How I help free innocent people from prison | Ronald Sullivan

מתרגם: Tatiana Derbin מבקר: Ido Dekkers

So, imagine that you take a 19-hour, very long drive

דמיינו שיצאתם לנסיעה ארוכה מאוד, של 19 שעות,

to Disney World,

לדיסניוורלד,

with two kids in the back seat.

עם שני ילדים במושב האחורי.

And 15 minutes into this 19-hour trip,

וב-15 הדקות הראשונות לנסיעה זו של 19 שעות,

the immutable laws of nature dictate

חוקי הברזל של הטבע קובעים

that you get the question:

שתשמעו את השאלה:

"Are we there yet?"

"הגענו כבר?"

(Laughter)

(צחוק)

So you answer this question a hundred more times, easily,

אז אתם עונים על השאלה כמה מאות פעמים, ברוגע,

in the negative,

בשלילה,

but you finally arrive.

אך לבסוף אתם מגיעים.

You have a wonderful, wonderful, wonderful trip.

אתם נהנים בטיול הנפלא, נפלא, נפלא הזה.

You drive 19 long hours back home.

אתם נוסעים 19 שעות ארוכות הביתה.

And when you get there,

וכשאתם מגיעים,

the police are waiting on you.

מחכים לכם השוטרים.

They accuse you of committing a crime

הם מאשימים אתכם בביצוע פשע

that occurred while you were away in Florida.

שהתרחש בזמן שהייתם בפלורידה.

You tell anybody and everybody who will listen,

אתם אומרים לכל מי שמוכן לשמוע,

"I didn't do it!

"לא עשיתי זאת!

I couldn't have done it!

"לא יכולתי לעשות זאת!

I was hanging out with Mickey and Minnie and my kids!"

"ביליתי עם מיקי ומיני ועם הילדים שלי!"

But no one believes you.

אך אף אחד לא מאמין לכם.

Ultimately, you're arrested,

לבסוף, אתם נעצרים,

you're tried,

נשפטים,

you're convicted

מורשעים,

and you are sentenced.

ומקבלים את גזר הדין.

And you spend 25 years in jail,

ואתם מעבירים 25 שנים בכלא,

until someone comes along and proves --

עד שמגיע מישהו אחד ומוכיח --

has the evidence to prove --

שיש בידו ראייה המוכיחה --

that you actually were in Florida

שלמעשה הייתם בפלורידה

when this crime was committed.

בזמן שהתרחש הפשע המדובר.

So.

ובכן.

So, I'm a Harvard Law professor,

אני פרופסור למשפטים בהרווארד,

and the last several years, I have worked on

ואת השנים האחרונות העברתי

winning the release of innocent people

בלשחרר אנשים חפים מפשע

who've been wrongfully convicted --

שהורשעו בהרשעות שווא --

people like Jonathan Fleming,

אנשים כמו ג'ונתן פלמינג,

who spent 24 years, eight months in jail

שהעביר 24 שנים ו-8 חודשים בכלא

for a murder that was committed in Brooklyn, New York,

על רצח שבוצע בברוקלין, ניו-יורק,

while he was in Disney World

בזמן שהיה בדיסניוורלד

with his kids.

עם הילדים שלו.

How do we know this?

איך אנחנו יודעים על כך?

Because when he was arrested,

כי כאשר הוא נעצר,

among his property in his back pocket

בתוך הרכוש שהיה בכיסו האחורי

was a receipt --

נמצאה קבלה --

time-stamped receipt

קבלה עם חותם זמן,

that showed that he was in Disney World.

שהראתה שהוא היה בדיסניוורלד.

That receipt was put in the police file,

הקבלה הוכנסה אל תיק המשטרה,

a copy of it was put in the prosecutor's file,

העתק שלה הוכנס אל התיק של התובע,

and they never gave it to his public defender.

והיא מעולם לא הועברה אל סנגורו הציבורי.

In fact, nobody even knew it was there.

למעשה, אף אחד לא ידע שהיא שם.

It just sat there for 20-some-odd years.

היא פשוט שכבה שם 20 ומשהו שנים.

My team looked through the file, and we found it,

הצוות שלי עבר על התיק, ומצאנו אותה,

did the rest of the investigation,

סיימנו את שלבי החקירה,

and figured out someone else committed the crime.

וגילינו שמישהו אחר ביצע את הפשע.

Mr. Fleming was in Disney World,

מר פלמינג היה בדיסניוורלד,

and he is now released.

ועכשיו הוא משוחרר.

Let me give you a little bit of context.

אני רוצה להוסיף לכם הקשר.

So about three years ago, I got a call from the Brooklyn District Attorney.

לפני כ-3 שנים, התקשר אליי התובע המחוזי של ברוקלין.

He asked whether I'd be interested in designing a program

הוא שאל אותי אם אני מעוניין לגבש פרוייקט

called a "conviction review unit."

בשם "יחידת בקרה על הרשעות".

So I said yes.

עניתי בחיוב.

A conviction review unit is essentially a unit in a prosecutor's office

יחידת בקרה על הרשעות היא יחידה במשרדי התובע

where prosecutors look at their past cases

שבה הפרקליטים עוברים על תיקים קודמים שלהם

to determine whether or not they made mistakes.

כדי לקבוע אם עשו בהם טעות או לא.

Over the course of the first year,

במהלך השנה הראשונה,

we found about 13 wrongful convictions,

גילינו כ-13 הרשעות שווא,

people having been in jail for decades,

אנשים שהיו בכלא עשרות שנים,

and we released all of them.

והוצאנו את כולם לחופשי.

It was the most in New York history.

מספר שיא בהיסטוריה של ניו-יורק.

The program is still going on,

הפרוייקט עדיין פעיל,

and they're up to 21 releases now --

וכעת מספר המשוחררים הוא 21 --

21 people who spent significant time behind bars.

21 אנשים שהעבירו זמן ניכר מאחורי הסורגים.

So let me tell you about a couple other of the men and women

הרשו לי לספר לכם על כמה גברים ונשים נוספים

that I interacted with in the course of this program.

שאיתם באתי במגע במהלך הפרוייקט.

One name is Roger Logan.

אחד בשם רוג'ר לוגן.

Mr. Logan had been in jail 17 years

מר לוגן היה בכלא 17 שנים

and wrote me a letter.

וכתב לי מכתב.

It was a simple letter; it basically said,

היה זה מכתב פשוט, שבעקרון אמר,

"Professor Sullivan, I'm innocent. I've been framed.

"פרופסור סאליבן, אני חף מפשע. הפלילו אותי.

Can you look at my case?"

"תוכל לבדוק את המקרה שלי?"

At first blush, the case seemed like it was open and shut,

במבט ראשון התיק נראה די חד וחלק,

but my research had shown

אך מחקרי הראה

that single-witness identification cases

שמקרי זיהוי פלילי עם עד יחיד

are prone to error.

נוטים להכיל טעויות.

It doesn't mean he was innocent,

זה לא אומר שהוא חף מפשע,

it just means we ought to look a little bit closer at those cases.

זה רק אומר שכדאי לבדוק טוב יותר את המקרים האלה.

So we did.

וכך עשינו.

And the facts were relatively simple.

והעובדות היו פשוטות למדי.

The eyewitness said she heard a shot,

עדת הראיה אמרה ששמעה יריה,

and she ran to the next building and turned around and looked,

שהיא רצה אל הבניין הקרוב, הסתובבה והביטה לאחור,

and there was Mr. Logan.

וראתה את מר לוגן.

And he was tried and convicted and in jail for 17-some-odd years.

הוא נשפט והורשע והיה בכלא 17 שנים.

But it was a single-witness case, so we took a look at it.

אך היה זה מקרה של עד יחיד, לכן החלטנו לבדוק.

I sent some people to the scene, and there was an inconsistency.

שלחתי מספר אנשים למקום, וגילינו חוסר עקביות מסוים.

And to put it politely:

אם לנסח זאת בצורה יפה:

Usain Bolt couldn't have run from where she said she was

יוסיין בולט לא היה מצליח לרוץ מהמקום שלדבריה הייתה בו

to the other spot.

אל המקום האחר.

Right?

כן?

So we knew that wasn't true.

אז ידענו שאין אמת בדבר.

So it still didn't mean that he didn't do it,

זה עדיין לא אומר שהוא לא ביצע את הפשע,

but we knew something was maybe fishy about this witness.

אך ידענו שמשהו היה לא כשורה עם העדה הזאת.

So we looked through the file,

אז עברנו על התיק,

a piece of paper in the file had a number on it.

ובתיק הייתה פיסת נייר עם מספר עליה.

The number indicated that this witness had a record.

המספר הצביע על כך שלעדה היה רישום פלילי.

We went back through 20 years of non-digitized papers

עברנו על 20 שנים של ניירת לא ממוחשבת,

to figure out what this record was about,

כדי להבין מה הוא הרישום הזה,

and it turned out -- it turned out --

והתברר -- התברר --

the eyewitness was in jail

שהעדה הייתה בכלא

when she said she saw what she saw.

בזמן שלדבריה היא ראתה את מה שראתה.

The man spent 17 years behind bars.

האיש העביר 17 שנים מאחורי הסורגים.

The last one is a case about two boys,

המקרה האחרון הוא על שני בחורים,

Willie Stuckey, David McCallum.

וילי סטאקי, דייוויד מקאלום.

They were arrested at 15,

הם נעצרו בגיל 15,

and their conviction was vacated 29 years later.

והרשעתם בוטלה כעבור 29 שנים.

Now this was a case,

המקרה הזה היה,

once again -- first blush, it looked open and shut.

שוב פעם -- במבט ראשון, הוא נראה חד וחלק.

They had confessed.

הם הודו באשמה.

But my research showed that juvenile confessions

אך מחקרי הראה שהודאות באשמה של קטינים

without a parent present

ללא נוכחות הורה

are prone to error.

נוטות להכיל טעויות.

The DNA cases proved this several times.

מקרים עם בדיקות דנ"א הוכיחו זאת מספר פעמים.

So we took a close look.

אז עשינו בדיקה טובה.

We looked at the confession,

בדקנו את ההודאה,

and it turned out,

והתברר,

there was something in the confession

שבהודאה זו היה משהו

that those boys could not have known.

שבזמנו הבחורים לא יכלו לדעת.

The only people who knew it were police and prosecutors.

היחידים שידעו על כך היו המשטרה והקטגורים.

We knew what really happened;

ידענו מה באמת קרה.

someone told them to say this.

מישהו אמר להם להגיד את זה.

We don't exactly know who,

אנחנו לא יודעים מי זה,

which person did,

מי עשה זאת,

but any rate, the confession was coerced,

אך בכל אופן, זו הייתה הודאה שנגבתה בכפייה,

we determined.

כך קבענו.

We then went back and did forensics

אז צעדנו אחורה וביצענו זיהוי פלילי

and did a fulsome investigation

וערכנו חקירה מקיפה

and found that two other,

וגילינו שזוג אחר,

much older, different heights, different hairstyle,

מבוגר יותר, בגובה אחר, בתסרוקות אחרות,

two other people committed the crime,

שני אנשים אחרים ביצעו את הפשע,

not these two boys.

לא שני הבחורים האלה.

I actually went to court that day,

ביום הזה הלכתי לבית המשפט,

for what's called a "vacatur hearing,"

בשביל מה שנקרא "שימוע הביטול",

where the conviction is thrown out.

שבו פוסקים לביטול ההרשעה.

I went to court; I wanted to see

הלכתי לבית המשפט, רציתי לראות

Mr. McCallum walk out of there.

את מר מקאלום יוצא משם.

So I went to court,

אז הלכתי לבית המשפט,

and the judge said something that judges say all the time,

והשופט אמר משהו שהשופטים תמיד אומרים,

but this took on a really special meaning.

אך הפעם זה קיבל משמעות מיוחדת.

He looked up after the arguments and said,

לאחר הטיעונים הוא הרים את מבטו ואמר,

"Mr. McCallum,"

"מר מקאלום,"

he said five beautiful words:

הוא אמר חמש מילים יפות:

"You are free to go."

"מר מקאלום, אתה חופשי ללכת."

Can you imagine?

אתם מתארים לעצמכם?

After just about 30 years:

כעבור כמעט 30 שנים:

"You are free to go."

"אתה חופשי ללכת."

And he walked out of that courtroom.

והוא יצא מאולם בית המשפט הזה.

Unfortunately, his codefendant, Mr. Stuckey,

למרבה הצער, שותפו להרשעה, מר סטאקי,

didn't get the benefit of that.

לא זכה לשמוע את המילים.

You see, Mr. Stuckey died in prison

האמת היא, שמר סטאקי נפטר בכלא

at 34 years old,

בגיל 34,

and his mother sat at counsel table in his place.

ואמו ישבה ליד השולחן במקומו.

I'll never forget this the rest of my life.

אזכור זאת כל חיי.

She just rocked at the table, saying,

היא פשוט התנדנדה לה ואמרה,

"I knew my baby didn't do this.

"ידעתי שהילד שלי לא עשה זאת.

I knew my baby didn't do this."

"ידעתי שהילד שלי לא עשה זאת."

And her baby didn't do this.

והילד שלה לא עשה זאת.

Two other guys did it.

שני בחורים אחרים עשו זאת.

If there's anything that we've learned, anything that I've learned,

אם יש דבר אחד שלמדנו, דבר אחד שאני למדתי,

with this conviction integrity work,

במהלך המאמצים לתיקון הרשעות,

it's that justice doesn't happen.

הוא שהצדק לא קורה.

People make justice happen.

אנשים גורמים לצדק לקרות.

Justice is not a thing that just descends from above

צדק הוא לא משהו שיורד אלינו ממעל

and makes everything right.

ומסדיר את הכול.

If it did, Mr. Stuckey wouldn't have died in prison.

אילו כך היה, מר סטאקי לא היה מת בכלא.

Justice is something

צדק הוא משהו

that people of goodwill make happen.

שאנשים בעלי רצון טוב מחוללים.

Justice is a decision.

צדק הוא החלטה.

Justice is a decision.

צדק הוא החלטה.

We make justice happen.

אנחנו גורמים לצדק לקרות.

You know, the scary thing is,

אתם יודעים, הדבר המפחיד הוא,

in each of these three cases I described,

שבכל אחד משלושת המקרים שתארתי,

it would have only taken just an extra minute --

הייתה נדרשת רק דקה אחת נוספת --

an extra minute --

עוד דקה אחת --

for someone to look through the file

כדי שמישהו יסתכל אל תוך התיק

and find this receipt.

וימצא את הקבלה.

Just one -- to look through the file, find the receipt,

רק אחת -- לעבור על התיק, למצוא את הקבלה,

give it to the public defender.

ולהעביר אותה אל הסנגור.

It would have taken someone just a minute

הייתה נדרשת למישהו דקה אחת

to look at the video confession and say, "That cannot be."

כדי לצפות בסרטון ההודאה ולומר, "זה לא יכול להיות."

Just a minute.

רק דקה.

And perhaps Mr. Stuckey would be alive today.

ואולי מר סטאקי היה היום בחיים.

It reminds me of one of my favorite poems.

זה מזכיר לי את אחד השירים האהובים עליי.

It's a poem that Benjamin Elijah Mays would always recite,

שיר שבנג'מין אלייג'ה מייס תמיד דקלם,

and he called it "God's Minute."

והוא נקרא "דקה של אלוהים".

And it goes something like this:

והשיר הולך ככה:

"I have only just a minute,

"ברשותי יש רק דקה,

only 60 seconds in it,

"רק 60 שניות יש בה,

forced upon me, can't refuse it,

"נכפתה, אין לסרבה,

didn't seek it, didn't choose it.

"לא חיפשתי, לא בחרתי בה,

But it's up to me to use it.

"אך לנצלה - שלי היא הבחירה.

I must suffer if I lose it, give account if I abuse it.

"חייב לסבול אם אאבדה, ולענות אם אעשה בה רע,

Just a tiny little minute,

"רק דקה אחת קטנה,

but eternity is in it."

"אך כל הנצח בתוכה."

If I were to charge

אם היה עליי להפציר

each and every one of us,

בכל אחד ואחד מאתנו,

I would want to say something like,

הייתי אומר משהו כמו

"Every day,

"כל יום,

every day,

"כל יום,

take just one extra minute

"קחו דקה אחת נוספת

and do some justice.

"ותעשו קצת צדק."

You don't have to --

לא חייבים --

I mean, some people spend their careers and their lives,

הרי ישנם אנשים שמקדישים את חייהם ואת הקריירה שלהם,

like public defenders,

כמו סנגורים ציבוריים,

doing justice every day.

שעושים צדק כל יום.

But in your professional lives, whatever you do,

אך בחייכם המקצועיים, לא משנה מה עיסוקכם,

take time out

קחו פסק זמן

to just

כדי פשוט

do some justice.

לעשות קצת צדק.

Make a colleague feel better.

תעודדו את הקולגה שלכם.

If you hear something that's sexist,

אם שמעתם אמירה סקסיסטית,

don't laugh, speak up.

אל תצחקו, הביעו התנגדות.

If someone is down, lift them up,

אם מישהו מתדרדר, תעזרו לו להתרומם,

one extra minute each day,

דקה אחת נוספת בכל יום,

and it'll be a great, great place.

והעולם יהפוך למקום נהדר.

I want to show you something.

אני רוצה להראות לכם משהו.

Now, above me is a picture

התמונה שמעליי מראה

of David McCallum.

את דייוויד מקאלום.

This is the day he was released from prison.

זהו היום שבו השתחרר מהכלא.

After 30 years, he got to hug a niece

לאחר 30 שנים, הוא זכה לחבק את אחייניתו

he had never been able to touch before.

שעד אז לא יכל אפילו לגעת בה.

And I asked him then,

שאלתי אותו אז,

I said, "What's the first thing you want to do?"

אמרתי, "מהו הדבר הראשון שתרצה לעשות?"

And he said, "I just want to walk on the sidewalk

והוא ענה, "אני רק רוצה לצעוד על מדרכה

without anybody telling me where to go."

"בלי שמישהו יגיד לי לאן ללכת."

Wasn't bitter,

שום מרמור,

just wanted to walk on the sidewalk.

רק הרצון לצעוד על מדרכה.

I spoke to Mr. McCallum about two weeks ago.

דיברתי עם מר מקאלום לפני שבועיים.

I went to New York.

נסעתי לניו-יורק.

It was on the two-year anniversary

עברו בדיוק שנתיים

of his release.

מאז שחרורו.

And we talked,

ודיברנו,

we laughed, we hugged, we cried.

צחקנו, התחבקנו, בכינו.

And he's doing quite well.

ומצבו בסדר גמור.

And one of the things he said when we met with him

אחד הדברים שאמר לי כשנפגשנו איתו,

is that he now has dedicated his life

שעכשיו הוא מקדיש את חייו

and his career

ואת הקריירה שלו כדי

to ensuring that nobody else is locked up unjustly.

לוודא שאף אחד לא יאסר יותר שלא בצדק.

Justice, my friends,

חברים שלי, צדק -

is a decision.

הוא החלטה.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות)