Why your doctor should care about social justice | Mary Bassett

מתרגם: Yaffa Kurzweil מבקר: Sigal Tifferet

When I moved to Harare in 1985,

כאשר עברתי להרארה בשנת 1985

social justice was at the core of Zimbabwe's national health policy.

צדק חברתי עמד בבסיס מדיניות הבריאות הלאומית של זימבבווה

The new government emerged from a long war of independence

הממשלה החדשה קמה לאחר מלחמת עצמאות ארוכה

and immediately proclaimed a socialist agenda:

ומיד הכריזה על אג'נדה סוציאליסטית:

health care services, primary education

שירותי בריאות וחינוך יסודי

became essentially free.

ניתנו כמעט בחינם.

A massive expansion of rural health centers

התרחבות מסיבית של מרכזי הבריאות הכפריים

placed roughly 80 percent of the population

מיקמה כ- 80 אחוז מהאוכלוסיה

less than a two-hour walk from these facilities,

במרחק של פחות משעתיים הליכה ממרכזים אלה.

a truly remarkable accomplishment.

אכן, הישג מרשים מאד.

In 1980, the year of independence,

בשנת 1980, שנת הכרזת העצמאות,

25 percent of Zimbabwean children were fully immunized.

25 אחוז מילדי זימבבווה היו מחוסנים.

By 1990, a mere decade later,

עד לשנת 1990, רק עשור לאחר מכן,

this proportion stood at 80 percent.

שיעור הילדים המחוסנים עלה ל - 80 אחוז!

I felt tremendously privileged to be part of this transformation,

הרגשתי זכות עצומה להיות חלק משינוי זה.

a revolution.

מהפכה.

The excitement, the camaraderie, was palpable.

ניתן היה ממש לחוש בהתרגשות ובתחושת האחדות.

Working side by side with brilliant Zimbabweans --

עבודה לצידם של תושבי זימבבווה מבריקים

scientists, doctors, activists --

מדענים, רופאים, פעילים חברתיים

I felt connected not only to an African independence movement,

חשתי חיבור לא רק לתנועת עצמאות אפריקאית

but to a global progressive public health movement.

אלא לתנועה המקדמת את בריאות הציבור הכלל עולמית.

But there were daunting challenges.

אך היו גם אתגרים מרתיעים.

Zimbabwe reported its first AIDS case in 1985, the year I arrived.

בשנת 1985, השנה שבה הגעתי לזימבבווה, דווח על המקרה הראשון של איידה

I had taken care of a few patients with AIDS in the early 1980s,

טיפלתי בכמה מטופלים עם איידס בשנות השמונים המוקדמות.

when I did my medical training at Harlem Hospital, but --

כאשר עברתי את ההכשרה הרפואית שלי בבית חולים הרלאם,

we had no idea what lay in store for Africa.

אבל לא היה לנו מושג מה עתיד להתרחש באפריקה.

Infection rate stood at about two percent in my early days there.

בימים הראשונים שלי שם, שיעור ההדבקה עמד על כ-2 אחוז

These would soar

אך שיעורים אלה הרקיעו

to one out of every four adults

לאחד מכל ארבעה מבוגרים

by the time I left Harare 17 years later.

עד לעזיבתי את הרארה, 17 שנה לאחר מכן.

By the mid-1990s,

עד לאמצע שנות ה- 90,

I'd told hundreds of people in the prime of life

בישרתי למאות אנשים בשנות השיא של חייהם

that they were HIV-positive.

שהם נשאי HIV.

I saw colleagues and friends die,

ראיתי במותם של קולגות וחברים.

my students, hospital patients, die.

תלמידים שלי, מטופלים בבית החולים, מתו.

In response, my colleagues and I set up a clinic.

כתגובה, קולגות שלי ואני הקמנו מרפאה.

We did condom demonstrations.

הדגמנו שימוש בקונדומים.

We launched school education and workplace interventions.

השקנו תכניות התערבות בבתי ספר ובמקומות עבודה.

We did research. We counseled the partners of infected men

ערכנו מחקרים. ייעצנו לבני ובנות הזוג של גברים נשאים,

about how to protect themselves.

על אמצעי ההגנה.

We worked hard, and at the time, I believed that I was doing my best.

עבדנו קשה, ובאותו הזמן, חשבתי שאני עושה את הטוב ביותר.

I was providing excellent treatment,

נתתי טיפול מצוין

such as it was.

כפי שהוא היה.

But I was not talking about structural change.

אך לא דיברתי על שינוי מבני.

Former UN Secretary Kofi Annan has spoken candidly

מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי ענאן סיפר בכנות

about his personal failure

על הכישלון האישי שלו

leading to the Rwandan genocide.

שהוביל לרצח העם ברואנדה.

In 1994, he was head of the UN peacekeeping department.

ב-1994, הוא היה ראש מחלקת שמירת השלום באו"ם,

At a 10-year memorial for the genocide,

ביום הזיכרון ה-10 לרצח העם,

he reflected, "I believed at the time I was doing my best,

הוא אמר: "האמנתי שאני עושה את הטוב ביותר,

but I realized after the genocide

אך הבנתי לאחר רצח העם

that there was more I could and should have done

שהייתי יכול לעשות יותר

to sound the alarm and rally support."

להשמיע את האזעקה ולגייס תמיכה".

The AIDS epidemic caught the health community unprepared,

הקהילה הרפואית לא היתה מוכנה למגפת האיידס,

and today, when the World Health Organization estimates

וכיום, כאשר ארגון הבריאות העולמי מעריך

that 39 million people have lost their lives to this disease,

ש- 39 מיליון איש מתו מהמחלה,

I'm not alone in feeling remorse and regret

אינני היחידה שחשה צער וחרטה

at not having done more earlier.

על כך שלא עשינו יותר בשלב מוקדם יותר.

But while living in Zimbabwe,

אבל כשגרתי בזימבבווה

I didn't see my role as an advocacy or a political one.

לא ראיתי את עצמי כסנגור או כבעלת תפקיד פוליטי

I was there for my technical skills,

הייתי שם בשל כישורי הטכניים,

both my clinical and my research epidemiology skills.

כישוריי הקליניים וכישורי המחקר האפידמיולוגי שהיו לי.

And in my mind, my job was to take care of patients

חשבתי שתפקידי לטפל בחולים,

and to do research to better understand the population patterns of transmission,

ולחקור על מנת להבין איך המחלה עוברת בקרב האוכלוסיה,

and I hoped that we'd slow the spread of the virus.

וקיוויתי שנצליח להאט את קצב ההתפשטות של הוירוס.

I was aware that socially marginalized populations were at disproportionate risk

הייתי מודעת לכך שהאוכלוסיות החיות בשולי החברה נמצאות בסיכון יתר,

of getting and dying of AIDS.

להידבקות ולתמותה מאיידס.

And on the sugar plantations,

במטעי הסוכר,

which really more closely resembled feudal fiefdoms

הדומים יותר לאחוזות פאודליות

than any modern enterprise,

מאשר למפעלים מודרניים,

60 percent of pregnant women

ל- 60 אחוז מהנשים בהריון

tested HIV-positive.

נמצא תבחין HIV חיובי.

I worked to show how getting infected was not a moral failure

עמלתי בכדי להראות שההידבקות איננה כשל מוסרי

but instead related to a culture of male superiority,

אלא קשורה לתרבות של עליונות גברית,

to forced migrant labor and to colonialism.

לעבודות דחק של מהגרים ולקולוניאליזם.

Whites were largely unscathed.

הלבנים כמעט ולא נפגעו.

As health professionals,

כמומחי בריאות,

our tools were pitifully weak:

הכלים שעמדו לרשותנו היו חלשים ביותר:

imploring people to change their individual behaviors,

לשכנע אנשים לשנות את ההרגלים שלהם,

use condoms, reduce number of partners.

להשתמש בקונדומים, להפחית את מספר בני הזוג.

Infection rates climbed,

שיעורי ההדבקה טיפסו,

and when treatment became available in the West,

וכאשר במערב הושג טיפול תרופתי,

treatment that remains our most potent weapon

טיפול שעודנו הנשק החזק ביותר

against this virus,

נגד הנגיף,

it was unaffordable to the public sector across Africa.

הוא היה בלתי ניתן להשגה עבור הסקטור הציבורי באפריקה.

I didn't speak out

לא דיברתי

about the unequal access to these life-saving drugs

על אי השוויון בהשגת תרופות מצילות-חיים אלו

or about the underlying economic and political systems

או על המערכות הכלכליות והפוליטיות

that were driving infection rates

שהניעו את שיעורי ההדבקה

in such huge swaths of the population.

בקרב קבוצות כה גדולות של האוכלוסיה.

I rationalized my silence

הסברתי את השתיקה שלי בכך

by reminding myself that I was a guest in the country,

שהזכרתי לעצמי שאני אורחת במדינה.

that sounding the alarm could even get me kicked out,

שעלולים לזרוק אותי אם אשמיע את האזעקה,

keep me from doing good work,

ובכך למנוע ממני לעשות עבודה טובה,

taking care of my patients,

לטפל בחולים שלי,

doing much-needed research.

לערוך מחקרים מאד חיוניים.

So I didn't speak out

אז לא דיברתי

about the government's early stance on AIDS.

על העמדה המוקדמת של הממשלה לגבי איידס.

I didn't voice my concerns loudly enough.

לא הבעתי את דאגותיי בקול רם דיו.

Many doctors, health professionals,

הרבה רופאים ומומחי בריאות

may think I did nothing wrong.

עשויים לחשוב שלא עשיתי כל רע.

Our pact with our patients,

ההסכם שלנו עם החולים,

the Hippocratic Oath and its variants,

שבועת היפוקרטס ודומיה,

is about the sanctity of the patient-doctor relationship.

מתייחסים לקדושת הקשר רופא-מטופל.

And I did everything I could

ועשיתי כל שביכולתי

for each and every patient of mine.

לכל אחד מהמטופלים שלי.

But I knew

אך ידעתי

that epidemics emerge along the fissures of our society,

שמגפות פורצות מתוך השסעים בחברה שלנו,

reflecting not only biology,

שהם משקפים לא רק ביולוגיה,

but more importantly patterns of marginalization, exclusion,

אלא, חשוב מכך, תבניות של דחייה והפרדה,

discrimination related to race, gender, sexuality, class and more.

אפליה גזעית, מגדרית, מינית, מעמדית ועוד.

It was true of AIDS.

זה היה נכון לגבי איידס.

It was true just recently of Ebola.

זה היה נכון רק לאחרונה לגבי האבולה.

Medical anthropologists such as Paul Farmer,

אנתרופולוגים רפואיים כמו פאול פרמר

who worked on AIDS in Haiti,

שעסקו באיידס בהאיטי,

call this structural violence:

קראו לזה אלימות מבנית:

structural because inequities are embedded

מבנית - כיוון שאי השוויון מוטבע

in the political and economic organization of our social world,

בארגון הפוליטי והכלכלי של העולם החברתי שלנו,

often in ways that are invisible to those with privilege and power;

באופן שבעלי הכח אינם יכולים לראות זאת:

and violence because its impact --

ואלימות כיוון שהשפעתו:

premature deaths, suffering, illness -- is violent.

תמותה מוקדמת, סבל, תחלואה, היא אלימה.

We do little for our patients

אנו לא עושים מספיק עבור המטופלים שלנו

if we fail to recognize

אם אנחנו לא ניתן את דעתינו

these social injustices.

לאי הצדק החברתי הזה.

Sounding the alarm is the first step towards doing public health right,

הפעלת האזעקה הנו הצעד הראשון לעשיית צדק מבחינת בריאות הציבור,

and it's how we may rally support

וכך נוכל לגייס תמיכה

to break through and create real change together.

לפלס דרך וליצור שינוי אמיתי ביחד.

So these days, I'm not staying quiet.

אז בימים אלה, אינני שותקת.

I'm speaking up about a lot of things,

אני משמיעה את קולי ביחס לדברים רבים,

even when it makes listeners uncomfortable,

גם כאשר השומעים חשים אי נוחות,

even when it makes me uncomfortable.

גם כאשר אני חשה אי נוחות.

And a lot of this is about racial disparities

והרבה מדברי מתייחסים לאי שוויון גזעי,

and institutionalized racism,

וגזענות ממוסדת,

things that we're not supposed to have in this country anymore,

דברים שכבר לא צריכים להתקיים במדינה זו,

certainly not in the practice of medicine

בוודאי לא בתחום הרפואה

or public health.

או בריאות הציבור.

But we have them,

אך הם נוכחים,

and we pay for them in lives cut short.

והמחיר שלהם הוא קטיעת חיים באיבם.

That's why sounding the alarm

לכן השמעת האזעקה

about the impact of racism on health in the United States,

על השפעת הגזענות על הבריאות בארצות הברית,

the ongoing institutional and interpersonal violence

האלימות הממוסדת והבין-אישית המתמשכת

that people of color face,

שאנשים צבעוניים חווים,

compounded by our tragic legacy

יחד עם המורשת הטרגית שלנו

of 250 years of slavery,

של 250 שנות עבדות,

90 years of Jim Crow

90 שנות ג'ים קרו

and 60 years of imperfect equality,

ו-60 שנים של שיוויון לא מושלם,

sounding the alarm about this

השמעת האזעקה על דברים אלו

is central to doing my job right

הינה דבר מרכזי בביצוע מלאכתי נאמנה

as New York City's Health Commissioner.

כמפקחת הבריאות של העיר ניו יורק.

In New York City, premature mortality -- that's death before the age of 65 --

בעיר ניו יורק, תמותה מוקדמת (לפני גיל 65)

is 50 percent higher for black men than white ones.

גבוהה ב-50% בגברים שחורים מאשר בלבנים.

A black woman in 2012

בשנת 2012, אצל נשים שחורות

faced more than 10 times the risk of dying related to childbirth

הסיכון לתמותה אימהית הקשורה ללידה הוא פי 10

as a white woman.

בהשוואה לאישה לבנה.

And though we've made enormous strides

ולמרות שהתקדמנו בצעדי ענק

in reducing infant mortality rates,

בהורדת שיעורי תמותת התינוקות,

a black baby still faces

תינוקות שחורים עדיין נמצאים

nearly three times the risk of death in its first year of life

בסיכון פי 3 לתמותה בשנת החיים הראשונה

as compared to a white baby.

בהשוואה לתינוקות לבנים.

New York City's not exceptional.

העיר ניו יורק איננה יוצאת דופן.

These statistics are paralleled

נתונים סטטיסטיים אלה מקבילים

by statistics found across the United States.

לסטטיסטיקות בכל רחבי ארצות הברית.

A recent New York Times analysis

בתחקיר שפורסם לאחרונה בעיתון ניו יורק טיימס

reported that there are 1.5 million missing black men across the country.

דווח שיש בארצות הברית כמיליון וחצי גברים שחורים נעדרים.

They noted that more than one

הם ציינו שיותר מאחד

out of every six black men

מכל שישה גברים שחורים

who today should be between the ages of 25 and 54 years

שהיו אמורים להיות היום בגילאי 25 עד 54

have disappeared from daily life,

נעלמו מחיי היום יום,

lost either to prison or premature death.

אבדו לחיים בכלא או למוות מוקדם.

There is great injustice

קיים אי צדק עצום

in the daily and disproportionate violence faced by young black men,

באלימות היום-יומית והבלתי פורפורציונלית שגברים שחורים צעירים מתמודדים איתה,

the focus of recent protests under the banner #BlackLivesMatter.

מוקד המחאות האחרונות תחת הדגל של BlackLivesMatter# (חיי שחורים חשובים).

But we have to remember

אך עלינו לזכור

that enduring and disparate rates

שהסבל והשיעורים הבלתי שוויוניים

and the occurrence and outcome of common medical conditions --

וההארעות והתוצאות של מצבי תחלואה שכיחים -

heart disease, cancer, diabetes, HIV --

מחלות לב, סרטן, סוכרת, HIV -

diseases that may kill slowly and quietly

מחלות אשר הורגות לאט ובשקט

and take even more black lives prematurely.

ונוטלות עוד חיי שחורים טרם זמנם.

As the #BlackLivesMatter movement unfolded,

ככל שתנועת BlackLivesMatter# התפרסה,

I felt frustrated and angry

חשתי תסכול וזעם

that the medical community

שהקהילה הרפואית

has been reluctant to even use the word "racism"

הסתייגה מהשימוש במילה "גזענות"

in our research and our work.

בעבודות ובמחקרים שלנו.

You've probably felt something every time I've said it.

אתם כנראה חשתם משהו בכל פעם שאמרתי את זה.

Our medical students held die-ins in their white coats,

סטודנטים שלנו לרפואה קיימו שביתות בהם שכבו כ"מתים" בחלוקיהם הלבנים,

but the medical community has largely stood by passively

אך הקהיליה הרפואית ברובה נותרה אדישה.

as ongoing discrimination continues to affect

בזמן שאפליה מתמשכת ממשיכה להשפיע

the disease profile and mortality.

על אופי התחלואה והתמותה.

And I worry

ואני דואגת

that the trend towards personalized and precision medicine,

שהמגמה המתפתחת לכיוון רפואה מותאמת אישית ומדויקת,

looking for biological or genetic targets to better tailor treatment,

חיפוש מטרות גנטיות או ביולוגיות במטרה להתאים טוב יותר את הטיפול,

may inadvertently cause us to lose sight of the big picture,

עלולים לגרום לנו בלי כוונה לפספס את התמונה הגדולה יותר,

that it is the daily context,

שבה ההקשר היומי,

where a person lives, grows,

היכן שאדם חי, גדל,

works, loves,

עובד, אוהב,

that most importantly determines population health,

הם הגורמים החשובים ביותר בקביעת בריאות האוכלוסיה,

and for too many of us, poor health.

ולרבים מדי מאיתנו, בריאות לא טובה.

As health professionals in our daily work,

כמומחי בריאות, בעבודתנו היום-יומית,

whether in the clinic or doing research,

אם במרפאה או במחקר,

we are witness to great injustice:

אנו עדים לאי צדק עצום:

the homeless person who is unable to follow medical advice

חסר הבית שאינו מסוגל למלא אחר ההמלצות הרפואיות

because he has more pressing priorities;

כיוון שיש לו עדיפויות בוערות יותר,

the transgender youth who is contemplating suicide

צעיר טרנסג'נדר השוקל התאבדות

because our society is just so harsh;

כיוון שהחברה שלנו קשה כל כך,

the single mother who has been made to feel that she is responsible

האם החד הורית שנתנו לה להרגיש כי היא אחראית

for the poor health of her child.

לבריאות הלקויה של ילדה.

Our role as health professionals

תפקידינו כמומחי בריאות

is not just to treat our patients

אינו רק לטפל במטופלינו

but to sound the alarm

אלא להפעיל את האזעקה

and advocate for change.

ולהשמיע קול בעד שינוי.

Rightfully or not,

בצדק או שלא בצדק,

our societal position gives our voices great credibility,

המעמד החברתי שלנו נותן לקולות שלנו אמינות מיוחדת,

and we shouldn't waste that.

ואל לנו לבזבז זאת.

I regret not speaking up in Zimbabwe,

אני מתחרטת על כך שלא דיברתי בזימבבווה,

and I've promised myself

והבטחתי לעצמי

that as New York City's Health Commissioner,

שכמפקחת הבריאות של העיר ניו יורק,

I will use every opportunity I have

אנצל כל הזדמנות שתהיה לי

to sound the alarm

להפעיל את האזעקה

and rally support for health equity.

בכדי לגייס תמיכה לשוויון בבריאות.

I will speak out against racism,

אני אדבר נגד גזענות,

and I hope you will join me,

ואני מקווה כי תצטרפו אלי,

and I will join you when you speak out against sexism

ואני אצטרף אליכם כאשר תדברו נגד סקסיסטיות

or any other form of inequality.

או כל צורה של אי שוויון.

It's time for us to rise up

הגיע הזמן שנקום

and collectively speak up

ונדבר בצורה מאוחדת

about structural inequality.

על אי שוויון מובנה.

We don't have to have all the answers

אנחנו לא צריכים שיהיו לנו את כל הפתרונות

to call for change.

בכדי לדרוש שינוי.

We just need courage.

אנחנו רק צריכים אומץ.

The health of our patients,

בריאות מטופלינו,

the health of us all, depends on it.

הבריאות של כולנו, תלויה בזה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)