Katie Mack: The death of the universe -- and what it means for life | TED Fellows

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Naama Lieberman

[SHAPE YOUR FUTURE]

I love the universe.

[עצבו את העתיד שלכם]

The vastness, the mystery,

אני אוהבת את היקום.

the astonishing beauty of the stars.

הענקיות, המסתורין,

I love everything about it,

and I've devoted my life to studying it.

היופי המדהים של הכוכבים.

אני אוהבת כל דבר בו,

From atoms to galaxies,

והקדשתי את חיי לחקור אותו.

from beginning to end.

מאטומים לגלקסיות,

But lately, I've gotten stuck on that last bit.

מההתחלה לסוף.

The fact that the universe is dying.

אבל לאחרונה, נתקעתי על החלק האחרון.

I know this may come as a shock.

העובדה שהיקום עומד למות.

I mean, it's the universe, it's everything.

אני יודעת שזה אולי מגיע כשוק.

It's supposed to be eternal, right?

אני מתכוונת, זה היקום, הוא הכל.

But it isn't.

We know the universe had a beginning

הוא אמור להיות נצחי, נכון?

and everything that begins ends.

אבל הוא לא.

The start of the story is a familiar one.

אנחנו יודעים שליקום היתה התחלה

וכל מה שמתחיל מסתיים.

In the beginning, there was light.

התחלת הסיפור מוכרת.

We know that because we can see it directly.

בהתחלה היה אור.

The cosmos today is filled with low-energy background radiation

אנחנו יודעים את זה בגלל שאנחנו יכולים לראות אותו ישירות.

left over from a time

הקוסמוס היום מלא בקרינת רקע באנרגיה נמוכה

when the whole universe was an all-encompassing inferno.

שנשארה מזמן

In its first 380,000 years, space wasn't cold or dark.

שכל היקום היה כולו כבשן.

ב-380,000 השנים הראשונות שלו, החלל לא היה קר או חשוך.

It was thick with a churning, humming plasma.

It was hot and dense.

הוא היה סמיך עם פלזמה מזמזמת ומתערבלת.

It was loud.

But it was also expanding.

הוא היה חם ודחוס.

Over time, the fire dissipated and space cooled.

הוא היה רועש.

אבל הוא גם התרחב.

במשך הזמן, האש שכחה והחלל התקרר.

Clouds of gas pulled together by their own gravity

formed stars and galaxies and planets and us.

עננים של גז נמשכו אחד לשני על ידי הכבידה של עצמם

ויצרו כוכבים וגלקסיות ופלנטות ואותנו.

And one day,

astronomers using a microwave receiver detected a bit of static

ויום אחד,

coming from every direction in the sky,

אסטרונומים בשימוש במקלט גלי מיקרו גילו מעט רעש סטטי

the leftover radiation from that primordial fire.

שמגיע מכל כיוון בשמים,

שאריות הקרינה מהאש הקדומה הזו.

We can now map out the cosmos

to the farthest reaches of the observable universe.

אנחנו יכולים למפות את הקוסמוס שלנו

We can see distant galaxies

לקצוות הרחוקים ביותר של היקום הנצפה.

whose light has taken billions of years to reach us.

אנחנו יכולים לראות גלקסיות מרוחקות

So by looking at them, we are looking deep into the past.

שלאורן לקח מיליארדי שנים להגיע אלינו.

We can watch how the expansion of the universe has slowed down

אז על ידי צפייה בהן, אנחנו מביטים עמוק לעבר.

since that hot early phase 13.8 billion years ago.

אנחנו יכולים לראות איך ההתפשטות של היקום הואטה

מאז השלב החם המוקדם לפני 13.8 מיליארד שנים.

We can see collisions of entire galaxies

and watch the bursts of star formation,

אנחנו יכולים לראות התנגשויות של גלקסיות שלמות

that result from the sudden conflagration of all that cosmic hydrogen.

ולצפות בפרצים של היווצרות כוכבים,

כתוצאה מהצטברות פתאומית של כל המימן הקוסמי הזה.

And we can see that these collisions are happening less and less.

ואנחנו יכולים לראות שההתנגשויות האלו מתרחשות פחות ופחות.

The expansion of the universe isn't slowing down anymore.

A few billion years ago, it started speeding up.

ההתרחבות של היקום לא מאטה יותר.

Distant galaxies are getting farther apart

לפני כמה מיליארדי שנים, היא התחילה להאיץ.

faster and faster.

גלקסיות מרוחקות מתרחקות אחת מהשניה

Star formation has slowed.

מהר יותר ויותר.

In fact, we can calculate exactly how much.

יצירת כוכבים האטה.

And when we do, we find something shocking.

למעשה, אנחנו יכולים לחשב בדיוק כמה.

Of all the stars that have ever been born or that ever will be,

וכשאנחנו עושים זאת, אנחנו מגלים משהו מדהים.

מכל הכוכבים שאי פעם נולדו או שאי פעם יהיו,

around 90 percent have already come into being.

From now until the end of time,

בערך 90 אחוז כבר נוצרו.

the universe is working on just that last 10 percent.

מעכשיו עד סוף היקום,

היקום עובד רק על 10 האחוזים האחרונים.

The end of the universe is coming.

There are a few ways it could happen,

סוף היקום מגיע.

but the most likely is called the heat death,

יש כמה דרכים שזה יכול להתרחש,

and it's an agonizing, slow languishing of the cosmos.

אבל הכי סבירה נקראת מוות חום,

וזו דעיכה איטית ומייסרת של היקום.

Stars burn out and leave smoldering ash.

Galaxies become increasingly isolated in their own dim pools of light.

כוכבים נכבים ומשאירים אפר מעשן.

גלקסיות הופכות יותר ויותר מבודדות בבריכות האור העמומות שלהן.

Particles decay.

Even black holes evaporate into the void.

חלקיקים דועכים.

Of course, we still have some time.

אפילו חורים שחורים מתאדים לריק.

The heat death is so far in the future, we hardly have words to describe it.

כמובן, יש לנו עוד קצת זמן.

מות החום כל כך רחוק בעתיד, שבקושי יש לנו מילים לתאר אותו.

Long past a billion years,

when the sun expands and boils off the oceans of the Earth.

הרבה אחרי מיליארד השנים,

Long past 100 billion years,

כשהשמש תתרחב ותרתיח את האוקיינוסים של כדור הארץ.

when we lose the ability to see distant galaxies

הרבה אחרי 100 מיליארד השנים,

and that faint trace of Big Bang light.

כשנאבד את היכולת לראות גלקסיות מרוחקות

Long after we are left alone in the darkness

ואת השארית העמומה של המפץ הגדול.

watching the Milky Way fade.

הרבה אחרי שנישאר לבד בחשכה

צופים בשביל החלב מתעמעם.

It's OK to be sad about it,

even if it is trillions of years in the future.

זה בסדר להיות עצובים בנוגע לזה,

No one wants to think about something they love coming to an end.

אפילו אם זה טריליוני שנים בעתיד.

As disconnected as it may be to us here and now,

אף אחד לא רוצה לחשוב על משהו שהם אוהבים שמגיע לסופו.

it is somehow more profound than personal death.

כמה שזה מנותק מאיתנו פה ועכשיו,

We have strategies for accepting the inevitability of that.

זה איך שהוא יותר עמוק ממוות אישי.

After all, we tell ourselves, something of us will live on.

יש לנו אסטרטגיות לקבלת הוודאות של זה.

אחרי הכל, אנחנו אומרים לעצמנו, משהו מאיתנו ימשיך לחיות.

Maybe it will be our great works.

Maybe it will be our children, carrying on our genetic material

אולי זו תהיה עבודתנו הגדולה.

or perhaps our basic outlook on life.

אולי היא תהיה ילדינו, שנושאים את החומר הגנטי שלנו

Maybe it will be some idea worth spreading.

או אולי דרך החשיבה הבסיסית שלנו על החיים.

Humanity might venture out into the stars and evolve and change,

אולי זה יהיה רעיון ששווה להפיץ.

האנושות אולי תצא אל הכוכבים ותתפתח ותשתנה,

but something of us will survive.

But if the universe ends,

אבל משהו מאיתנו ישרוד.

at some point we have no legacy.

אבל אם היקום יסתיים,

There will come a time when, in a very real sense,

בנקודה מסויימת לא תהיה לנו מורשת.

our existence will not have mattered.

יגיע זמן, שבו במובן מאוד ממשי,

The slate will be wiped clean completely.

הקיום שלנו לא ישנה.

Why should we spend our lives

הלוח ימחק לגמרי.

seeking answers to the ultimate questions of reality

למה שנבלה את חיינו

if eventually there will be no one left to tell?

בחיפוש תשובות לשאלות האדירות של המציאות

Why build a sandcastle when you can see that the tide is coming in?

אם לבסוף לא יישאר אף אחד לספר לו?

למה לבנות טירת חול כשאתם רואים את הגאות מתקרבת?

I've asked a dozen other cosmologists

and they all had different answers.

שאלתי עשרות קוסמולוגים אחרים

To some, the death of the cosmos just seems right.

ולכולם היו תשובות שונות.

לכמה, המוות של הקוסמוס פשוט נראה נכון.

It's freeing to know that we are temporary.

"I very much like our blipness," one told me.

זה משחרר לדעת שאנחנו זמניים.

To others, the question itself motivates the search for some alternative theory.

“אני ממש אוהב את הבליפיות שלנו,” אחד אמר לי.

לאחרים, השאלה עצמה נותנת מוטיבציה לחפש תאוריה אלטרנטיבית.

There must be some way to carry on.

The slow fade to black just cannot be how our story ends.

חייבת להיות דרך להמשיך.

ההתעמעמות האיטית לשחור פשוט לא יכולה להיות איך שהסיפור מסתיים.

One found comfort in the possibility of the multiverse.

"It's not all about us," he said.

אחד מוצא נחמה באפשרות של המולטי יקום.

Personally, I feel lucky.

“לא הכל נוגע לנו,” הוא אמר.

Our cosmos existed for billions of years before us

אישית, אני מרגישה ברת מזל.

and it will carry on long after we are gone.

היקום שלנו היה קיים מיליארדי שנים לפנינו

For this brief moment, we are here.

והוא ימשיך להתקיים הרבה אחרינו.

We may be insignificant to the cosmos as a whole,

לרגע הקצר הזה, אנחנו פה.

but we have an immense power to understand it,

אנחנו אולי חסרי משמעות לקוסמוס כולו,

to see the beginning,

אבל יש לנו כוח עצום להבין אותו,

to contemplate the end,

לראות את ההתחלה,

to look up into the sky

and see ourselves reflected in every tiny point of light.

לחשוב על סופו,

להביט לשמים

ולראות את עצמנו משתקפים בכל נקודת אור זעירה.

There is a kind of luxury in the freedom to look beyond our own little lives

יש סוג של לוקסוס בחופש להביט מעבר לחיינו הקטנים

and contemplate the end of everything.

We, fragile, doomed humans

ולתהות על הסוף של הכל.

carry within us a sense of discovery and wonder.

אנחנו, האנושות השבירה וארורה

נושאים בתוכנו תחושה של גילוי ופליאה.

It will persist as long as there are thinking beings in the cosmos.

זה ימשיך כל עוד יש ישויות חושבות בקוסמוס.

And we can decide how to use it.

Thank you.

ואנחנו יכולים להחליט איך להשתמש בה.

תודה לכם.