3 ways to plan for the (very) long term | Ari Wallach

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Sigal Tifferet

So I've been "futuring," which is a term I made up --

אז אני "התעתדתי," שזה מונח שאני המצאתי --

(Laughter)

(צחוק)

about three seconds ago.

לפני בערך שלוש שניות.

I've been futuring for about 20 years,

התעתדתי בערך 20 שנה,

and when I first started, I would sit down with people,

וכשהתחלתי, הייתי יושב עם אנשים,

and say, "Hey, let's talk 10, 20 years out."

ואומר, "היי, בואו נדבר על עוד 10, 20 שנה."

And they'd say, "Great."

והם היו אומרים, "מעולה."

And I've been seeing that time horizon

וראיתי שאופק הזמן הזה

get shorter and shorter

התקצר והתקצר

and shorter,

והתקצר,

so much so that I met with a CEO two months ago

כל כך התקצר שנפגשתי עם מנכ"ל לפני חודשיים

and I said -- we started our initial conversation.

ואמרתי -- התחלנו את השיחה הראשונית שלנו.

He goes, "I love what you do. I want to talk about the next six months."

והוא אומר, "אני אוהב את מה שאתה עושה, אני רוצה לדבר על ששת החודשים הבאים."

(Laughter)

(צחוק)

We have a lot of problems that we are facing.

יש לנו הרבה בעיות שעומדות בפנינו.

These are civilizational-scale problems.

אלו בעיות בקנה מידה של ציביליזציה.

The issue though is,

אבל הבעיה היא,

we can't solve them

שאנחנו לא יכולים לפתור אותן

using the mental models that we use right now

בשימוש במודלים המחשבתיים בהם אנחנו משתמשים עכשיו

to try and solve these problems.

כדי לנסות לפתור את הבעיות האלו.

Yes, a lot of great technical work is being done,

כן, הרבה עבודה טכנית נעשית,

but there is a problem that we need to solve for a priori, before,

אבל יש בעיה שאנחנו צריכים לפתור מראש, לפני,

if we want to really move the needle on those big problems.

אם אנחנו רוצים באמת להתקדם משמעותית בבעיות הגדולות האלו.

"Short-termism."

"חשיבה לטווח קצר."

Right? There's no marches. There's no bracelets.

נכון? אין מצעדים. אין צמידים.

There's no petitions that you can sign to be against short-termism.

אין עצומות עליהן אתם יכולים לחתום כדי להיות נגד חשיבה לטווח קצר.

I tried to put one up, and no one signed.

ניסיתי להעלות אחת פעם, ואף אחד לא חתם.

It was weird.

זה היה מוזר.

(Laughter)

(צחוק)

But it prevents us from doing so much.

אבל היא מונעת מאיתנו לעשות כל כך הרבה.

Short-termism, for many reasons,

חשיבה לטווח קצר, מסיבות רבות,

has pervaded every nook and cranny of our reality.

נכנסה לכל מקום במציאות שלנו.

I just want you to take a second

רק רציתי שתקחו שניה

and just think about an issue that you're thinking, working on.

ותחשבו על הנושאים שאתם חושבים, עובדים עליהם.

It could be personal, it could be at work

זה יכול להיות אישי, זה יכול להיות בעבודה

or it could be move-the-needle world stuff,

או שזה יכול להיות משהו משמעותי ברמה העולמית,

and think about how far out you tend to think

וחשבו עד כמה רחוק אתם נוטים לחשוב

about the solution set for that.

בנוגע למציאת פתרון לזה.

Because short-termism prevents the CEO

כי מחשבה לטווח קצר מונעת מהמנכ"ל

from buying really expensive safety equipment.

לקנות ציוד בטיחות באמת יקר.

It'll hurt the bottom line.

זה יפגע בשורה התחתונה.

So we get the Deepwater Horizon.

אז אנחנו מקבלים מקרה כמו פיצוץ על אסדת קידוח.

Short-termism prevents teachers

מחשבה לטווח קצר מונעת ממורים

from spending quality one-on-one time with their students.

לבלות זמן איכות אחד על אחד עם התלמידים שלהם.

So right now in America,

אז עכשיו באמריקה,

a high school student drops out every 26 seconds.

תלמיד תיכון נושר כל 26 שניות.

Short-termism prevents Congress --

מחשבה לטווח קצר מונעת מהקונגרס --

sorry if there's anyone in here from Congress --

סליחה אם מישהו פה מהקונגרס --

(Laughter)

(צחוק)

or not really that sorry --

או לא באמת כל כך מצטער --

(Laughter)

(צחוק)

from putting money into a real infrastructure bill.

להשקיע כסף בחוק תשתיות אמיתי.

So what we get is the I-35W bridge collapse

אז מה שאנחנו מקבלים זה התמוטטות גשר ה-I-35

over the Mississippi a few years ago,

מעל נהר המיסיסיפי לפני כמה שנים,

13 killed.

13 נהרגו.

It wasn't always like this. We did the Panama Canal.

זה לא תמיד היה ככה. בנינו את תעלת פנמה.

We pretty much have eradicated global polio.

די השמדנו את הפוליו בעולם.

We did the transcontinental railroad, the Marshall Plan.

בנינו את מסילת הרכבת הטרנס קונטיננטלית, תוכנית מרשל.

And it's not just big, physical infrastructure problems and issues.

ואלה לא רק בעיות עם תשתיות פיזיות גדולות,

Women's suffrage, the right to vote.

המאבק לזכות ההצבעה של נשים.

But in our short-termist time,

אבל בזמן של המחשבה לטווח הקצר שלנו,

where everything seems to happen right now

שם כל דבר נראה שמתרחש עכשיו

and we can only think out past the next tweet or timeline post,

ואנחנו יכולים לחשוב רק עד לציוץ הבא או פוסט בקו הזמן,

we get hyper-reactionary.

אנחנו מגיבים יותר מדי

So what do we do?

אז מה אנחנו עושים?

We take people who are fleeing their war-torn country,

אנחנו לוקחים אנשים שבורחים מאזורים קרועי מלחמה,

and we go after them.

ואנחנו רודפים אחריהם.

We take low-level drug offenders, and we put them away for life.

אנחנו לוקחים משתמשי סמים ברמה נמוכה, ואנחנו שמים אותם בכלא לכל החיים.

And then we build McMansions without even thinking

ואז אנחנו בונים שיכוני ענק, מבלי לחשוב

about how people are going to get between them and their job.

על איך אנשים יגיעו מהם לעבודה.

It's a quick buck.

זה כסף מהיר.

Now, the reality is, for a lot of these problems,

עכשיו, המציאות היא, שלהרבה מהבעיות האלו, יש כמה תיקונים טכניים,

there are some technical fixes,

a lot of them.

הרבה מהם.

I call these technical fixes sandbag strategies.

אני קורא לתיקונים הטכניים האלה אסטרטגיות שקי חול.

So you know there's a storm coming,

אז אתם יודעים שיש סערה מתקרבת,

the levee is broken, no one's put any money into it,

הסכר נפרץ, אף אחד לא שם כסף על זה,

you surround your home with sandbags.

אתם מקיפים את הבית בשקי חול.

And guess what? It works.

ונחשו מה? זה עובד.

Storm goes away, the water level goes down,

הסערה עוברת, המים יורדים, אתם נפטרים משקי החול,

you get rid of the sandbags,

and you do this storm after storm after storm.

ויש לכם סערה אחרי סערה אחרי סערה.

And here's the insidious thing.

ופה נכנס החלק הערמומי.

A sandbag strategy

אסטרטגיית שקי חול

can get you reelected.

יכולה לגרום לכם להיבחר מחדש.

A sandbag strategy

אסטרטגיית שקי חול

can help you make your quarterly numbers.

יכולה לעזור לכם לעמוד במטרות הרבעוניות שלכם.

Now, if we want to move forward

עכשיו, אם אנחנו רוצים לנוע קדימה,

into a different future than the one we have right now,

לעתיד שונה מזה שיש לנו עכשיו,

because I don't think we've hit --

כי אני לא חושב שפגענו --

2016 is not peak civilization.

2016 היא לא שיא הציביליזציה.

(Laughter)

(צחוק)

There's some more we can do.

יש לנו לאן להתקדם.

But my argument is that unless we shift our mental models and our mental maps

אבל הטיעון שלי הוא שאם לא נשנה את דפוסי ומפות החשיבה שלנו

on how we think about the short,

העוסקים בטווח הקצר,

it's not going to happen.

זה לא עומד לקרות.

So what I've developed is something called "longpath,"

אז פיתחתי משהו שנקרא "הנתיב הארוך,"

and it's a practice.

וזו שיטה.

And longpath isn't a kind of one-and-done exercise.

והנתיב הארוך הוא לא סוג של תרגיל חד פעמי.

I'm sure everyone here at some point has done an off-site

אני בטוח שכולם פה בנקודה מסויימת היו מחוץ להתרחשות

with a lot of Post-It notes and whiteboards,

עם הרבה פתקאות פוסט איט ולוחות מחיקים,

and you do --

ואתם אומרים --

no offense to the consultants in here who do that --

בלי להעליב את היועצים פה שעושים את זה --

and you do a long-term plan,

ואתם עושים תכנון לטווח ארוך,

and then two weeks later, everyone forgets about it.

ואז שבועיים מאוחר יותר, כולם שוכחים מזה.

Right? Or a week later. If you're lucky, three months.

נכון? או שבוע מאוחר יותר. אם יש לכם מזל, שלושה חודשים.

It's a practice because it's not necessarily a thing that you do.

וזה קורה לא בהכרח בגלל משהו שאתם עושים,

It's a process where you have to revisit different ways of thinking

זה תהליך בו אתם צריכים לשקול מחדש דרכים שונות לחשיבה

for every major decision that you're working on.

לכל החלטה משמעותית שאתם עובדים עליה.

So I want to go through those three ways of thinking.

אז אני רוצה לעבור על שלוש דרכי החשיבה האלו.

So the first: transgenerational thinking.

אז הראשונה, חשיבה בין-דורית.

I love the philosophers:

אני אוהב את הפילוסופים:

Plato, Socrates, Habermas, Heidegger.

אלפטון, סוקרטס, הברמס, היידגר.

I was raised on them.

גדלתי עליהם.

But they all did one thing

אבל כולם עשו דבר אחד,

that didn't actually seem like a big deal

שלא נראה למעשה כמו עניין גדול

until I really started kind of looking into this.

עד שבאמת התחלתי לבחון את זה.

And they all took,

הם כולם לקחו,

as a unit of measure for their entire reality

כיחידת מידה לכל המציאות שלהם

of what it meant to be virtuous and good,

של מה זה אומר להיות מוסרי וטוב,

the single lifespan,

אורך חיים של אדם יחיד,

from birth to death.

מלידה עד מוות.

But here's a problem with these issues:

אבל יש בעיה עם הנושאים האלה:

they stack up on top of us,

הם נערמים עלינו,

because the only way we know how to do something good in the world

כי הדרך היחידה שאנחנו יודעים איך לעשות משהו טוב בעולם

זה אם אנחנו עושים את זה בין הלידה למוות שלנו.

is if we do it between our birth and our death.

That's what we're programmed to do.

זה מה שאנחנו מתוכנתים לעשות.

אם תסתכלו על ספרי העזרה העצמית בכל חנות ספרים,

If you go to the self-help section in any bookstore,

it's all about you.

כולם עוסקים בכם.

Which is great,

שזה מעולה,

unless you're dealing with some of these major issues.

אלא אם אתם מתמודדים עם כמה מהנושאים הגדולים.

And so with transgenerational thinking,

וכך, עם חשיבה חוצה דורות,

which is really kind of transgenerational ethics,

שהיא באמת סוג של אתיקה חוצה דורות,

you're able to expand how you think about these problems,

תוכלו להרחיב את החשיבה שלכם בנוגע לבעיות האלו,

what is your role in helping to solve them.

ומה התפקיד שלכם בפתרונן.

Now, this isn't something that just has to be done at the Security Council chamber.

עכשיו, זה לא משהו שרק צריך להיעשות במועצת הבטחון.

It's something that you can do in a very kind of personal way.

זה משהו שאתם יכולים לעשות בדרך מאוד אישית.

So every once in a while, if I'm lucky, my wife and I like to go out to dinner,

אז מדי פעם, אם יש לי מזל, אשתי ואני אוהבים לצאת לארוחת ערב,

and we have three children under the age of seven.

ויש לנו שלושה ילדים תחת גיל שבע.

So you can imagine it's a very peaceful, quiet meal.

אז אתם יכולים לדמיין שזו ארוחה רגועה ושקטה.

(Laughter)

(צחוק)

So we sit down and literally all I want to do is just eat and chill,

אז אנחנו יושבים וממש כל מה שאני רוצה זה רק לאכול ולהירגע,

and my kids have a completely and totally different idea

ולילדים שלי יש רעיון שונה לגמרי

של מה שאנחנו הולכים לעשות.

of what we're going to be doing.

And so my first idea

וכך המחשבה הראשונה העולה בדעתי

is my sandbag strategy, right?

היא אסטרטגיית שקי החול שלי, נכון?

It's to go into my pocket and take out the iPhone

להוציא את האייפון מהכיס שלי

and give them "Frozen"

ולתת להם את פרוזן

or some other bestselling game thing.

או משחק אטרקטיבי אחר.

And then I stop

ואז אני עוצר

and I have to kind of put on this transgenerational thinking cap.

ואני צריך לשים את כובע החשיבה חוצת הדורות.

I don't do this in the restaurant, because it would be bizarre,

אני לא עושה את זה במסעדה, כי זה יהיה מוזר,

but I have to --

אבל אני חייב --

I did it once, and that's how I learned it was bizarre.

עשיתי את זה פעם אחת, וכך למדתי שזה מוזר.

(Laughter)

(צחוק)

And you have to kind of think, "OK, I can do this."

ואתם צריכים לחשוב, "אוקיי, אני יכול לעשות את זה."

But what is this teaching them?

אבל מה זה מלמד אותם?

So what does it mean if I actually bring some paper

אז מה זה אומר אם נביא דפים

or engage with them in conversation?

או נפתח בשיחה איתם?

It's hard. It's not easy, and I'm making this very personal.

זה קשה. זה לא קל, ואני עושה את זה ממש אישי.

It's actually more traumatic

זה למעשה יותר טראומטי

than some of the big issues that I work on in the world --

מכמה מהנושאים הגדולים שאני עובד עליהם בעולם --

לבדר את הילדים שלי בארוחת ערב.

entertaining my kids at dinner.

But what it does is it connects them here in the present with me,

אבל מה שזה עושה, זה מחבר אותם להווה איתי,

but it also --

אבל זה גם --

and this is the crux of transgenerational thinking ethics --

וזה העניין של חשיבה אתית חוצה דורות --

it sets them up to how they're going to interact with their kids

זה מכין אותם לדרך בה הם יתקשרו עם הילדים שלהם,

and their kids and their kids.

והילדים שלהם והילדים שלהם.

Second, futures thinking.

שנית, חשיבה עתידית.

When we think about the future,

כשאנחנו חושבים על העתיד,

10, 15 years out,

בעוד 10, 15 שנה,

give me a vision of what the future is.

תנו לי חזון של מה הוא העתיד.

You don't have to give it to me, but think in your head.

אתם לא צריכים לתת לי את זה, אבל תחשבו בראש.

And what you're probably going to see

ומה שכנראה תראו

is the dominant cultural lens

זה את העדשה התרבותית הדומיננטית

that dominates our thinking about the future right now:

ששולטת בחשיבה שלנו בנוגע לעתיד ממש עכשיו:

technology.

טכנולוגיה.

So when we think about the problems,

אז כשאנחנו חושבים על הבעיות,

we always put it through a technological lens,

אנחנו תמיד מעבירים אותן דרך עדשה טכנולוגית,

a tech-centric, a techno-utopia, and there's nothing wrong with that,

ממוקדת טכנולוגית, אוטופיה טכנולוגית, ואין שום דבר רע בזה,

but it's something that we have to really think deeply about

אבל זה משהו שאנחנו צריכים באמת לחשוב לעומק עליו,

if we're going to move on these major issues,

אם רוצים להתקדם בנושאים החשובים האלה,

because it wasn't always like this. Right?

כי זה לא תמיד היה ככה. נכון?

The ancients had their way of thinking

אנשים בעבר הרחוק חשבו

about what the future was.

על איך ייראה העתיד.

The Church definitely had their idea of what the future could be,

לכנסיה בהחלט היה רעיון על איך ייראה העתיד.

and you could actually pay your way into that future. Right?

ואפשר לשלם כדי להיכנס לעתיד הזה. נכון?

And luckily for humanity,

ולמזלה של האנושות,

we got the scientific revolution.

עברנו את המהפכה המדעית.

From there, we got the technology,

משם, קיבלנו את הטכנולוגיה,

but what has happened --

אבל מה שקרה --

And by the way, this is not a critique.

ודרך אגב, זו לא ביקורת.

I love technology.

אני אוהב טכנולוגיה.

Everything in my house talks back to me,

כל הדברים בבית שלי מדברים אלי,

from my children to my speakers to everything.

מהילדים שלי לרמקולים שלי להכל.

(Laughter)

(צחוק)

But we've abdicated the future from the high priests in Rome

אבל העברנו את הסמכות על העתיד שלנו מהכוהן הגדול שלנו ברומא

to the high priests of Silicon Valley.

לכוהן הגדול בעמק הסיליקון.

So when we think, well, how are we going to deal with climate

אז כשאנחנו חושבים איך נתמודד עם האקלים

or with poverty or homelessness,

או עם העוני או ההומלסים,

our first reaction is to think about it through a technology lens.

התגובה הראשונה שלנו היא לחשוב על זה דרך עדשה טכנולוגית.

And look, I'm not advocating that we go to this guy.

ואני לא טוען שנלך לאדם הזה.

I love Joel, don't get me wrong,

אני אוהב את ג'ואל, אל תטעו,

but I'm not saying we go to Joel.

אבל אני לא אומר שנלך לג'ואל.

What I'm saying is we have to rethink

אני אומר שאנחנו צריכים לחשוב מחדש

our base assumption about only looking at the future in one way,

על הנחות הבסיס שלנו בנוגע להסתכלות על העתיד רק בדרך אחת,

only looking at it through the dominant lens.

להביט עליו רק דרך העדשה הדומיננטית.

Because our problems are so big and so vast

כי הבעיות שלנו הן כל כך גדולות ורחבות,

that we need to open ourselves up.

שאנחנו צריכים לפתוח את עצמנו.

So that's why I do everything in my power not to talk about the future.

לכן אני עושה כל שבכוחי לא לדבר על העתיד.

I talk about futures.

אני מדבר על עתידים.

It opens the conversation again.

זה פותח את השיח חזרה.

So when you're sitting and thinking

אז כשאתם יושבים וחושבים

about how do we move forward on this major issue --

על איך אנחנו נעים קדימה בבעיה החשובה הזו --

it could be at home,

זה יכול להיות בבית,

it could be at work,

זה יכול להיות בעבודה,

it could be again on the global stage --

זה יכול להיות שוב בבמה הגלובלית --

don't cut yourself off from thinking about something beyond technology as a fix

אל תמנעו מעצמכם לחשוב על משהו מעבר לטכנולוגיה כתיקון,

because we're more concerned about technological evolution right now

כי כיום אנחנו מודאגים יותר מההתפתחות הטכנולוגית,

than we are about moral evolution.

מאשר מההתפתחות המוסרית.

And unless we fix for that,

ואם לא נתקן את זה,

we're not going to be able to get out of short-termism

לא נצליח לצאת מחשיבה לטווח קצר

and get to where we want to be.

ולהגיע למקום אליו אנחנו רוצים להגיע.

The final, telos thinking. This comes from the Greek root.

ואחרונה, המטרה הסופית. זה מגיע ממקור יווני.

Ultimate aim and ultimate purpose.

הכיוון האולטימטיבי והמטרה האולטימטיבית.

And it's really asking one question:

וזה אומר לשאול שאלה אחת:

to what end?

לאיזו מטרה?

When was the last time you asked yourself: To what end?

מתי בפעם האחרונה שאלתם את עצמכם: לאיזו מטרה?

And when you asked yourself that, how far out did you go?

וכששאלתם את עצמכם את זה, כמה רחוק הגעתם?

Because long isn't long enough anymore.

כי ארוך כבר אינו מספיק ארוך.

Three, five years doesn't cut it.

שלוש, חמש שנים לא מספיקות.

It's 30, 40, 50, 100 years.

אלא 30, 40, 50, 100 שנה.

In Homer's epic, "The Odyssey,"

באפוס של הומרוס, "האודיסיאה,"

Odysseus had the answer to his "what end."

אודיסאוס היה צריך לענות לעצמו: "לאיזו מטרה."

It was Ithaca.

זו היתה איתקה.

It was this bold vision of what he wanted --

זה היה החזון הנועז של מה הוא רצה --

to return to Penelope.

לחזור לפנלופה.

And I can tell you, because of the work that I'm doing,

ואני יכול להגיד לכם, בגלל העבודה שאני עושה,

but also you know it intuitively -- we have lost our Ithaca.

אבל אתם יודעים את זה גם בליבכם -- איבדנו את איתקה.

We have lost our "to what end," so we stay on this hamster wheel.

איבדנו את "מה המטרה" שלנו, אז אנחנו נשארים על גלגל האוגרים.

And yes, we're trying to solve these problems,

וכן, אנחנו מנסים לפתור את הבעיות האלו,

but what comes after we solve the problem?

אבל מה מגיע אחרי שאנחנו פותרים את הבעיות?

And unless you define what comes after, people aren't going to move.

ואם לא תגדירו מה מגיע אחרי, אנשים לא יזוזו.

The businesses -- this isn't just about business --

העסקים -- זה לא נוגע רק לעסקים --

but the businesses that do consistently, who break out of short-termism

אבל העסקים שיוצאים בעקביות מהחשיבה קצרת הטווח

not surprisingly are family-run businesses.

לא במפתיע, הם עסקים משפחתיים.

They're transgenerational. They're telos. They think about the futures.

הם חוצי דורות. הם תלוס. הם חושבים על העתידים.

And this is an ad for Patek Philippe. They're 175 years old,

וזו פרסומת לפטק פיליפ. הם בני 175 שנה,

and what's amazing is that they literally embody

ומה שמדהים זה שהם ממש מגלמים

this kind of longpathian sense in their brand,

חשיבה לטווח ארוך כזו במותג שלהם,

because, by the way, you never actually own a Patek Philippe,

ודרך אגב, אתם אף פעם לא הבעלים של פטק פיליפ,

and I definitely won't --

ואני ממש לא --

(Laughter)

(צחוק)

unless somebody wants to just throw 25,000 dollars on the stage.

אלא אם מישהו רוצה לזרוק 25,000 דולר על הבמה.

You merely look after it for the next generation.

אתם רק שומרים עליו לדור הבא.

So it's important that we remember,

אז זה חשוב שתזכרו,

the future, we treat it like a noun.

העתיד, אנחנו מתייחסים אליו כשם עצם.

It's not. It's a verb.

זה לא, זה פועל.

It requires action.

הוא דורש פעולה.

It requires us to push into it.

זה דורש מאיתנו להידחף לתוכו.

It's not this thing that washes over us.

זה לא משהו ששוטף אותנו.

It's something that we actually have total control over.

זה משהו שיש לנו שליטה מלאה עליו.

But in a short-term society, we end up feeling like we don't.

אבל בחברת הטווח הקצר, אנחנו מרגישים כאילו אין לנו.

We feel like we're trapped.

אנחנו מרגישים לכודים.

We can push through that.

אנחנו יכולים להתנגד לזה.

Now I'm getting more comfortable

עכשיו יותר נוח לי

in the fact that at some point

עם העובדה שבנקודה מסויימת

in the inevitable future,

בעתיד הבלתי נמנע,

I will die.

אני אמות.

But because of these new ways of thinking and doing,

אבל בגלל כל הדרכים האלו של חשיבה ועשייה,

both in the outside world and also with my family at home,

גם בעולם החיצוני וגם במשפחה שלי בבית,

and what I'm leaving my kids, I get more comfortable in that fact.

ומה שאני משאיר לילדים שלי, יותר נוח לי עם העובדה הזו.

And it's something that a lot of us are really uncomfortable with,

וזה משהו שלרבים מאיתנו באמת לא נוח איתו,

but I'm telling you,

אבל אני אומר לכם,

think it through.

חשבו על זה.

Apply this type of thinking and you can push yourself past

יישמו סוג זה של חשיבה ותוכלו לדחוף את עצמכם

what's inevitably very, very uncomfortable.

מעבר לאי הנוחות הבלתי נמנעת.

And it all begins really with yourself asking this question:

וכל זה מתחיל כשתשאלו את עצמכם:

What is your longpath?

מה המסלול לטווח ארוך שלכם?

But I ask you, when you ask yourself that

אבל אני שואל אתכם, כשאתם שואלים את עצמכם את זה

now or tonight or behind a steering wheel

עכשיו, או הלילה, או מאחורי ההגה,

or in the boardroom or the situation room:

או בחדר הישיבות או בחדר המצב:

push past the longpath,

עברו מעבר לטווח הארוך,

quick, oh, what's my longpath the next three years or five years?

"מה התוכנית לטווח ארוך שלי בשלוש או חמש שנים הבאות?"

Try and push past your own life if you can

נסו לעבור מעבר לחיים של עצמכם, אם תוכלו,

because it makes you do things a little bit bigger

כי זה גורם לכם לעשות דברים קצת יותר בגדול

than you thought were possible.

משחשבתם שאפשר.

Yes, we have huge, huge problems out there.

כן, יש לנו בעיות ממש עצומות.

With this process, with this thinking,

עם התהליך הזה, עם החשיבה הזו,

I think we can make a difference.

אני חושב שאנחנו יכולים ליצור שינוי.

I think you can make a difference,

אני חושב שאתם יכולים ליצור שינוי,

and I believe in you guys.

ואני מאמין בכם.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)