Antony Gormley: Sculpted space, within and without

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

I'm going to tell you about why I became a sculptor,

אני רוצה לספר לכם איך נהייתי פסל.

and you may think that sculptors,

ואתם עשויים לחשוב

well, they deal with meta, they deal with objects,

טוב, הם עוסקים ב-חומר, הם עוסקים באובייקטים,

they deal with bodies,

הם עוסקים בגופים

but I think, really, what I care about most

אבל אני חושב, באמת, מה שהכי מעניין אותי

is making space, and that's what I've called this talk:

זה ליצור מרחב, וכך קראתי לשיחה זו

Making Space.

יצירת מרחב

Space that exists within us,

מרחב שקיים בתוכנו

and without us.

ובלעדנו

So, when I was a child,

כך, כשהייתי ילד

I don't know how many of you grew up in the '50s,

אינני יודע כמה מכם גדלו בשנות ה-50,

but I was sent upstairs for an enforced rest. (Laughter)

אבל הייתי נשלח לחדרי שלמעלה למנוחה כפוייה

It's a really bad idea. I mean, after lunch, you're, you know,

זה באמת רעיון לא טוב. אני מתכוון, אחרי ארוחת צהריים, אתה,אתם יודעים

you're six, and you want to go and climb a tree.

אתה בן 6, ואתה רוצה לצאת ולטפס על עץ.

But I had to go upstairs, this tiny little room

אבל אני הייתי חייב לעלות לחדרי, לחדר הקטן הזה

that was actually made out of an old balcony,

שבעצם הוסב ממרפסת

so it was incredibly hot, small and light,

כך שהוא היה חם מאד, קטן ודל,

and I had to lie there. It was ridiculous.

והייתי צריך לשכב שם, זה היה מגוחך

But anyway, for some reason, I promised myself

אך בכל אופן, מסיבה כלשהי, הבטחתי לעצמי

that I wasn't going to move,

שאני לא אזוז

that I was going to do this thing that Mummy

שאני אעשה את מה שאמא'לה

wanted me to do.

רצתה שאעשה.

And there I was, lying there in this tiny space,

וכך, שכבתי שם במרחב הקטנטן ההוא,

hot, dark, claustrophobic, matchbox-sized, behind my eyes,

חם, חשוך, קלאוסטרופובי, בגודל קופסת גפרורים, מאחורי עיניי

but it was really weird, like, after this went on

אבל זה באמת היה מוזר כזה, אחרי שזה נמשך במשך ימים

for days, weeks, months, that space would get bigger

במשך ימים, שבועות, חודשים,החלל הזה נהייה גדול יותר

and darker and cooler

וחשוך יותר וקר יותר

until I really looked forward to that half an hour

עד שבאמת ייחלתי לחצי השעה הזו

of enforced immobility and rest,

של חוסר תנועה ומנוחה כפויות

and I really looked forward to going to that place

ובאמת ציפיתי ללכת למקום ההוא

of darkness.

של חשיכה.

Do you mind if we do something completely different?

האם איכפת לכם אם נעשה משהו שונה בתכלית?

Can we all just close our eyes for a minute?

האם נוכל כולנו לעצום את עינינו לרגע.

Now, this isn't going to be freaky.

כעת, זה לא הולך להיות מפחיד

It isn't some cultic thing. (Laughter)

זה לא איזשהו עניין פולחני (צחוק)

It's just, it's just, I just would like us all to go there.

זה רק, זה רק,אני פשוט הייתי רוצה שאנחנו נלך לשם

So I'm going to do it too. We'll all be there together.

כך שגם אני עומד לעשות זאת. כולנו נהיה שם ביחד.

So close your eyes for a minute.

אז עיצמו את עיניכם לדקה.

Here we are, in a space,

הנה אנחנו כאן, במרחב,

the subjective, collective space of the darkness of the body.

המרחב האישי, המשותף של חשכת הגוף.

I think of this as the place of imagination,

אני חושב על זה כעל מקום של דמיון

of potential,

של פוטנציאל,

but what are its qualities?

אך מה הן תכונותיו?

It is objectless. There are no things in it.

הוא נטול אובייקטים. אין בתוכו דברים.

It is dimensionless. It is limitless.

הוא חסר ממדים, הוא אינו מוגבל.

It is endless.

הוא אינסופי.

Okay, open your eyes.

טוב, פיקחו את עיניכם.

That's the space that I think sculpture --

זהו המרחב שאני חושב שפיסול--

which is a bit of a paradox, sculpture that is about

שזה סוג של פרדוקס, פיסול הוא אודות

making material propositions --

עשייה של תכנים חומריים--

but I think that's the space

אבל אני חושב שזה המרחב

that sculpture can connect us with.

שפיסול יכול לקשר אותנו אליו.

So, imagine we're in the middle of America.

אז, דמיינו שאנחנו נמצאים במרכז אמריקה.

You're asleep. You wake up,

אתם ישנים, אתם מתעוררים,

and without lifting your head from the earth

ומבלי להרים את הראש מהקרקע

on your sleeping bag, you can see for 70 miles.

משק השינה שלכם, אתם יכולים לראות למרחק של 113 קילומטר

This is a dry lake bed.

זוהי פלאיה.

I was young. I'd just finished art school.

הייתי צעיר, זה עתה סיימתי את לימודי

I wanted to do something that was working

רציתי לעשות משהו מעשי

directly with the world, directly with place.

ישירות עם העולם, ישירות עם מקום.

This was a wonderful place, because it was a place

זה היה מקום נפלא, כי זה היה מקום

where you could imagine that you were the

שבו יכולת לדמיין שהיית

first person to be there.

האדם הראשון שביקר במקום הזה.

It was a place where nothing very much had happened.

זה היה מקום שלא קרה בו הרבה.

Anyway, bear with me.

בכל אופן, היו סבלנים אתי.

I picked up a hand-sized stone,

הרמתי אבן בגודל כף יד,

threw it as far as I was able,

זרקתי אותה הרחק ככל שיכולתי

it was about 22 meters.

זה היה בערך 22 מטר.

I then cleared all the stones within that radius

ואז פיניתי את כל האבנים שבתוך הרדיוס ההוא

and made a pile.

וערמתי ערימה.

And that was the pile, by the way.

וזו היתה הערימה, דרך אגב

And then, I stood on the pile,

ואז עמדתי על הערימה

and threw all of those rocks out again,

וזרקתי שוב את כל האבנים האלה החוצה משם,

and here is rearranged desert.

ויש כאן מדבר שסודר מחדש.

You could say, well, it doesn't look very different

תוכלו לומר, טוב, זה לא נראה מאד שונה

from when he started.

ממה שהיה בתחילה

(Laughter)

(צחוק)

What's all the fuss about?

על מה כל המהומה?

In fact, Chris was worried and said,

למעשה, כריס היה מודאג ואמר,

"Look, don't show them that slide,

"שמע, אל תראה להם את השיקופית הזו,

because they're just going to think you're another one of

משום שהם פשוט הולכים לחשוב שאתה עוד אחד

those crazy modern artists who doesn't do much.

מהאמנים המשוגעים המודרנים של עושה הרבה".

(Laughter)

(צחוק)

But the fact is, this is evidence

אך העובדה היא, זוהי השפעה

of a living body on other bodies,

של גוף חי על גופים אחרים,

rocks that have been the subject of geological formation,

סלעים שהיו כפופים לתצורות גיאולוגיות,

erosion, the action of time on objects.

ארוזיה, פעילותו של הזמן על אובייקטים.

This is a place, in a way, that I just

זהו מקום, איכשהו, שהייתי פשוט

would like you to, in a way, look at differently

רוצה, איכשהו, שתתבוננו בו אחרת

because of this event that has happened in it,

בגלל הארוע שקרה בו,

a human event,

ארוע אנושי

and in general, it just asks us to look again

ובאופן כללי, זה מבקש שנתבונן בו שוב

at this world, so different from, in a way,

בעולם זה, כל כך שונה מ.., במידה מסוימת

the world that we have been sharing with each other,

העולם שהיינו חולקים זה עם זה,

the technological world,

העולם הטכנולוגי,

to look again at the elemental world.

להסתכל שוב בעולם האלמנטאלי.

The elemental world that we all live in is that space

העולם האלמנטלי שכולנו חיים בו הוא המרחב הזה

that we all visited together, the darkness of the body.

שבו ביקרנו כולנו יחד, החשכה של הגוף.

I wanted to start again with that environment,

רציתי להתחיל שוב עם הסביבה ההיא,

the environment of the intimate, subjective space

הסביבה של המרחב האינטימי, הסובייקטיבי

that each of us lives in, but from the other side

שכל אחד מאתנו חי בתוכו, אבל מהצד השני

of appearance.

של החזות החיצונית.

So here is a daily activity of the studio.

כך, זוהי הפעילות היומית של הסטודיו.

You can see I don't do much. I'm just standing there,

אתם יכולים לראות שאינני עושה הרבה. אני עומד שם

again with my eyes closed, and other people

שוב בעיניים עצומות, ואנשים אחרים,

are molding me, evidential.

מכינים ממני תבנית, ממשית.

This is an indexical register of a lived moment

זהו רישום אינדקסיקלי של רגע חיים

of a body in time.

של גוף בזמן.

Can we map that space, using the language of neutrinos

האם אנו יכולים למפות חלל זה, תוך שימוש בשפת נייטרינו

or cosmic rays, taking the bounding condition of the body

או קרניים קוסמיות, כשאנחנו לוקחים את מצבו התוחם של הגוף

as its limit, but in complete reversal of, in a way,

כמיגבלה שלו, אבל בהיפוך גמור, במידת מה,

the most traditional Greek idea of pointing?

הרעיון היווני המסורתי ביותר של הצבעה

In the old days they used to take a lump of Pentelic marble

בימי קדם נהגו לקחת גוש שייש פנטלי

and drill from the surface in order to identify the skin,

ולקדוח מפני השטח כדי לזהות את העור,

the appearance,

החזות

what Aristotle defined as the distinction

שאריסטו הגדיר כהבחנה

between substance and appearance,

בין מהות לחזות

the thing that makes things visible,

הדבר שגורם לדברים להיראות,

but here we're working from the other side.

אבל כאן אנחנו עובדים מהצד השני

Or can we do it as an exclusive membrane?

או האם אנו יכולים לעשות זאת כממברנה אקסלוסיבית?

This is a lead case made around the space

זו תיבת עופרת שנבנתה סביב החלל

that my body occupied, but it's now void.

שגופי תפש, אבל כעת הוא ריק

This is a work called "Learning To See."

עבודה זו נקראת "ללמוד לראות".

It's a bit of, well, we could call it night,

זה משהו כמו, טוב, נוכל לקרוא לזה לילה,

we could call it the 96 percent of gravity

נוכל לקרוא לזה 96 אחוז מהגרוויטציה

that we don't know about, dark matter,

שאיננו יודעים עליה, חומר שחור

placed in space, anyway, another version of a human space

ממוקם במרחב, בכל אופן, גירסה אחרת של מרחב אנושי

in space at large, but I don't know if you can see,

במרחב באופן כללי, אבל אינני יודע אם אתם יכולים לראות,

the eyes are indicated, they're closed.

העיניים מצביעות על כך, הן עצומות.

It's called "Learning To See" because it's about an object

זה נקרא "ללמוד לראות" מפני שזה מדבר על עצם

that hopefully works reflexively and talks about that

שבתקווה פועל באופן רפלקסיבי ומדבר על

vision or connection with the darkness of the body

החזון או הקשר עם החשיכה שבגוף

that I see as a space of potential.

שאני רואה כמרחב של פוטנציאל.

Can we do it another way, using the language

האם נוכל לעשות זאת בדרך אחרת, כשאנו משתמשים בשפה של

of particles around a nucleus, and talk about the body

חלקיקים סביב גרעין, ונדבר על הגוף

as an energy center?

כעל מרכז אנרגיה

No longer about statues, no longer having to take that

לא עוד על פסלים, שוב לא נהיה חייבים לקחת את

duty of standing, the standing of a human body,

חובת העמידה, העמידה של הגוף האנושי,

or the standing of a statue, release it,

או העמידה של הפסל, שחררו את זה

allow it to be an energy field, a space in space

אפשרו לזה להית גוף אנרגיה, מרחב במרחב

that talks about human life, between becoming an entropy

שמדבר על חיי אדם, תוך כדי שהוא הופך להיות אנטרופיה

as a sort of concentration of attention,

כסוג של ריכוז תשומת לב,

a human place of possibility in space at large.

מקום אנושי של אפשרות במרחב באופן כללי.

Is there another way?

האם יש דרך אחרת?

Dark matter now placed against a horizon.

חומר אפל כעת מונח מול אופק

If minds live in bodies, if bodies live in clothes,

אם המיינד חי בתוך הגוף, אם הגופים חיים בתוך לבוש,

and then in rooms, and then in buildings,

ואז בחדרים, ואז בבנינים,

and then in cities, do they also have a final skin,

ואז בערים, האם אפשר שיהיה להם גם עור סופי,

and is that skin perceptual?

והאם עור זה הוא בר תפיסה?

The horizon.

האופק.

And is art about

והאם אמנות היא

trying to imagine what lies beyond the horizon?

נסיון לדמיין מה שנמצא מעבר לאופק?

Can we use, in a way, a body as an empty catalyst

האם נוכל להשתמש, איכשהו, בגוף כבזרז ריק

for a kind of empathy with the experience

עבור סוג של אמפתיה עם החוויה

of space-time as it is lived, as I am standing here

של מרחב-זמן כפי שחיים אותו, כפי שאני עומד כאן

in front of you trying to feel and make a connection

לפניכם בנסיון להרגיש וליצור קשר

in this space-time that we are sharing,

במרחב-זמן זה שאנו חולקים,

can we use, at it were, the memory of a body,

האם נוכל להשתמש, לכאורה, בזיכרון של גוף,

of a human space in space to catalyze

של מרחב אנושי במרחב כדי לזרז

an experience, again, firsthand experience,

חוויה, שוב, חוויה מיד ראשונה,

of elemental time.

של זמן אלמנטאלי

Human time, industrial time, tested against

זמן אנושי, זמן תעשייתי, שנבדק מול

the time of the tides, in which these memories

זמן של גאות ושפל, שבהם זכרונות אלה

of a particular body, that could be any body,

של גוף מסוים, שיכול להיות כל גוף שהוא,

multiplied as in the time of mechanical reproduction,

מוכפלים כמו בזמן של רבייה מכנית,

many times, placed over three square miles,

פעמים רבות, ממוקמים על כ-5 קילומטרים רבועים,

a mile out to sea,

1.6 קילומטרים החוצה אל הים,

disappearing, in different conditions of day and night.

נעלמים, בתנאים שונים של יום ולילה.

You can see this work. It's on the mouth of the Mersey,

אתם יכולים לראות עבודה זו. היא על פתחו של המרסי,

just outside Liverpool.

ממש מחוץ לליברפול.

And there you can see what a Liverpool sea looks like

ושם יש באפשרותכם לראות כיצד נראה ים ליברפול

on a typical afternoon.

בשעת אחר צהריים טיפוסית.

The pieces appear and disappear,

החלקים מופיעים ונעלמים,

but maybe more importantly --

אבל אולי יותר חשוב -

this is just looking north from the center of the installation --

זה הוא מראה רק אם מסתכלים צפונה ממרכז המתקן-

they create a field, a field that involves

הם יוצרים שדה, שדה המערב

living and the surrogate bodies in a kind of relation,

גופים חיים וחלופיים בסוג של יחס,

a relation with each other and a relation with that limit,

יחס זה לזה, ויחס עם מגבלה זו,

the edge, the horizon.

הקצה, האופק.

Just moving on, is it possible,

רק ממשיך הלאה, האם זה אפשרי,

taking that idea of mind, body, body-building,

לקחת את הרעיון הזה של מיינד, גוף, בניית גוף,

to supplant the first body,

כדי שיחליף את הגוף הראשון,

the biological body, with the second,

הגוף הביולוגי, עם השני,

the body of architecture and the built environment.

הגוף של הארכיטקטורה והסביבה הבנויה.

This is a work called "Room for the Great Australian Desert."

זוהי עבודה בשם "מקום למדבר האוסטרלי הגדול".

It's in an undefined location

הוא נמצא במיקום לא מוגדר

and I've never published where it is.

ומעולם לא פרסמתי היכן הוא.

It's an object for the mind.

זהו אובייקט עבור המיינד.

I think of it as a 21st-century Buddha.

אני חושב על זה כעל בודהא של המאה ה־21.

Again, the darkness of the body,

שוב, החושך של הגוף,

now held within this bunker shape

כעת כלול בתוך צורה זו של הבונקר

of the minimum position that a body needs to occupy,

של התנוחה המינימלית שהגוף צריך לתפוס,

a crouching body.

גוף מכופף כורע.

There's a hole at the anus, penis level.

יש חור בפי הטבעת, בגובה הפין.

There are holes at ears. There are no holes at the eyes.

יש חורים באוזניים. אין חורים בעיניים.

There's a slot for the mouth. It's two and a half inches thick,

יש חריץ עבור הפה. עוביו -6 סנטימטר

concrete with a void interior.

בטון עם עם תוך ריק.

Again, a site found with a completely flat

שוב, אתר שנמצא עם אופק

360-degree horizon.

שטוח לחלוטין אופק של 360 מעלות.

This is just simply asking, again,

זה פשוט שואל, שוב,

as if we had arrived for the first time,

כאילו הגענו בפעם הראשונה,

what is the relationship of the human project

מהי מערכת היחסים של הפרוייקט האנושי

to time and space?

לזמן ולמרחב?

Taking that idiom of, as it were,

לקחת את הניב הזה, כאילו היה לכאורה,

the darkness of the body transferred to architecture,

החשכה של הגוף שמועברת לארכיטקטורה,

can you use architectural space not for living

האם תוכלו להשתמש בחלל האדריכלי לא כדי לחיות

but as a metaphor,

אלא כמטאפורה,

and use its systolic, diastolic

ולהשתמש בלחץ הסיסטולי דיאסטולי שלו,

smaller and larger spaces to provide a kind of

חללים קטנים יותר וגדולים יותר, כדי לספק סוג של

firsthand somatic narrative for a journey through space,

נרטיב סומטי ממקור ראשון למסע בחלל,

light and darkness?

אור וחושך?

This is a work of some proportion and some weight

זוהי עבודה של כמה פרופורציות, וכמה משקלים

that makes the body into a city, an aggregation of cells

שהופכת את הגוף לעיר, מצבור של תאים

that are all interconnected

שכולם מקושרים הדדית

and that allow certain visual access

ואשר מאפשרים גישה חזותית מסוימת

at certain places.

במקומות מסוימים.

The last work that I just wanted to share with you

העבודה האחרונה שרציתי לשתף איתכם

is "Blind Light," which is perhaps

היא "אור עיוור," שהיא אולי

the most open work,

העבודה הפתוחה ביותר,

and in a conference of radical openness,

ובכינוס עם פתיחות רדיקלית,

I think maybe this is as radical as I get,

אני חושב שאולי זוהי הכי הרדיקלית שלי,

using light and water vapor as my materials.

באמצעות אור ואדי המים כחומרים שלי.

Here is a box

הנה תיבה

filled at one and a half atmospheres of atmospheric pressure,

מלאה ב-1 וחצי אטמוספרות של לחץ אטמוספירי,

with a cloud and with very bright light.

עם ענן ועם אור בהיר מאוד.

As you walk towards the ever-open threshold,

כשמתקרבים אל עבר המפתן שפתוח תמיד,

you disappear, both to yourselves and to others.

אתה נעלם, גם לעצמך, וגם לאחרים.

If you hold your hand out in front of you,

אם אתה מחזיק את היד לפניך

you can't see it.

אין באפשרותך לראות אותה.

If you look down, you can't see your feet.

אם תסתכל מטה, אין באפשרותך לראות את כפות רגליך.

You are now consciousness without an object,

אתה כעת תודעה ללא אובייקט,

freed from the dimensionful

משוחררות מכל אנליזה ממדית

and measured way in which life links us

ודרך למדוד שבה חיים מחברים אותנו

to the obligatory.

להכרחי.

But this is a space that is actually filled with people,

אבל זה מרחב שלמעשה מלא באנשים,

disembodied voices,

קולות מנותקי מגוף,

and out of that ambient environment,

ומחוץ לאותה סביבה אופפת,

when people come close to your own body zone,

כאשר אנשים מתקרבים לאזור הגוף שלך,

very close, they appear to you as representations.

קרוב מאד, הם מופיעים לך כרפרזנטציות.

When they appear close to the edge,

כאשר הם מופיעים קרוב לקצה,

they are representations, representations in which

הם רפרזנטציות, רפרזנטציות שבהן

the viewers have become the viewed.

הצופים הפכו להיות המוצגים.

For me, art is not about objects of high monetary exchange.

עבורי, האמנות אינה אודות אובייקטים של חילוף כספי גבוה.

It's about reasserting our firsthand experience

מדובר באישור מחדש של החוויה שלנו ממקור ראשון

in present time.

בזמן הנוכחי.

As John Cage said,

כפי שאמר ג'ון קייג',

"We are not moving towards some kind of goal.

"אנחנו לא נעים כלפי סוג כלשהו של מטרה.

We are at the goal, and it is changing with us.

אנו נמצאים במטרה, והיא משתנה איתנו.

If art has any purpose, it is to open our eyes to that fact."

אם לאמנות יש מטרה, היא לפתוח את עינינו לעובדה זו."

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)