How did South African Apartheid happen, and how did it finally end? - Thula Simpson

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

On June 16th 1976,

ב- 16 ביוני 1976

over 10,000 student protesters flooded the streets of Soweto, South Africa.

הציפו למעלה מ -10,000 מפגינים סטודנטים את רחובות סווטו, דרום אפריקה.

For 28 years, South Africans had been living under Apartheid,

במשך 28 שנים חיו דרום אפריקאים תחת אפרטהייד,

a strict policy of segregation that barred the country’s Black majority

מדיניות הפרדה קפדנית שמנעה מהרוב השחור במדינה

from skilled, high-paying jobs, quality education, and much more.

עבודות בשכר גבוה, חינוך איכותי ועוד.

And in 1974, the government announced schools would be forced to teach

ובשנת 1974, הממשלה הודיעה כי בתי הספר ייאלצו ללמד

many subjects in Afrikaans—

מקצועות רבים באפריקאנס -

a language used primarily by the nation’s white ruling elites.

שפה המשמשת בעיקר את האליטות הלבנות השליטות במדינה.

But when protesters rose up to fight this injustice,

אך כאשר המפגינים קמו כדי להילחם בעוול זה,

the government's response was swift.

תגובת הממשלה הייתה מהירה.

Armed police officers turned their weapons onto the crowd,

שוטרים חמושים הפנו את כלי הנשק שלהם אל ההמון,

and over the following days they killed over 150 students,

ובמהלך הימים שלאחר מכן הם הרגו למעלה מ-150 סטודנטים,

including victims as young as 13.

כולל קורבנות בני 13.

Even before Apartheid, South Africa’s long history of racial violence

עוד לפני האפרטהייד, ההיסטוריה הארוכה של אלימות גזעית בדרום אפריקה

had already cost countless Black Africans their jobs, homes, and lives.

כבר עלתה לאינספור אפריקאים שחורים בעבודתם, בתיהם ובחייהם.

Beginning in the 1600s,

החל משנות ה-1600,

first Dutch and later British settlers colonized the nation,

מתיישבים הולנדים ומאוחר יותר בריטים יישבו את האומה,

displacing local populations from their ancestral lands.

ועקרו אוכלוסיות מקומיות מאדמות אבותיהם.

Over the following centuries,

במהלך המאות הבאות,

Black Africans were segregated onto so-called native reserves;

אפריקאים שחורים הופרדו למה שנקרא שמורות ילידים;

and by the 20th century, that meant 70% of the population

ועד המאה ה-20, פירוש הדבר היה ש -70% מהאוכלוסייה

was living on roughly 13% of the country’s land.

חיה על כ -13% מאדמות המדינה.

Deprived of their traditional livelihoods

חסרי פרנסתם המסורתית

and seeking to escape these overpopulated regions,

וביקשו להימלט מאזורים מאוכלסים יתר על המידה,

Black Africans began migrating to white-controlled areas.

החלו אפריקאים שחורים לנדוד לאזורים בשליטת לבנים.

There, they worked for low wages on white-owned farms and mines,

שם הם עבדו בשכר נמוך בחוות ובמכרות בבעלות לבנה,

alongside the descendants of enslaved and indentured workers

לצד צאצאיהם של עובדים משועבדים וכאלה שתחת חוזים

from across Africa and Asia.

מרחבי אפריקה ואסיה.

By 1948, this exploited labor force was a primary driver

עד 1948, כוח העבודה המנוצל הזה היה המניע העיקרי

of South Africa’s booming economy.

לכלכלה הפורחת של דרום אפריקה.

But economists argued that continued growth required a stable, educated,

אך כלכלנים טענו כי המשך הצמיחה דורש כוח עבודה אפריקאי ,

and urbanized African labor force.

יציב משכיל ועירוני.

The ruling United Party accepted this logic,

המפלגה המאוחדת השלטת קיבלה את ההיגיון הזה,

but the rival National Party argued such a workforce

אך המפלגה הלאומית היריבה טענה כי כוח עבודה כזה

would threaten the white ruling class.

יאיים על המעמד הלבן השליט.

Naming their campaign Apartheid, the Afrikaans word for “separateness,”

המפלגה הלאומית כינתה את הקמפיין “אפרטהייד“, המילה האפריקאנית ל“נפרדות“,

the National Party won the 1948 elections.

וניצחה בבחירות 1948.

And once in power, they began forcibly relocating millions of Africans

וברגע שהגיעו לשלטון, הם החלו להעביר בכוח מיליוני אפריקאים

back to the reserves.

בחזרה לשמורות.

Under Apartheid, Black workers were considered temporary visitors

תחת אפרטהייד נחשבו עובדים שחורים למבקרים זמניים

in white areas.

באזורים לבנים.

They were restricted to specific zones,

הם הוגבלו לאזורים ספציפיים,

and their trade unions received no official recognition.

והאיגודים המקצועיים שלהם לא זכו להכרה רשמית.

The government also abolished mixed race universities,

הממשלה גם ביטלה אוניברסיטאות עם גזע מעורב,

outlawed mixed marriages, segregated recreational spaces,

הוציאה מחוץ לחוק נישואים מעורבים, הפרידה מרחבי בילוי,

and purged the non-white population from the voters’ roll.

וטיהרה את האוכלוסייה הלא לבנה מרשימת הבוחרים.

Within parliament at this time,

בתוך הפרלמנט בתקופה זו

Apartheid only had a small group of outspoken opponents.

הייתה לאפרטהייד רק קבוצה קטנה של מתנגדים בולטים.

But outside the government,

אך מחוץ לממשלה,

three political groups were leading a popular resistance against the regime:

שלוש קבוצות פוליטיות הובילו התנגדות עממית נגד המשטר:

the Communist Party, which was then legally banned in 1950,

המפלגה הקומוניסטית, שנאסרה אז כחוק בשנת 1950,

their allies in the African National Congress,

בעלות בריתה בקונגרס הלאומי האפריקאי,

and later, a splinter group called the Pan-Africanist Congress.

ומאוחר יותר, קבוצת מתנגדים בשם הקונגרס הפאן-אפריקני.

Despite some ideological differences,

למרות כמה הבדלים אידיאולוגיים,

all three groups worked to mobilize the masses

כל שלוש הקבוצות פעלו לגייס את ההמונים

against Apartheid by non-violent methods.

נגד האפרטהייד בשיטות לא אלימות.

But the National Party wasn’t as restrained.

אבל המפלגה הלאומית לא הייתה מאופקת כל כך.

On March 21st, 1960, policemen massacred demonstrators at a PAC rally,

ב- 21 במרץ 1960 טבחו שוטרים במפגינים בעצרת PAC,

and within weeks, the ANC and PAC were outlawed.

ותוך שבועות הוצאו ה-ANC ו- PAC מחוץ לחוק.

These events radicalized anti-Apartheid leaders,

אירועים אלה הקצינו את מנהיגי האנטי-אפרטהייד,

and in December of 1961,

ובדצמבר 1961

Nelson Mandela and other ANC and Communist Party activists

נלסון מנדלה ופעילי ANC אחרים ופעילי המפלגה הקומוניסטית

established the resistance’s armed wing.

הקימו את הזרוע החמושה של ההתנגדות.

While the conflict grew increasingly violent,

בעוד שהסכסוך נעשה אלים יותר ויותר,

the 1960s saw consistent economic growth throughout South Africa.

שנות השישים ראו צמיחה כלכלית עקבית ברחבי דרום אפריקה.

The National Party attributed this to the success of Apartheid,

המפלגה הלאומית ייחסה זאת להצלחת האפרטהייד,

but it was actually due to further exploitation.

אך למעשה זה נבע מניצול נוסף.

Employers were illegally hiring Black laborers

מעסיקים שכרו באופן לא חוקי עובדים שחורים

for positions affluent white workers didn’t want to fill.

לתפקידים שעובדים לבנים אמידים לא רצו למלא.

And since this prosperity was flowing disproportionately

ומכיוון ששגשוג זה זרם באופן לא פרופורציונלי

to the ruling white minority,

למיעוט הלבן השולט,

the government happily turned a blind eye.

הממשלה העלימה עין בשמחה.

Meanwhile, the National Party leveraged global anti-communist sentiment

בינתיים, המפלגה הלאומית מינפה את הרגש האנטי-קומוניסטי העולמי

to demonize its adversaries.

כדי להביא לדמוניזציה של יריביה.

In 1963, they tried Mandela and ten others for advancing communism

בשנת 1963 הם שפטו את מנדלה ועשרה אחרים בגין קידום הקומוניזם

and training recruits in guerrilla warfare.

והכשרת מגוייסים בלוחמת גרילה.

Eight of the defendants were sentenced to life in prison,

שמונה מהנאשמים נידונו למאסר עולם,

and many remaining anti-Apartheid leaders were forced into exile.

ומנהיגים רבים שנותרו נגד אפרטהייד נאלצו לגלות.

Over the next decade,

במהלך העשור הבא,

a generation of student activists rose up to continue the fight,

קם דור של פעילי סטודנטים להמשך המאבק,

led in part by Steve Biko and the South African Students Organization.

שהובל בחלקו על ידי סטיב ביקו וארגון הסטודנטים הדרום אפריקאי.

Following the Soweto Massacre, student protesters spread nationwide.

בעקבות טבח סווטו, סטודנטים מפגינים התפשטו בפריסה ארצית.

But police violently smothered these demonstrations,

אבל המשטרה חנקה באלימות את ההפגנות הללו,

killing over 600 protesters by early 1977.

והרגה למעלה מ -600 מפגינים בתחילת 1977.

That same year, Biko was taken into police custody

באותה שנה נלקח ביקו למעצר משטרתי

and killed in a brutal assault.

ונהרג בתקיפה אכזרית.

In response to this violence,

בתגובה לאלימות זו

the international community finally called for an end to Apartheid,

קראה הקהילה הבינלאומית להביא סוף לאפרטהייד,

with some countries enacting trade embargoes against South Africa.

כאשר כמה מדינות חוקקו אמברגו סחר נגד דרום אפריקה.

The state attempted to launch a reform process,

המדינה ניסתה לפתוח בתהליך רפורמה,

creating separate parliaments for the country's white,

ויצרה פרלמנטים נפרדים לאוכלוסיות הלבנות,

non-white, and Indian populations.

הלא לבנות וההודיות במדינה.

But the exclusion of the African majority led to more nationwide rioting.

אך הדרת הרוב האפריקאי הובילה ליותר התפרעויות ארציות.

So when F.W. de Klerk, a long-time supporter of Apartheid,

אז כאשר F.W. de Klerk, תומך ותיק באפרטהייד,

came to power in 1989,

עלה לשלטון בשנת 1989,

he concluded the only way to ensure white survival was to end the policy.

הוא הגיע למסקנה שהדרך היחידה להבטיח הישרדות לבנה היא לסיים את המדיניות.

On February 2nd, 1990,

ב- 2 בפברואר 1990

de Klerk shocked the world by unbanning the ANC,

זעזע דה קלרק את העולם בכך שביטל את האיסור על ה- ANC,

releasing Mandela,

שחרר את מנדלה

and calling for constitutional negotiations.

וקרא למשא ומתן חוקתי.

Four years later, in the nation’s inaugural all-inclusive elections,

ארבע שנים לאחר מכן, בבחירות המכלילות הראשונות של המדינה,

Mandela became South Africa’s first Black president.

הפך מנדלה לנשיא השחור הראשון בדרום אפריקה.

But today, the national trauma of Apartheid can still be keenly felt,

אך כיום, הטראומה לאומית של האפרטהייד עדיין יכולה להיות מורגשת בחריפות,

and many wounds from this period have yet to fully heal.

ופצעים רבים מתקופה זו טרם נרפאו לחלוטין.