What happens if an engineered virus escapes the lab?

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

In the spring of 1979, a lab worker in Sverdlovsk, USSR

באביב 1979, עובד מעבדה בסברדלובסק, ברית המועצות

removed a clogged air filter in the ventilation system

הוציא מסנן אוויר סתום ממערכת האוורור

and didn’t replace it.

ולא החליף אותו.

His note to the supervisor was never transferred to the official logbook,

ההודעה שלו למפקח מעולם לא הועברה ליומן הרשמי,

so when the next shift rolled in,

אז כשהמשמרת הבאה נכנסה,

workers simply started production as usual.

העובדים פשוט התחילו בייצור כרגיל.

Now, in most labs, this would have been a minor mistake.

עכשיו, ברוב המעבדות, זה היה נחשב טעות מינורית.

But this lab was a biological weapons facility

אבל המעבדה הזו הייתה מתקן לנשק ביולוגי

producing huge quantities of anthrax—

שמייצר כמויות אדירות של אנ’תרקס-

which, if inhaled, can kill up to 90% of those it infects.

אשר, אם נשאף, יכול להרוג עד 90% מאלה שהוא מדביק.

This deadly anthrax powder floated out into the sky for hours,

אבקת האנת’רקס הקטלנית הזו ריחפה החוצה לשמיים במשך שעות,

causing the largest documented outbreak of inhalation anthrax on record

וגרמה להתפרצות המתועדת הגדולה ביותר של שאיפת אנת’רקס מתועדת

and resulting in at least 64 deaths.

וכתוצאה מכך קרו לפחות 64 מקרי מוות.

What happened at Sverdlovsk was a tragedy,

מה שקרה בסברדלובסק היה טרגדיה,

and the Soviet bioweapons program was a violation of international law.

ותוכנית הנשק הביולוגי הסובייטי הייתה הפרה של החוק הבינלאומי.

But these days, it’s not just state-sponsored bioweapons programs

אבל בימים אלה, לא רק תוכניות נשק ביולוגי בחסות המדינה

that keep biosecurity experts up at night.

שגורמים למומחי אבטחה ביולוגית להישאר ערים בלילה.

Nor is anthrax their largest concern.

ואנת’רקס אינו הדאגה הגדולה ביותר שלהם.

They’re worried about an even more dangerous kind of lab leak.

הם מודאגים מסוג אפילו יותר מסוכן של דליפת מעבדה.

Since the 1970s, researchers have been manipulating the DNA of microbes

מאז שנות ה-70, חוקרים היו מתמרנים את ה-DNA של חיידקים

to give them abilities they didn’t have before.

כדי לתת להם יכולות שלא היו להם קודם.

This is called “gain of function” work

זה נקרא עבודת “רווח של פונקציה”

and it includes a huge body of scientific research.

והיא כוללת גוף ענק של מחקר מדעי.

The majority of this work helps humanity with very little risk,

רוב העבודה הזו עוזרת לאנושות עם מעט מאוד סיכון,

for example, engineered viruses are used in vaccine production,

למשל, וירוסים מהונדסים משמשים בייצור חיסונים,

gene therapy, and cancer treatments.

טיפול גנטי וטיפולים בסרטן.

But within the gain of function realm lies an intensely debated sub-field

אבל בתוך הרווח של תחום הפונקציה טמון תת-תחום במחלוקת אינטנסיבית

where scientists engineer superbugs.

שבו מדענים מהנדסים חיידקי על.

Officially known as “enhanced potential pandemic pathogens,”

שידועים רשמית בשם “מחוללי מגפה פוטנציאליים משופרים,”

these ePPPs are typically variants of well-known viruses,

ePPPs אלה הם בדרך כלל וריאנטים של וירוסים ידועים,

such as Ebola or avian influenza that have been engineered to be, say,

כמו אבולה או שפעת העופות שתוכננו להיות, נניח,

more transmissible or more deadly.

יותר ניתנים להעברה או קטלניים יותר.

The stakes of this kind of work are much higher:

הסיכונים בעבודה מסוג זה הם הרבה יותר גבוהים:

if even one unusually dangerous virus escaped a lab,

אם אפילו וירוס אחד מסוכן בצורה יוצאת דופן ברח מהמעבדה

it could cause a global pandemic.

זה עלול לגרום למגיפה עולמית.

Virologists developing ePPPs argue this research could help us prepare

וירולוגים המפתחים ePPPs טוענים שהמחקר הזה יכול לעזור לנו להתכונן

for future pandemics,

למגיפות עתידיות,

allowing us to jump start treatments and potentially save lives.

מה שמאפשר לנו להתחיל טיפולים עם פוטנציאל להציל חיים.

For example, in the early 2010s,

לדוגמה, בתחילת שנות ה-2010,

several research teams created a deadly strain of bird flu

יצרו מספר צוותי מחקר זן קטלני של שפעת העופות

with the novel ability to spread through the air between mammals.

עם היכולת החדשנית להתפשט דרך האוויר בין יונקים.

Advocates of the project argued that by creating this ePPP,

תומכי הפרוייקט טענו שעל ידי יצירת ה-ePPP הזה,

we could learn crucial information

נוכל ללמוד מידע חיוני

about a worst-case-scenario virus under controlled conditions.

בתרחיש הגרוע ביותר על וירוס בתנאים מבוקרים.

But many critics argued that it’s unclear whether bird flu

אבל מבקרים רבים טענו שלא ברור אם שפעת העופות

would ever evolve in the wild as it did in the lab.

תתפתח אי פעם בטבע כפי שקרה במעבדה.

Consequently, they believed the knowledge gained by studying this dangerous virus

כתוצאה מכך, הם האמינו שהידע שהושג על ידי לימוד הנגיף המסוכן הזה

wasn’t remotely worth the risk of creating it in the first place.

לא היה שווה את הסיכון של יצירתו מלכתחילה.

Both sides of this ongoing debate are trying to save lives;

שני הצדדים של הדיון המתמשך הזה מנסים להציל חיים;

they just disagree on the best way to do it.

הם פשוט לא מסכימים על הדרך הטובה ביותר לעשות זאת.

However, everyone agrees that an ePPP lab leak could be catastrophic.

עם זאת, כולם מסכימים כי דליפת מעבדה של ePPP עלולה להיות קטסטרופלית.

Labs that work with dangerous pathogens are designed with numerous safety features

מעבדות שעובדות עם פתוגנים מסוכנים מתוכננים עם תכונות בטיחות רבות

to protect the scientists who work there, as well as the outside world,

כדי להגן על המדענים שעובדים שם, כמו גם על העולם החיצון,

such as ventilation systems that decontaminate air

כגון מערכות אוורור שמטהרות אוויר

and airtight “spacesuits” with dedicated oxygen.

ו“חליפות חלל” אטומות עם חמצן ייעודי.

Sometimes buildings are even nested inside each other

לפעמים מבנים אפילו מקוננים אחד בתוך השני

to prevent natural disasters from breaching the closed environment.

למניעת אסונות טבע מפריצה של הסביבה הסגורה.

But this technology is expensive to build and maintain.

אבל הטכנולוגיה הזו יקרה לבניה ולתחזוקה.

And even when our tech doesn't fail,

וגם כשהטכנולוגיה שלנו לא נכשלת,

there’s still room for the most common kind of mistake:

עדיין יש מקום לסוגי הטעות הנפוצים ביותר:

human error.

טעות אנוש.

Many human errors are inconsequential:

טעויות אנוש רבות אינן משמעותיות:

a researcher spills a sample,

חוקר שופך דגימה,

but quickly disinfects the otherwise well-controlled environment.

אבל מחטא במהירות את הסביבה האחרת הנשלטת היטב.

Other incidents, however, are much more concerning.

מקרים אחרים, לעומת זאת, מדאיגים הרבה יותר.

In 2009, a researcher accidentally stuck themselves

בשנת 2009, חוקרים דקרו את עצמם בטעות

with an Ebola-contaminated needle,

עם מחט מזוהמת באבולה,

endangering their life and the lives of those treating them.

מסכנים את חייהם ואת חייהם של המטפלים בהם.

In 2014, six vials containing the virus that causes smallpox were found

בשנת 2014, שש מבחנות המכילות את הנגיף שגורם לאבעבועות שחורות נמצאו

in an unsecured storage room where they’d been forgotten for decades.

בחדר אחסון לא מאובטח שבו הן נשכחו במשך עשרות שנים.

That same year, a CDC scientist unknowingly contaminated

באותה שנה, מדען CDC זיהם שלא ביודעין

a sample of relatively harmless bird flu with a deadly lab-grown variant,

דגימה של שפעת עופות לא מזיקה יחסית עם גרסה קטלנית שגדלה במעבדה,

and then shipped the contaminated sample to the USDA.

ולאחר מכן שלח את המדגם המזוהם ל- USDA.

While these incidents did not lead to larger crises,

אמנם התקריות הללו לא הובילו למשברים גדולים יותר,

the potentially catastrophic consequences of an ePPP leak

ההשלכות העלולות להיות קטסטרופליות של דליפת ePPP

have convinced many scientists that we should stop

שכנעו מדענים רבים שעלינו להפסיק

this kind of research altogether.

מחקר מהסוג הזה בכלל.

But if that doesn’t happen, what can we do to minimize risk?

אבל אם זה לא יקרה, מה אנחנו יכולים לעשות כדי למזער את הסיכון?

Well, first, we can work to reduce human error by examining past mistakes.

ובכן, ראשית, אנחנו יכולים לפעול לצמצום טעות אנוש על ידי בחינת טעויות העבר.

Some experts have suggested creating an international database of leaks,

כמה מומחים הציעו ליצור מסד נתונים בינלאומי של הדלפות,

near-misses, and fixes taken that would help labs adapt their protocols

כמעט פספוסים, ותיקונים שבוצעו יעזרו למעבדות להתאים את הפרוטוקולים שלהן

to minimize human errors.

כדי למזער טעויות אנוש.

And a robust, well-funded pandemic early warning system

ומערכת התראה של מגיפה מוקדמת, חזקה וממומנת היטב

would help protect us from any disease outbreak—

תעזור להגן עלינו מכל התפרצות מחלה -

whether it comes from a lab leak or a natural spillover.

אם זה מגיע מדליפת מעבדה או זליגה טבעית.

Developing the kind of global standards and databases necessary

פיתוח סוג של סטנדרטים גלובליים ומסדי נתונים נחוצים

for these changes would be difficult—

כי השינויים האלה יהיו קשים -

requiring unprecedented international collaboration and transparency.

דורשים שיתוף פעולה בינלאומיים ושקיפות חסרי תקדים

But we need to overcome these hurdles

אבל אנחנו צריכים להתגבר על המכשולים האלה

because pandemics don't care about borders or politics.

כי למגפות לא אכפת מגבולות או פוליטיקה.