Immigrant voices make democracy stronger | Sayu Bhojwani

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Roni Ravia

Good evening.

ערב טוב.

My journey to this stage

המסע שלי לבמה זו

began when I came to America

החל כשהגעתי לאמריקה

at the age of 17.

בגיל 17.

You see, I'm one of the 84 million Americans

הבינו, אני אחת מ 84 מליון אמריקאים

who are immigrants

שהם מהגרים

or children of immigrants.

או ילדים של מהגרים.

Each of us has a dream when we come here,

לכל אחד מאיתנו יש חלום כשאנחנו מגיעים לפה,

a dream that usually has to be rewritten

חלום שבדרך כלל צריך להכתב מחדש

and always has to be repurposed.

ותמיד צריך להיות מותאם למטרה חדשה.

I was one of the lucky ones.

אני הייתי אחת מברות המזל.

My revised dream led me to the work I do today:

החלום המתוקן שלי הוביל אותי לעבודה שאני עושה היום:

training immigrants to run for public office

הכשרת מהגרים לרוץ למשרות ציבוריות

and leading a movement for inclusive democracy.

והובלת תנועה למען דמוקרטיה כוללנית.

But I don't want you to think it was a cakewalk,

אבל אני לא רוצה שתחשבו שזה היה פשוט,

that America opened its arms wide and welcomed me.

שאמריקה פתחה את זרועותיה בפני וקיבלה אותי.

It's still not doing that.

היא עדיין לא עושה זאת.

And I've learned a few lessons along the way

ולמדתי לאורך הדרך כמה לקחים

that I wanted to share with you,

שרציתי לחלוק איתכם,

because I think that together

בגלל שאני חושבת שיחד

we can make American democracy

אנחנו יכולים להפוך את הדמוקרטיה האמריקאית

better and stronger.

לטובה וחזקה יותר.

I was born in India,

נולדתי בהודו,

the world's largest democracy,

הדמוקרטיה הגדולה בעולם,

and when I was four,

וכשהייתי בת ארבע,

my family moved to Belize,

המשפחה שלי עברה לבליז,

the world's smallest democracy perhaps.

אולי הדמוקרטיה הקטנה בעולם.

And at the age of 17,

ובגיל 17,

I moved to the United States,

עברתי לארצות הברית,

the world's greatest democracy.

הדמוקרטיה הדגולה בעולם.

I came because I wanted to study English literature.

הגעתי בגלל שרציתי ללמוד ספרות אנגלית.

You see, as a child, I buried my nose in books,

הבינו, כילדה, הייתי שקועה בקריאת ספרים,

and I thought, why not make a living doing that as an adult?

וחשבתי, למה לא להפוך זאת למקצוע כשאגדל?

But after I graduated from college

אבל אחרי שסיימתי את המכללה

and got a graduate degree,

וקיבלתי את התואר,

I found myself moving from one less ideal job to another.

מצאתי את עצמי עוברת מעבודה לא אידיאלית אחת למשנהה.

Maybe it was the optimism that I had about America

אולי האופטימיזם שהרגשתי בנוגע לאמריקה

that made me take a while to understand

הוא הסיבה לזמן הממושך שנדרש לי כדי להבין

that things were not going to change.

שהדברים לא עמדו להשתנות.

The door that I thought was open

הדלת שחשבתי שהיתה פתוחה

was actually just slightly ajar --

היתה למעשה רק פתוחה באופן חלקי --

this door of America

הדלת הזו של אמריקה

that would open wide if you had the right name,

שנפתחת בפניכם אם יש לכם את השם הנכון,

the right skin color,

צבע העור הנכון,

the right networks,

הקשרים הנכונים,

but could just slam in your face

אבל יכולה פשוט להטרק לכם בפרצוף

if you had the wrong religion,

אם יש לכם את הדת הלא נכונה,

the wrong immigration status,

סטטוס ההגירה הלא נכון,

the wrong skin color.

צבע העור הלא נכון.

And I just couldn't accept that.

ופשוט לא יכולתי לקבל את זה.

So I started a career as a social entrepreneur,

אז פצחתי בקריירה של יזמית חברתית,

starting an organization for young people like myself --

הקמתי ארגון לאנשים צעירים כמוני --

I was young at the time that I started it --

הייתי צעירה בזמן הקמתו --

who traced their heritage to the Indian subcontinent.

שדגל במורשת עליה גדלנו בתת היבשת ההודית.

In that work, I became and advocate for South Asians and other immigrants.

בעבודה הזו, הפכתי לדוברת של מהגרים מדרום אסיה ומהגרים אחרים.

I lobbied members of Congress on policy issues.

ועסקתי בשדלנות חברי קונגרס בנושאי מדיניות.

I volunteered on election day to do exit polling.

התנדבתי ביום הבחירות לעשות משאלי יציאה מהקלפי.

But I couldn't vote, and I couldn't run for office.

אבל אני לא יכולתי להצביע, ולא יכולתי לרוץ למשרה ציבורית.

So in 2000, when it was announced

אז בשנת 2000, כשהוכרז

that the citizenship application fee was going to more than double

שעלות בקשת האזרחות הוכפלה,

from 95 dollars to 225 dollars,

מ 95 דולר ל 225 דולר,

I decided it was time to apply before I could no longer afford it.

החלטתי שהגיע הזמן להגיש בקשה לפני שלא אוכל להרשות זאת לעצמי.

I filled out a long application,

מילאתי טפסים רבים,

answering questions about my current and my past affiliations.

עניתי על שאלות לגבי שיוך לארגונים נוכחיים או קודמים.

And once the application was submitted,

וברגע שהבקשה הוגשה,

there were fingerprints to be taken,

הייתי צריכה לתת טביעת אצבעות,

a test to study for,

ללמוד למבחן,

endless hours of waiting in line.

לעמוד בתור במשך שעות אינסופיות.

You might call it extreme vetting.

ניתן לכנות זאת תהליך בדיקה יסודי קיצוני.

And then in December of 2000,

ואז בדצמבר 2000,

I joined hundreds of other immigrants

הצטרפתי למאות מהגרים אחרים

in a hall in Brooklyn

באולם בברוקלין

where we pledged our loyalty

שם נשבענו אמונים

to a country that we had long considered home.

למדינה שהייתה ביתנו במשך שנים.

My journey from international student to American citizen took 16 years,

המסע שלי מסטודנטית בין לאומית לאזרחית אמריקאית לקח 16 שנה,

a short timeline when you compare it to other immigrant stories.

פרק זמן קצר כשאתם משווים את זה לסיפורי מהגרים אחרים.

And soon after I had taken that formal step

ומיד לאחר שעברתי את השלב הפורמלי הזה

to becoming an American,

של הפיכה לאמריקאית,

the attacks of September 11, 2001,

ההתקפות של 11 בספטמבר, 2001,

changed the immigration landscape for decades to come.

שינו את פני ההגירה לעשורים הבאים.

My city, New York City,

העיר שלי, ניו יורק,

was reeling and healing,

הטלטלה והחלימה

and in the midst of it,

ובאמצע כל זה,

we were in an election cycle.

היינו בתקופת מערכת בחירות.

Two things happened

שני דברים התרחשו

as we coped with loss and recovery in New York City.

כשהתמודדנו עם אבדן ושיקום בעיר ניו יורק.

Voters elected Michael Bloomberg mayor of New York City.

הבוחרים בחרו במייקל בלומברג לראש העיר של ניו יורק.

We also adopted by ballot referendum

וכן נפתח על פי משאל עם בבחירות

the Office of Immigrant Affairs for the City of New York.

המשרד לענייני מהגרים של העיר ניו יורק.

Five months after that election,

חמישה חודשים אחרי הבחירות האלו,

the newly elected mayor

ראש העיר הנבחר

appointed me the first Commissioner of Immigrant Affairs

מינה אותי לנציבה הראשונה לענייני מהגרים

for this newly established office.

במשרד החדש שהוקם.

I want you to come back to that time.

אני רוצה שתחזרו לזמנים ההם.

I was a young immigrant woman from Belize.

הייתי מהגרת צעירה מבליז.

I had basically floundered in various jobs in America

חייתי באמריקה במאבק מתמיד ובמעבר בין משרה אחת למשנהה,

before I started a community-based organization

לפני שהקמתי ארגון קהילתי

in a church basement in Queens.

במרתף של כנסיה בקווינס.

The attacks of September 11 sent shock waves through my community.

ההתקפות של 11 בספטמבר שלחו גלי הלם בקרב הקהילה שלי.

People who were members of my family, young people I had worked with,

קרובי משפחה שלי, ואנשים צעירים שעבדתי איתם,

were experiencing harassment

חוו הטרדות

at schools, at workplaces and in airports.

בבתי ספר, במקומות העבודה ובשדות התעופה.

And now I was going to represent their concerns

ועכשיו עמדתי לייצג את הדאגות שלהם

in government.

בפני הממשלה.

No job felt more perfect for me.

אף עבודה לא הרגישה יותר מושלמת בשבילי.

And here are two things I learned when I became Commissioner.

והנה שני דברים שלמדתי כשהפכתי לנציבה.

First, well-meaning New Yorkers

ראשית, לניו יורקרים עם כוונות טובות

who were in city government holding government positions

שעבדו בממשל העירוני והחזיקו במשרות ממשלתיות

had no idea how scared immigrants were

לא היה מושג כמה המהגרים היו מפוחדים

of law enforcement.

מכוחות אכיפת החוק.

Most of us don't really know the difference, do we,

רובנו לא באמת יודעים את ההבדל,

between a sheriff and local police and the FBI.

בין שריף, משטרה מקומית וה- FBI.

And most of us, when we see someone in uniform

ורובנו, כשאנחנו רואים מישהו במדים

going through our neighborhoods

עובר בשכונות שלנו,

feel curiosity, if not concern.

אנו מרגישים סקרנות, אם לא דאגה.

So if you're an undocumented parent,

אז אם אתם הורים לא מתועדים,

every day when you say goodbye to your child,

כל יום שאתם אומרים שלום לילד שלכם,

send them off to school and go to work,

שולחים אותם לבית הספר והולכים לעבודה,

you don't know what the chances are

אתם לא יודעים מה הסיכויים

that you're going to see them at the end of the day.

שתראו אותם בסוף היום.

Because a raid at your workplace,

כי פשיטה במקום העבודה שלכם,

a chance encounter with local police

או מפגש מקרי עם המשטרה המקומית,

could change the course of your life forever.

יכול לשנות את מהלך החיים שלכם לתמיד.

The second thing I learned is that when people like me,

הדבר השני שלמדתי הוא שכשאנשים כמוני,

who understood that fear,

שמבינים את הפחד,

who had learned a new language, who had navigated new systems,

שלמדו שפה חדשה, שנווטו במערכות חדשות,

when people like us were sitting at the table,

כשאנשים כמונו ישבו סביב שולחן הדיונים,

we advocated for our communities' needs in a way that no one else could or would.

הם ילחמו על הצרכים של הקהילות שלנו בדרך שאף אחד אחר לא יכל או רצה לעשות.

I understood what that feeling of fear was like.

אני הבנתי מה זה לחוות את הרגשת הפחד הזו.

People in my family were experiencing it.

אנשים במשפחה שלי חוו את זה.

Young people I had worked with were being harassed,

אנשים צעירים שעבדתי איתם הוטרדו,

not just by classmates,

לא רק על ידי בני כיתתם,

but also by their teachers.

אלא גם על ידי המורים שלהם.

My husband, then boyfriend,

בעלי, שהיה אז חבר שלי,

thought twice before he put a backpack on or grew a beard

חשב פעמיים לפני שהוא שם על עצמו תיק גב או גידל זקן

because he traveled so much.

בגלל שהוא נסע כל כך הרבה.

What I learned in 2001 was that my vote mattered

מה שגיליתי ב 2001 היה שקול הבוחר שלי הוא בעל חשיבות,

but that my voice and vantage point also mattered.

אבל הדעות שלי ונקודת המבט שלי חשובות לא פחות.

And it's these three things --

ואותם שלושה דברים אלו --

immigrants' votes, voices and vantage points --

קולות הבוחרים, הדעות ונקודות המבט של המהגרים --

that I think can help make our democracy stronger.

הם שיכולים לדעתי לעזור לחזק את הדמוקרטיה שלנו.

We actually have the power

למעשה יש לנו את הכוח

to change the outcome of elections,

לשנות את תוצאות הבחירות,

to introduce new issues into the policy debate

להעלות נושאים חדשים על שולחן הדיונים בנושאי מדיניות,

and to change the face of the pale, male, stale leadership

ולשנות את פני המנהיגות העבשה, המורכבת ברובה מגברים חוורי פנים,

that we have in our country today.

שיש לנו במדינה היום.

So how do we do that?

אז איך אנחנו עושים את זה?

Well, let's talk first about votes.

ובכן, ראשית בואו נדבר על בחירות.

It will come as no surprise to you

זה לא יבוא לכם כהפתעה,

that the majority of voters in America are white.

שרוב הבוחרים באמריקה הם לבנים.

But it might surprise you to know

אבל זה אולי יפתיע אתכם לדעת

that one in three voters are black, Latino or Asian.

שאחד מכל שלושה בוחרים הוא שחור, לטיני או אסיאתי.

But here's the thing:

אבל הנה העניין:

it doesn't just matter who can vote, it matters who does vote.

זה לא רק משנה מי יכול להצביע, זה משנה מי אכן מצביע.

So in 2012, half of the Latino and Asian-American voters

אז ב 2012, חצי מהבוחרים הלטינים-אמריקאים והאסיאתים-אמריקאים

did not vote.

לא הצביעו.

And these votes matter not just in presidential elections.

והקולות האלה הם בעלי השפעה לא רק בבחירות נשיאותיות.

They matter in local and state elections.

אלא גם בבחירות מקומיות ומדיניות.

In 2015, Lan Diep,

ב 2015, לאן דיאפ,

the eldest son of political refugees from Vietnam,

הבן הבכור של פליטים פוליטיים מוויאטנאם,

ran for a seat in the San Jose City Council.

רץ למשרה במועצת העיר של סן חוזה.

He lost that election by 13 votes.

הוא הפסיד את הבחירות ב 13 קולות.

This year, he dusted off those campaign shoes

השנה, הוא הסיר את האבק מנעלי הקמפיין

and went back to run for that seat,

וניסה שוב לרוץ למשרה,

and this time he won, by 12 votes.

והפעם הוא זכה, בפער של 12 קולות.

Every one of our votes matters.

כל אחד מהקולות שלנו הוא בעל השפעה.

And when people like Lan are sitting at the policy table,

וכשאנשים כמו לאן יושבים סביב שולחן הדיונים ודנים בענייני מדיניות,

they can make a difference.

הם יכולים לחולל שינוי.

We need those voices.

אנחנו צריכים את הקולות האלו.

We need those voices

אנחנו צריכים את הקולות האלו

in part because American leadership

גם משום שהמנהיגות האמריקאית

does not look like America's residents.

לא נראית כמו התושבים האמריקאים.

There are over 500,000 local and state offices in America.

יש יותר מ 500,000 משרות ציבוריות מקומיות ומדינתיות באמריקה.

Fewer than 2 percent of those offices are held by Asian-Americans or Latinos,

פחות מ 2 אחוז ממשרות אלו מאויישות ע״י אסיאתים-אמריקאים או לטינים-אמריקאים,

the two largest immigrant groups in our country.

שתי קבוצות המגרים הגדולות במדינה.

In the city of Yakima, Washington,

בעיר יאקימה, וושינגטון,

where 49 percent of the population is Latino,

שם 49 אחוזים מהאוכלוסיה הם לטינים,

there has never been a Latino on the city council until this year.

מעולם לא היו לטינים במועצת העיר עד השנה.

Three newly elected Latinas joined the Yakima City Council in 2016.

שלוש לטיניות שנבחרו הצטרפו למועצת העיר יאקימה ב-2016.

One of them is Carmen Méndez.

אחת מהן היא כרמן מנדז.

She is a first-generation college student.

היא סטודנטית במכללה מדור ראשון.

She grew up partly in Colima, Mexico,

היא בילתה חלק מחייה בקולימה, מקסיקו,

and partly in Yakima, Washington.

וחלק ביאקימה, וושינגטון.

She's a single mother, a community advocate.

היא אם יחידנית, פעילה למען הקהילה.

Her voice on the Yakima City Council

הקול שלה במועצת העיר יאקימה

is advocating on behalf of the Latino community

פועל למען הקהילה הלטינית

and of all Yakima residents.

ולמען כל תושבי יאקימה.

And she's a role model for her daughter

והיא מודל לחיקוי עבור ביתה

and other Latinas.

ועבור נשים לטיניות אחרות.

But the third most untapped resource in American democracy

אבל המשאב השלישי הכי לא מנוצל בדמוקרטיה האמריקאית

is the vantage point that immigrants bring.

הוא נקודת המבט שמהגרים מביאים עימם.

We have fought to be here.

נלחמנו כדי להיות פה.

We have come for economic and educational opportunity.

הגענו בשביל הזדמנויות כלכליות וחינוכיות.

We have come for political and religious freedom.

הגענו בשביל חרות פוליטית ודתית.

We have come in the pursuit of love.

הגענו בשם האהבה.

That dedication,

את המסירות הזו,

that commitment to America

המחויבות הזו לאמריקה

we also bring to public service.

אנחנו גם מביאים איתנו לשרות הציבורי.

People like Athena Salman,

אנשים כמו אתנה סלמן,

who just last week won the primary

שרק בשבוע שעבר זכתה בפריימריז

for a seat in the Arizona State House.

במשרה בסנאט של אריזונה.

Athena's father grew up in the West Bank

האב של אתנה גדל בגדה המערבית

and moved to Chicago,

ועבר לגור בשיקגו,

where he met her mother.

שם הוא פגש את אימה.

Her mother is part Italian,

אימה היא ממוצא איטלקי,

part Mexican and part German.

מקסיקני וגרמני.

Together they moved to Arizona and built a life.

יחד הם עברו לגור באריזונה ובנו חיים.

Athena, when she gets to the statehouse,

אתנה, לכשתגיע לסנאט,

is going to fight for things like education funding

תילחם עבור דברים כמו מימון לחינוך

that will help give families like hers a leg up

שיעזור לתת מקפצה למשפחות כמו שלה

so they can achieve the financial stability

כך שיוכלו להשיג את היציבות הפיננסית

that we all are looking for.

שכולנו מחפשים.

Immigrants' votes, voices and vantage points

קולות הבוחרים, הדעות ונקודות המבט

are what we all need to work to include in American democracy.

הם מה שכולנו צריכים לשאוף להחדיר לדמוקרטיה האמריקאית.

It's not just my work. It's also yours.

זה לא רק העבודה שלי, זו גם שלכם.

And it's not going to be easy.

וזה לא הולך להיות קל.

We never know

אנחנו לעולם לא יודעים

what putting a new factor into an equation will do.

מה גורם חדש במשוואה יכול לחולל.

And it's a little scary.

וזה מעט מפחיד.

You're scared that I'm going to take away your place at the table,

אתם מפחדים שאני עומדת לקחת את המקום שלכם בשולחן הדיונים,

and I'm scared that I'm never going to get a place at the table.

ואני מפחדת שאני לעולם לא אקבל מקום בשולחן הדיונים.

And we're all scared

וכולנו מפחדים

that we're going to lose this country that we know and love.

שאנחנו עומדים לאבד את המדינה שאנחנו מכירים ואוהבים.

I'm scared you're going to take it away from me,

אני מפחדת שאתם עומדים לקחת אותה ממני,

and you're scared I'm going to take it away from you.

ואתם מפחדים שאני אקח אותה מכם.

Look, it's been a rough election year,

הבינו, זו היתה שנת בחירות קשה,

a reminder that people with my immigration history

תזכורת לכך שאנשים עם הסטוריית הגירה כמו שלי

could be removed at the whim of a leader.

יוכלו להיות מגורשים בשל גחמה של מנהיג.

But I have fought to be in this country

אבל אני נלחמתי להיות במדינה הזו

and I continue to do so every day.

ואני ממשיכה להילחם כל יום.

So my optimism never wavers,

אז האופטימיזם שלי לעולם לא כושל,

because I know that there are millions of immigrants just like me,

בגלל שאני יודעת שיש מליוני מהגרים ממש כמוני,

in front of me, behind me and all around me.

מולי, מאחורי וסביבי.

It's our country, too.

זו גם המדינה שלנו.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)