What’s a squillo, and why do opera singers need it? - Ming Luke

תרגום: עריכה: Ido Dekkers

Gripped with vengeful passion,

אחוזה בתשוקת הנקמה,

The Queen of the Night tears across the stage.

מלכת הלילה שרה לרוחב הבמה.

She begins to sing her titular aria,

היא מתחילה לשיר את האריה על שמה,

one of the most famous sections from Mozart’s beloved opera,

אחד מהקטעים הכי מפורסמים מהאופרה הכי מפורסמת של מוצרט,

"The Magic Flute."

"חליל הקסם."

The orchestra fills the hall with music,

התזמורת ממלאת את האולם במוזיקה,

but the queen’s voice soars above the instruments.

אבל קולה של המלכה נוסק מעל הכלים.

Its melody rings out across thousands of patrons,

המלודיה שלה מהדהדת מעל אלפים בקהל,

reaching seats 40 meters away—

מגיעה לכיסאות במרחק 40 מטר --

all without any assistance from a microphone.

הכל בלי סיוע ממקרופון.

How is it possible that this single voice can be heard so clearly,

איך זה אפשרי שהקול הבודד הזה יכול להשמע כל כך בברור,

above the strains of dozens of instruments?

מעל המאמצים של כל כך הרבה כלים?

The answer lies in the physics of the human voice,

התשובה נמצאת בפיזיקה של הקול האנושי,

and the carefully honed technique of an expert opera singer.

והטכניקה המושחזת של זמר אופרה מומחה.

All the music in this opera house originates from the vibrations

כל המוזיקה בבית האופרה מקורה ברטיטות

created by instruments—

שנוצרו על ידי כלים --

whether it’s the strings of a violin or the vocal folds of a performer.

בין אם מיתרים בכינור או מיתרי הקול של המבצעים.

These vibrations send waves into the air, which our brains interpret as sound.

הרטיטות האלו שולחות גלים לאויר, שהמוחות שלנו מפרשים כקול.

The frequency of these vibrations––

התדירות של הרטיטות האלו --

specifically, the number of waves per second––

במיוחד, מספר הגלים בשניה --

is how our brains determine the pitch of a single note.

היא הדרך בה המוח שלנו קובע את הטון של תו מסויים.

But in fact, every note we hear

אבל למעשה, כל תו שאנחנו שומעים

is actually a combination of multiple vibrations.

הוא למעשה שילוב של מספר רטיטות.

Imagine a guitar string vibrating at its lowest frequency.

דמיינו מיתר של גיטרה רוטט בתדירות הכי נמוכה שלו.

This is called the fundamental,

זה נקרא הבסיסי,

and this low pitch is what our ears mostly use to identify a note.

והתו הנמוך הוא מה שהאוזניים שלנו משתמשות בו בעיקר כדי לזהות תוים.

But this lowest vibration triggers additional frequencies called overtones,

אבל הרטיטות הכי נמוכות מפעילות תדירויות נוספות שנקראות אוברטונים,

which layer on top of the fundamental.

שמרובדים על הבסיסי.

These overtones break down into specific frequencies

האוברטונים האלה מתחלקים לתדירויות מסויימות

called harmonics, or partials—

שנקראות הרמוניקות, או חלקיות --

and manipulating them is how opera singers work their magic.

ושינויין היא הדרך שזמרי אופרה מפעילים את הקסם שלהם.

Every note has a set of frequencies that comprise its harmonic series.

לכל תו יש סט של תדירויות שמרכיבות סדרה של הרמוניות.

The first partial vibrates at twice the frequency of the fundamental.

החלקי הראשון רוטט בתדירות כפולה מהבסיסי.

The next partial is three times the fundamental’s frequency, and so on.

החלקי הנוסף פי שלוש מתדירות הבסיסי, וכך הלאה.

Virtually all acoustic instruments produce harmonic series,

כמעט כל כלי מוזיקלי מייצר סדרות הרמוניות,

but each instrument’s shape and material changes the balance of its harmonics.

אבל כל צורה של כלי והחומר ממנו הוא עשוי משנה את האיזון של ההרמוניות שלו.

For example, a flute emphasizes the first few partials,

לדוגמה, חליל מדגיש את החלקיות הראשונות,

but in a clarinet’s lowest register,

אבל בתו הכי נמוך של הקלרינט,

the odd-numbered partials resonate most strongly.

החלקיות האי זוגיות רוטטות חזק יותר.

The strength of various partials

עוצמת הרטיטות של חלקיות שונות

is part of what gives each instrument its unique sonic signature.

הן חלק ממה שנותן לכל כלי את החתימה הסונית היחודית שלו.

It also affects an instrument’s ability to stand out in a crowd,

זה גם משפיע על היכולת של כלים להתבלט בקהל,

because our ears are more strongly attuned to some frequencies than others.

בגלל שהאוזניים שלנו מכווננות יותר לכמה תדירויות מאחרות.

This is the key to an opera singer’s power of projection.

זה המפתח לכוח ההקרנה של זמרי אופרה.

An operatic soprano—

סופרנו אופראי --

the highest of the four standard voice parts—

הגבוה מבין ארבעת חלקי הקול הסטנדרטיים --

can produce notes with fundamental frequencies

יכול לייצר צלילים עם תדירויות בסיסיות

ranging from 250 to 1,500 vibrations per second.

שנעות בין 250 ל 1500 רטיטות בשניה.

Human ears are most sensitive to frequencies

האוזניים האנושיות הכי רגישות לתדירויות

between 2,000 and 5,000 vibrations per second.

בין 2000 ו 5000 רטיטות בשניה.

So if the singer can bring out the partials in this range,

אז אם הזמרת יכולה לייצר את החלקיות בתחום הזה,

she can target a sensory sweet spot where she’s most likely to be heard.

היא יכולה לפנות לנקודה רגישה חושית שם היא יכולה להשמע כנראה.

Higher partials are also advantageous

חלקיות גבוהות יותר גם בעלות יתרונות

because there’s less competition from the orchestra,

בגלל שיש פחות תחרות מהתזמורת,

whose overtones are weaker at those frequencies.

שהאוברטונים שלה חלשים יותר בתדירויות האלו.

The result of emphasizing these partials

התוצאה של הדגשת החלקיות האלו

is a distinctive ringing timbre called a singer’s squillo.

היא טון מצלצל יחודי שנקרא הסקווילו של הזמרת.

Opera singers work for decades to create their squillo.

זמרי אופרה עובדים עשורים כדי ליצור את הסקווילו שלהם.

They can produce higher frequencies

הם יכולים לייצר תדירויות גבוהות יותר

by modifying the shape and tension in their vocal folds and vocal tract.

על ידי שינוי הצורה והמתח של מיתרי הקול שלהם ותיבת הקול.

And by shifting the position of their tongues and lips,

ועל ידי הסטת המיקום של הלשון והשפתיים,

they accentuate some overtones while dampening others.

הם יכולים להדגיש כמה אוברטונים בעודם משקיטים אחרים.

Singers also increase their range of partials with vibrato—

זמרים גם מגבירים את המנעד שלהם של חלקיות עם ויברטו --

a musical effect in which a note slightly oscillates in pitch.

אפקט מוזיקלי בו תו מרטט מעט בגובה הקול.

This creates a fuller sound that rings out

זה יוצר קול מלא יותר שמצלצל

over the instruments’ comparatively narrow vibratos.

מעל הויברטו היחסית פחות רחב של הכלים.

Once they have the right partials,

ברגע שיש להם את החלקיים הנכונים,

they employ other techniques to boost their volume.

הם משתמשים בשיטות אחרות להגביר את העצמה.

Singers expand their lung capacity and perfect their posture

זמרים מרחיבים את קיבולת הריאות שלהם ומטיבים את העמידה

for consistent, controlled airflow.

לזרימת אויר אחידה ומבוקרת.

The concert hall helps as well,

אולם הקונצרטים גם עוזר,

with rigid surfaces that reflect sound waves towards the audience.

עם משטחים קשיחים שמשקפים גלי קול כלפי הקהל.

All singers take advantage of these techniques,

כל הזמרים משתמשים בשיטות האלו,

but different vocal signatures demand different physical preparation.

אבל חתימות קול שונות דורשות הכנות פיזיות שונות.

A Wagnerian singer needs to build up stamina

זמר וגנריאני צריך לבנות סבולת

to power through the composer’s four-hour epics.

כדי לעבור בכוח את האפיקה בת ארבע השעות של המלחין.

בעוד זמרי בל קנטו נדרשים לקפלי קול מגוונים

While bel canto singers require versatile vocal folds

to vault through acrobatic arias.

כדי להאיץ דרך האריות האקרובטיות.

Biology also sets some limits—

ביולוגיה גם מניחה כמה גבולות --

not every technique is feasible for every set of muscles,

לא כל שיטה אפשרית לכל סט של שרירים,

and voices change as singers age.

וקולות משתנים עם גיל הזמר.

But whether in an opera hall or a shower stall,

אבל בין אם באולם אופרה או במקלחת,

these techniques can turn un-amplified voices

הטכניקות האלה הופכות קולות לא מוגברים

into thundering musical masterpieces.

ליצירות מוזיקליות רועמות.