The rise and fall of Italy’s warriors-for-hire - Stephanie Honchell Smith

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

At dawn on July 29th, 1364, John Hawkwood—

עם עלות השחר ב-29 ביולי 1364, ג’ון הוקווד --

an English soldier turned contract mercenary—

חייל אנגלי שהפך להיות שכיר חרב --

led a surprise attack against an army of sleeping Florentine mercenaries.

הוביל מתקפת פתע נגד צבא של שכירי חרב פלורנטיניים ישנים.

The enemy commander quickly awoke and gathered his men

מפקד האויב התעורר במהירות ואסף את אנשיו

to launch a counterattack.

לצאת למתקפת נגד.

But as soon as the defending army was ready to fight,

אבל ברגע שהצבא המגן היה מוכן להילחם,

Hawkwood’s fighters simply turned and walked away.

הלוחמים של הוקווד פשוט הסתובבו והסתלקו.

This wasn't an act of cowardice.

זה לא היה מעשה של פחדנות.

These mercenaries, known as condottieri,

שכירי החרב האלה, הידועים כקונדוטיירי,

had simply done just enough fighting to fulfill their contracts.

פשוט ניהלו מספיק קרבות כדי לקיים את החוזים שלהם.

And for Italy’s condottieri, war wasn’t about glory or conquest:

ולגבי הקונדוטיירי של איטליה, מלחמה לא הייתה על תהילה או כיבוש:

it was purely about getting paid.

זה היה אך ורק על קבלת תשלום.

For much of the 14th and 15th centuries, the condottieri dominated Italian warfare,

במשך רוב המאות ה-14 וה-15, הקונדוטיירי שלטו במלחמה האיטלקית,

profiting from— and encouraging— the region’s intense political rivalries.

מרוויחים מהיריבות הפוליטית העזה של האזור ומעודדים אותה.

The most powerful of these regions were ruled either by wealthy representatives

החזקים ביותר באזורים אלה היו נשלטים על ידי נציגים עשירים

of the Catholic Church

של הכנסייה הקתולית

or merchants who’d grown rich from international trade.

או סוחרים שהתעשרו מסחר בינלאומי

.השליטים האלה התחרו על עוצמה ויוקרה

These rulers competed for power and prestige

by working to attract the most talented artists and thinkers to their courts,

על ידי עבודה למשיכת האמנים וההוגים המוכשרים ביותר לבתי המשפט שלהם,

leading to a cultural explosion now known as the Italian Renaissance.

מובילים לפיצוץ תרבותי שידוע כיום בשם הרנסנס האיטלקי.

But local rivalries also played out in military conflicts,

אבל יריבות מקומיות גם שיחקו בעימותים צבאיים,

fought almost entirely by the condottieri.

נלחמים כמעט במלואם על ידי הקונדוטיירי.

Many of these elite mercenaries were veterans of the Hundred Years’ War,

רבים משכירי החרב המובחרים הללו היו ותיקי מלחמת מאה השנים,

hailing from France and England.

מגיעים מצרפת ומאנגליה.

When that war reached a temporary truce in 1360,

כשהמלחמה ההיא הגיעה להפסקת אש זמנית בשנת 1360,

some soldiers began pillaging France in search of fortune.

כמה חיילים החלו לבזוז את צרפת בחיפוש אחר הון.

And the riches they found in Catholic churches

והעושר שהם מצאו בכנסיות קתוליות

drew their raiding parties to the center of the Church’s operations: Italy.

משך את חבורות הפשיטה שלהם למרכז של פעולות הכנסייה: איטליה.

But here, savvy ruling merchants saw these bandits’ arrival

אבל כאן, סוחרים שולטים נבונים ראו את הגעתם של השודדים האלה

as a golden opportunity.

כהזדמנות פז.

By hiring the soldiers as mercenaries,

על ידי שכירת החיילים כשכירי חרב,

they could control the violence and gain an experienced army

הם יכלו לשלוט באלימות ולרכוש צבא מנוסה

without the cost of outfitting and training locals.

ללא עלות הלבשת והכשרת מקומיים.

The mercenaries liked this deal as well, as it offered regular income

גם שכירי החרב אהבו את העסקה הזו, שכן היא הציעה הכנסה קבועה

and the ability to play these rulers off each other for their own benefit.

והיכולת לשחק את השליטים האלה זה מזה לטובתם האישית.

Of course, these soldiers had to be kept on a tight leash.

כמובן, את החיילים האלה היו צריכים לשמור ברצועה הדוקה.

Rulers forced them to sign elaborate contracts, or condotta,

השליטים אילצו אותם לחתום על חוזים מורכבים, או קונדוטה,

a word that became synonymous with the mercenaries themselves.

מילה שהפכה לשם נרדף לשכירי החרב עצמם.

Divisions of payment, distribution of plunder, non-compete agreements—

חלוקת תשלום, חלוקה של ביזה, הסכמי אי תחרות-

it was all spelled out clearly,

הכל כתוב בצורה ברורה,

making war merely another dimension of business.

עושים מלחמה רק למימד עסקי אחר.

Contracts specified the number of men a commander would provide,

חוזים ציינו את מספר הגברים שמפקד יספק,

and the resulting armies ranged from a few hundred to several thousand.

והצבאות שהתקבלו נעו מכמה מאות עד כמה אלפים.

Individual soldiers regularly moved between armies

חיילים בודדים נעו בקביעות בין צבאות

in search of higher payments.

בחיפוש אחר תשלומים גבוהים יותר.

And when their contracts expired,

וכשהחוזים שלהם פגו,

condottieri commanders became free agents with no expectation of ongoing loyalty.

מפקדי קונדוטיירי הפכו לשחקנים חופשיים ללא ציפייה לנאמנות מתמשכת.

When John Hawkwood launched his surprise attack

כשג’ון הוקווד השיק את התקפת הפתע שלו

against the Florentine condottieri,

נגד הקונדוטיירי הפלורנטיני,

he was working for Pisa.

הוא עבד עבור פיזה.

Later, he would fight for Florence and many of Pisa’s other enemies.

מאוחר יותר, הוא יילחם עבור פירנצה ורבים מאויביה האחרים של פיזה.

But regardless of who was contracting them,

אבל בלי קשר למי היה חוזים איתם,

the condottieri fought primarily for themselves.

הקונדוטיירי נלחמו בעיקר לעצמם.

Their extensive military experience allowed them to avoid

הניסיון הצבאי הרב שלהם אפשר להם להימנע

taking unnecessary risks in the heat of battle.

מלקחת סיכונים מיותרים בלהט הקרב.

And— while still deadly— their clashes rarely led to crushing victories

וגם - בעודן קטלניות - ההתנגשויות שלהם לעתים רחוקות הובילו לניצחונות מוחצים

or defeats.

או תבוסות.

Condottieri commanders wanted battles to be inconclusive—

מפקדי קונדוטיירי רצו שהקרבות לא יהיו חד משמעיים -

after all, if they established peace, they’d put themselves out of business.

אחרי הכל, אם הם יכוננו שלום, הם יוציאו את עצמם מהעסק.

So even when one side did win,

אז גם כשצד אחד אכן ניצח,

enemy combatants were typically held hostage and released to fight another day.

לוחמי אויב הוחזקו בדרך כלל כבני ערובה ושוחררו להילחם עוד יום.

But there was nothing merciful about these decisions.

אבל לא היה שום דבר רחמן לגבי ההחלטות הללו.

Contracts could just as easily turn them into ruthless killers,

חוזים יכלו באותה קלות להפוך אותם לרוצחים חסרי רחמים,

as in 1377, when Hawkwood led the massacre of a famine-stricken town

כמו ב-1377, כשהוקווד הוביל את הטבח של עיירה מוכת רעב

who’d tried to revolt against the local government.

שניסתה להתקומם נגד השלטון המקומי.

Over time, foreign condottieri were increasingly replaced by native Italians.

במשך הזמן, קונדוטיירי זרים הוחלפו יותר ויותר באיטלקים ילידים.

For young men from humble origins,

לגברים צעירים ממוצא צנוע,

war-for-profit offered an attractive alternative to farming or the church.

מלחמה למטרות רווח הציעה חלופה אטרקטיבית לחקלאות או לכנסייה.

And this new generation of condottieri leveraged their military power

והדור החדש הזה של קונדוטיירי מינפו את כוחם הצבאי

into political influence,

להשפעה פוליטית,

in some cases even founding ruling dynasties.

במקרים מסוימים אפילו ייסדו שושלות שולטות.

However, despite cornering the market on Italian warfare for nearly two centuries,

עם זאת, למרות שעטו על השוק ללוחמה איטלקית במשך כמעט מאתיים שנה,

the condottieri only truly excelled at engaging in just enough

הקונדוטיירי רק הצטיינו באמת בעיסוק שרק הספיק

close-range combat to fulfill their contracts.

לקרב מטווח קצר לקיים את החוזים שלהם.

Over time, they became outclassed by the gunpowder weaponry

עם הזמן, הם הפכו למובסים על ידי נשק אבק השריפה

of France and Spain’s large standing armies,

של צבאות צרפת וספרד הקבועים והגדולים,

as well as the naval might of the Ottomans.

כמו גם הכוח הימי של העות’מאנים.

By the mid 16th century,

עד אמצע המאה ה-16,

these state-sponsored militaries forced all of Europe into a new era of warfare,

צבאות אלה בחסות המדינה כפו על כל אירופה עידן חדש של לוחמה,

putting an end to the condottieri’s conniving war games.

ששם קץ למשחקי מלחמה מתחכמים של הקונדוטיירי.