The unforeseen consequences of a fast-paced world | Kathryn Bouskill

תרגום: Shlomo Adam עריכה: Tal Hemu

Do you ever wonder why we're surrounded with things that help us do everything

האם תהיתם אי-פעם למה אנו מוקפים בדברים שעוזרים לנו לעשות הכל

faster and faster and faster?

יותר ויותר ויותר מהר?

Communicate faster,

לתקשר מהר יותר,

but also work faster, bank faster,

אבל גם לעבוד מהר יותר, לנהל ענייני כספים מהר יותר,

travel faster, find a date faster,

לנסוע מהר יותר, לצאת לדייטים מהר יותר,

cook faster, clean faster and do all of it all at the same time?

לבשל מהר יותר, לנקות מהר יותר ולעשות הכל בבת אחת?

How do you feel about cramming even more into every waking hour?

מהי הרגשתכם כשאתם דוחסים עוד יותר לכל שעת ערות?

Well, to my generation of Americans,

בשביל דור האמריקנים שלי,

speed feels like a birthright.

המהירות מורגשת כמו זכות מולדת.

Sometimes I think our minimum speed is Mach 3.

לפעמים אני חושבת שמהירותנו המינימלית היא מאך 3.

Anything less, and we fear losing our competitive edge.

בפחות מזה, אנו פוחדים לאבד את יתרוננו התחרותי.

But even my generation is starting to question

אבל אפילו הדור שלי מתחיל לפקפק

whether we're the masters of speed

אם אנו שולטים במהירות

or if speed is mastering us.

או אם המהירות שולטת בנו.

I'm an anthropologist at the Rand Corporation,

אני אנתרופולוגית בתאגיד "ראנד",

and while many anthropologists study ancient cultures,

ולעומת אנתרופולוגים רבים שחוקרים תרבויות עתיקות,

I focus on modern day cultures and how we're adapting

אני מתמקדת בתרבויות של ימינו ובאופן הסתגלותנו

to all of this change happening in the world.

לכל השינויים שמתחוללים בעולם.

Recently, I teamed up with an engineer, Seifu Chonde, to study speed.

לאחרונה חברתי עם מהנדס, סייפו צ'ונדו, כדי לחקור מהירות.

אנו מבקשים למצוא איך אנשים מסתגלים לעידן ההאצה הזה

We were interested both in how people are adapting to this age of acceleration

ולהשלכות שלו על הבטחון והמדיניות.

and its security and policy implications.

What could our world look like in 25 years

איך ייראה עולמנו בעוד 25 שנה

אם קצב השינויים הנוכחי ימשיך להאיץ?

if the current pace of change keeps accelerating?

What would it mean for transportation,

מה תהיה המשמעות לגבי התעבורה,

or learning, communication,

הלימוד, התקשורת,

manufacturing, weaponry

הייצור, הנשק

or even natural selection?

ואף הברירה הטבעית שלנו?

Will a faster future make us more secure and productive?

האם עתיד מהיר יותר יגביר את הבטחון והפריון שלנו,

Or will it make us more vulnerable?

או את פגיעותנו?

In our research, people accepted acceleration as inevitable,

לפי המחקר שלנו, אנשים מקבלים את ההאצה כבלתי-נמנעת,

both the thrills and the lack of control.

על הריגושים והעדר השליטה.

They fear that if they were to slow down,

הם חוששים שאם יאיטו,

הם מסתכנים באובדן רלוונטיות.

they might run the risk of becoming obsolete.

They say they'd rather burn out than rust out.

הם אומרים שהם מעדיפים להישחק ולא להעלות חלודה.

Yet at the same time,

אבל באותה נשימה,

they worry that speed could erode their cultural traditions

הם מודאגים שמהירות עלולה לשחוק את מסורותיהם התרבויותיות

and their sense of home.

ואת תחושת הבית שלהם.

But even people who are winning at the speed game

אבל אפילו אנשים שמנצחים במשחק המהירות

admit to feeling a little uneasy.

מודים שהם חשים אי-נוחות מסוימת.

They see acceleration as widening the gap between the haves,

הם רואים שההאצה מרחיבה את הפער בין מי שיש להם -

the jet-setters who are buzzing around,

אנשי חוג-הסילון שטסים לכל מקום -

and the have-nots,

לבין מי שאין להם,

who are left in the digital dust.

שנשארים מאחור, באבק הדיגיטלי.

Yes, we have good reason to forecast that the future will be faster,

כן, יש לנו סיבות טובות לחזות שהעתיד יהיה מהיר יותר,

אבל הגעתי להבנה

but what I've come to realize

is that speed is paradoxical,

שבמהירות טמון פרדוקס,

and like all good paradoxes,

וכמו כל פרדוקס טוב,

הוא מלמד אותנו על החווייה האנושית,

it teaches us about the human experience,

as absurd and complex as it is.

עד כמה שהיא מגוחכת ומורכבת.

The first paradox is that we love speed,

הפרדוקס הראשון הוא שאנו אוהבים מהירות,

and we're thrilled by its intensity.

והעוצמה שלה מרגשת אותנו.

But our prehistoric brains aren't really built for it,

אבל מוחותינו הפרהיסטוריים לא ממש בנויים לכך,

המצאנו רכבות הרים, רכבי מירוץ ומטוסים על-קוליים,

so we invent roller coasters and race cars and supersonic planes,

but we get whiplash, carsick,

אבל אנו לוקים בצליפות-שוט, בחילות נסיעה,

jet-lagged.

יעפת.

We didn't evolve to multitask.

לא התפתחנו לעשות כמה משימות במקביל,

Rather, we evolved to do one thing with incredible focus,

אלא התפתחנו לעשות דבר אחד בריכוז עצום,

כמו ציד - לא בהכרח במהירות רבה

like hunt -- not necessarily with great speed

but with endurance for great distance.

אבל עם עמידות למרחקים גדולים.

But now there's a widening gap between our biology and our lifestyles,

אבל כעת מתרחב הפער בין הביולוגיה לבין סגנונות החיים שלנו,

a mismatch between what our bodies are built for and what we're making them do.

חוסר-התאמה בין מה שגופינו בנויים לו לבין מה שאנו כופים עליו,

It's a phenomenon my mentors have called "Stone Agers in the fast lane."

תופעה שהמורים שלי כינו "בני עידן האבן בנתיב המהיר".

(Laughter)

(צחוק)

פרדוקס שני של המהירות הוא שאפשר למדוד אותה באופן אובייקטיבי, נכון?

A second paradox of speed is that it can be measured objectively. Right?

Miles per hour, gigabytes per second.

קילומטרים לשעה, ג'יגה-בייט בשניה,

But how speed feels,

אבל איך מהירות מרגישה

and whether we like it,

והאם אנו אוהבים אותה --

is highly subjective.

אלה שאלות סובייקטיביות ביותר.

So we can document

אנו מסוגלים לתעד

that the pace at which we are adopting new technologies is increasing.

שהקצב שבו אנו מאמצים טכנולוגיות חדשות הולך וגובר.

For example, it took 85 years from the introduction of the telephone

למשל, נדרשו 85 שנה מהופעת הטלפון

to when the majority of Americans had phones at home.

ועד שלרוב האמריקנים היה טלפון בבית.

In contrast, it only took 13 years for most of us to have smartphones.

לעומת זאת חלפו רק 13 שנה עד שלמרביתנו היו טלפונים חכמים.

And how people act and react to speed

והאופן בו אנשים פועלים ומגיבים למהירות

varies by culture and among different people within the same culture.

משתנה מתרבות לתרבות, וגם בין אנשים באותה תרבות.

Interactions that could be seen as pleasantly brisk and convenient

אינטרקציות העשויות להיראות קצרות ונעימות

in some cultures

בתרבויות מסויימות

could be seen as horribly rude in others.

עלולות להיחשב לחוסר-נימוס נוראי בתרבויות אחרות.

I mean, you wouldn't go asking for a to-go cup at a Japanese tea ceremony

הרי לא תבקשו כוס חד-פעמית בטקס תה יפני,

so you could jet off to your next tourist stop.

כדי להספיק לאתר התיירות הבא שלכם,

Would you?

נכון?

A third paradox is that speed begets speed.

פרדוקס שלישי הוא שמהירות מולידה מהירות.

The faster I respond, the more responses I get,

ככל שאני ממהרת לענות, כך עונים לי יותר,

the faster I have to respond again.

וכך עליי לענות שוב מהר יותר.

Having more communication

יותר תקשורת ומידע בקצות אצבעותינו בכל רגע נתון

and information at our fingertips

at any given moment

היו אמורים להפוך את קבלת ההחלטות לקלה והגיונית יותר.

was supposed to make decision-making easier and more rational.

But that doesn't really seem to be happening.

אבל מסתבר שזה לא ממש קורה.

Here's just one more paradox:

הנה עוד פרדוקס אחד:

If all of these faster technologies were supposed to free us from drudgery,

אם כל הטכנולוגיות המהירות האלה היו אמורות לשחרר אותנו מעבודת-פרך,

איך זה שאנו כל-כך לחוצים בזמן?

why do we all feel so pressed for time?

Why are we crashing our cars in record numbers,

איך זה שאנו עושים תאונות במספרי-שיא,

because we think we have to answer that text right away?

משום שאנו חושבים שעלינו לענות מיד על ההודעה?

Shouldn't life in the fast lane feel a little more fun

האם החיים במסלול המהיר לא היו אמורים להיות קצת יותר כיפיים

and a little less anxious?

וקצת פחות לחוצים?

German speakers even have a word for this:

לדוברי הגרמנית יש אפילו מילה לזה:

"Eilkrankheit."

"איילקראנקהייט".

In English, that's "hurry sickness."

באנגלית: מחלת החפזון.

כשעלינו לקבל החלטות מהירות,

When we have to make fast decisions,

autopilot brain kicks in,

נכנס לפעולה הטייס האוטומטי במוח

and we rely on our learned behaviors,

ואנו מסתמכים על ההתנהגויות הנלמדות שלנו,

our reflexes, our cognitive biases,

הרפלקסים שלנו, ההטיות הקוגניטיביות שלנו,

כדי להבין ולהגיב במהירות.

to help us perceive and respond quickly.

Sometimes that saves our lives, right?

לפעמים זה מציל את חיינו, נכון?

Fight or flight.

הילחם-או-ברח.

אבל לפעמים זה משבש את חיינו בטווח הרחוק.

But sometimes, it leads us astray in the long run.

Oftentimes, when our society has major failures,

קורה הרבה שהכשלים הגדולים בחברה שלנו

they're not technological failures.

אינם כשלים טכנולוגיים,

They're failures that happen when we made decisions too quickly

אלו כשלים שנובעים מכך שקיבלנו החלטות חפוזות מדי

on autopilot.

על טייס אוטומטי.

We didn't do the creative or critical thinking required

לא עשינו את החשיבה היצירתית או הביקורתית הדרושה

כדי לחבר בין הנקודות,

to connect the dots

or weed out false information

לעקור מידע כוזב

or make sense of complexity.

או להבין מצבים מורכבים.

That kind of thinking can't be done fast.

לא ניתן לבצע מהר סוג חשיבה כזה.

That's slow thinking.

זאת חשיבה איטית.

Two psychologists, Daniel Kahneman and Amos Tversky,

שני פסיכולוגים, דניאל כהנמן ועמוס טברסקי,

started pointing this out back in 1974,

החלו להצביע על כך עוד ב-1974,

and we're still struggling to do something with their insights.

ואנו עדיין מתקשים לעשות משהו עם התובנות שלהם.

All of modern history can be thought of as one spurt of acceleration after another.

ניתן לראות בכל ההיסטוריה המודרנית פרצי האצה בזה אחר זה.

It's as if we think if we just speed up enough,

זה כאילו שאנו חושבים שאם נאיץ מספיק,

נוכל לברוח מהבעיות שלנו.

we can outrun our problems.

But we never do.

אבל זה לעולם לא קורה.

We know this in our own lives,

זה ידוע לנו בחיים שלנו,

וגם קובעי מדיניות יודעים זאת.

and policymakers know it, too.

So now we're turning to artificial intelligence

אז כעת אנו פונים אל הבינה המלאכותית

to help us make faster and smarter decisions

כדי שזו תעזור לנו לקבל החלטות חכמות יותר, מהר יותר

to process this ever-expanding universe of data.

כדי לעבד את יקום הנתונים ההולך ומתרחב שלנו.

But machines crunching data are no substitute

אבל מכונות לעיבוד נתונים אינן תחליף

for critical and sustained thinking

לחשיבה ביקורתית ועקבית

by humans,

של בני אדם,

whose Stone Age brains need a little time to let their impulses subside,

שמוח תקופת האבן שלהם זקוק לקצת זמן כדי שהדחפים הרגעיים ישככו,

to slow the mind

כדי להאיט את הנפש

ולאפשר למחשבות לזרום.

and let the thoughts flow.

אם נראה לכם שעלינו פשוט ללחוץ על הבלמים,

If you're starting to think that we should just hit the brakes,

that won't always be the right solution.

זה לא תמיד יהיה הפתרון הנכון.

We all know that a train that's going too fast around a bend can derail,

כולנו יודעים שרכבת שמבצעת עיקול מהר מדי, תרד מהפסים,

but Seifu, the engineer,

אבל סייפו, המהנדס,

taught me that a train that's going too slowly around a bend can also derail.

לימד אותי שרכבת הנוסעת לאט מדי בעיקול עלולה לרדת מהפסים גם כן.

So managing this spurt of acceleration starts with the understanding

כך שניהול פרץ ההאצה הזה מתחיל עם ההבנה

that we have more control over speed than we think we do,

שיש לנו יותר שליטה על מהירות מכפי שאנו חושבים,

individually and as a society.

אישית וגם כחברה.

Sometimes, we'll need to engineer ourselves to go faster.

לפעמים עלינו להנדס את עצמנו לנוע מהר יותר.

We'll want to solve gridlock,

כשאנו רוצים לפתוח פקקי תנועה,

speed up disaster relief for hurricane victims

להאיץ סיוע לנפגעי הוריקן

or use 3-D printing to produce what we need on the spot,

או להיעזר בהדפסה תלת-מימדית כדי לייצר משהו שנחוץ לנו מיד,

just when we need it.

ממש כשאנו זקוקים לו.

Sometimes, though, we'll want to make our surroundings feel slower

אבל לפעמים נרצה שהסביבה שלנו תורגש איטית יותר

to engineer the crash out of the speedy experience.

כדי להנדס החוצה את ההתנגשות מתוך חוויית החפזון שלנו.

And it's OK not to be stimulated all the time.

וזה בסדר, לא להיות מגורים כל הזמן.

It's good for adults

זה טוב למבוגרים

and for kids.

וגם לילדים.

אולי זה משעמם, אבל זה נותן זמן להרהר.

Maybe it's boring, but it gives us time to reflect.

Slow time is not wasted time.

זמן איטי איננו זמן מבוזבז.

ועלינו גם לשקול מחדש מה הכוונה ב-"לחסוך זמן".

And we need to reconsider what it means to save time.

Culture and rituals around the world build in slowness,

תרבויות וטקסים סביב העולם נבנים מתוך איטיות,

because slowness helps us reinforce our shared values and connect.

כי האיטיות עוזרת לנו לחזק את ערכינו המשותפים וליצור קשר.

And connection is a critical part of being human.

וקשר הוא חלק מכריע בהוויה האנושית.

We need to master speed,

עלינו להשתלט על הזמן,

וזה אומר לחשוב היטב על מחירה של כל טכנולוגיה נתונה.

and that means thinking carefully about the trade-offs of any given technology.

Will it help you reclaim time that you can use to express your humanity?

האם היא תעזור לכם לתבוע חזרה זמן לטובת ביטוי אנושיותכם?

האם היא תגרום לכם או לאחרים לחלות במחלת החפזון?

Will it give you hurry sickness? Will it give other people hurry sickness?

If you're lucky enough to decide the pace that you want to travel through life,

אם נופלת לידכם הזכות להחליט על הקצב בו תרצו לנוע בחיים,

it's a privilege.

הרי זאת פריבילגיה.

Use it.

נצלו אותה.

You might decide that you need both to speed up

אולי תחליטו שאתם צריכים גם להאיץ

and to create slow time:

וגם ליצור זמן איטי:

time to reflect,

זמן למחשבה,

to percolate

לתת לדברים לחלחל

at your own pace;

בקצב שלכם;

time to listen,

זמן להקשיב,

to empathize,

להזדהות,

to rest your mind,

לתת לנפש להירגע,

to linger at the dinner table.

להשתהות ליד שולחן הארוחה.

So as we zoom into the future,

אז כשאנו צופים אל העתיד,

let's consider setting the technologies of speed,

בואו נשקול להגדיר את טכנולוגיות המהירות,

את מטרת המהירות

the purpose of speed

ואת ציפיותינו מהמהירות

and our expectations of speed

to a more human pace.

לקצב אנושי יותר.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)