Paola Antonelli: Treating design as art

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Nir Bibi

Those of us who believe in heaven have some sort of idea of what heaven would be.

לאלה מאיתנו שמאמינים בגן עדן יש מושג כלשהו של איך גן עדן נראה.

And in my idea, heaven is satisfied curiosity.

ולדעתי, גן עדן הוא סקרנות מסופקת.

I think of heaven as a really comfortable cloud

אני חושבת על גן עדן כענן ממש נוח

where I can just lie down with my belly down,

עליו אני יכולה פשוט לשכב על הבטן,

like I was watching TV when I was a child, and my elbows up.

כמו שראיתי טלוויזיה כשהייתי ילדה, עם המרפקים למעלה.

And I can basically look everywhere I want,

ואני יכולה בעיקרון להסתכל לכל מקום שארצה,

see every movie I've always wanted to see.

לראות כל סרט שתמיד רציתי לראות.

And in the same kind of trance that you can feel sometimes

ובאותו סוג של טראנס שאתם יכולים להרגיש לפעמים

in the subway in New York when you're reading,

ברכבת התחתית של ניו יורק כשאתם קוראים,

there's something really soothing and easy.

יש משהו ממש מרגיע וקל.

Well, the funny thing is that I already have that kind of life, in a way,

ובכן, הדבר המצחיק הוא שיש לי את סוג החיים הזה, בצורה מסויימת,

because I discovered ...

מפני שגיליתי...

it took me a while to understand it,

לקח לי קצת זמן להבין את זה,

but when I discovered around 24 years of age that I was much more comfortable

אבל כשגיליתי בסביבות גיל 24 שהיה לי נוח בהרבה

with objects than with people, I finally decided to really embrace this passion.

עם עצמים מאשר עם אנשים, אני החלטתי בסופו של דבר לחבק את התשוקה הזו.

And I basically live my life in sort of a trance,

ואני בעיקרון חיה את חיי בסוג של טראנס,

and I look around and everything I see is just the beginning of a long story.

ואני מביטה סביבי וכל מה שאני רואה זה רק ההתחלה של סיפור ארוך.

Just to give you an example:

רק כדי לתת לכם דוגמה:

this is the exhibition, Humble Masterpieces, as it was at MoMA in 2004.

זו תערוכה, יצירות מופת צנועות, כמו שהיא היתה בMoMA ב 2004.

We were in Queens,

היינו בקווינס,

we were building the big, big, big, big building in Midtown,

בנינו את הבניין הממש, ממש, ממש גדול במרכז העיר,

so we were in the small, small, small boondocks.

אז היינו באזור הכפרי הממש, ממש קטן.

That was one of the funnest moments of my career.

זה היה אחד הרגעים הכי כיפיים בקריירה שלי.

But it's not only that.

אבל זה לא רק זה.

The typeface -- the typeface is Helvetica;

הפונט -- הפונט הוא הלבטיקה;

it's its 50th anniversary this year.

זה יום השנה ה50 שלו.

And so I start thinking -- Max Miedinger and all those Swiss designers together,

וכך התחלתי לחשוב -- מקס מיידינגר וכל אותם מעצבים שוויצרים ביחד,

trying to outdo Akzidenz-Grotesk, and come up with a new sans-serif typeface --

מנסים להתעלות על אקזידנס-גרוטסק, ולהמציא פונט סנס-סריף חדש --

and the movie starts playing in my head already.

והסרט כבר מתחיל לרוץ בראש שלי.

And of course, you can imagine, with Humble Masterpieces

וכמובן, אתם יכולים לדמיין, עם יצירות מופת צנועות

it was the same thing multiplied by a hundred.

זה היה אותו הדבר כפול מאה.

And I do hope, by the way, that the real goal of the exhibition

ואני מקווה, דרך אגב, שלמטרה האמיתית של התצוגה

is going to have the same effect on you.

תהיה את אותה השפעה עליכם.

The exhibition was meant to be a way to have children think of doing ...

התצוגה היתה אמורה להיות דרך שילדים יחשבו לעשות...

you know when they do homeworks at home?

אתם יודעים כשהם עושים שיעורים בבית?

Instead of having a tray with two peas, I was hoping that they would go

במקום שיהיה מגש עם שני אפונים, קיוותי שהם ילכו

into the kitchen cabinet or the mother's handbag

לארון המטבח או לתיק של אמא

and do their museum-quality design collection on a tray.

ויעשו את אוסף העיצובים באיכות מוזאונית על מגש.

So, everybody's always suggesting new humble masterpieces,

אז, כולם תמיד מציעים יצירות מופת צנועות,

and at MoMA we put out some books

ובMoMA אנחנו שמנו כמה ספרים

just for people to suggest their own humble masterpieces.

רק לאנשים שיציעו את יצירות המופת הצנועות שלהם.

And when you do that, usually you get 80 percent porn and 20 percent real suggestions,

וכשאתם עושים את זה, בדרך כלל 80 אחוז פורנו ו20 אחוז הצעות אמיתיות,

and instead it was all -- almost -- all good suggestions.

ובמקום זה זה היה הכל -- כמעט הכל -- הכל הצעות טובות.

And a lot of nationalism came in.

והרבה לאומנות הגיעה.

For instance, I didn't know that the Spaniards invented the mop,

לדוגמה, לא ידעתי שספרדים המציאו את הסחבה,

but they were very proud

אבל הם היו ממש גאים

so every Spaniard said "la frego." And Italians did the pizza.

אז כל ספרדי אמר "la frego." וכל איטלקי עשה את הפיצה.

And I wanted to show you, also, the suggestions from Kentucky are pretty good --

ורציתי להראות לכם, גם, ההצעות מקנטקי היו די טובות --

they had moonshine, laundry detergents and liquid nails.

היה להם אור ירח, סבון כביסה וציפורניים נוזליות.

And I keep it going, and I just got,

והמשכתי את זה, ורק קיבלתי,

(Laughter)

(צחוק)

also, this suggestion from Milan:

גם, את ההצעה ממילאנו:

it's our traffic divider, which we call "panettone," and it's painted;

זו גדר ההפרדה בכביש, שאנחנו קוראים לה "panettone," והיא צבועה;

it's these beautiful concrete things that you use around Milan

זה הדברים היפיפיים האלה מבטון שמשתמשים בהם מסביב למילנו

to define all the lanes of traffic.

שמגדירים את כל נתיבי התנועה.

So, think of your own,

אז, תחשבו על שלכם,

send them on if you want to -- they're always welcome.

תשלחו אותם אלינו אם תרצו -- תמיד נקבל אותם בברכה.

But an exhibition like that made me understand even more

אבל תערוכה כמו זו גרמה לי להבין אפילו יותר

what I've been thinking of for 13 years ever since I got to MoMA.

על מה חשבתי 13 שנים מאז שהגעתי לMoMA.

I'm Italian. In Italy, design is normal.

אני איטלקית. באיטליה עיצוב הוא נורמלי.

Different parts of the world have a knack for different things.

לאזורים שונים של העולם יש כישרון לדברים שונים.

I was just recently in Argentina and in Uruguay,

הייתי לאחרונה בארגנטינה ואורוגוואי,

and the default way of building homes in the country is a beautiful modernism

והדרך הרגילה לבניית בתים במדינה הוא מודרניזם יפהפה

that you don't see elsewhere, but the contemporary art was terrible.

שאתם לא רואים במקומות אחרים, אבל האמנות המודרנית היתה נוראית.

In Italy, in Milan especially,

באיטליה, בעיקר במילאנו,

contemporary art really doesn't have that much of a place.

לאמנות מודרנית אין ממש מקום.

But design -- oh, my God.

אבל עיצוב -- אוי, אלוהים.

What you find at the store at the corner, without going to any kind of fancy store,

מה שאתם מוצאים בחנות פינתית, בלי ללכת לאיזה חנות מפוארת,

is the kind of refined design that makes everybody think that

הוא סוג של עיצוב מהוקצע שגורם לכולם לחשוב

we are all so sophisticated.

שאנחנו כל כך מתוחכמים.

It's just what you find at the store.

זה פשוט מה שאתם מוצאים בחנות ההיא.

And New York has another kind of knack for contemporary art.

ולניו יורק יש כישרון אחר לאמנות מודרנית.

I'm always amazed -- three-year-olds know who Richard Serra is

אני תמיד נדהמת -- בני שלוש יודעים מי זה ריצ'ארד סרה

and take you to the galleries.

ולוקחים אתכם לגלריות.

But design, for some reason, is still misunderstood for decoration.

אבל עיצוב, משום מה, עדיין נתפש בטעות כעיצוב פנים.

It's really interesting:

זה ממש מעניין:

what many people think when I say the word "design" is they think of

מה שהרבה אנשים חושבים כשאני אומרת את המילה "עיצוב" זה שהם חושבים על

this kind of overdesigned -- in this case, it's overdesigned on purpose, but --

סוג כזה של עיצוב יתר -- במקרה הזה, מעוצב יתר על המידה בכוונה, אבל --

decoration, interior decoration.

עיצוב, עיצוב פנים.

They think of somebody choosing fabrics.

הם חושבים על מישהו בוחר בדים.

Design can be that, of course, but it can also be this.

עיצוב יכול להיות זה, כמובן, אבל הוא יכול גם להיות זה.

It can be a school of design in Jerusalem that tries to find a better way

הוא יכול להיות בית ספר לעיצוב בירושלים שמנסה למצוא דרך טובה יותר

to design gas masks for people,

לעצב מסכות אב"כ לאנשים,

because, as you know, Israel deploys one gas mask per person including babies.

מפני, שכמו שאתם יודעים, ישראל מחלקת מסכת גז לכל האנשים כולל תינוקות.

So, what these designers do is they find a way to lower the neckline,

אז, מה שהמעצבים האלה עושים הוא למצוא דרך להנמיך את קו הצוואר,

so that instead of being completely strangled, a teenager can also sip a Coke.

כך שבמקום להחנק לגמרי, בן עשרה יכול גם ללגום קולה.

They tried to make a toddler's gas mask in such a way that the toddler

הם ניסו לעשות מסכה לפעוטות בצורה כזו שפעוט

can be held by the parent because proximity of the body is so important.

יוכל להיות מוחזק על ידי ההורה מפני שקירבה של הגוף כל כך חשובה.

And then they make a little tent for the baby.

ואז הם יוצרים אוהל קטן לתינוק.

However cruel, however ruthless you can think this is it's a great design,

כמה שזה אכזרי, כמה חסר רחמים שאתם חושבים שזה, זה עיצוב נפלא,

and it is miles away from the fancy furniture,

וזה מרחק שנות אור מרהיטים מפוארים,

but still, it's part of my same field of passion.

אבל עדיין, זה שייך לאותו שדה של תשוקה.

What I've been doing at MoMA since the beginning is to try to

מה שעשיתי בMoMA מההתחלה זה לנסות

harness the power of MoMA

לרתום את הכוח של MoMA

because it's great to work there. You really have power

מפני שזה נפלא לעבוד שם. באמת יש לכם את הכוח

in that people usually tend to know about your exhibition or see the exhibitions,

בזה שאנשים בדרך כלל יודעים על התערוכה שלכם או רואים את התערוכות שלכם,

and that is power because in a design museum I wouldn't have as many visitors.

וזה כוח מפני שבמוזאון לעיצוב לא היו לי כל כך הרבה מבקרים.

I'm very well aware that 80 percent of my public is there to see Picasso and Matisse,

אני מודעת היטב לעובדה ש80 אחוז מהקהל שלי בא כדי לראות את פיקאסו ומטיס,

and then they stumble upon my show and I keep them there.

ואז הם נתקלים במקרה בתערוכה שלי ואני משאירה אותם שם.

But what I've been trying to do is something that the curators at MoMA

אבל מה שניסיתי לעשות זה משהו שהאוצרים בMoMA

in my department have been doing ever since the museum was founded in 1929,

במחלקה שלי עשו מאז שהמוזיאון נוסד ב 1929,

which is to try and see what's going on in the world

וזה לנסות ולראות מה קורה בעולם

and try to use that authority in order to make things better.

ולנסות להשתמש בסמכותיות הזו כדי לעשות דברים טובים יותר.

There have been many episodes,

היו הרבה פרקים,

and actually Eames Demetrius may be here in the audience,

ולמעשה אימס דמטריוס אולי פה בקהל,

but in two instances, his great-grandfather, grandfather --

אבל בשני מקרים, אבי סבו, סבו --

I'm always a little perplexed about the relation, exactly --

אני תמיד מתבלבלת בקשר ליחס בדיוק --

Charles Eames the first time and then Charles and Ray Eames the second time

צ'ארלס אימס בפעם הראשונה ואז צ'ארלס וריי אימס בפעם השניה

were involved in two competitions:

היו מעורבים בשתי תחרויות:

one in 1940, it was about organic furniture, and the second one in 1948

אחת ב 1940, שהיתה בנושא רהיטים אורגניים, והשניה ב1948

was low-cost furniture for the GIs coming back from the war

היתה בנושא רהיטים זולים לחיילים שחזרו מהמלחמה

that then sparked a whole line of furniture.

שאז התחילה ליין שלם של רהיטים.

And then there was good design for very low price.

ואז היה עיצוב טוב לכל מחיר.

There were a lot of programs in architecture and design that were about

היו הרבה תוכניות בארכיטקטורה ועיצוב שעסקו

pointing people in the direction of a better design for a better life.

בהפניית אנשים לכיוון של עיצוב טוב יותר לחיים טובים יותר.

So, I started out in '95 with this exhibition that was called

אז, התחלתי ב95 עם תצוגה שנקראה

Mutant Materials in Contemporary Design.

חומרים מוטנטיים בעיצוב מודרני.

It was about a new phase, in my opinion, in the world of design

היא היתה על שלב חדש, לדעתי, בעולם העיצוב

in that materials could be customized by the designers themselves.

בזה שחומרים יכלו להיות מותאמים על ידי המעצבים עצמם.

And that put me in touch with such diverse design examples as the aerogels

וזה קישר אותי לכזה טווח מגוון של דוגמאות עיצוב כמו הארוג'לס

from the Lawrence Livermore Lab in California;

ממעבדת לורנס ליברמור בקליפורניה;

at that time, they were beginning to be brought into the civilian market.

באותו הזמן, הם התחילו להגיע לשוק האזרחי.

And at the same time, the gorgeous work of Takeshi Ishiguro, who did these

ובאותו הזמן, העבודה הנפלאה של טקשי אישיגורו, שעשה את

beautiful salt-and-pepper containers that are made of rice dough.

המלחיה-פלפליה הנפלאות האלה שעשויות מבצק אורז.

So you see, the range is really quite diverse.

אז אתם רואים, הטווח הוא ממש רחב.

And then, for instance, this other exhibition

ואז, לדוגמה, התערוכה האחרת הזו

that was entitled Workspheres in 2001,

שנקראה מרחבי עבודה ב 2001,

where I asked different designers to come up with ideas for

שם ביקשתי ממעצבים שונים להביא רעיונות

the new type of work styles that were happening in the world at that time.

לסוג חדש של צורות עבודה שקרו בעולם באותו הזמן.

And you see IDEO there.

ואתם רואים את IDEO שם.

It was beautiful -- it was called Personal Skies.

זה היה יפהפה -- זה נקרא שמיים אישיים.

The idea was that if you had a cubicle, you could project a sky on top

הרעיון היה שאם היה לכם תא קוביקל, הייתם יכולים להקרין שמיים מעל

of your head and have your own "Cielo in Una Stanza" -- a sky in a room --

ראשיכם ושיהיה לכם "Cielo in Una Stanza" משלכם -- שמיים בחדר --

it's a very famous Italian song.

זה שיר איטלקי מאוד ידוע.

And other examples: this was Marti Guixe about working on the go,

ודוגמאות אחרות: זה היה מרטי גויקסה על עבודה בדרך,

and Hella Jongerius, my favorite, about how to work at home.

והלה יונגרויס, האהובה עלי, על איך לעבוד בבית.

And this lets me introduce a very important idea about design:

וזה נותן לי להציג רעיון ממש חשוב על עיצוב:

designers are the biggest synthesizers in the world.

מעצבים הם הסינטיסייזרים הכי גדולים בעולם.

What they do best is make a synthesis of human needs,

מה שהם עושים הכי טוב הוא ליצור סינטזה של צרכים אנושיים,

current conditions in economy, in materials, in sustainability issues,

התנאים הנוכחיים בכלכלה, בחומרים, בנושאים סביבתיים,

and then what they do at the end -- if they are good --

ואז מה שהם עושים בסוף -- אם הם טובים --

is much more than the sum of its parts.

זה הרבה יותר מסכום החלקים.

Hella Jongerius is a person that is able to make a synthesis

הלה יונגריוס היא אדם שמסוגל לעשות סינטזה

that is really quite amazing

שהיא ממש די מדהימה

and also quite hilarious.

וגם די מבדרת.

The idea behind her work was that

הרעיון מאחורי העבודה שלה היה

at that time, everybody was saying you have to really divide your life.

שבאותו הזמן, כולם אמרו שאתם ממש לחלק את חייכם.

Instead, she said, "No, no. Work and leisure can be together."

במקום, היא אמרה, "לא, לא. עבודה והנאה יכולים להיות יחד."

Yeah, that's particularly gorgeous -- it's the TV dinner of 2001.

כן, זה ממש יפהפה -- זה ארוחת הטלביזיה של 2001.

There have been many other exhibitions in the meantime,

היו הרבה תערוכות אחרות בינתייים,

but I don't want to focus on my shows.

אבל אני לא רוצה להתמקד על התערוכות שלי.

I would like, instead, to talk about how great some designers are.

הייתי רוצה, במקום, לדבר על כמה נפלאים מעצבים אחרים.

I've always had a hard time with the word "maverick."

תמיד היה לי קשה עם המילה "maverick."

I came to the United States 13 years ago, and to this day

הגעתי לארצות הברית לפני 13 שנים, ועד היום

I have to ask, "What does that mean?"

אני חייבת לשאול, "מה זה אומר?"

So, this morning I went to see on the dictionary and it said that

אז, הבוקר הלכתי לבדוק במילון והיה כתוב שם

there was this gentleman that was not branding its cattle.

שהיה איזה ג'נטלמן שלא סימן את הבקר שלו.

Therefore, he was not following everybody's lead,

לכן, הוא לא הלך בדרך שכולם הובילו,

and therefore, he was a maverick.

ולכן, הוא היה "maverick."

So, designers do need to be mavericks,

אז, מעצבים צריכים להיות mavericks,

because the best way to design a successful object --

מפני שהדרך הטובה ביותר לעצב אובייקט מוצלח --

and also an object that we were missing before --

וגם אובייקט שהיה חסר לנו קודם --

is to pretend that either it never existed

זה לנסות ולדמות כאילו הוא לא היה קיים מעולם

or that people will be able to have a new behavior with it.

או שאנשים יוכלו לחוות התנהגות חדשה איתו.

So, Safe is the last exhibition that I did at MoMA

אז, ביטחון היא התערוכה האחרונה שעשיתי בMoMA

and it ended at the beginning of last year.

והיא הסתיימה בתחילת שנה שעברה.

It was about design that deals with safety and deals with protection.

היא היתה על עיצוב שנוגע לבטיחות ונוגע להגנה.

It's a long story because it started before 2001 and it was called Emergency.

זה סיפור ארוך מפני שהוא התחיל לפני 2001 והוא נקרא חרום.

And then when 9/11 happened, I had a shock and I canceled the exhibition

ואז כש 9/11 קרה, היה לי שוק וביטלתי את התצוגה

until, slowly but surely, it came back --

עד שלאט אבל בטוח, היא חזרה --

as a half-full glass instead of half-empty --

ככוס חצי מלאה במקום חצי ריקה --

and it was about protection and safety.

והיא עסקה בהגנה ובטיחות.

But it ranged from such items as a complete de-mining equipment to

אבל היא נעה מפריטים כמו מכשור לפינוי מוקשים מלא

these kind of water-sterilizing straws,

ועד למעין קשים מטהרי מים,

so it was really wide-ranging.

אז היא היתה ממש רחבה.

It also had ... you know, Cameron and I worked a little bit together,

היה לה גם... אתם יודעים, קמרון ואני עבדנו קצת יחד,

and some of the entries that you see in his website were actually in the exhibition.

וכמה מהדברים שאתם רואים באתר שלו היו למעשה בתערוכה.

But what is interesting is that we don't need to talk about design and art anymore;

אבל מה שמעניין זה שאנחנו לא צריכים לדבר על עיצוב ואומנות יותר;

design uses whatever tools it has at its disposal in order to make a point.

עיצוב משתמש באיזה כלים שיש לו כדי להביע את הנקודה.

It's a sense of economy and a sense, also, of humor.

זה חוש של כלכלה וחוש, גם, של הומור.

This is a beautiful project by Ralph Borland, who's South African.

זה פרוייקט נפלא של ראלף בורלנד, שהוא דרום אפריקאי.

It's a suit for civil disobedience.

זו חליפה של מרי אזרחי.

The idea is that when you have a riot or a protest

הרעיון הוא שכשיש לכם התפרעות או מחאה

and the police comes towards you, you're wearing this thing --

והמשטרה מתקרבת אליכם, אתם לובשים את זה --

it's like a big heart and it has a loudspeaker over your heart

זה כמו לב גדול ויש לזה רמקול מעל הלב

so your heartbeat is amplified --

אז הלמות הלב שלכם מוגברת --

and the police is reminded;

והמשטרה מודעת;

it's like having a flower in front of the rifle.

זה כמו שיש פרח לפני הרובה.

And also, you can imagine, a whole group of people with the same suit

וגם, אתם יכולים לדמיין, לקבוצה שלמה של אנשים עם אותה חליפה

will have this mounting collective heartbeat that will be scary to the police.

יהיה את פעימת הלב המתגברת הקולקטיבית שתבהיל את המשטרה.

So, designers sometimes don't do things that are immediately

אז, מעצבים לפעמים לא עושים דברים שמיד

functional, but they're functional to our understanding of issues.

פונקציונליים, אבל הם פונקציונליים להבנה שלנו של הנושא.

Tony Dunne and Fiona Raby

טוני דון ופיונה רבי

did this series of objects that are about our anguish and our paranoia,

עשו את הסדרה הזו של פריטים שנוגעים ליסורים שלנו והפרנויה שלנו,

like this hideaway furniture that's made in the same wood as your floor

כמו הרהיטים המוחבאים האלה שעשויים מאותו עץ כמו הרצפה שלכם

so it disappears completely and you can hide away;

אז הם נעלמים לגמרי ואתם יכולים להתחבא;

or even better, the huggable atomic mushroom, which got me an article

או אפילו יותר טוב, הפטריה החיבוקית האטומית, שהשיגה לי מאמר

on the Bulletin of Atomic Scientists of the United States --

במגזין של המדענים האטומיים בארצות הברית --

I don't think it ever happened before at MoMA;

אני לא חושבת שזה קרה קודם לכן ב MoMA;

or this Faraday Chair that is supposed to protect you from radiations.

או כיסא פאראדי הזה שאמור להגן עליכם מקרינה.

But the interesting thing in the exhibition is the discovery that

אבל הדבר המעניין בתערוכה הוא הגילוי

the ultimate shelter is your sense of self,

שהמקלט האולטימטיבי הוא תחושת העצמי שלכם,

and there are quite a few designers that are working on this particular topic.

ויש די הרבה מעצבים שעובדים על הנושא הספציפי הזה.

This is Cindy van den Bremen, who is a Dutch designer

זו סינדי ון דן ברמן, שהיא מעצבת הולנדית

that's done this series of Capsters.

היא עשתה סידרה של קאפסטרים.

They are athletic gear for Muslim women that enable them to ski, play tennis,

הם מלבושי ראש אטלטיים לנשים מוסלמיות שמאפשרים להן לעשות סקי, לשחק טניס,

do whatever they want to do without having to uncap themselves.

לעשות כל מה שירצו בלי להוריד את כיסוי הראש.

And sometimes by doing this kind of research,

ולפעמים על ידי עשיית כזה מחקר,

you encounter such beautiful ideas of design.

אתם נתקלים ברעיונות כל כך יפים בעיצוב.

Twan Verdonck is really young, I think he's 27, and working together with

טוואן וורדונק ממש צעיר, אני חושבת שהוא בן 27, בעבודה יחד עם

some psychologist he did a series of toys that are for sensorial

פסיכולוג הוא עשה סדרה של צעצועים שהם לעירור

stimulation for children that have psychological impairments.

סנסוריאלי לילדים שיש להם בעיות פסיכולוגיות.

They're quite beautiful.

הם די מקסימים.

They range from this fluffy toy that is about hugging you --

הם נעים מצעצוע רך שמחבק אותכם --

because autistic children like to be hugged tight, so it has a spring inside --

מפני שילדים אוטיסטים אוהבים חיבוקים חזקים, אז יש לו קפיץ בפנים --

all the way to this doll with a mirror so the child can see him or herself

עד לבובה עם מראה כך שהילד יכול לראות את עצמו או עצמה

in the mirror and regain a sense of self.

במראה ולקבל תחושה של עצמו.

Design really looks upon the whole world

עיצוב באמת מסתכל על כל העולם

and it considers the world in all of its different ranges.

ומחשיב את העולם בכל טווחיו.

I was recently at a conference on luxury organized by the Herald Tribune in Istanbul.

הייתי לאחרונה בועידה בנושא מותרות שאורגנה על ידי ההראלד טריביון באיסטנבול.

And it was really interesting because I was the last speaker

וזה היה מעניין מפני שהייתי הדוברת האחרונה

and before me there were people that were really talking about luxury,

ולפניי היו אנשים שבאמת דיברו על מותרות,

and I didn't want to be a party pooper but at the same time

ולא רציתי לקלקל את המסיבה אבל באותו הזמן

I felt that I had to kind of bring back the discourse to reality.

הרגשתי שהייתי חייבת להחזיר את הקהל למציאות.

And the truth is that there are very different kinds of luxury,

והאמת היא שיש סוגים שונים של מותרות,

and there's luxury that is relative for people that don't have that much.

ויש מותרות יחסיות לאנשים שאין להם כל כך הרבה.

I want to make this point by showing you two examples of

אני רוצה להעביר את הנקודה הזו על ידי שתי דוגמאות של

design coming from a sense of economy -- very, very clear limits.

עיצובים שמגיעים מכיוון של כלכלה -- מגבלות ממש ממש ברורות.

This is Cuba, and this is the recycling of a squeaky toy as a bicycle bell,

זו קובה, וזה מחזור של צעצוע מצפצף כפעמון לאופניים,

and this is a raincoat that is made out of rice sacks.

וזה מעיל גשם שעשוי משקי אורז.

So they're quite beautiful, but they're beautiful because

אז הם ממש יפים, אבל הם יפים מפני

they're so smart and economical.

שהם כל כך חכמים וזולים.

And here is the work of two brothers from Sao Paulo,

וזו העבודה של שני אחים מסאו פאולו,

Fernando and Humberto Campana, who got inspired by the poverty and

פרננדו והומברטו קמפנה, שקיבלו השראה מהעוני

smartness that they saw around them to do pieces of furniture that now are

והחוכמה שהם ראו סביבם ליצור פיסות ריהוט שעכשיו

selling for an enormous amount of money.

נמכרות בכמויות עצומות של כסף.

But that's because of the kind of strangeness of the market itself.

אבל זה בגלל סוג המוזרות של השוק עצמו.

So really, design takes everything into account,

אז באמת, עיצוב לוקח הכל בחשבון,

and the interesting thing is that as the technology advances,

והדבר המעניין הוא שהטכנולוגיה מתקדמת,

as we become more and more wireless and impalpable,

כשאנחנו נעשים יותר ויותר אלחוטיים ולא מוחשיים,

designers, instead, want us to be hands-on.

מעצבים, במקום, רוצים לגעת במוצר.

Sometimes hammer-on.

לפעמים עם פטיש.

This is a whole series of furniture that wants to engage you physically.

זו סדרה שלמה של רהיטים שרוצה לגעת בכם פיסית.

Even this chair that you have to open up and then sit on so that it takes

אפילו הכיסא הזה שאתם צריכים לפתוח ואז לשבת עליו כך שזה לוקח

your imprint, all the way to this beautiful series of objects

את הטביעה שלכם, עד לסדרה היפה הזו של החפצים

that are considered design by Ana Mir in Barcelona.

שנחשבים עיצוב של אנה מיר בברצלונה.

From this kind of bijou made with human hair to these chocolate nipples

מסוג כזה של ביז'ו שנעשה עם שער אדם לפטמות השוקולד

to these intra-toe candies that your lover is supposed to suck from your toes.

לממתקים בין האצבעות שהמאהב שלכם אמור למצוץ לכם מבין אצבעות הרגליים.

(Laughter)

(צחוק)

It's quite beautiful because somehow, this is a gorgeous moment for design.

זה ממש יפה מפני שאיכשהו, זה רגע נפלא של עיצוב.

Many years ago I heard a mathematician from Vienna, whose name was Marchetti,

לפני הרבה שנים שמעתי מתמטיקאי מוינה, ששמו היה מרצ'טי,

explain how the innovation in the military industry --

מסביר איך ההמצאות בתעשיה הצבאית --

therefore, secret innovation -- and the innovation in the

ולכן, המצאות סודיות -- וההמצאות

civilian society are two sinusoids that are kind of opposed.

בחברה האזרחית הן שני גלי סינוס שדי מנוגדים.

And that makes sense.

וזה הגיוני.

In moments of war there's great technological innovation,

ברגעים של מלחמה יש חדשנות טכנולוגית עצומה,

and in the world you have to do without --

ובעולם צריך להסתדר בלי --

well, during the Second World War, you had to do without steel,

ובכן, בזמן מלחמת העולם השניה, הייתם צריכים להסתדר שלי פלדה,

you had to do without aluminum.

הייתם צריכים להסתדר בלי אלומיניום.

And then as peace comes, all of these technologies get all of a sudden

ואז כשהשלום הגיע, כל הטכנולוגיות האלה פתאום

available for the civilian market.

זמינות לשוק האזרחי.

Many of you might know that the Potato Chip Chair

רבים מכם אולי יודעים שכיסא הצ'יפס

by Charles and Ray Eames comes exactly from that kind of instance:

של צ'ארלס וריי אימס בא בדיוק ממקרה כזה:

fiberglass was available for civilian use all of a sudden.

פיברגלס היה זמין פתאום לשימוש אזרחי.

I think that this is a strange moment.

אני חושבת שזה רגע מוזר.

The rhythm of the sinusoids has changed tremendously,

הקצב של הסינוס השתנה לחלוטין

just like the rhythm of our life in the past 25 years,

בדיוק כמו הקצב של חיינו ב25 השנה האחרונות,

so I'm not sure anymore what the wavelength is.

אז אני לא בטוחה יותר מה הוא אורך הגל.

But it surely is a very important moment for design,

אבל זה בטוח רגע חשוב לעיצוב,

because not only is the technology proceeding, not only is computing

מפני שלא רק שהטכנולוגיה מתקדמת, לא רק שהמחשוב

technology making open-source possible also in the world of design,

הופך את הקוד הפתוח לאפשרי גם בעולם העיצוב,

but also the idea of sustainability --

אלא גם הרעיון של קיומיות --

which is not only sustainability from the viewpoint of CO2 emissions and footprint,

שהוא לא רק מנקודת הראות של פליטת פחמן דו חמצני ותביעת כף רגל,

but also sustainability of human interrelationships --

אלא גם קיומיות של יחסים בין אישיים של האנושות --

is very much part of the work of so many designers.

היא חלק מהעבודה של הרבה מעצבים.

And that's why designers, more and more, are working on behaviors

וזו הסיבה שמעצבים, יותר ויותר, עובדים על התנהגויות

rather than on objects.

במקום על חפצים.

Especially the good ones, not all of them.

בעיקר הטובים שבהם, לא כולם.

I wanted to show you, for instance, the work of Mathieu Lehanneur,

רציתי להראות לכם, לדוגמה, את העבודה של מתיו להנור,

which is quite fantastic.

שהיא ממש פנטסטית.

He's another young designer from France who's working --

הוא עוד מעצב צעיר מצרפת שעובד --

and at this point he's working, also, with pharmaceutical companies --

ובנקודה הזו הוא עובד, גם, עם חברות תרופות --

on new ways to engage patients, especially children,

על דרכים חדשות לטפל בפציינטים, בעיקר ילדים,

in taking their medicines with constancy and with certainty.

בלקיחת תרופות בצורה רציפה ובטוחה.

For instance, this is a beautiful container for asthma medicine

לדוגמה, זה מיכל יפיפה לתרופה נגד אסטמה

that kind of inflates itself when it's time for you to take the medicine,

שמעין מנפח את עצמו כשהגיע הזמן לקחת את התרופה,

so the child has to go -- pffff! -- to release and relieve the container itself.

אז הילד צריך לעשות -- פפפפ! -- כדי לשחרר ולהרפות את המיכל עצמו.

And this other medicine is something that you can draw on your skin,

והתרופה האחרת היא משהו שאתם יכולים לצייר על העור,

so intradermal delivery enables you to joyfully be involved

אז העברה תוך עורית מאפשרת לכם להיות מעורבים בצורה כיפית

in this particular kind of delivery.

בסוג הלקיחה המסויים הזה.

Similarly, there's the work of people like Marti Guixe that tries to involve

בדומה, יש את העבודה של אנשים כמו מרטי גוייקס שמנסה לערב

you in a way that is really about making everything pass through your mouth

אתכם באופן כזה שהכל יעבור דרך הפה שלכם

so that you learn from your mistakes or from your taste, orally.

כך שאתם לומדים מהטעויות שלכם או מהטעם שלכם, אורלית.

The next show that I'm going to work on --

התצוגה הבאה שאני אעבוד עליה --

and I've been bugging a lot of you about this here --

והצקתי להרבה מכם על זה פה --

is about the relationship between design and science.

היא על יחסים בין עיצוב ומדע.

I'm trying to find not the metaphors, but, rather, the points in common --

אני מנסה למצוא לא את המטאפורות, אלא, את נקודות השיתוף --

the common gripes, the common issues, the common preoccupations --

את הבעיות המשותפות, את הנושאים המשותפים, את ההתעסקויות המשותפות --

and I think that it will enable us to go a little further in this idea of design

ואני חושבת שזה יאפשר לנו ללכת קצת קדימה ברעיון של עיצוב

as an instruction, as a direction rather than a prescription of form.

כהוראה, ככיוון במקום כתפיסה של צורה.

And I am hoping that many of you will respond to this.

ואני מקווה שהרבה מכם תענו לזה.

I've sent an email already to quite a few of you.

שלחתי אימייל כבר לדי הרבה מכם.

But design and science and the possibility of visualizing different scales,

אבל עיצוב ומדע והאפשרות של המחשה של קני מידה שונים,

and therefore, really work at the scale of the very small

ולכן, באמת לעבוד בקנה המידה של ממש קטן

to make it very big and very meaningful.

כדי לעשות את זה ממש גדול ובעל משמעות.

Thank you. (Applause)

תודה לכם. (מחיאות כפיים)