Insightful human portraits made from data | R. Luke DuBois

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

So I'm an artist,

אני אמן,

but a little bit of a peculiar one.

אבל אמן קצת שונה.

I don't paint.

אני לא מצייר.

I can't draw.

אני לא יודע לצייר.

My shop teacher in high school wrote that I was a menace

המורה שלי למלאכה כתב בתעודה שלי שאני מסוכן.

on my report card.

You probably don't really want to see my photographs.

אני בטוח שלא תרצו לראות תמונות שצילמתי.

But there is one thing I know how to do:

אבל יש משהו שאני כן יודע לעשות:

I know how to program a computer.

אני יודע לתכנת מחשבים. אני יודע תיכנות.

I can code.

And people will tell me that 100 years ago,

אומרים לי שלפני 100 שנים

folks like me didn't exist,

אנשים כמוני לא היו קיימים,

that it was impossible,

שזה לא היה אפשרי,

that art made with data is a new thing,

שאמנות שנוצרת בעזרת נתונים היא דבר חדש,

it's a product of our age,

תוצר של העידן שלנו,

it's something that's really important

משהו שחשוב לראותו כ"עכשווי" מאד,

to think of as something that's very "now."

And that's true.

וזה נכון.

But there is an art form that's been around for a very long time

אבל יש צורת אמנות שקיימת כבר זמן רב מאד

that's really about using information,

והיא קשורה בשימוש במידע, מידע מופשט,

abstract information,

to make emotionally resonant pieces.

כדי ליצור יצירות בעלות תהודה רגשית:

מוסיקה.

And it's called music.

[נתונים מוצקים 4, 2009]

We've been making music for tens of thousands of years, right?

אנו יוצרים מוסיקה כבר עשרות אלפי שנים, נכון?

And if you think about what music is --

ואם חושבים מהי מוסיקה --

notes and chords and keys and harmonies and melodies --

תווים, אקורדים, מפתחות, הרמוניות ומלודיות --

these things are algorithms.

הדברים האלה הם אלגוריתמים, מערכות

These things are systems

that are designed to unfold over time,

שנועדו להתפתח על ציר זמן ולעורר בנו רגש.

to make us feel.

(מוסיקה)

I came to the arts through music.

הגעתי לאמנות דרך המוסיקה. למדתי הלחנה,

I was trained as a composer,

and about 15 years ago, I started making pieces

ולפני כ-15 שנה התחלתי לכתוב יצירות

that were designed to look at the intersection

שבחנו את המפגש שבין צליל ותמונה,

between sound and image,

to use an image to unveil a musical structure

להשתמש בדימוי חזותי כדי להציג מבנה מוסיקלי

or to use a sound to show you something interesting

או להשתמש בצליל כדי להראות משהו מעניין

about something that's usually pictorial.

שנוגע למשהו שהוא בד"כ ציורי.

So what you're seeing on the screen is literally being drawn

מה שאתם רואים על המסך מצטייר בזמן אמיתי

by the musical structure of the musicians onstage,

ע"י המבנה המוסיקלי שיוצרים המוסיקאים המבצעים,

and there's no accident that it looks like a plant,

וזה לא במקרה נראה כמו צמח,

because the underlying algorithmic biology of the plant

כי אלגוריתם-היסוד הביולוגי של הצמח

is what informed the musical structure in the first place.

הוא מקור המידע של המבנה המוסיקלי.

So once you know how to do this, once you know how to code with media,

אז כשיודעים לעשות זאת, כשיודעים לתכנת במדיה,

you can do some pretty cool stuff.

אפשר ליצור דברים ממש מגניבים.

This is a project I did for the Sundance Film Festival.

זהו מיזם שיצרתי עבור פסטיבל הסרטים "סנדאנס".

Really simple idea: you take every Academy Award Best Picture,

הרעיון ממש פשוט: לוקחים כל סרט זוכה אוסקר,

you speed it up to one minute each

מאיצים אותו להקרנה בת דקה אחת

and string them all together.

ושוזרים את כולם יחד.

And so in 75 minutes, I can show you the history of Hollywood cinema.

אז במשך 75 דקות אני יכול להראות לכם

את ההיסטוריה של הקולנוע ההוליוודי.

And what it really shows you is the history of editing

ולמעשה זה מציג את ההיסטוריה של העריכה בקולנוע ההוליוודי.

in Hollywood cinema.

So on the left, we've got Casablanca; on the right, we've got Chicago.

משמאל רואים את "קזבלנקה", מימין, את "שיקגו".

And you can see that Casablanca is a little easier to read.

ואתם רואים שאת "קזבלנקה" קצת קל יותר לראות

That's because the average length of a cinematic shot in the 1940s

כי האורך הממוצע של "שוט" קולנועי בשנות ה-40 של המאה ה-20

was 26 seconds,

היה 26 שניות,

and now it's around six seconds.

וכיום אורכו כ-6 שניות.

This is a project that was inspired

זהו מיזם שהושפע

by some work that was funded by the US Federal Government

ממיזם שמימן הממשל הפדרלי בתחילת המאה ה-21,

in the early 2000s,

to look at video footage and find a specific actor in any video.

במטרה לבחון סרטונים ולאתר מי משחק בכל סרטון.

And so I repurposed this code to train a system on one person

אז הסבתי את התוכנה הזאת

למערכת מעקב אחרי אדם אחד בתרבות שלנו

in our culture who would never need to be surveilled in that manner,

שלא יהיה שום צורך לעקוב אחריו כך:

which is Britney Spears.

בריטני ספירס.

I downloaded 2,000 paparazzi photos of Britney Spears

הורדתי 2,000 צילומי פפראצי של בריטני ספירס

and trained my computer to find her face

ולימדתי את המחשב שלי לאתר את פניה,

and her face alone.

ואת פניה בלבד.

I can run any footage of her through it and will center her eyes in the frame,

אני יכול להריץ כל סרטון שלה והתוכנה תמרכז את עיניה,

and this sort of is a little double commentary

וזו מעין פרשנות כפולה על המעקבים בחברה שלנו.

about surveillance in our society.

We are very fraught with anxiety about being watched,

אנו מלאי פחדים בנושא המעקב אחרינו,

but then we obsess over celebrity.

אבל כפייתיים בקשר לחייהם של ידוענים.

What you're seeing on the screen here is a collaboration I did

מה שאתם רואים על המסך הוא פרי שיתוף-פעולה שלי

with an artist named Lián Amaris.

עם אמנית בשם ליאן אמאריס.

What she did is very simple to explain and describe,

את מה שהיא עשתה קל מאד להסביר ולתאר,

but very hard to do.

אבל קשה מאד לעשות.

She took 72 minutes of activity,

היא לקחה 72 דקות של פעילות

getting ready for a night out on the town,

של הכנות לבילוי לילי בעיר,

and stretched it over three days

מתחה אותן על פני 3 ימים

and performed it on a traffic island in slow motion in New York City.

וביצעה זאת בהילוך איטי על אי-תנועה בעיר ניו-יורק.

I was there, too, with a film crew.

גם אני הייתי שם, עם צוות צילום.

הסרטנו את הכל.

We filmed the whole thing,

ואז הפכנו את התהליך, האצנו את זה שוב ל-72 דקות,

and then we reversed the process, speeding it up to 72 minutes again,

so it looks like she's moving normally

כדי שייראה כאילו שהיא מתנועעת כרגיל

and the whole world is flying by.

כשכל העולם מסתחרר סביבה.

At a certain point, I figured out

בשלב מסוים הבנתי שבעצם אני יוצר דיוקנאות.

that what I was doing was making portraits.

When you think about portraiture, you tend to think about stuff like this.

כשחושבים על יצירת דיוקנאות, בד"כ חושבים על דברים כאלה:

משמאל, זהו גילברט סטיוארט.

The guy on the left is named Gilbert Stuart.

הוא במידה רבה הדיוקנאי האמיתי האמריקני הראשון.

He's sort of the first real portraitist of the United States.

And on the right is his portrait of George Washington from 1796.

ומימין זהו הדיוקן שיצר של ג'ורג' וושינגטון, מ-1796,

This is the so-called Lansdowne portrait.

המכונה "דיוקן לנסדאון".

And if you look at this painting, there's a lot of symbolism, right?

כשמביטים בציור הזה רואים סמליות רבה, נכון?

We've got a rainbow out the window. We've got a sword.

רואים קשת בחלון, יש שם חרב.

We've got a quill on the desk.

על השולחן יש לנו עט נוצה.

All of these things are meant to evoke

הכל נועד להציג את ג'ורג' וושינגטון כאבי האומה.

George Washington as the father of the nation.

This is my portrait of George Washington.

הנה הדיוקן שלי, של ג'ורג' וושינגטון.

And this is an eye chart,

זאת כרזה של בדיקת ראיה,

only instead of letters, they're words.

אבל במקום אותיות, יש בה מלים.

And what the words are is the 66 words

אלו הן 66 המלים בנאומים לאומה של ג'ורג' וושינגטון,

in George Washington's State of the Union addresses

that he uses more than any other president.

שבהן הוא השתמש יותר מכל נשיא אחר.

So "gentlemen" has its own symbolism and its own rhetoric.

למילה "ג'נטלמנים" יש סמליות ושימוש רטורי משלה,

And it's really kind of significant that that's the word he used the most.

ויש חשיבות לכך שבה הוא השתמש יותר מכל.

This is the eye chart for George W. Bush,

זאת בדיקת הראייה של ג'ורג' וו' בוש,

שכיהן כנשיא כשיצרתי את זה.

who was president when I made this piece.

והאופן בו הגענו לכאן,

And how you get there,

from "gentlemen" to "terror" in 43 easy steps,

מ"ג'נטלמנים" ל"טרור" ב-43 שלבים קלים,

tells us a lot about American history,

אומר הרבה על ההיסטוריה האמריקנית,

and gives you a different insight

ונותן לכם תובנה שונה מאשר אילו הבטתם בסדרת ציורים.

than you would have looking at a series of paintings.

These pieces provide a history lesson of the United States

היצירות האלה מספקות שיעור בדברי ימיה של אמריקה

through the political rhetoric of its leaders.

דרך הרטוריקה הפוליטית של מנהיגיה.

Ronald Reagan spent a lot of time talking about deficits.

רונלד רייגן דיבר המון על גרעונות.

Bill Clinton spent a lot of time

ביל קלינטון דיבר המון

talking about the century in which he would no longer be president,

על המאה בה כבר לא יכהן כנשיא,

אבל אולי אשתו כן.

but maybe his wife would be.

Lyndon Johnson was the first President

לינדון ג'ונסון היה הנשיא הראשון

to give his State of the Union addresses on prime-time television;

שנשא את נאומיו לאומה בשעות צפיית-שיא בטלוויזיה;

הוא פתח כל פיסקה במילה "הערב".

he began every paragraph with the word "tonight."

וריצ'רד ניקסון, או נכון יותר, כותב הנאומים שלו, וויליאם סאפייר,

And Richard Nixon, or more accurately, his speechwriter,

a guy named William Safire,

spent a lot of time thinking about language

חשב המון על השימוש בשפה,

and making sure that his boss portrayed a rhetoric of honesty.

והשתדל מאד שהבוס שלו ישדר בדבריו כנות.

This project is shown as a series of monolithic sculptures.

המיזם הזה מוצג כסדרת פסלי ענק.

It's an outdoor series of light boxes.

זאת תצוגת-חוץ של תיבות תאורה.

And it's important to note that they're to scale,

וחשוב לציין שהן בקנה מידה נכון,

so if you stand 20 feet back and you can read between those two black lines,

כך שאם תעמדו במרחק 6 מטרים ותוכלו לקרוא בין שני הקווים השחורים,

you have 20/20 vision.

הרי שהראייה שלכם מצוינת.

(צחוק)

(Laughter)

זהו דיוקן, ויש המון כאלה.

This is a portrait. And there's a lot of these.

There's a lot of ways to do this with data.

יש המון דרכים לעשות זאת בעזרת נתונים.

I started looking for a way

בהתחלה חיפשתי דרך ליצור דיוקנאות באופן דמוקרטי יותר,

to think about how I can do a more democratic form of portraiture,

something that's more about my country and how it works.

משהו שנוגע יותר לארץ שלי ואיך היא מתפקדת.

Every 10 years, we make a census in the United States.

מידי 10 שנים אנו עורכים בארה"ב מיפקד.

We literally count people,

אנו ממש סופרים בני-אדם,

find out who lives where, what kind of jobs we've got,

מגלים מי חי איפה, במה אנשים עובדים,

the language we speak at home.

באיזו שפה מדברים בבית,

And this is important stuff -- really important stuff.

וזה חשוב, חשוב מאד.

But it doesn't really tell us who we are.

אבל זה לא באמת אומר לנו מי אנחנו.

It doesn't tell us about our dreams and our aspirations.

זה לא באמת מספר על חלומותינו ושאיפותינו.

And so in 2010, I decided to make my own census.

אז ב-2010 החלטתי לערוך מיפקד משלי.

And I started looking for a corpus of data

התחלתי לחפש גוף נתונים

that had a lot of descriptions written by ordinary Americans.

שמכיל הרבה תיאורים שנכתבו בידי אמריקנים רגילים.

And it turns out

ומסתבר שקיים גוף נתונים כזה

that there is such a corpus of data

שרק מחכה שישתמשו בו.

that's just sitting there for the taking.

It's called online dating.

הוא קרוי "היכרויות מקוונות".

So in 2010, I joined 21 different online dating services,

אז ב-2010 נרשמתי ל-21 שירותי היכרויות מקוונים,

as a gay man, a straight man, a gay woman and a straight woman,

כגבר הומו, כגבר הטרוסקסואלי, כאישה לסבית וכאישה הטרוסקסואלית,,

in every zip code in America

בכל אזור מיקוד באמריקה

and downloaded about 19 million people's dating profiles --

והורדתי כ-19 מיליון פרופילי הכרויות --

about 20 percent of the adult population of the United States.

כ-20% מכל האוכלוסיה הבוגרת בארה"ב.

I have obsessive-compulsive disorder.

יש לי הפרעה טורדנית-כפייתית.

זה תיכף יהיה ברור עד אימה. תעקבו אחרי.

This is going to become really freaking obvious. Just go with me.

(Laughter)

(צחוק)

So what I did was I sorted all this stuff by zip code.

מיינתי את כל זה לפי אזורי מיקוד

And I looked at word analysis.

וביצעתי ניתוח מלים.

These are some dating profiles from 2010

אלה הם כמה פרופילי הכרויות מ-2010

with the word "lonely" highlighted.

כשהמילה "לבד" מודגשת.

If you look at these things topographically,

אם הופכים את זה למפה,

if you imagine dark colors to light colors are more use of the word,

ומדמיינים שצבעים בהירים מייצגים שימוש רב במילה,

you can see that Appalachia is a pretty lonely place.

אפשר לראות שהרי האפלצ'ים הם מקום בודד למדי.

You can also see that Nebraska ain't that funny.

רואים גם...

שגם בנברסקה לא כיף. (צחוק)

This is the kinky map, so what this is showing you

הנה המפה של הסטיות. מה שרואים בה --

(צחוק)

רואים בה שלנשים באלסקה כדאי ליצור קשר

is that the women in Alaska need to get together

with the men in southern New Mexico,

עם גברים בדרום ניו-מקסיקו ולעשות חיים.

and have a good time.

And I have this at a pretty granular level,

ירדתי כאן לרזולוציות נמוכות למדי,

so I can tell you that the men in the eastern half of Long Island

אז אני יכול לגלות לכם שהגברים בחצי המזרחי של לונג איילנד

are way more interested in being spanked

מעוניינים הרבה יותר לקבל הצלפות

than men in the western half of Long Island.

מגברים בחצי המערבי של לונג איילנד.

(צחוק)

This will be your one takeaway from this whole conference.

זה יהיה הלקח הכי חשוב שלכם מכל הכנס.

You're going to remember that fact for, like, 30 years.

אתם תזכרו את העובדה הזאת למשך 30 שנה.

(Laughter)

(צחוק) אני מבטיח לכם.

When you bring this down to a cartographic level,

כשעוברים לרמה הקרטוגרפית,

אפשר לשרטט מפות ולעשות את מה שעשיתי עם בדיקות הראייה.

you can make maps and do the same trick I was doing with the eye charts.

במקום שמה של כל עיר בארה"ב אפשר להכניס

You can replace the name of every city in the United States

את המילה שבה משתמשים שם יותר מבכל מקום אחר.

with the word people use more in that city than anywhere else.

אם אי-פעם יצאתם עם מישהו מסיאטל,

If you've ever dated anyone from Seattle, this makes perfect sense.

זה נראה הגיוני לגמרי.

You've got "pretty." You've got "heartbreak."

הנה המלים "יפה", "שברון לב", "הופעה", "סיגריה".

You've got "gig." You've got "cigarette."

They play in a band and they smoke.

מנגנים שם בלהקות ומעשנים.

And right above that you can see "email."

וממש מעל זה אפשר לראות את המילה דוא"ל.

That's Redmond, Washington,

זאת רדמונד שבוושינגטון, המטה של תאגיד מיקרוסופט.

which is the headquarters of the Microsoft Corporation.

חלק מהמלים מובנות מאליהן:

Some of these you can guess -- so, Los Angeles is "acting"

לוס-אנג'לס היא "משחק" וסן-פרנציסקו היא "גיי".

and San Francisco is "gay."

כמה מהן קצת יותר עצובות.

Some are a little bit more heartbreaking.

בבאטון רוג' מדברים על "חמוקים";

In Baton Rouge, they talk about being curvy;

למטה, בניו-אורלינס, עדיין מדברים על השטפון.

downstream in New Orleans, they still talk about the flood.

בבירת אמריקה אנשים עדיין אומרים שהם "מעניינים".

Folks in the American capital will say they're interesting.

People in Baltimore, Maryland, will say they're afraid.

בבלטימור שבמרילנד הם אומרים שהם פוחדים.

This is New Jersey.

זאת ניו-ג'רזי.

I grew up somewhere between "annoying" and "cynical."

אני גדלתי איפשהו בין "מעצבן" ל"ציני".

(Laughter) (Applause)

(צחוק) (מחיאות כפיים)

And New York City's number one word is "now,"

ובעיר ניו-יורק המילה מס' 1 היא "כרגע",

as in, "Now I'm working as a waiter, but actually I'm an actor."

כמו ב"כרגע אני עובד כסופר, אבל בעצם אני שחקן."

(Laughter)

(צחוק)

Or, "Now I'm a professor of engineering at NYU, but actually I'm an artist."

או "כרגע אני מרצה להנדסה באוניברסיטת ניו-יורק, אבל בעצם אני אמן".

If you go upstate, you see "dinosaur."

אם ממשיכים צפונה, רואים "דינוזאור": זאת סירקיוז.

That's Syracuse.

האוכל הכי טוב בסירקיוז שבמדינת ניו-יורק,

The best place to eat in Syracuse, New York,

is a Hell's Angels barbecue joint called Dinosaur Barbecue.

הוא במאורת ברביקיו של מלאכי השטן בשם "דינוזאור על האש".

That's where you would take somebody on a date.

לשם לוקחים מישהו לבילוי.

I live somewhere between "unconditional" and "midsummer," in Midtown Manhattan.

אני גר איפשהו בין "ללא תנאים" ל"אמצע הקיץ", בלב מנהטן.

And this is gentrified North Brooklyn,

זאת צפון ברוקלין המחודשת,

so you've got "DJ" and "glamorous" and "hipsters" and "urbane."

אז יש לכם "תקליטן", "זוהר", "היפסטר" ו"אורבני".

אז אולי זה דיוקן דמוקרטי יותר, נכון?

So that's maybe a more democratic portrait.

And the idea was, what if we made red-state and blue-state maps

הרעיון היה לבדוק מה יקרה אם נמפה מדינות באדום ובכחול

based on what we want to do on a Friday night?

לפי מה שמתחשק לנו לעשות בערב שישי.

This is a self-portrait.

זהו דיוקן עצמי.

This is based on my email,

הוא מבוסס על הדוא"ל שלי,

כ-500,000 מכתבי דוא"ל שנשלחו במשך 20 שנה.

about 500,000 emails sent over 20 years.

תוכלו לחשוב על זה כעל סיכום של צילומי "סלפי".

You can think of this as a quantified selfie.

So what I'm doing is running a physics equation

אני מריץ משוואת פיזיקה על יסוד הנתונים האישיים שלי.

based on my personal data.

You have to imagine everybody I've ever corresponded with.

זה מתאר את כל מי שהתכתבתי איתו,

It started out in the middle and it exploded with a big bang.

זה התחיל במרכז והתפשט כמפץ גדול,

And everybody has gravity to one another,

ובין כולם פועלת מעין כבידה

gravity based on how much they've been emailing,

המבוססת על כמות הדוא"ל ביניהם,

who they've been emailing with.

עם מי הם התכתבו.

And it also does sentimental analysis,

וזה גם מבצע ניתוח רגשנות.

so if I say "I love you," you're heavier to me.

אם אני אומר "אני אוהב אותך", יש לאותו אדם יותר כבידה

And you attract to my email addresses in the middle,

והוא נמשך אל כתובות הדוא"ל שלי, במרכז,

which act like mainline stars.

שממלאות תפקיד של שמשות במערכת.

And all the names are handwritten.

וכל השמות כתובים ביד.

Sometimes you do this data and this work with real-time data

לפעמים אני עושה את היצירה הזאת עם נתוני זמן-אמת,

to illuminate a specific problem in a specific city.

כדי להדגיש בעיה מסוימת בעיר מסוימת.

This is a Walther PPK 9mm semiautomatic handgun

זהו אקדח חצי-אוטומטי מסוג וולטר פי-פי-קיי

that was used in a shooting in the French Quarter of New Orleans

ששימש באירוע ירי ברובע הצרפתי של ניו-אורלינס

about two years ago on Valentine's Day in an argument over parking.

לפני כשנתיים, ביום האהבה, בויכוח בקשר למקום חניה.

אלה הסיגריות שלי.

Those are my cigarettes.

This is the house where the shooting took place.

זה הבית שבו אירע הירי.

This project involved a little bit of engineering.

המיזם הזה דרש מעט מלאכת הנדסה.

חיברתי שרשרת אופניים לגל ארכובה שהונע בבקרה של מחשב.

I've got a bike chain rigged up as a cam shaft,

with a computer driving it.

That computer and the mechanism are buried in a box.

המחשב והמנגנון טמונים בתיבה.

The gun's on top welded to a steel plate.

האקדח שלמעלה מולחם ללוח פלדה, להדק מחובר חוט תיל

There's a wire going through to the trigger,

and the computer in the box is online.

והמחשב שבתיבה מחובר לרשת הקשר של משטרת ניו-אורלינס

It's listening to the 911 feed of the New Orleans Police Department,

so that anytime there's a shooting reported in New Orleans,

כך שעם כל דיווח על ירי בניו-אורלינס...

(Gunshot sound)

(קול ירי אקדח) האקדח יורה.

the gun fires.

Now, there's a blank, so there's no bullet.

זהו כדור סרק, לא קליע אמיתי.

There's big light, big noise

יש הבזק אור גדול, הרבה רעש,

and most importantly, there's a casing.

והכי חשוב - נפלט תרמיל.

There's about five shootings a day in New Orleans,

בניו-אורלינס יש כ-5 אירועי ירי ביום.

so over the four months this piece was installed,

אז במשך ארבעת החודשים מאז שהותקנה היצירה הזאת,

התיבה התמלאה תרמילים.

the case filled up with bullets.

You guys know what this is -- you call this "data visualization."

אתם מכירים את זה. זאת "המחשת נתונים."

When you do it right, it's illuminating.

כשעושים את זה נכון, זה מאיר עיניים.

When you do it wrong, it's anesthetizing.

כשעושים את זה לא-נכון, זה מקהה את החושים.

It reduces people to numbers.

זה הופך בני-אדם למספרים.

So watch out.

אז תיזהרו.

One last piece for you.

יצירה אחרונה.

I spent the last summer as the artist in residence

בקיץ האחרון הייתי אמן הבית של כיכר טיימס.

for Times Square.

And Times Square in New York is literally the crossroads of the world.

וכיכר טיימס בניו-יורק היא בפירוש הצומת העולמית.

One of the things people don't notice about it

ואחד הדברים שלא יודעים עליה,

is it's the most Instagrammed place on Earth.

הוא שזה האתר שמצולם באינטרנט הכי הרבה בעולם.

About every five seconds, someone commits a selfie

בערך כל 5 שניות מישהו מבצע "סלפי" בכיכר טיימס.

in Times Square.

That's 17,000 a day, and I have them all.

מדובר ב-17,000 ביום, וכולם אצלי.

(Laughter)

(צחוק)

These are some of them with their eyes centered.

הנה כמה מהם, כשהעיניים ממורכזות.

כל תרבות תשתמש במירב הטכנולוגיה שעומדת לרשותה כדי ליצור אמנות.

Every civilization,

will use the maximum level of technology available to make art.

And it's the responsibility of the artist to ask questions

ואחריותו של האמן היא לעורר שאלות לגבי משמעותה של הטכנולוגיה הזאת

about what that technology means

and how it reflects our culture.

ואיך היא משקפת את תרבותנו.

So I leave you with this: we're more than numbers.

אז תחשבו על זה: אנו יותר מאשר מספרים.

אנו בני-אדם, ויש לנו חלומות ורעיונות.

We're people, and we have dreams and ideas.

And reducing us to statistics is something that's done

וההורדה שלנו למדרגת נתונים

מסכנת אותנו.

at our peril.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)