How whistle-blowers shape history | Kelly Richmond Pope

תרגום: Yael Ring עריכה: maor madmon

How many of us have ever seen something,

כמה מאתנו ראו אי פעם משהו

thought that we should report it, but decided not to?

שחשבנו שאנחנו צריכים לדווח עליו, אבל החלטנו שלא לעשות זאת?

And not that I need to see a show of hands,

ולא שאני צריכה שתרימו את הידיים,

but I'm sure this has happened to someone in this room before.

אבל אני בטוחה שזה כבר קרה למישהו בחדר הזה בעבר.

In fact, when this question was asked to a group of employees,

למעשה, כשהשאלה הזו הוצגה בפני קבוצה של שכירים,

46 percent of them responded by saying that they had seen something

46 אחוזים מהם אמרו שהם אכן ראו משהו

and decided not to report it.

והחליטו שלא לדווח עליו.

So if you raised your hand, or quietly raised your hand,

אז אם הרמתם את היד שלכם, או שעשיתם זאת בסתר,

don't feel bad, you're not alone.

אל תרגישו רע, אתם לא לבד.

This message of if you see something to say something

הרעיון הזה של אם ראיתם משהו אז עליכם לומר משהו

is really all around us.

בעצם נמצא מסביבנו.

Even when driving down the highway, you see billboards like this,

אפילו כשאתם נוסעים בכביש המהיר אתם יכולים לראות שלטים כאלה,

encouraging us to report crime without revealing ourselves.

שמעודדים אתכם לדווח על פשעים מבלי לחשוף את זהותכם.

But I still feel like a lot of us are really uncomfortable

אבל אני עדיין מרגישה שרבים מאתנו לא מרגישים בנוח

coming forward in the name of the truth.

לצאת בהכרזות בשם האמת.

I'm an accounting professor, and I do fraud research.

אני פרופסור לחשבונאות ואני חוקרת הונאה.

And in my class, I encourage my students to come forward with information

ובשיעורים שלי, אני מעודדת את התלמידים שלי לגלות את המידע

if they see it.

אם הם רואים אותו.

Or in other words, encouraging my students to become whistle-blowers.

או במילים אחרות, אני מעודדת את התלמידים שלי להיות מלשנים.

But if I'm being completely honest with myself,

אבל אם אני ממש כנה עם עצמי,

I am really conflicted with this message that I'm sending to my students.

אני די מתלבטת לגבי המסר הזה שאני מעבירה לתלמידים שלי.

And here's why.

והנה הסיבה לכך.

Whistle-blowers are under attack.

מלשנים נמצאים תחת מתקפה.

Headline after headline shows us this.

כותרת אחרי כותרת מראות לנו את זה.

Many people choose not to become whistle-blowers

אנשים רבים בוחרים לא להפוך למלשנים

due to the fear of retaliation.

בגלל הפחד מנקמה.

From demotions to death threats,

מהרעת תנאים ועד איומים במוות,

to job loss --

לאובדן הפרנסה -

perpetual job loss.

אובדן פרנסה תמידי.

Choosing to become a whistle-blower is an uphill battle.

הבחירה להפוך למלשן היא מאבק תמידי.

Their loyalty becomes into question.

הנאמנות שלהם נבחנת.

Their motives, their trustworthiness.

המניעים שלהם, האמינות שלהם.

So how can I, as a professor who really cares about her students

אז איך אני, כפרופסור שממש אכפת לה מהתלמידים שלה,

encourage them to become whistle-blowers,

יכולה לעודד אותם להפוך למלשנים

when I know how the world truly feels about them?

כשאני יודעת איך העולם באמת מרגיש כלפיהם?

So, one day I was getting ready for my annual whistle-blower lecture

אז, יום אחד התכוננתי להרצאה השנתית שלי על מלשנים

with my students.

עם התלמידים שלי.

ועבדתי על כתבה עבור מגזין "פורבס",

And I was working on an article for "Forbes,"

שכותרתה היתה "וולס-פארגו וחשיפת שחיתויות בדור המילניום.

entitled "Wells Fargo and Millennial Whistle-blowing.

What Do We Tell Them?"

מה אנחנו יכולים לומר להם?"

ועבדתי על המאמר הזה, קראתי על המקרה,

And as I was working on this piece and reading about the case,

I became outraged.

וממש התעצבנתי.

And what made me angry was when I came to the fact and realized

ומה שהרגיז אותי זה שכשהגעתי לעובדות והבנתי

that the employees that tried to whistle-blow

שהעובדים שניסו לחשוף את השחיתות

were actually fired.

למעשה פוטרו.

And it really made me think

וזה גרם לי לחשוב

about the message that I was sharing with my students.

על המסר אותו העברתי לתלמידים שלי.

And it made me think: What if my students had been Wells Fargo employees?

וזה גרם לי לחשוב: מה אם התלמידים שלי היו בין אותם עובדי וולס-פארגו?

On the one hand, if they whistle-blew, they would have gotten fired.

מצד אחד, אם הם היו בוחרים לחשוף את השחיתות, היו מפטרים אותם.

But on the other hand,

אבל מצד שני,

if they didn't report the frauds that they knew,

אם הם היו בוחרים שלא לדווח על ההונאות עליהן הם ידעו,

the way current regulation is written,

לפי נוסח הכללים הכתוב כיום,

employees are held responsible

עובדים נחשבים אחראים

if they knew something and didn't report it.

אם הם ידעו על משהו ולא דיווחו עליו.

So criminal prosecution is a real option.

אז תביעה פלילית היא אופציה ריאלית.

What's a person supposed to do with those type of odds?

מה אדם אמור לעשות מול בחירה שכזו?

I of all people know the valuable contributions

אני מכל האנשים מודעת לתרומות החשובות

that whistle-blowers make.

שמלשנים תורמים.

In fact, most frauds are discovered by them.

למעשה, רוב ההונאות מתגלות באמצעותם.

Forty two percent of frauds are discovered by a whistle-blower

42 אחוזים מההונאות מתגלות על ידי מלשנים

in comparison to other methods,

ביחס לדרכים אחרות,

like measurement review and external audit.

כמו דו"ח מדדים וסקירה חיצונית.

And when you think about some of the more classic

כשאתם חושבים על חלק ממקרי ההונאה

or historical fraud cases,

הקלאסיים או ההיסטוריים,

it always is around a whistle-blower.

הם תמיד סובבים סביב מלשן.

Think Watergate -- discovered by a whistle-blower.

תחשבו על ווטרגייט - התגלה על ידי מלשן.

Think Enron -- discovered by a whistle-blower.

חשבו על אנרון - התגלה על ידי מלשן.

And who can forget about Bernard Madoff, discovered by a whistle-blower?

ואיך אפשר לשכוח את ברנרד מיידוף, שהתגלה על ידי מלשן?

It takes a tremendous amount of courage to come forward in the name of the truth.

זה דורש כמות עצומה של אומץ לצאת לאור בשם האמת.

But when we think about the term whistle-blower,

אבל כשאנחנו חושבים על המונח מלשן,

we often think of some very descriptive words:

אנחנו בדרך כלל חושבים על מילים מאוד תיאוריות:

rat,

חפרפרת,

snake,

נחש,

traitor,

בוגד,

tattletale, weasel.

שטינקר, סמור.

And those are the nice words, the ones I can say from the stage.

ואלה המילים הנחמדות. אלה שאני יכולה לומר כאן על הבמה.

And so when I'm not in class,

אז כשאני לא בכיתה,

I go around the country and I interview white-collar felons,

אני מסתובבת בארץ ומראיינת פושעי צווארון לבן,

whistle-blowers and victims of fraud.

מלשנים וקורבנות הונאה.

Because really I'm trying to understand what makes them tick

כי אני באמת רוצה להבין מה מניע אותם

and to bring those experiences back into the classroom.

ולהביא את החוויות האלה לכיתה.

But it's my interviews with whistle-blowers that really stick with me.

אבל דווקא הראיונות שלי עם המלשנים הם אלה שנשארים איתי.

And they stick with me,

והם נשארים איתי,

because they make me question my own courage.

בגלל שהם גורמים לי להרהר באומץ שלי עצמי.

When given the opportunity, would I actually speak up?

אם היתה לי את ההזדמנות, האם הייתי מעיזה לדבר?

And so, this is a couple stories that I want to share with you.

וכך, הנה כמה סיפורים שאני רוצה לחלוק אתכם.

This is Mary.

זאת מרי.

Mary Willingham is the whistle-blower from the University of North Carolina

מרי ווילינגהאם היא מלשנית מאוניברסיטת צפון קרולינה

at Chapel Hill, academic fraud case.

בצ'אפל היל, מקרה של הונאה אקדמית.

And Mary was a learning specialist at the university,

ומרי היתה מומחית למידה באוניברסיטה

and she worked with students, primarily student athletes.

והיא עבדה עם סטודנטים, בעיקר אתלטים,

And what she noticed, when she was working with students,

והיא שמה לב, כשהיא עברה עם סטודנטים,

is they were turning in term papers

זה שהם הגישו עבודות

that seemed well beyond their reading levels.

שהיו הרבה מעל לרמת הקריאה שלהם.

She started to ask a couple of questions

היא התחילה לשאול כמה שאלות

and she found out that there was a database

והיא גילתה שהיה מאגר

where the student athletes could retrieve papers and turn them in.

ממנו סטודנטים אתלטים יכלו להוציא עבודות ולהגיש אותן בשמם.

And then she found out that some of her colleagues

ואז היא גילתה שחלק מהקולגות שלה

were funneling students into fake classes, just to keep them eligible to play.

רשמו את הסטודנטים לשיעורים מזויפים רק כדי שיוכלו לשחק.

Now, when Mary found this out, she was outraged.

עכשיו, כשמרי גילתה את זה, היא ממש כעסה,

And so what she tried to do was go to her direct supervisor.

אז היא ניסתה ללכת למפקח הישיר שלה.

But they didn't do anything.

אבל הוא לא עשה שום דבר.

And then Mary tried to go to some internal university administrators.

ואז מרי ניסתה לפנות לעובדי מנהלה פנימיים של האוניברסיטה.

And they didn't do anything.

וגם הם לא עשו שום דבר.

So, what happens when nobody listens?

אז, מה קורה כשאף אחד לא מקשיב לך?

You blog.

אתה מעלה את הדברים בבלוג.

So Mary decided to develop a blog.

אז מרי החליטה לפתוח בלוג.

Her blog went viral within 24 hours,

הבלוג שלה הפך לויראלי בתוך 24 שעות,

and she was contacted by a reporter.

ופנה אליה עיתונאי.

Now, when she was contacted by this reporter,

עכשיו, כשאותו עיתונאי פנה אליה,

her identity was known.

הזהות שלה כבר היתה ידועה.

She was exposed.

היא היתה חשופה.

And when she was exposed, she received a demotion,

כשהיא נחשפה, היא הורדה בדרגה בעבודה,

death threats, over collegiate sports.

וקיבלה איומים במוות, וכל זה על ספורט ברמת קולג'.

Mary didn't do anything wrong. She didn't participate in the fraud.

מרי לא עשתה שום דבר רע. היא לא לקחה חלק בהונאה.

She really thought that she was giving voice

היא באמת חשבה שהיא מעניקה קול

to students that were voiceless.

לתלמידים שהיו חסרי קול.

But her loyalty was questioned.

אבל הנאמנות שלה הועמדה למבחן.

Her trustworthiness and her motives.

האמינות שלה והמניעים שלה.

Now, whistle-blowing doesn't always have to end

עכשיו, חשיפת שחיתויות לא תמיד חייבת להוביל

in demotions or death threats.

להרעת תנאים או איומים במוות.

Actually, in 2002, this was the cover of "Time" magazine,

למעשה, ב-2002, כותרת זו הופיעה על השער של טיים מגזין,

where we were actually honoring three brave whistle-blowers

עליו למעשה הוקירו שלושה מלשנים אמיצים

for their decision to come forward in the name of the truth.

על החלטתם לצאת לאור בשם האמת.

And when you look at the research,

וכשאתם בוחנים את המחקר,

22 percent of whistle-blowers actually report retaliation.

רק 22 אחוזים ממלשנים למעשה מדווחים על מעשי נקמה.

So there is a huge population of people that report and are not retaliated against

אז יש כמות עצומה של אנשים שמדווחים ולא מתנקמים בהם

and that gives me hope.

וזה נותן לי תקווה.

So this is Kathe.

אז זוהי קת'י.

Kathe Swanson is a retired city clerk from the city of Dixon.

קת'י סוונסון היא פקידת עיריה בגמלאות מהעיר דיקסון.

And one day, Kathe was doing her job, just like she always did,

ויום אחד, קת'י היתה בעבודה, כמו שהיא תמיד עשתה,

and she stumbled upon a pretty interesting case.

והיא גילתה מקרה די מעניין.

See, Kathe was at the end of the month,

אתם רואים, קת'י היתה בסוף החודש,

and she was doing her treasures report for the city,

והיא עבדה על דיווח הכספים של העיר,

and typically, her boss, Rita Crundwell, gave her a list of accounts and said,

ובדרך כלל, הבוס שלי, ריטה קרנדוול, נתנה לה רשימה של חשבונות ואמרה,

"Kathe, call the bank and get these specific accounts."

"קת'י, תתקשרי לבנק ותשיגי את החשבונות האלה".

And Kathe did her job.

וקת'י מלאה את תפקידה.

But this particular day,

אבל ביום הספציפי הזה,

Rita was out of town, and Kathe was busy.

ריטה היתה מחוץ לעיר, וקת'י היתה עסוקה.

She picks up the phone, she calls the bank and says, "Fax me all of the accounts."

היא מרימה את הטלפון, ומתקשרת לבנק ואומרת: "תשלחו לי בפקס את כל החשבונות".

And when she gets the fax, she sees that there is an account

וכשהיא מקבלת את הפקס היא רואה שיש חשבון

that has some withdrawals and deposits in it

שיש בו קצת משיכות והפקדות

that she did not know about.

שהיא לא מזהה מלפני כן.

It was an account controlled only by Rita.

זה היה חשבון שנשלט אך ורק על ידי ריטה.

So Kathe looked at the information, she reported it to her direct supervisor,

אז קת'י הסתכלה במידע, היא דווחה עליו לממונה הישיר שלה,

which was then-mayor Burke,

שהיה אז ראש העיר בורק,

and this led into a huge investigation, a six-month investigation.

וזה הוביל לחקירה גדולה, חקירה של ששה חודשים.

Come to find out, Kathe's boss, Rita Crundwell, was embezzling money.

מסתבר שהבוס של קת'י, ריטה קרנדוול מעלה בכספים.

Rita was embezzling 53 million dollars over a 20-year period,

ריטה גנבה 53 מיליון דולר במשך תקופה של 20 שנה,

and Kathe just happened to stumble upon it.

וקת'י בטעות גילתה את זה.

Kathe is a hero.

קת'י היא גיבורה.

And actually, I had the opportunity

ובעצם, היתה לי ההזדמנות

of interviewing Kathe for my documentary, "All the Queen's Horses."

לראיין את קת'י עבור הסרט הדוקומנטרי שלי, "כל סוסי המלכה".

And Kathe wasn't seeking fame.

וקת'י לא חיפשה פרסום.

In fact, she really didn't want to talk to me for a really long time,

למעשה, היא ממש לא רצתה לדבר איתי במשך תקופה מאוד ארוכה,

but through strategic stalking, she ended up doing the interview.

אבל אחרי הטרדה אסטרטגית, היא הסכימה לעשות את הראיון.

(Laughter)

(צחוק)

אבל היא חיפשה הוגנות, לא פרסום.

But she was seeking fairness, not fame.

And if it wasn't for Kathe,

וללא קת'י,

who's to say this fraud would have ever been discovered?

מי יודע אם ההונאה הזו היתה מתגלה אי פעם?

So, remember that "Forbes" article I was talking about,

אז, זוכרים את אותה כתבת "פורבס" שדיברתי עליה,

that I was working on before my lecture?

אותה כתבתי לפני ההרצאה שלי?

Well, I posted it and something really fantastic happened.

ובכן, פרסמתי אותה ומשהו מדהים קרה.

I started receiving emails from whistle-blowers all over the world.

התחלתי לקבל אימיילים ממלשנים מרחבי העולם.

And as I was receiving these emails and responding back to them,

והתחלתי לקבל את האימיילים האלה ולענות להם,

there was a common theme in the message that I received,

היה נושא משותף להודעות שקיבלתי,

and this is what it was:

וזה מה שהוא היה:

they all said this, "I blew the whistle, people really hate me now.

הם כולם אמרו את זה: "חשפתי את ההונאה, אנשים ממש שונאים אותי עכשיו.

I got fired, but guess what?

פוטרתי, אבל את יודעת מה?

I would do it all over again if I could."

הייתי עושה את זה שוב אם הייתי יכול".

And so as I kept reading this message, all these messages,

וככה המשכתי לקרוא את המסר הזה, כל ההודעות האלה,

I wanted to think, what could I share with my students?

ורציתי לחשוב מה אני יכולה לחלוק עם התלמידים שלי?

And so, I pulled it all together and this is what I learned.

וכך, אספתי את הכל יחד והנה מה שלמדתי.

It's important for us to cultivate hope.

זה חשוב שנטפח תקווה.

Whistle-blowers are hopeful.

מלשנים הם מלאי תקווה.

Despite popular belief,

למרות האמונה הרווחת,

they're not all disgruntled employees that have a beef with the company.

אם לא כולם עובדים ממורמרים שיש להם מריבה עם החברה.

Their hopefulness really is what drives them to come forward.

התקווה שלהם היא מה שמניע אותם לצאת לאור.

We also have to cultivate commitment.

אנחנו גם צריכים לטפח את המחויבות.

Whistle-blowers are committed.

מלשנים הם מחויבים.

And it's that passion to their organization

והלהט הזה בשם הארגון שלהם

that makes them want to come forward.

הוא שגורם להם לרצות לצאת לאור.

Whistle-blowers are humble.

מלשנים הם ענווים.

Again, they're not seeking fame, but they are seeking fairness.

שוב, הם לא מחפשים פרסום, אבל הם כן מחפשים הוגנות.

And we need to continue to cultivate bravery.

ואנחנו צריכים להמשיך ולטפח אומץ.

Whistle-blowers are brave.

מלשנים הם אמיצים.

Often, they underestimated

לרוב, הם לא מעריכים מספיק

the impact whistle-blowing had on their family,

עד כמה חשיפת השחיתות השפיעה על המשפחה שלהם,

but what they continue to comment on is how hard it is to withhold the truth.

אבל מה שהם ממשיכים לציין זה כמה קשה היה להם להמנע מלומר את האמת.

With that, I want to leave you with one additional name:

בנימה זו, אני רוצה לסיים עם שם אחד נוסף:

Peter Buxtun.

פיטר בוקסטון.

Peter Buxtun was a 27-year-old employee for the US Public Health Service.

פיטר בוקסטון היה בן 27 כשעבד בשירות הבריאות הציבורי האמריקאי.

And he was hired to interview people

והוא נשכר כדי לראיין אנשים

that had sexually transmitted diseases.

שהיו להם מחלות מין.

And through the course of his work,

ובמהלך עבודתו,

he noticed a clinical study that was going on within the organization.

הוא שם לב למחקר קליני שנוהל בתוך הארגון.

And it was a study that was looking at the progression of untreated syphilis.

וזה היה מחקר שבחן את ההתקדמות של מחלת עגבת לא מטופלת.

And so, there were 600 African American males

וכך, היו 600 גברים ממוצא אפרו-אמריקאי

that were in this study.

שהשתתפו במחקר הזה.

They were enticed into the study

הם פותו להשתתף במחקר

through being given free medical exams, burial insurance.

באמצעות הבטחה של בדיקות רפואיות וביטוח קבורה בחינם.

And so, what happened through the course of this study,

וכך, מה שקרה הוא שבמהלך המחקר,

is penicillin was discovered to help treat syphilis.

התגלה הפניצילין שעוזר בטיפול בעגבת.

And what Peter noticed was,

ומה שפיטר שם לב זה,

the participants in this study were not given the penicillin

שמשתתפי המחקר לא קיבלו פנצילין

to treat their syphilis.

כדי לטפל בעגבת שלהם.

And the participants didn't know.

והמשתתפים לא ידעו את זה.

So similar to Mary, Peter tried to report and talk to his internal supervisors,

אז כמו מרי, פיטר ניסה לדווח ולפנות לאחראים עליו בתוך הארגון,

but no one listened.

אבל אף אחד לא הקשיב לו.

And so Peter thought this was completely unfair

ואז פיטר חשב שזה ממש לא הוגן

and he tried to report again,

והוא ניסה שוב לדווח,

and finally talked to a reporter -- very similar to Mary.

ולבסוף הוא דיבר עם עיתונאי - ממש כמו מרי.

And in 1972, this was the front page of the "New York Times":

וב1972, זה פורסם בעמוד הראשי של ה"ניו יורק טיימס":

"Syphilis Victims in US Study Went Untreated for 40 Years."

"קורבנות עגבת במחקר אמריקאי לא טופלו במשך 40 שנים".

This is known to us today as the Tuskegee syphilis experiment.

מקרה זה מוכר לנו כיום כניסוי העגבת בטוסקגי.

And Peter was the whistle-blower.

ופיטר היה המלשן.

What happened to the 600 men, you may wonder, the 600 original men?

מה קרה לאותם 600 גברים, אתם שואלים? אותם 600 גברים מקוריים?

Twenty eight men died from syphilis.

28 גברים מתו מעגבת.

One hundred died from syphilis complications,

מאה מתוכם מתו מסיבוכים הקשורים בעגבת,

forty wives were infected

40 נשים נדבקו

and 10 children were born with congenital syphilis.

ועשרה ילדים נולדו עם עגבת מולדת.

Who's to say what these numbers would be

מי יודע איך המספרים האלה היו נראים

if it wasn't for the brave, courageous act of Peter?

אלמלא המעשה האמיץ של פיטר?

We're all connected to Peter, actually.

כולנו קשורים לפיטר, בעצם.

If you know anybody that's in a clinical trial,

אם אתם מכירים מישהו שמשתתף במחקר קליני,

the reason why we have informed consent today

הסיבה בגללה יש לנו טופס יידוע כיום

is because of Peter's courageous act.

היא בגלל מעשהו האמיץ של פיטר.

So let me ask you a question.

אז תנו לי לשאול אתכם שאלה.

That original question, a variation of the original question.

אותה שאלה מקורית, גרסה של השאלה המקורית.

How many of us have ever used the term

כמה מכם אי פעם השתמשו במושג

snitch, rat

שטינקר, חפרפרת,

tattletale,

מלשן,

snake,

נחש,

weasel,

סמור,

leak?

מדליף?

Anybody?

מישהו?

Before you get the urge to do that again,

לפני שעולה בכם הדחף לעשות זאת שנית,

I want you to think a little bit.

אני רוצה שתחשבו קצת.

It might be the Mary, the Peter, the Kathes of the world.

אולי הם המרי, הפיטר והקת'י של העולם.

You might be the person that could shape history,

אתם יכולים להיות האדם שמשנה את מהלך ההיסטוריה,

or they could be the person that shapes yours.

או שהם יכולים להיות האדם שמעצב את עולמכם.

Thank you.

תודה רבה,

(Applause)

(מחיאות כפיים)