What we can do to die well | Timothy Ihrig

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

I am a palliative care physician

אני רופא לרפואה תומכת

and I would like to talk to you today about health care.

והיום אני רוצה לשוחח איתכם על הטיפול הבריאותי.

I'd like to talk to you about the health and care

אני רוצה לשוחח איתכם על בריאות ועל הטיפול

of the most vulnerable population in our country --

באוכלוסיה הפגיעה ביותר בארצנו --

those people dealing with the most complex serious health issues.

האנשים שמתמודדים עם הבעיות הבריאותיות המורכבות והחמורות ביותר.

I'd like to talk to you about economics as well.

אני רוצה לדבר איתכם גם על כלכלה.

והמפגש בין שני נושאים אלה צריך להפחיד אתכם כהוגן --

And the intersection of these two should scare the hell out of you --

it scares the hell out of me.

אותי זה בהחלט מפחיד.

I'd also like to talk to you about palliative medicine:

אני רוצה לדבר איתכם גם על הרפואה התומכת:

a paradigm of care for this population, grounded in what they value.

גישה לטיפול באוכלוסיה הזאת --

[רפואה תומכת: קול שונה העוזר לחולים למצוא את קולם]

גישה המבוססת על מה שחשוב להם.

Patient-centric care based on their values

טיפול שמעמיד במרכז את החולה וערכיו

that helps this population live better and longer.

ועוזר לשפר ולהאריך את חיי האוכלוסיה הזאת.

It's a care model that tells the truth

זהו מודל טיפולי שאומר את האמת,

and engages one-on-one

מודל של מפגש אישי עם החולה בחייו הרגילים.

and meets people where they're at.

I'd like to start by telling the story of my very first patient.

אני רוצה להתחיל בסיפורו של המטופל הראשון שלי.

It was my first day as a physician,

היה זה יומי הראשון כרופא, עם החלוק הלבן והארוך...

with the long white coat ...

I stumbled into the hospital

נכנסתי בצעד מהוסס לבית החולים

ומיד, האדון ההוא, הרולד, בן ה-68, הגיע לחדר המיון.

and right away there's a gentleman, Harold, 68 years old,

came to the emergency department.

He had had headaches for about six weeks

הוא סבל מכאבי ראש מזה כשישה שבועות

that got worse and worse and worse and worse.

שהלכו והחמירו עוד ועוד ועוד.

Evaluation revealed he had cancer that had spread to his brain.

הבדיקה העלתה שיש לו סרטן שהתפשט אל מוחו.

The attending physician directed me to go share with Harold and his family

הרופא המטפל הורה לי ללכת ולספר להרולד ולמשפחתו

the diagnosis, the prognosis and options of care.

את הדיאגנוזה, את הפרוגנוזה ואת אפשרויות הטיפול.

Five hours into my new career,

חלפו רק חמש שעות מתחילת הקריירה החדשה שלי,

I did the only thing I knew how.

אז עשיתי את הדבר היחיד שידעתי לעשות.

I walked in,

נכנסתי,

sat down,

התיישבתי,

took Harold's hand,

נטלתי את ידו של הרולד,

took his wife's hand

נטלתי את ידה של אשתו

and just breathed.

ורק נשמתי.

He said, "It's not good news is it, sonny?"

הוא אמר: "הבשורות אינן טובות, נכון, בני?"

I said, "No."

עניתי: "לא."

And so we talked and we listened and we shared.

וכך דיברנו, הקשבנו ושוחחנו.

And after a while I said,

ואחרי זמן-מה אמרתי:

"Harold, what is it that has meaning to you?

"הרולד, מה משמעותי עבורך?

What is it that you hold sacred?"

"מה מקודש בעיניך?"

והוא ענה:

And he said,

"My family."

"המשפחה שלי."

I said, "What do you want to do?"

שאלתי: "מה אתה רוצה לעשות?"

He slapped me on the knee and said, "I want to go fishing."

הוא טפח על ברכי ואמר: "אני רוצה ללכת לדוג;

I said, "That, I know how to do."

"את זה, אני יודע לעשות."

Harold went fishing the next day.

למחרת, הרולד הלך לדוג.

He died a week later.

הוא נפטר כעבור שבוע.

As I've gone through my training in my career,

כשאני נזכר בהכשרה שלי, אני חוזר אל הרולד,

I think back to Harold.

And I think that this is a conversation

ואני חושב שזאת שיחה

that happens far too infrequently.

שמתנהלת לעתים רחוקות מדי.

And it's a conversation that had led us to crisis,

ובעיית העדר השיחה הזאת הובילה אותנו למשבר,

to the biggest threat to the American way of life today,

לאיום הגדול ביותר כיום על אורח החיים האמריקני,

which is health care expenditures.

שהוא ההוצאות על שירותי הבריאות.

So what do we know?

אז מה ידוע לנו?

We know that this population, the most ill,

ידוע לנו שהאוכלוסיה הזאת, הכי חולים,

צורכת 15% מהתוצר הלאומי הגולמי --

takes up 15 percent of the gross domestic product --

nearly 2.3 trillion dollars.

כמעט 2.3 טריליון דולר.

So the sickest 15 percent take up 15 percent of the GDP.

כלומר, 15 האחוזים הכי חולים צורכים 15 אחוזים מהתל"ג.

If we extrapolate this out over the next two decades

אם נשתמש בכך לחיזוי שני העשורים הבאים

with the growth of baby boomers,

עם הזדקנות דור ה"בייבי בום",

at this rate it is 60 percent of the GDP.

נגיע בקצב הזה ל-60% מהתל"ג.

Sixty percent of the gross domestic product

60 אחוז מהתוצר הלאומי הגולמי

of the United States of America --

של ארצות הברית של אמריקה --

בסדר-גודל כזה, הקשר לשירותי בריאות הוא קלוש בלבד.

it has very little to do with health care at that point.

It has to do with a gallon of milk,

זה קשור למחיר ליטר חלב,

with college tuition.

לשכר לימוד במכללה.

It has to do with every thing that we value

זה קשור לכל מה שחשוב לנו

and every thing that we know presently.

ולכל מה שאנו מכירים כיום.

It has at stake the free-market economy and capitalism

זה מסכן את כלכלת השוק החופשי ואת הקפיטליזם

of the United States of America.

של ארצות הברית של אמריקה.

Let's forget all the statistics for a minute, forget the numbers.

נעזוב לרגע את הסטטיסטיקה, נעזוב את המספרים.

בואו נדבר על הערך שאנו מפיקים מכל הדולרים שאנו מוציאים.

Let's talk about the value we get for all these dollars we spend.

Well, the Dartmouth Atlas, about six years ago,

אטלס דרטמות, לפני כשש שנים,

looked at every dollar spent by Medicare --

בדק כל דולר שהוצא על שירותי בריאות --

generally this population.

באופן כללי, עבור האוכלוסיה הזאת.

We found that those patients who have the highest per capita expenditures

מצאנו שהחולים בעלי ההוצאות הכי גבוהות לאדם

had the highest suffering, pain, depression.

היו הכי סובלים, כואבים, מדוכאים,

And, more often than not, they die sooner.

ולעתים קרובות מאד אלו שהקדימו למות.

How can this be?

איך זה ייתכן?

We live in the United States,

זאת ארצות הברית של אמריקה,

it has the greatest health care system on the planet.

עם מערכת שירותי הבריאות הכי מעולה בעולם.

We spend 10 times more on these patients

אנו מוציאים פי 10 על החולים האלה

than the second-leading country in the world.

מאשר הארץ השניה בדירוג הזה בעולם.

That doesn't make sense.

זה לא הגיוני.

But what we know is,

אבל מה שידוע לנו הוא,

out of the top 50 countries on the planet

שמתוך 50 המדינות המובילות בעולם

with organized health care systems,

במערכות מאורגנות של שירותי בריאות,

we rank 37th.

אנו מדורגים במקום ה-37.

Former Eastern Bloc countries and sub-Saharan African countries

מדינות הגוש המזרחי לשעבר ומדינות תת הסהרה האפריקנית

rank higher than us as far as quality and value.

מדורגות מעלינו מבחינת האיכות והערך.

Something I experience every day in my practice,

הנה משהו שאני פוגש בפרקטיקה שלי מידי יום,

ואני בטוח שרבים מכם חוו זאת בחייכם:

and I'm sure, something many of you on your own journeys have experienced:

more is not more.

יותר איננו יותר.

Those individuals who had more tests,

מי שעברו יותר בדיקות,

more bells, more whistles,

יותר רעש וצלצולים,

more chemotherapy, more surgery, more whatever --

עברו יותר כימותרפיה, יותר ניתוחים, יותר הכל --

the more that we do to someone,

ככל שאנו עושים יותר למישהו,

it decreases the quality of their life.

כך זה פוגע באיכות חייו.

And it shortens it, most often.

ולעתים קרובות מאד מקצר אותם.

So what are we going to do about this?

אז מה נעשה בקשר לכך? מה אנו עושים בקשר לכך?

What are we doing about this?

And why is this so?

ומדוע זה כך?

המציאות העגומה, גבירותי ורבותי,

The grim reality, ladies and gentlemen,

היא שאנו, תעשיית שירותי הבריאות, הרופאים עם החלוקים הלבנים והארוכים --

is that we, the health care industry -- long white-coat physicians --

are stealing from you.

אנו גונבים מכם,

Stealing from you the opportunity

גונבים מכם את ההזדמנות

to choose how you want to live your lives

לבחור איך תרצו לחיות את חייכם

in the context of whatever disease it is.

בהקשר לכל מחלה שהיא.

We focus on disease and pathology and surgery

אנו מתמקדים במחלה, בפתולוגיה, בניתוחים ובתרופות.

and pharmacology.

We miss the human being.

אנו לא רואים את האדם.

How can we treat this

איך נוכל להתייחס לזה מבלי להבין את זה?

without understanding this?

We do things to this;

אנו עושים דברים לדבר הזה;

we need to do things for this.

עלינו לפעול בכיוון הזה.

The triple aim of healthcare:

המטרה המשולשת של הטיפול הבריאותי:

one, improve patient experience.

אחת: לשפר את חוויית המטופל.

Two, improve the population health.

שתיים: לשפר את בריאות האוכלוסיה.

Three, decrease per capita expenditure across a continuum.

שלוש: להקטין את ההוצאות לאדם לאורך זמן.

Our group, palliative care,

הקבוצה שלנו, קבוצת הטיפול התומך, ב-2012, בעבודה עם החולים שבחולים --

in 2012, working with the sickest of the sick --

cancer,

סרטן,

heart disease, lung disease,

מחלות לב, מחלות ריאות,

renal disease,

מחלות כליות,

dementia --

שטיון --

how did we improve patient experience?

איך שיפרנו את חוויית החולה?

"I want to be at home, Doc."

"אני רוצה להיות בבית, דוקטור."

"OK, we'll bring the care to you."

"בסדר. נביא את הטיפול אליך."

Quality of life, enhanced.

שיפור באיכות החיים.

Think about the human being.

לחשוב על האדם.

Two: population health.

שתיים: בריאות האוכלוסיה.

איך שינינו את יחסנו לאוכלוסיה,

How did we look at this population differently,

and engage with them at a different level, a deeper level,

עבדנו איתם ברמה שונה, עמוקה יותר,

and connect to a broader sense of the human condition than my own?

ויצרנו קשר למובן רחב יותר של המצב האנושי, מאשר מצבי הפרטי?

איך אנו מנהלים קבוצה זו

How do we manage this group,

so that of our outpatient population,

ואיך הגענו לכך שמתוך כלל חולי החוץ שלנו,

94 percent, in 2012, never had to go to the hospital?

94%, ב-2012, לא נאלצו כלל להתאשפז בבית-חולים?

Not because they couldn't.

ולא כי לא היתה להם האפשרות,

But they didn't have to.

אלא כי לא היו צריכים.

We brought the care to them.

הבאנו את הטיפול אליהם.

We maintained their value, their quality.

שמרנו על הערכים שלהם ועל איכות חייהם.

Number three: per capita expenditures.

שלוש: הוצאות לאדם.

For this population,

באוכלוסיה הזאת,

that today is 2.3 trillion dollars and in 20 years is 60 percent of the GDP,

שמוציאה כיום 2.3 טריליון דולר ובעוד 20 שנה - 60% מהתל"ג,

we reduced health care expenditures by nearly 70 percent.

הפחתנו את הוצאות הבריאות בקרוב ל-70%.

They got more of what they wanted based on their values,

הם קיבלו יותר דברים שמתאימים לערכיהם

lived better and are living longer,

וחייהם בעבר ובהווה טובים וארוכים יותר

for two-thirds less money.

בשליש מהכסף.

While Harold's time was limited,

זמנו של הרולד היה קצוב,

palliative care's is not.

אך לא כך הרפואה התומכת.

Palliative care is a paradigm from diagnosis through the end of life.

הרפואה התומכת היא גישה שמתחילה באבחון ומסתיימת בתום החיים.

The hours,

השעות,

weeks, months, years,

השבועות, החודשים, השנים,

across a continuum --

באופן רציף --

with treatment, without treatment.

עם טיפול, ללא טיפול.

הכירו את כריסטין.

Meet Christine.

Stage III cervical cancer,

סרטן צוואר הרחם בשלב 3.

so, metastatic cancer that started in her cervix,

סרטן עם גרורות שהחל בצוואר הרחם שלה

spread throughout her body.

והתפשט לכל גופה.

She's in her 50s and she is living.

היא בשנות ה-50 שלה וחיה חיים מלאים.

This is not about end of life,

לא מדובר כאן בסוף החיים,

this is about life.

אלא בחיים.

This is not just about the elderly,

לא מדובר כאן בקשישים בלבד,

this is about people.

אלא בבני-אדם.

This is Richard.

זהו ריצ'רד.

End-stage lung disease.

מחלת ריאות בשלב הסופי.

"Richard, what is it that you hold sacred?"

"ריצ'רד, מה מקודש בעיניך?"

"My kids, my wife and my Harley."

"ילדי, אשתי ואופנוע ההרלי שלי."

(Laughter)

(צחוק)

"Alright!

"טוב!

I can't drive you around on it because I can barely pedal a bicycle,

"אני לא יכול להרכיב אותך כי אני בקושי מדווש,

but let's see what we can do."

"אבל בוא נראה מה אפשר לעשות."

Richard came to me,

ריצ'רד הגיע אלי

and he was in rough shape.

והוא היה במצב קשה.

He had this little voice telling him

קול קטן בתוכו לחש לו

that maybe his time was weeks to months.

שנותרו לו אולי כמה שבועות או חודשים.

And then we just talked.

אז פשוט שוחחנו.

And I listened and tried to hear --

ואני הקשבתי, וניסיתי לשמוע --

big difference.

הבדל עצום.

Use these in proportion to this.

מבחינת השימוש באלה יחסית לזה.

I said, "Alright, let's take it one day at a time,"

אמרתי: "טוב. בוא נעבור יום אחרי יום

"כמו בכל פרק אחר בחיינו."

like we do in every other chapter of our life.

And we have met Richard where Richard's at day-to-day.

נפגשנו עם ריצ'רד בחייו הרגילים,

And it's a phone call or two a week,

ואנו משוחחים בטלפון פעם-פעמיים בשבוע,

but he's thriving in the context of end-stage lung disease.

אבל הוא פורח, בהתחשב בכך שהוא חולה במחלת ריאה שלב 3.

Now, palliative medicine is not just for the elderly,

הרפואה התומכת לא נועדה רק לקשישים.

it is not just for the middle-aged.

היא לא מיועדת רק לגיל העמידה.

It is for everyone.

היא מתאימה לכולם.

Meet my friend Jonathan.

הכירו את ידידי, ג'ונתן.

We have the honor and pleasure

לכבוד ולעונג לנו שג'ונתן ואביו הצטרפו אלינו היום.

of Jonathan and his father joining us here today.

Jonathan is in his 20s, and I met him several years ago.

ג'ונתן הוא בשנות ה-20 שלו, ואני הכרתיו לפני כמה שנים.

He was dealing with metastatic testicular cancer,

הוא התמודד עם סרטן אשכים עם גרורות,

spread to his brain.

שהתפשט והגיע אל מוחו.

He had a stroke,

היה לו שבץ,

he had brain surgery,

הוא עבר ניתוח מוח,

radiation, chemotherapy.

הקרנות, כימותרפיה.

Upon meeting him and his family,

כשפגשתי אותו ואת משפחתו,

he was a couple of weeks away from a bone marrow transplant,

זה היה שבועיים לפני ניתוח השתלת מח-עצם,

and in listening and engaging,

וכשהקשבתי ושוחחתי איתם,

they said, "Help us understand -- what is cancer?"

הם אמרו: "עזור לנו להבין מה זה סרטן?"

How did we get this far

איך הם עברו את כל זה

without understanding what we're dealing with?

מבלי להבין עם מה יש לנו עסק?

How did we get this far without empowering somebody

איך הם עברו את כל זה ללא עזרה והעצמה מצד מישהו

to know what it is they're dealing with,

שיודע עם מה הם מתמודדים,

and then taking the next step and engaging in who they are as human beings

ועושה את הצעד הבא, של המפגש איתם, כבני-אדם,

כדי לדעת אם זה מה שצריך לעשות?

to know if that is what we should do?

Lord knows we can do any kind of thing to you.

האל יודע שאנו מסוגלים לעשות לכם כל מיני דברים.

But should we?

האם אנו צריכים לעשותם?

And don't take my word for it.

ואל תסמכו עלי באופן עיוור:

All the evidence that is related to palliative care these days

כל ההוכחות הקשורות לרפואה התומכת בימינו

demonstrates with absolute certainty people live better and live longer.

מראות בוודאות מוחלטת שחייהם של האנשים טובים וארוכים יותר.

There was a seminal article out of the New England Journal of Medicine

היה מאמר מכונן בכתב העת לרפואה של ניו-אינגלנד,

ב-2010.

in 2010.

A study done at Harvard by friends of mine, colleagues.

בהרווארד נערך מחקר ע"י אחדים מידידי, חברים למקצוע.

End-stage lung cancer:

סרטן ריאות בשלב הסופי:

one group with palliative care,

קבוצה אחת עם רפואה תומכת,

a similar group without.

וקבוצה דומה - בלי.

The group with palliative care reported less pain,

הקבוצה עם הרפואה התומכת דיווחה על פחות כאבים,

less depression.

פחות דכאון.

They needed fewer hospitalizations.

הם נזקקו לפחות אשפוזים.

And, ladies and gentlemen,

וגבירותי ורבותי:

they lived three to six months longer.

הם חיו בין 3 ל-6 חודשים יותר.

If palliative care were a cancer drug,

אם הרפואה התומכת היתה תרופה לסרטן,

every cancer doctor on the planet would write a prescription for it.

כל הרופאים המטפלים בסרטן היו רושמים אותה.

Why don't they?

מדוע הם לא עושים זאת?

Again, because we goofy, long white-coat physicians

שוב, משום שאנו, הרופאים המסורבלים עם החלוקים הלבנים

are trained and of the mantra of dealing with this,

הוכשרנו לאור המנטרה להתמודד עם זה

not with this.

לא עם זה.

This is a space that we will all come to at some point.

למקום הזה כולנו נגיע ביום מן הימים.

But this conversation today is not about dying,

אבל השיח הזה, היום, איננו אודות המוות,

it is about living.

אלא אודות החיים.

Living based on our values,

חיים המבוססים על ערכינו, על מה שמקודש בעינינו

what we find sacred

וכיצד אנו רוצים לכתוב את פרקי חיינו,

and how we want to write the chapters of our lives,

whether it's the last

בין אם מדובר בפרק האחרון

or the last five.

או בחמשת הפרקים האחרונים.

What we know,

מה שידוע לנו,

what we have proven,

מה שהוכחנו,

is that this conversation needs to happen today --

הוא שהשיח הזה צריך להתנהל היום --

not next week, not next year.

לא בשבוע הבא ולא בשנה הבאה.

מה שמוטל על הכף הם חיינו היום,

What is at stake is our lives today

and the lives of us as we get older

חיינו ככל שנזדקן וחיי ילדינו ונכדינו.

and the lives of our children and our grandchildren.

Not just in that hospital room

לא רק בחדר בית החולים או על הספה, בבית,

or on the couch at home,

but everywhere we go and everything we see.

אלא בכל מקום ומקום.

Palliative medicine is the answer to engage with human beings,

הרפואה התומכת היא ה-פתרון ליצירת מגע עם בני-אדם,

to change the journey that we will all face,

כדי לשנות את הדרך המצפה לכולנו,

and change it for the better.

ולשנות אותה לטובה.

To my colleagues,

אני פונה לעמיתי,

to my patients,

למטופלי,

to my government,

לממשלתי,

to all human beings,

לכל בני האדם,

I ask that we stand and we shout and we demand

ומבקש שנקום, נצעק ונדרוש

the best care possible,

לקבל את הטיפול הכי טוב שבגדר האפשר,

so that we can live better today

כדי שנוכל לחיות טוב יותר היום

and ensure a better life tomorrow.

וכדי שנבטיח חיים טובים יותר מחר.

We need to shift today

עלינו לשנות את דרכינו היום

so that we can live tomorrow.

כדי שנוכל לחיות מחר.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)

(Applause)