקציה.

But, what perhaps some of you don't realize

אבל מה שחלקכם אולי אינם יודעים

is how far we've come to get there.

זה עד כמה רחוק הלכנו כדי להגיע לזה.

You know, when I grew up in India,

אתם יודעים, כאשר גדלתי בהודו,

telephones were a rarity.

טלפונים היו מוצר נדיר.

In fact, they were so rare that elected members of Parliament

למעשה, הם היו כה נדירים

had the right to allocate 15 telephone lines

שחברי פרלמנט שנבחרו קיבלו את הזכות להעניק 15 קווי טלפון

as a favor to those they deemed worthy.

בתור טובה לאלה שלדעתם היו ראויים לכך.

If you were lucky enough to be a wealthy businessman

אם היית בר-מזל להיות איש עסקים עשיר

or an influential journalist, or a doctor or something, you might have a telephone.

או עיתונאי בעל השפעה, או רופא, או משהו דומה, אולי היה לך טלפון.

But sometimes it just sat there.

אבל לפעמים הוא רק היה מונח שם.

I went to high school in Calcutta.

למדתי בתיכון בכלכתה.

And we would look at this instrument sitting in the front foyer.

והיינו מסתכלים על מכשיר זה המונח באולם הכניסה.

But half the time we would pick it up

אבל כאשר היינו מרימים אותו

with an expectant look on our faces,

עם הבעת ציפייה על פנינו,

there would be no dial tone.

מחצית מהזמן לא היה צליל חיוג.

If there was a dial tone and you dialed a number,

אם היה צליל חיוג וחייגנו מספר,

the odds were two in three you wouldn't get the number you were intending to reach.

הסיכויים היו שניים מתוך שלושה שלא נקבל את המספר שביקשנו.

In fact the words "wrong number" were more popular than the word "Hello."

בעצם המילים "טעות במספר" היו יותר פופולריות מאשר המילה "הלו".

(Laughter)

(צחוק)

If you then wanted to connect to another city,

ואם רצינו להתקשר לעיר אחרת,

let's say from Calcutta you wanted to call Delhi,

נאמר מכלכתה לדלהי,

you'd have to book something called a trunk call,

היה צורך להזמין מראש שיחה,

and then sit by the phone all day, waiting for it to come through.

ואז לשבת ולהמתין כל היום עד שהשיחה תגיע.

Or you could pay eight times the going rate

או שאפשר היה לשלם פי שמונה מהתעריף המקובל

for something called a lightning call.

בשביל מה שנקרא שיחת ברק.

But, lightning struck rather slowly in our country in those days,

אבל ברק היכה די באיטיות במדינתנו בימים ההם,

so, it was like about a half an hour for a lightning call to come through.

כך שזה היה כחצי שעה עד ששיחת הברק הגיעה.

In fact, so woeful was our telephone service

בעצם, כה עלובים היו שירותי הטלפון שלנו

that a Member of Parliament stood up in 1984 and complained about this.

שחבר פרלמנט אחד קם והתלונן על כך ב-1984.

And the Then-Communications Minister replied in a lordly manner

ואז שר התקשורת השיב בצורה מלאת חשיבות עצמית

that in a developing country

שבמדינה מתפתחת

communications are a luxury, not a right,

תקשורת היא מותרות ולא זכות,

that the government had no obligation to provide better service,

שאין חובה על הממשלה לספק שירות יותר טוב,

and if the honorable Member wasn't satisfied with his telephone,

ואם החבר המכובד אינו מרוצה מהטלפון שלו,

could he please return it, since there was an eight-year-long waiting list

הוא רשאי להחזירו, מאחר ויש כאלה הממתינים שמונה שנים

for telephones in India.

לטלפונים בהודו.

Now, fast-forward to today and this is what you see:

וכעת נריץ מהר קדימה להיום וזה מה שרואים,

the 15 million cell phones a month.

את 15 מיליון הסלולריים לחודש.

But what is most striking is who is carrying those cell phones.

אבל מה שהכי מדהים זה מי מחזיק את המכשירים הללו.

You know, if you visit friends in the suburbs of Delhi,

אם מתארחים אצל חברים בפרברי דלהי,

on the side streets you will find a fellow with a cart

בצידי הרחוב ניתן לראות רוכל עם עגלה,

that looks like it was designed in the 16th century,

שנראית כאילו נבנתה במאה ה-16,

wielding a coal-fired steam iron

המפעיל מגהץ אדים המופעל על פחם

that might have been invented in the 18th century.

אשר אולי הומצא במאה ה-18.

He's called an isthri wala. But he's carrying a 21st-century instrument.

נוהגים לכנותו מגהצן. אבל הוא נושא עמו מכשיר ממאה ה-21.

He's carrying a cell phone because most incoming calls are free,

הוא נושא עימו סלולרי מכיוון שרוב השיחות הנכנסות הן חינם,

and that's how he gets orders from the neighborhood,

זו דרכו לקבל הזמנות מהשכונה,

to know where to collect clothes to get them ironed.

וכך הוא יודע מהיכן לאסוף את הבגדים לגיהוץ.

The other day I was in Kerala, my home state,

יום אחד הייתי בקראלה, מדינת המוצא שלי,

at the country farm of a friend,

בכפר בשדה של חבר,

about 20 kilometers away from any place you'd consider urban.

במרחק של כ-20 ק"מ ממקום עירוני כלשהו.

And it was a hot day and he said, "Hey, would you like some fresh coconut water?"

וזה היה יום חם והוא שאל, "מה דעתך על מי-קוקוס טריים?"

And it's the best thing and the most nutritious and refreshing thing you can drink

זה הדבר הטוב ביותר והמזין והמרענן ביותר שניתן לשתות

on a hot day in the tropics, so I said sure.

ביום חם באזורים הטרופיים, ואמרתי למה לא.

And he whipped out his cellphone, dialed the number,

והוא שלף את הסלולרי שלו, חייג מספר,

and a voice said, "I'm up here."

וקול ענה, "אני כאן למעלה."

And right on top of the nearest coconut tree,

ובצמרת של אחד מעצי הקוקוס הקרובים,

with a hatchet in one hand and a cell phone in the other,

עם גרזן ביד אחת וסלולרי באחרת

was a local toddy tapper,

היה אחד שמגיש מיצים,

who proceeded to bring down the coconuts for us to drink.

אשר ירד כדי להביא לנו את הקוקוסים.

Fishermen are going out to sea and carrying their cell phones.

דייגים יוצאים אל הים ונושאים עימם את המכשירים שלהם.

When they catch the fish they call all the market towns along the coast

כאשר הם לוכדים דג, הם מתקשרים לשווקים בערים לאורך החוף

to find out where they get the best possible prices.

כדי לדעת היכן הם יקבלו את המחירים הטובים ביותר.

Farmers now, who used to have to spend half a day of backbreaking labor

איכרים שהיו צריכים לבזבז חצי יום בעבודת פרך

to find out if the market town was open,

כדי לדעת אם השוק בעיר פתוח,

if the market was on,

אם השוק פועל,

whether the product they'd harvested could be sold, what price they'd fetch.

אם היבול שהם קצרו יכול להימכר, איזה מחיר הם יקבלו.

They'd often send an eight year old boy all the way on this trudge

לעיתים קרובות הם נהגו לשלוח ילד בן שמונה את כל הדרך

to the market town to get that information and come back,

לעיר השוק כדי לקבל את כל המידע הזה.

then they'd load the cart.

ואז הם היו מעמיסים את העגלה.

Today they're saving half a day's labor with a two minute phone call.

כיום הם חוסכים את כל העבודה הזו בשיחת טלפון של שתי דקות.

So this empowerment of the underclass

ההעצמה הזו של המעמד הנמוך

is the real result of India being connected.

היא התוצאה הממשית של הודו המקושרת.

And that transformation is part of where India is heading today.

והשינוי הזה הוא חלק מהכיוון אליו הודו צועדת היום.

But, of course that's not the only thing about India that's spreading.

אבל כמובן שזה לא הדבר היחיד שמתפשט בהודו.

You've got Bollywood. My attitude to Bollywood is best summarized

יש את בוליווד. את יחסי לבוליווד ניתן לסכם הכי טוב

in the tale of the two goats at a Bollywood garbage dump --

באמצעות הסיפור על שני עזים במזבלה שליד בוליווד --

Mr. Shekhar Kapur, forgive me --

מר שיחר קאפור, סלח לי --

and they're chewing away on cans of celluloid discarded by a Bollywood studio.

העזים לועסים להם קופסאות צלולואיד שהושלכו מאולפן בוליווד.

And the first goat, chewing away, says, "You know, this film is not bad."

ועז אחד אומר בעודו לועס, "הסרט הזה לא רע."

And the second goat says, "No, the book was better."

העז השני עונה, "לא, הספר היה יותר טוב."

(Laughter)

(צחוק)

I usually tend to think that the book is usually better,

אני נוטה לחשוב שהספר בדרך-כלל יותר טוב,

but, having said that,

אבל, לאחר שאמרתי זאת,

the fact is that Bollywood is now

העובדה היא שבוליווד עכשיו

taking a certain aspect of Indian-ness and Indian culture around the globe,

מביאה עימה היבט מסויים של הודי-יות ושל תרבות הודית לכל העולם,

not just in the Indian diaspora in the U.S. and the U.K.,

לא רק לפזורה ההודית בארה"ב ובריטניה,

but to the screens of Arabs and Africans, of Senegalese and Syrians.

אלא לאקרנים של ערבים, אפריקאים, סינגהלזים וסורים.

I've met a young man in New York whose illiterate mother

פגשתי אדם צעיר בניו-יורק שאימו האנאלפאבתית,

in a village in Senegal

בכפר בסנגל,

takes a bus once a month to the capital city of Dakar,

נוסעת פעם בחודש באוטובוס לעיר הבירה דקאר,

just to watch a Bollywood movie.

רק בשביל לצפות בסרט בוליוודי.

She can't understand the dialogue.

היא לא מבינה מה אומרים בסרט.

She's illiterate, so she can't read the French subtitles.

היא אינה יודעת קרוא וכתוב,לכן אינה יכולה לקרוא את הכתוביות בצרפתית.

But these movies are made to be understood despite such handicaps,

אבל סרטים אלה עשויים בשביל שיבינו אותם למרות מוגבלויות שכאלה,

and she has a great time in the song and the dance and the action.

והיא נהנית משירים, ריקודים וקטעי הפעולה.

She goes away with stars in her eyes about India, as a result.

כתוצאה מזה היא יוצאת משם עם עיניים בורקות ממחשבות על הודו.

And this is happening more and more.

וזה קורה היום יותר ויותר.

Afghanistan, we know what a serious security problem

אפגניסטן, אנו יודעים איזו בעיה ביטחונית רצינית

Afghanistan is for so many of us in the world.

מהווה אפגניסטן בשביל רבים בעולם.

India doesn't have a military mission there.

להודו אין כח-משימה שם.

You know what was India's biggest asset in Afghanistan in the last seven years?

אבל מה היה הנכס הכי גדול של הודו באפגניסטן בשבע השנים האחרונות?

One simple fact:

דבר אחד פשוט:

you couldn't try to call an Afghan at 8:30 in the evening.

לא יכלת להתקשר לאף אחד ב-8:30 בערב.

Why? Because that was the moment

מדוע? כי בשעה זו

when the Indian television soap opera,

שודרה אופרת הסבון ההודית,

"Kyunki Saas Bhi Kabhi Bahu Thi," dubbed into Dari, was telecast on Tolo T.V.

[שם סידרה בהינדי], מדובררת ל-דהורי, בערוץ טודו בטלויזיה.

And it was the most popular television show in Afghan history.

וזו היתה תוכנית הטלויזיה הפופולרית ביותר בהיסטוריה האפגנית.

Every Afghan family wanted to watch it.

כל משפחה אפגנית רצתה לצפות בה.

They had to suspend functions at 8:30.

הם היו מפסיקים הכל ב-8:30.

Weddings were reported to be interrupted

מספרים שחתונות היו נקטעות באמצע כדי שהאורחים

so guests could cluster around the T.V. set,

יוכלו להתגודד סביב מקלט טלויזיה,

and then turn their attention back to the bride and groom.

ולאחר-מכן היו חוזרים בחזרה לחתן וכלה.

Crime went up at 8:30. I have read a Reuters dispatch --

כמות הפשיעה עלתה ב-8:30. קראתי הודעת רויטר --

so this is not Indian propaganda, a British news agency --

זו לא תעמולה הודית, זו סוכנות חדשות בריטית --

about how robbers in the town of Musarri Sharif*

על כיצד, שודדים בעיר מוסארי שאריף,

stripped a vehicle of its windshield wipers,

הסירו מגבים מרכב,

its hubcaps, its sideview mirrors,

את צלחות הגלגלים, מראות הצד,

any moving part they could find, at 8:30,

וכל חלק מתנועע שהם יכלו למצוא, ב-8:30,

because the watchmen were busy watching the T.V. rather than minding the store.

מכיוון שהשומרים היו שקועים בצפייה בטלויזיה במקום לשים לב לחנות.

And they scrawled on the windshield in a reference to the show's heroine,

והם שירבטו על השימשה הקדמית בהתיחס לגיבורת הסידרה,

"Tulsi Zindabad": "Long live Tulsi."

"טולסי זינדאבאד": "תחי טולסי."

(Laughter)

(צחוק)

That's soft power. And that is what India is developing

זוהי עוצמה רכה. וזה מה שהודו מפתחת

through the "E" part of TED:

באמצעות מרכיב ה-E (הבידור) של TED:

its own entertainment industry.

תעשיית בידור משלה.

The same is true, of course -- we don't have time for too many more examples --

זה גם נכון כמובן -- אין לנו זמן ליותר מדיי דוגמאות נוספות --

but it's true of our music, of our dance,

אבל זה נכון לגבי המוזיקה שלנו, הריקודים,

of our art, yoga, ayurveda, even Indian cuisine.

האומנות, יוגה, איורוודה, ואפילו המטבח ההודי.

I mean, the proliferation of Indian restaurants

ההתרבות של מסעדות הודיות

since I first went abroad as a student, in the mid '70s,

מאז שנסעתי לחו"ל בפעם הראשונה כסטודנט באמצע שנות ה-70,

and what I see today, you can't go to a mid-size town in Europe or North America

ומה שאני רואה כיום, אינך יכול ללכת בעיר בגודל בינוני באירופה או צפון-אמריקה

and not find an Indian restaurant. It may not be a very good one.

ולא להיתקל במסעדה הודית. יכול להיות שהיא לא הכי טובה.

But, today in Britain, for example,

אבל כיום, בבריטניה לדוגמא,

Indian restaurants in Britain

מסעדות הודיות בבריטניה מעסיקות יותר אנשים

employ more people than the coal mining,

מאשר בכריית פחם,

ship building and iron and steel industries combined.

בבניית ספינות ובתעשיות פלדה גם יחד.

So the empire can strike back.

אז האימפריה יכולה להכות בחזרה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But, with this increasing awareness of India,

אבל, עם המודעות הגוברת להודו,

with yoga and ayurveda, and so on,

אליכם, אליי, וכך הלאה,

with tales like Afghanistan,

עם סיפורים כמו באפגניסטן,

comes something vital in the information era,

קורה משהו חיוני בעידן של המידע.

the sense that in today's world

התחושה היא שבעולם של היום,

it's not the side of the bigger army that wins,

לא מנצח הצד שיש לו צבא יותר גדול,

it's the country that tells a better story that prevails.

אלא המדינה שמספרת את הסיפור היותר טוב היא זו שגוברת.

And India is, and must remain, in my view, the land of the better story.

והודו היא, וחייבת להישאר, לדעתי, הארץ עם הסיפור היותר טוב.

Stereotypes are changing. I mean, again, having gone to the U.S.

היום סטריאוטיפים משתנים. כאחד שהגיע לארה"ב

as a student in the mid '70s,

בתור סטודנט באמצע שנות ה-70,

I knew what the image of India was then, if there was an image at all.

ידעתי מה היתה התדמית של הודו, אם היתה כזו בכלל.

Today, people in Silicon Valley and elsewhere

היום, אנשים בעמק הסיליקון ומקומות אחרים

speak of the IITs, the Indian Institutes of Technology

מדברים על ה-איי.איי.טי., המכון ההודי לטכנולוגיה,

with the same reverence they used to accord to MIT.

באותה יראת כבוד שהם חשים כלפי אמ.איי.טי..

This can sometimes have unintended consequences. OK.

לזה יכולות להיות לפעמים תוצאות מפתיעות.

I had a friend, a history major like me,

היה לי חבר, שלמד היסטוריה כמוני,

who was accosted at Schiphol Airport in Amsterdam,

שבנמל-תעופה סחיפול באמסטרדם, ניגש אליו

by an anxiously perspiring European saying,

אדם אירופי נרגש ואמר,

"You're Indian, you're Indian! Can you help me fix my laptop?"

"אתה הודי, אתה הודי! האם תוכל לעזור לי לתקן את המחשב הנישא שלי?"

(Laughter)

(צחוק)

We've gone from the image of India as

עברנו מהתדמית של הודו

land of fakirs lying on beds of nails,

כארץ של פאקירים השוכבים על מיטות מסמרים,

and snake charmers with the Indian rope trick,

ושל המחללים מול נחשים עם תכסיס החבל ההודי,

to the image of India as a land of mathematical geniuses,

לתדמית של הודו כארץ של גאונים מתמטיים,

computer wizards, software gurus.

אשפי מחשב, ומומחי תוכנה.

But that too is transforming the Indian story around the world.

אבל גם זה מפיץ את הסיפור ההודי בכל העולם.

But, there is something more substantive to that.

אבל, יש משהו יותר מהותי מתחת לזה.

The story rests on a fundamental platform

הסיפור ניצב על בסיס

of political pluralism.

של רב-גוניות פוליטית.

It's a civilizational story to begin with.

יש להתחיל זאת מסיפורה של תרבות.

Because India has been an open society for millennia.

מכיוון שהודו תמיד היתה חברה פתוחה לאורך אלפי שנים.

India gave refuge to the Jews, fleeing the destruction of the first temple

הודו נתנה מחסה ליהודים, הנמלטים מחורבן בית-ראשון

by the Babylonians, and said thereafter by the Romans.

מידי הבבילונים, ולאחריהם הרומים.

In fact, legend has is that when Doubting Thomas, the Apostle, Saint Thomas,

בעצם, האגדה מספרת שתומאס החשדן, השליח, הקדוש תומאס

landed on the shores of Kerala, my home state,

נחת על חופי קראלה, מדינת המוצא שלי,

somewhere around 52 A.D.,

בערך ב-52 אחה"ס,

he was welcomed on shore by a flute-playing Jewish girl.

הוא התקבל על החוף על-ידי נערה יהודייה מנגנת בחליל.

And to this day remains the only Jewish diaspora

ועד ליום הזה, זו הקהילה היהודית היחידה

in the history of the Jewish people, which has never encountered

בהיסטוריה של העם היהודי שמעולם לא נתקלה

a single incident of anti-semitism.

אפילו במקרה יחיד של אנטישמיות.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

That's the Indian story.

זהו הסיפור ההודי.

Islam came peacefully to the south,

האיסלם היגיע לדרום בשקט ובשלום,

slightly more differently complicated history in the north.

בשונה מההיסטוריה המסובכת בצפון.

But all of these religions have found a place and a welcome home in India.

אבל כל הדתות הללו מצאו מקום ובתים מאירי פנים בהודו.

You know, we just celebrated, this year, our general elections,

לא מזמן, השנה הזו, היו אצלנו בחירות כלליות,

the biggest exercise in democratic franchise in human history.

המימוש הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית של זכות ההצבעה הדמוקרטית.

And the next one will be even bigger, because our voting population

והבחירות הבאות תהיינה אפילו יותר גדולות, מכיוון שאוכלוסיית המצביעים

keeps growing by 20 million a year.

עולה ב-20 מיליון כל שנה.

But, the fact is

אבל העובדה היא

that the last elections, five years ago,

שהבחירות האחרונות, לפני חמש שנים,

gave the world extraordinary phenomenon

הציגו לעולם תופעה יוצאת-דופן

of an election being won by a woman political leader

של בחירות שבהן ניצחה אישה שהיא מנהיגה פוליטית

of Italian origin and Roman Catholic faith, Sonia Gandhi,

ממוצא איטלקי ובעלת אמונה קתולית, סוניה גנדי,

who then made way for a Sikh, Mohan Singh,

אשר פינתה את המקום לאדם סיקי, מוהאן סינג,

to be sworn in as Prime Minister

אשר הושבע לראשות הממשלה

by a Muslim, President Abdul Kalam,

על-ידי מוסלמי, הנשיא עבדול קאלאם,

in a country 81 percent Hindu.

במדינה שיש בה 81 אחוז הינדואים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

This is India, and of course it's all the more striking

זוהי הודו, וזה אפילו יותר מדהים

because it was four years later that we all applauded

כי זה היה ארבע שנים מאוחר יותר שכולנו הרענו

the U.S., the oldest democracy in the modern world,

לארה"ב, הדמוקרטיה הותיקה ביותר בעולם המודרני,

more than 220 years of free and fair elections,

יותר מ-220 שנים של בחירות חופשיות והוגנות,

which took till last year to elect a president or a vice president

שנדרש לה להגיע עד השנה האחרונה כדי לבחור נשיא או סגן-נשיא,

who wasn't white, male or Christian.

שאינו לבן, גבר או נוצרי.

So, maybe -- oh sorry, he is Christian, I beg your pardon --

אז, אולי -- אה סליחה, הוא נוצרי, אני מתנצל --

and he is male, but he isn't white.

והוא גבר, אבל אינו לבן.

All the others have been all those three.

כל האחרים היו את כל שלושת הדברים האלו.

(Laughter)

(צחוק)

All his predecessors have been all those three,

כל הקודמים לו היו את כל שלושת הדברים הללו,

and that's the point I was trying to make.

וזו הנקודה שרציתי לציין.

(Laughter)

(צחוק)

But, the issue is

אבל העניין הוא

that when I talked about that example,

שכאשר דברתי על הדוגמא ההיא,

it's not just about talking about India, it's not propaganda.

זה לא רק לדבר על הודו, זו לא תעמולה.

Because ultimately, that electoral outcome

מכיוון שבסופו של דבר, לתוצאות הבחירות ההן

had nothing to do with the rest of the world.

לא היתה נגיעה לשאר העולם.

It was essentially India being itself.

זה היה במהותו מה שהודו היא באמת.

And ultimately, it seems to me,

ובסופו של דבר, נראה לי,

that always works better than propaganda.

שזה תמיד פועל יותר טוב מתעמולה.

Governments aren't very good at telling stories.

ממשלות אינן מצטיינות בלספר סיפורים.

But people see a society for what it is,

אבל אנשים רואים את החברה כמו שהיא,

and that, it seems to me, is what ultimately

וזה, נדמה לי, יעשה בסופו של דבר

will make a difference in today's information era,

את ההבדל בעידן המידע של היום,

in today's TED age.

בעידן ה-TED של היום.

So India now is no longer

אז הודו אינה יותר

the nationalism of ethnicity or language or religion,

הלאום של אתניות או שפות או דתות,

because we have every ethnicity known to mankind, practically,

מאחר ויש אצלנו כל אתניות הידועה לאנושות,

we've every religion know to mankind,

יש אצלנו כל דת הידועה לאנושות,

with the possible exception of Shintoism,

מלבד אולי שינטואיזם.

though that has some Hindu elements somewhere.

אף על-פי שיש בה אלמנטים הינדואיים היכן שהוא.

We have 23 official languages that are recognized in our Constitution.

יש לנו 23 שפות רשמיות מוכרות לפי החוקה שלנו.

And those of you who cashed your money here

ואלה מכם שפדו כאן את כספם

might be surprised to see how many scripts there are

היו אולי מופתעים לראות כמה סוגי כתב מופיעים על שטרות הרופי,

on the rupee note, spelling out the denominations.

אשר מבטאים את הערכים המספריים הכספיים.

We've got all of that.

יש לנו את כל זה.

We don't even have geography uniting us,

אין לנו אפילו גיאוגרפיה שתאחד אותנו.

because the natural geography of the subcontinent

מכיוון שהגיאוגרפיה הטבעית של תת-היבשת

framed by the mountains and the sea was hacked

המוקפת בהרים וים, נחתכה

by the partition with Pakistan in 1947.

בגלל החלוקה עם פקיסטן ב-1947.

In fact, you can't even take the name of the country for granted,

למעשה, לא ניתן אפילו לנקוב כמובן מאליו בשם של המדינה.

because the name "India" comes from the river Indus,

מכיוון שהשם "India" נובע מנהר האינדוס,

which flows in Pakistan.

אשר זורם בפקיסטן.

But, the whole point is that India

אבל כל עניין הוא שהודו

is the nationalism of an idea.

היא ביטוי לרעיון שהפך ללאומיות.

It's the idea of an ever-ever-land,

זה רעיון של ארץ ניצחית,

emerging from an ancient civilization,

הנובע מתרבות עתיקה,

united by a shared history,

רעיון של איחוד על בסיס היסטוריה משותפת,

but sustained, above all, by pluralist democracy.

אבל מקויים, יותר מהכל, על-ידי דמוקרטיה פלורליסטית.

That is a 21st-century story as well as an ancient one.

זהו סיפור ממאה ה-21 כמו גם מהתקופה העתיקה.

And it's the nationalism of an idea that

זהו הפיכת הרעיון ללאומיות,

essentially says you can endure differences of caste, creed,

דבר שמצביע על כך שניתן לשאת הבדלים במעמדות, אמונות,

color, culture, cuisine, custom and costume, consonant, for that matter,

צבע, תרבות, מזון, מנהגים ולבוש, הרמוניה לצורך העניין,

and still rally around a consensus.

ועדיין להתאחד סביב קונצנזוס.

And the consensus is of a very simple principle,

והקונצנזוס הוא על עיקרון מאוד פשוט,

that in a diverse plural democracy like India

שבדמוקרטיה מגוונת ופלורליסטית כמו הודו

you don't really have to agree on everything all the time,

לא חייבים להסכים על כל דבר כל הזמן,

so long as you agree on the ground rules

כל עוד מסכימים על הכללים הבסיסיים

of how you will disagree.

בנוגע לכיצד לא להסכים.

The great success story of India,

סיפור ההצלחה הגדול של הודו,

a country that so many learned scholars and journalists

מדינה שכל-כך הרבה מלומדים ועתונאים

assumed would disintegrate, in the '50s and '60s,

סברו שהיא תתפרק, בשנות ה-50 וה-60,

is that it managed to maintain consensus on how to survive without consensus.

הוא בכך שהיא הצליחה לקיים קונצנזוס על כיצד להתקיים ללא קונצנזוס.

Now, that is the India that is emerging into the 21st century.

כעת, זו ההודו הנכנסת אל המאה ה-21.

And I do want to make the point

וכאן אני רוצה להדגיש

that if there is anything worth celebrating about India,

שאם יש משהו שראוי לחגוג בקשר להודו,

it isn't military muscle, economic power.

זה לא כח צבאי ולא עוצמה כלכלית.

All of that is necessary,

כל זה חיוני,

but we still have huge amounts of problems to overcome.

אבל עדיין יש לנו המון בעיות שצריך להתגבר עליהן.

Somebody said we are super poor, and we are also super power.

מישהו אמר שאנחנו עניי-על וגם מעצמת-על.

We can't really be both of those.

אין אנו יכולים להיות את שני אלה יחד.

We have to overcome our poverty. We have to deal with the

עלינו להתגבר על העוני שלנו.

hardware of development,

עלינו להתמודד עם פיתוח ה"חומרה",

the ports, the roads, the airports,

הנמלים, הכבישים, נמלי-התעופה,

all the infrastructural things we need to do,

כל ענייני התשתית שעלינו לבצע,

and the software of development,

ופיתוח ה"תוכנה",

the human capital, the need for the ordinary person in India

ההון האנושי, הצורך שלאדם הממוצע בהודו

to be able to have a couple of square meals a day,

תהיינה שתי ארוחות סבירות ביום,

to be able to send his or her children

שיהיה מסוגל לשלוח את ילדיו

to a decent school,

לבית-ספר סביר,

and to aspire to work a job

ושיוכל לשאוף לעבוד בעבודה

that will give them opportunities in their lives

שתתן להם הזדמנויות בחייהם

that can transform themselves.

שתאפשרנה להם להתפתח.

But, it's all taking place, this great adventure of conquering those challenges,

כל זה אכן מתרחש היום, ההרפתקאה הגדולה הזו של התגברות על האתגרים הללו,

those real challenges which none of us can pretend don't exist.

כל האתגרים האמיתיים הללו שאף אחד מאיתנו לא יכול להתעלם מהם.

But, it's all taking place in an open society,

אבל כל זה מתרחש בחברה פתוחה,

in a rich and diverse and plural civilization,

במבנה חברתי ותרבותי עשיר, מגוון ופלורליסטי,

in one that is determined to liberate and fulfill

בחברה הנחושה לשחרר ולהגשים

the creative energies of its people.

את אנרגיות היצירה של עמה.

That's why India belongs at TED,

זו הסיבה שהודו שייכת ל-TED,

and that's why TED belongs in India.

וזו הסיבה ש-TED שייך להודו.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפים)