Rev. Tom Honey: How could God have allowed the tsunami?

מתרגם: Ariella Cwikel מבקר: Sigal Tifferet

I am a vicar in the Church of England.

אני כומר בכנסייה האנגליקנית.

I've been a priest in the Church for 20 years.

אני משמש ככומר בכנסיה כבר 20 שנה.

For most of that time, I've been struggling and grappling

רוב הזמן הזה, נאבקתי והתחבטתי

with questions about the nature of God. Who is God?

עם שאלות על טיבו של אלוהים. מי הוא אלוהים?

And I'm very aware that when you say the word "God,"

ואני מודע מאד לעובדה שכשאומרים את המילה אלוהים,

many people will turn off immediately.

אנשים רבים יתנתקו מידית.

And most people, both within and outside the organized church,

רוב האנשים, הן בתוך הכנסייה והן מחוצה לה,

still have a picture of a celestial controller,

עדיין מחזיקים בדימוי של שליט שמימי,

a rule maker, a policeman in the sky who orders everything,

מחוקק, שוטר בשמים שמצווה על הכל,

and causes everything to happen.

וגורם להכל לקרות.

He will protect his own people,

הוא יגן על בני עמו,

and answer the prayers of the faithful.

ויענה על תפילותיהם של המאמינים.

And in the worship of my church,

בפולחן בכנסייה שלי,

the most frequently used adjective about God is "almighty."

שם התואר הנפוץ ביותר לגבי אלוהים הוא "כל-יכול".

But I have a problem with that.

אבל יש לי בעיה עם זה.

I have become more and more uncomfortable

נהיה לי יותר ויותר לא נוח

with this perception of God over the years.

עם התפיסה הזו של אלוהים עם הזמן.

Do we really believe that God is the kind of male boss that we've been presenting

האם אנחנו באמת מאמינים שאלוהים הוא סוג של בוס גברי אותו אנו מדמים

in our worship and in our liturgies over all these years?

בתפילות ובפולחן שלנו כל השנים האלו?

Of course, there have been thinkers

כמובן, היו הוגים

who have suggested different ways of looking at God.

שהציעו דרכים שונות להתבונן באלוהים.

Exploring the feminine, nurturing side of divinity.

לחקור את הצד הנשי, המטפח של האלוהות.

Suggesting that God expresses Himself or Herself through powerlessness,

שהציעו שאלוהים מבטא או מבטאת את עצמה באמצעות חולשה,

rather than power.

ולא עוצמה.

Acknowledging that God is unknown and unknowable by definition.

שהכירו בכך שאלוהים בלתי ידוע ובלתי ניתן לידיעה בהגדרה.

Finding deep resonances with other religions and philosophies

שמצאו הד עמוק בדתות ופילוסופיות אחרות

and ways of looking at life as part of what is a universal and global search for meaning.

ודרכים להתבונן בחיים כחלק מחיפוש אוניברסלי וגלובלי אחר משמעות.

These ideas are well known in liberal academic circles,

הרעיונות הללו מוכרים היטב בחוקים ליברליים ואקדמיים,

but clergy like myself have been reluctant to air them,

אבל בקרב כמורה, כמוני, היתה הסתייגות לבטא אותם,

for fear of creating tension and division in our church communities,

מחשש ליצירת מתח ופירוד בקהילות הכנסייה שלנו.

for fear of upsetting the simple faith of more traditional believers.

מחשש להפריע את האמונה הפשוטה של מאמינים מסורתיים יותר.

I have chosen not to rock the boat.

אני בחרתי שלא לזעזע.

Then, on December 26th last year, just two months ago,

ואז, ב26 בדצמבר שעבר, לפני חודשיים בלבד,

that underwater earthquake triggered the tsunami.

אותה רעידת אדמה מתחת למים עוררה את הצונמי.

And two weeks later, Sunday morning, 9th of January,

ושבועיים אחר-כך, יום ראשון בבוקר, התשיעי בינואר,

I found myself standing in front of my congregation --

מצאתי את עצמי עומד מול הקהילה שלי-

intelligent, well meaning, mostly thoughtful Christian people --

נוצרים אינטליגנטיים, מתחשבים ובד"כ בעלי כוונות טובות -

and I needed to express, on their behalf, our feelings and our questions.

והייתי צריך לבטא, עבורם, את תחושות והשאלות שעלו בנו.

I had my own personal responses, but I also have a public role,

היו לי תגובות אישיות, אבל יש לי גם תפקיד ציבורי,

and something needed to be said.

והיה צריך לומר משהו.

And this is what I said.

וזה מה שאמרתי.

Shortly after the tsunami I read a newspaper article

מעט אחרי הצונמי קראתי כתבה בעיתון

written by the Archbishop of Canterbury -- fine title --

שנכתבה ע"י הארכיבישוף של קנטרברי- תואר נאה-

about the tragedy in Southern Asia.

על הטרגדיה בדרום מזרח אסיה.

The essence of what he said was this:

המהות של מה שהוא אמר היא זו:

the people most affected by the devastation and loss of life

האנשים שהושפעו הכי הרבה מההרס ומאובדן החיים

do not want intellectual theories about how God let this happen.

אינם רוצים תיאוריות אינטלקטואליות על איך אלוהים נתן לזה לקרות.

He wrote, "If some religious genius did come up with an explanation

הוא כתב "אם גאון דת כלשהו היה מוצא הסבר

of exactly why all these deaths made sense,

בדיוק איך כל המוות הזה הגיוני בכלל,

would we feel happier, or safer, or more confident in God?"

האם נהיה יותר שמחים, מוגנים, או בטוחים יותר באלוהים?"

If the man in the photograph that appeared in the newspapers,

אם האיש מהתמונה שהופיע בעיתונים,

holding the hand of his dead child was standing in front of us now,

כשהחזיק את ידו של בנו המת היה עומד מולנו כעת,

there are no words that we could say to him.

אין מילים שיכולנו לומר לו.

A verbal response would not be appropriate.

תגובה מילולית לא היתה הולמת.

The only appropriate response would be a compassionate silence

התגובה ההולמת היחידה היתה שתיקה מלאת חמלה

and some kind of practical help.

וסיוע פרקטי כלשהו.

It isn't a time for explanation, or preaching, or theology;

אין זה זמן להסברים, הטפות או תאולוגיה.

it's a time for tears.

זהו זמן לדמעות.

This is true. And yet here we are, my church in Oxford,

זה נכון. ועם זאת, הנה אנחנו כאן, הכנסייה שלי באוקספורד,

semi-detached from events that happened a long way away,

חצי מנותקים מהאירועים שמתרחשים כלכך רחוק מכאן,

but with our faith bruised.

אך אמונתנו חבולה.

And we want an explanation from God.

ואנחנו מבקשים הסבר מאלוהים.

We demand an explanation from God.

אנחנו דורשים הסבר מאלוהים.

Some have concluded that we can only believe in a God who shares our pain.

היו כאלו שהסיקו שנוכל להאמין רק באלוהים ששותף לכאבנו.

In some way, God must feel the anguish, and grief,

באיזושהי צורה, אלוהים חייב לחוש את הייסורים, היגון

and physical pain that we feel.

והכאב הפיזי שאנו חשים.

In some way the eternal God must be able to enter into the souls of human beings

באיזו צורה, אלוהים האלמותי חייב להיות מסוגל להיכנס לנפשותיהם של בני אנוש

and experience the torment within.

ולחוות את הסבל הגדול שבתוכנו.

And if this is true, it must also be that God knows the joy and exaltation

ואם זאת האמת, אז מן ההכרח שאלוהים יודע את האושר וההתעלות

of the human spirit, as well.

של נפש האדם גם כן.

We want a God who can weep with those who weep,

אנחנו רוצים אלוהים שמסוגל לבכות עם הבוכים,

and rejoice with those who rejoice.

ולשמוח עם המאושרים.

This seems to me both a deeply moving and a convincing re-statement

זהו לדעתי ניסוח מחדש שהוא נוגע ללב ומשכנע

of Christian belief about God.

לגבי האמונה הנוצרית באלוהים.

For hundreds of years, the prevailing orthodoxy, the accepted truth,

במשך מאות שנים, האורתודוקסיה השולטת, האמת המקובלת

was that God the Father, the Creator, is unchanging

היתה שאלוהים האב, היוצר, אינו משתנה

and therefore by definition cannot feel pain or sadness.

ולכן בהגדרה אינו מסוגל לחוש כאב או עצבות.

Now the unchanging God feels a bit cold and indifferent to me.

האלוהים הבלתי משתנה מרגיש קר ואדיש לדעתי.

And the devastating events of the 20th century

ההתרחשויות האיומות של המאה ה-20

have forced people to question the cold, unfeeling God.

הכריחו אנשים לערער על האלוהים הקר וחסר הרגש.

The slaughter of millions in the trenches and in the death camps

הטבח של מליונים בקברי אחים ובמחנות השמדה

have caused people to ask, "Where is God in all this?

הביאו אנשים לשאול, איפה אלוהים היה בכל זה?

Who is God in all this?"

מי הוא אלוהים בכל זה?

And the answer was, "God is in this with us,

ותשובה היתה, "אלוהים בתוך זה איתנו,

or God doesn't deserve our allegiance anymore."

או שאלוהים כבר איננו ראוי לנאמנות שלנו"

If God is a bystander, observing but not involved,

אם אלוהים הוא צופה מן הצד, מתבונן אך לא מעורב,

then God may well exist, but we don't want to know about Him.

אז אלוהים אולי קיים, אבל אנחנו לא רוצים לדעת עליו.

Many Jews and Christians now feel like this, I know.

יהודים ונוצרים רבים מרגישים ככה כעת, אני יודע.

And I am among them.

ואני בהם.

So we have a suffering God --

אז יש לנו אל סובל.

a God who is intimately connected with this world and with every living soul.

אל שמחובר בקשר קרוב לעולם ולכל נשמה חיה.

I very much relate to this idea of God.

אני מאד מתחבר לתפיסה הזו של אלוהים.

But it isn't enough. I need to ask some more questions,

אבל אין זה מספיק. אני צריך לשאול עוד שאלות,

and I hope they are questions that you will want to ask, as well,

ואני מקווה שיש שאלות שגם תרצו לשאול, בנוסף,

some of you.

חלקכם.

Over the last few weeks I have been struck by the number of times

בשבועות האחרונים הדהים אותי לראות את מספר הפעמים

that words in our worship have felt a bit inappropriate, a bit dodgy.

שמילים בפולחן שלנו הרגישו לא הולמות, מתחמקות מעט.

We have a pram service on Tuesday mornings for mums and their pre-school children.

יש לנו מסגרת של גנון בימי שלישי בבוקר לאמהות ולילדים הקטנים שלהם.

And last week we sang with the children one of their favorite songs,

ובשבוע שעבר שרנו עם הילדים את אחד השירים האהובים עליהם,

"The Wise Man Built His House Upon the Rock."

"האיש החכם בנה את הבית שלו על סלע".

Perhaps some of you know it. Some of the words go like this:

אולי חלקכם מכירים את זה. אלו המילים:

"The foolish man built his house upon the sand /

"השוטה בנה את הבית שלו על החול/

And the floods came up / And the house on the sand went crash."

השיטפונות הגיעו/ והבית התמוטט."

Then in the same week, at a funeral,

ובאותו השבוע, בהלוויה,

we sang the familiar hymn "We Plow the Fields and Scatter,"

שרנו את המזמור הידוע "אנו חורשים את השדות ומפזרים את הזרעים".

a very English hymn.

מזמור אנגלי מאד.

In the second verse comes the line, "The wind and waves obey Him."

בבית השני ישנה שורה "הרוח והגלים מצייתים לו".

Do they? I don't feel we can sing that song again in church,

האמנם? אני לא מרגיש שנוכל לשיר את השיר הזה בכנסייה שוב,

after what's happened.

אחרי מה שקרה.

So the first big question is about control.

אז השאלה הגדולה הראשונה היא על שליטה.

Does God have a plan for each of us? Is God in control?

האם לאלוהים יש תכנית עבור כל אחד מאיתנו? האם הוא בשליטה?

Does God order each moment? Does the wind and the waves obey Him?

האם אלוהים מורה על כל רגע? האם הרוח והגלים מצייתים לו?

From time to time,

מפעם לפעם,

one hears Christians telling the story of how God organized things for them,

אפשר לשמוע נוצרים מספרים על איך אלוהים סידר דברים בשבילם,

so that everything worked out all right --

ככה שהכל הסתדר לטובה.

some difficulty overcome, some illness cured, some trouble averted,

מכשול שהוסר, מחלה שנרפאה, צרה שנמנעה,

a parking space found at a crucial time.

מקום חניה שנמצא בזמן קריטי.

I can remember someone saying this to me,

אני זוכר שמישהי אמרה לי זאת פעם,

with her eyes shining with enthusiasm at this wonderful confirmation of her faith

עם ברק מתרגש בעיניים לנוכח התיקוף שקיבלה על אמונתה

and the goodness of God.

וטובו של אלוהים.

But if God can or will do these things --

אבל אם אלוהים יכול או מוכן לבצע את הדברים הללו-

intervene to change the flow of events --

להתערב כדי לשנות את מהלכם של אירועים-

then surely he could have stopped the tsunami.

אז בוודאי יכול גם לעצור את הצונמי.

Do we have a local God who can do little things like parking spaces,

האם יש לנו אלוהים מקומי שיכול לעשות דברים קטנים כמו מקומות חנייה,

but not big things like 500 mile-per-hour waves?

אבל לא דברים גדולים כמו גלים במהירות 800 קמ"ש?

That's just not acceptable to intelligent Christians,

זה פשוט לא מתקבל על הדעת עבור נוצרים אינטליגנטיים,

and we must acknowledge it.

ואנחנו צריכים להכיר בכך.

Either God is responsible for the tsunami,

או שאלוהים אחראי על הצונמי,

or God is not in control.

או שאלוהים לא נמצא בשליטה.

After the tragedy, survival stories began to emerge.

אחרי הטרגדיה, סיפורי ניצולים החלו לצוץ.

You probably heard some of them:

בטח שמעתם את חלקם.

the man who surfed the wave,

האיש שגלש על הגל.

the teenage girl who recognized the danger

הנערה שזיהתה את הסכנה

because she had just been learning about tsunamis at school.

משום שזה עתה למדה על צונמי בבית הספר.

Then there was the congregation who had left their usual church building on the shore

והקהילה שעזבה את הכנסייה הרגילה שלה על החוף

to hold a service in the hills.

כדי לערוך טקס בהרים.

The preacher delivered an extra long sermon,

המטיף נתן דרשה ארוכה במיוחד,

so that they were still out of harm's way when the wave struck.

כך שהם היו מוגנים עדיין כשהגל פגע.

Afterwards someone said that God must have been looking after them.

אחר כך מישהו אמר שאלוהים בוודאי שמר עליהם.

So the next question is about partiality.

אז השאלה הבאה היא על העדפה.

Can we earn God's favor by worshipping Him or believing in Him?

האם אנחנו יכולים לזכות בהעדפתו של אלוהים על ידי פולחן או אמונה בו?

Does God demand loyalty, like any medieval tyrant?

האם אלוהים דורש נאמנות, כמו עריץ מימי הביניים?

A God who looks after His own, so that Christians are OK,

אלוהים ששומר על מאמיניו, כך שהנוצרים בסדר,

while everyone else perishes?

בזמן שכל השאר אובדים?

A cosmic us and them, and a God who is guilty of the worst kind of favoritism?

"אנחנו והם" קוסמי, ואלוהים שאשם בסוג הגרוע ביותר של משוא פנים?

That would be appalling,

זה יהיה מחריד,

and that would be the point at which I would hand in my membership.

ובנקודה זו הייתי מזדכה על דמי-החבר שלי.

Such a God would be morally inferior to the highest ideals of humanity.

אלוהים כזה יהיה נחות מוסרית לעקרונות הנעלים ביותר של האנושות.

So who is God, if not the great puppet-master or the tribal protector?

אז מיהו אלוהים, אם לא מפעיל בובות עצום, או המגן השבטי?

Perhaps God allows or permits terrible things to happen,

יתכן שאלוהים מרשה שדברים איומים יקרו,

so that heroism and compassion can be shown.

כדי שגבורה וחמלה יוכלו להתגלות.

Perhaps God is testing us: testing our charity, or our faith.

אולי אלוהים בוחן אותנו: את הצדקה שלנו, או אמונתנו.

Perhaps there is a great, cosmic plan that allows for horrible suffering

אולי יש תכנית קוסמית גדולה שמאפשרת לסבל איום להתקיים

so that everything will work out OK in the end.

כדי שהכל יסתדר כמו שצריך בסוף.

Perhaps, but these ideas are all just variations on God controlling everything,

אולי, אבל אלו בסך הכל ווריאציות לרעיון שאלוהים שולט בכל.

the supreme commander toying with expendable units in a great campaign.

המפקד העליון שמשחק עם יחידות שניתן להקריב אותן במערכה גדולה.

We are still left with a God who can do the tsunami and allow Auschwitz.

אנו נותרים עם אלוהים שמסוגל לחולל את הצונמי ולאפשר את אושוויץ.

In his great novel, "The Brothers Karamazov," Dostoevsky gives these words to Ivan,

ברומן הענק שלו "האחים קרמזוב", דויסטוייבסקי נותן את המילים הללו לאיוון,

addressed to his naive and devout younger brother, Alyosha:

שפונה לאחיו הצעיר, התמים והאדוק, אליושה:

"If the sufferings of children go to make up the sum of sufferings

"אם סבלם של ילדים מצטרף לסך הסבל

which is necessary for the purchase of truth,

שנחוץ לרכישת האמת,

then I say beforehand that the entire truth is not worth such a price.

אז אני אומר מראש שהאמת כולה אינה שווה מחיר כזה.

We cannot afford to pay so much for admission.

איננו יכולים להרשות לעצמנו כאלו דמי כניסה.

It is not God that I do not accept.

אין זה אלוהים שאינני מקבל.

I merely, most respectfully, return Him the ticket."

אלא שאני פשוט, בכבוד גדול, מחזיר לו את הכרטיס".

Or perhaps God set the whole universe going at the beginning

או שאולי אלוהים הניע מהלך היקום כולו בתחילתו

and then relinquished control forever,

ואז ויתר על השליטה לנצח,

so that natural processes could occur, and evolution run its course.

כך שתהליכים טבעיים יתרחשו, והאבולוציה תריץ את עצמה.

This seems more acceptable,

זה נראה יותר מתקבל על הדעת,

but it still leaves God with the ultimate moral responsibility.

אבל עדיין משאיר את אלוהים עם האחריות המוסרים האולטימטיבית.

Is God a cold, unfeeling spectator?

האם אלוהים הוא צופה קר וחסר רגשות?

Or a powerless lover, watching with infinite compassion

או אוהב חסר אונים, המתבונן בחמלה אינסופית

things God is unable to control or change?

בדברים שאין באפשרותו לשלוט בהם או לשנותם?

Is God intimately involved in our suffering,

האם אלוהים מעורב באופן אינטימי בסבל שלנו,

so that He feels it in His own being?

כך שהוא מרגיש את זה בהווייתו?

If we believe something like this, we must let go of the puppet-master completely,

אם אנו מאמינים בדבר כזה, עלינו לוותר כליל על מפעיל הבובות,

take our leave of the almighty controller, abandon traditional models.

לקחת או להשאיר את השולט הכל-יכול, לנטוש את התבניות המסורתיות.

We must think again about God.

עלינו לחשוב שוב על אלוהים.

Maybe God doesn't do things at all.

אולי אלוהים כלל לא עושה דברים.

Maybe God isn't an agent like all of us are agents.

אולי אלוהים אינו סוכן, כפי שכולנו סוכנים.

Early religious thought conceived God as a sort of superhuman person,

מחשבה דתית מוקדמת תפשה את אלוהים כסוג של אדם-על,

doing things all over the place.

שעושה דברים בכל מקום.

Beating up the Egyptians, drowning them in the Red Sea, wasting cities, getting angry.

מכסח את המצרים, מטביע אותם בים סוף, מכלה ערים, כועס.

The people knew their God by His mighty acts.

אנשים הכירו את האלוהים שלהם על פי הפעולות הכבירות שלו.

But what if God doesn't act? What if God doesn't do things at all?

אבל מה אם אלוהים לא פועל כלל? מה אם אלוהים לא עושה דברים בכלל?

What if God is in things?

מה אם אלוהים נמצא בתוך דברים?

The loving soul of the universe.

הנשמה האוהבת של היקום.

An in-dwelling compassionate presence, underpinning and sustaining all things.

ישות חומלת השוכנת פנימה, תומכת ומקיימת את כל הדברים שישנם.

What if God is in things?

מה אם אלוהים נמצא בתוך דברים?

In the infinitely complex network of relationships and connections that make up life.

בתוך הרשת הסבוכה עד אינסוף של יחסים וחיבורים שמרכיבים את חיינו.

In the natural cycle of life and death,

במעגל הטבעי של לידה ומוות,

the creation and destruction that must happen continuously.

היצירה וההרס שמתרחשים בהכרח ללא הרף.

In the process of evolution.

בתהליך האבולוציה.

In the incredible intricacy and magnificence of the natural world.

במורכבות המדהימה והמפוארת של עולם הטבע.

In the collective unconscious, the soul of the human race.

בתת-המודע הקולקטיבי, נשמת האנושות.

In you, in me, mind and body and spirit.

בתוכך, בתוכי; נפש וגוף ורוח.

In the tsunami, in the victims. In the depth of things.

בצונמי, בקרבנות. בעומקם של הדברים.

In presence and in absence. In simplicity and complexity.

בנוכחות ובהיעדר. בפשטות ובמורכבות.

In change and development and growth.

בשינוי והתפתחות וגדילה.

How does this in-ness, this innerness, this interiority of God work?

כיצד פועלת התוכ-יות הזו, הפנימיות הזו של אלוהים?

It's hard to conceive, and begs more questions.

קשה להגות זאת, ונדרשות שאלות נוספות.

Is God just another name for the universe,

האם אלוהים הוא עוד שם ליקום,

with no independent existence at all?

ללא קיום עצמאי בכלל?

I don't know.

אינני יודע

To what extent can we ascribe personality to God?

באיזו מידה ביכולתנו לייחס אופי לאלוהים?

I don't know.

אינני יודע.

In the end, we have to say, "I don't know."

בסופו של דבר, עלינו לומר "אינני יודע".

If we knew, God would not be God.

לו ידענו, אלוהים לא היה אלוהים.

To have faith in this God

להאמין באלוהים הזה

would be more like trusting an essential benevolence in the universe,

יהיה דומה לאמונה בנדיבות המהותית של היקום,

and less like believing a system of doctrinal statements.

ופחות דומה לאמונה במערכת של הצהרות על פי דוקטרינה.

Isn't it ironic that Christians who claim to believe

האין זה אירוני שנוצרים הטוענים שהם מאמינים

in an infinite, unknowable being

בישות בלתי ניתנת לידיעה, אינסופית,

then tie God down in closed systems and rigid doctrines?

קושרים את אלוהים במערכות ודוקטרינות נוקשות?

How could one practice such a faith?

כיצד ניתן לעסוק באמונה כזו?

By seeking the God within. By cultivating my own inwardness.

בכך שנחפש את אלוהים בתוכנו. בכך שאטפח את הפנימיות שלי בעצמי.

In silence, in meditation, in my inner space, in the me that remains

בשתיקה, במדיטציה, במרחב הפנימי שלי, בעצמי שנשאר

when I gently put aside my passing emotions and ideas and preoccupations.

כשאני מניח בצד בעדינות את הרגשות החולפים שלי, הרעיונות והסחות הדעת.

In awareness of the inner conversation.

במודעות לשיח הפנימי.

And how would we live such a faith? How would I live such a faith?

וכיצד נחייה באמונה כזו? כיצד אחיה אני באמונה כזו?

By seeking intimate connection with your inwardness.

על ידי חיפוש חיבור אינטימי עם הפנימיות שלך.

The kind of relationships when deep speaks to deep.

סוג הקשרים המתרחשים כשעומק משוחח עם עומק.

If God is in all people, then there is a meeting place

אם אלוהים נמצא בכל בני האדם, מוכרח להיות מקום מפגש

where my relationship with you becomes a three-way encounter.

בו היחסים שלי איתך הופכים למפגש משולש.

There is an Indian greeting, which I'm sure some of you know:

ישנה ברכה הודית, אשר אני בטוח שחלקכם מכירים:

"Namaste," accompanied by a respectful bow,

"נמסטה", בליווי קידה של כבוד,

which, roughly translated means,

המשמעות שלה בתרגום חופשי היא

"That which is of God in me greets that which of God is in you."

"מה שאלוהי בתוכי מברך את מה שאלוהי בך".

Namaste.

נמסטה.

And how would one deepen such a faith?

וכיצד ניתן להעמיק באמונה כזו?

By seeking the inwardness which is in all things.

על ידי חיפוש הפנימיות שבכל הדברים באשר הם.

In music and poetry, in the natural world of beauty

במוזיקה ושירה, בעולם היופי הטבעי

and in the small ordinary things of life,

ובדברים הקטנים והפשוטים בחיים,

there is a deep, indwelling presence that makes them extraordinary.

ישנה נוכחות עמוקה, השוכנת פנימה, שהופכת אותם ליוצאי דופן.

It needs a profound attentiveness and a patient waiting,

נדרש קשב עצום והמתנה סבלנית.

a contemplative attitude and a generosity and openness

גישה מהרהרת, רוחב לב ופתיחות

to those whose experience is different from my own.

לאלו שחוויתם שונה מזו שלי.

When I stood up to speak to my people about God and the tsunami,

כשפניתי לדבר עם הקהילה שלי על אלוהים והצונמי,

I had no answers to offer them.

לא היו לי תשובות להציע להם.

No neat packages of faith, with Bible references to prove them.

שום חבילות אמונה קטנות ומסודרות, עם ציטוטים מהתנ"ך כהוכחה.

Only doubts and questioning and uncertainty.

ספקות בלבד, שאלות וחוסר וודאות.

I had some suggestions to make --

היו לי כמה הצעות-

possible new ways of thinking about God.

דרכים חדשות אפשריות לחשוב על אלוהים.

Ways that might allow us to go on, down a new and uncharted road.

דרכים שאולי יאפשרו לנו להמשיך, במורד דרך חדשה ולא מסומנת.

But in the end, the only thing I could say for sure was, "I don't know,"

אבל בסוף, הדבר היחיד שיכולתי לומר בוודאות, היה "אינני יודע",

and that just might be the most profoundly religious statement of all.

ואולי זהו הביטוי הדתי המעמיק ביותר שקיים.

Thank you.

תודה לכם.