A Parkland teacher's homework for us all | Diane Wolk-Rogers

תרגום: yael ring עריכה: Ido Dekkers

I teach history

אני מלמדת היסטוריה

at Marjory Stoneman Douglas High School.

בבית הספר התיכון ע"ש מרג'ורי סטונמן דגלאס.

On February 14, 2018,

ב14 בפברואר 2018

my school experienced one of the worst mass school shootings in American history.

בית הספר שלי חווה את אחד מאירועי הטבח בבית הספר הקשים ביותר בהיסטוריה האמריקאית.

People want to know what we saw,

אנשים רוצים לדעת מה ראינו,

what I felt.

מה הרגשתי.

I don't remember everything,

אני לא זוכרת הכל,

but I do remember I went into crisis mode,

אבל אני כן זוכרת שנכנסתי למצב של משבר,

mother mode.

מצב אמא.

There was no emotion.

אין שום רגש.

I lined up the kids,

סידרתי את הילדים בשורה,

I held up a sign so they could follow me through the hall,

החזקתי שלט כדי שיוכלו ללכת אחרי במסדרון,

just like a fire drill.

בדיוק כמו בתרגיל כיבוי אש.

I heard shots from one direction.

שמעתי יריות מכיוון אחד.

Luckily, we were already moving in the opposite direction.

למרבה המזל, אנחנו כבר היינו בכיוון ההפוך.

We made it outside.

הצלחנו לצאת החוצה.

We made it to safety.

הצלחנו להגיע למקום בטוח.

I called my mother.

התקשרתי לאמא שלי.

"I'm OK."

"אני בסדר".

I called my husband.

התקשרתי לבעלי,

"I'm OK."

"אני בסדר".

Then my daughter called, my voice cracked, and I knew I had to pull myself together.

ואז הבת שלי התקשרה, הקול שלי נסדק, וידעתי שאני חייבת להתעשת.

I sat alone in my thoughts,

ישבתי לבד עם המחשבות שלי,

worried about my colleagues and students.

בדאגה לעמיתים ולתלמידים שלי.

We sat there, only understanding that somehow, Valentine's Day --

ישבנו שם, ורק הבנו שאיכשהו, יום האהבה --

We sat there, only understanding that somehow, Valentine's Day

ישבנו שם, ורק הבנו שאיכשהו, יום האהבה

had ended up with our babies dead,

הסתיים כשהילדים שלנו מתים,

and we didn't know what to do next.

ולא ידענו מה לעשות הלאה.

It's been two months,

עברו כבר חודשיים,

and every day I still hear the echoes of the "pop, pop" sound of the gunfire.

ובכל יום אני עדיין שומעת את ההדים של צליל ה"פופ, פופ" של כלי הירי.

I remember the fearful faces of my students

אני זוכרת את הפרצופים המפוחדים של התלמידים שלי

when we knew it wasn't a drill.

כשידענו שזהו אינו תרגיל.

Still, there's no constant emotion,

ועדיין, אין איזשהו רגש קבוע,

except for flashes of pain, grief and anger

למעט הבזקים של כאב, אבל וכעס

triggered by the news,

שעולים בעקבות משדרי חדשות,

or an insensitive comment,

או הערה חסרת רגישות,

or just silence.

או פשוט השקט.

Marjory Stoneman Douglas High School lost 17 precious lives

בית הספר התיכון ע"ש מרג'ורי סטונמן דגלאס איבד 17 חיים יקרים

on that horrible day.

באותו יום נורא.

After, students asked us, the adults

אחר כך, תלמידים שאלו אותנו, המבוגרים

the hardest question:

את השאלה הקשה ביותר:

How can we stop the senseless violence?

איך נוכל לעצור את האלימות חסרת ההיגיון?

This was the most difficult question I've been asked.

זאת היתה השאלה הקשה ביותר שנשאלתי.

But it was not the first time I've been humbled by a student's question.

אבל זאת לא הפעם הראשונה בה חשתי ענווה לאור שאלה של תלמיד.

I've been teaching in the public schools for 33 years,

אני מלמדת בבתי ספר ציבוריים כבר 33 שנים,

so I know you have to admit what you don't know

אז אני יודעת שצריך להודות במה שאתה לא יודע

before you can share what you do know.

לפני שתוכל לשתף במה שאתה כן יודע.

In fact, there's a method to being an engaged student,

למעשה, ישנה שיטה כדי להיות תלמיד,

teacher, citizen.

מורה, אזרח מעורב.

First, listen closely to the person asking you a question.

ראשית, עליך להקשיב בקפידה לאדם ששואל אותך שאלה.

Second, admit your vulnerability. Admit what you don't know.

שנית, עליך להודות בנקודות החולשה שלך. להודות במה שאתה לא יודע.

Third, do your homework.

שלוש, בצע את שיעורי הבית שלך.

Fourth, humbly share your knowledge.

ארבע, שתף את הידע שלך בענווה.

I know all about this process.

אני מכירה את התהליך היטב.

My students ask really thoughtful questions all the time.

התלמידים שלי שואלים שאלות ממש מעמיקות כל הזמן.

They're eager to learn,

הם להוטים ללמוד,

and sometimes they're eager to prove their smarts.

ולפעמים הם להוטים להוכיח שהם חכמים.

And believe me, they know when I have no idea of the answer,

ותאמינו לי, הם יודעים מתי אין לי מושג מהי התשובה,

so in those instances, I say to them,

אז באותם זמנים, אני אומרת להם,

"That's a great question. Let me research that and get back to you."

"זאת שאלה מעולה. תנו לי לחקור את זה ולחזור אליכם".

So when my students asked,

אז כשהתלמידים שלי שאלו,

"How do we stop this senseless violence?"

"איך נוכל לעצור את האלימות חסרת ההיגיון הזו?"

I listened,

אני הקשבתי,

and then I admitted,

ואז הודיתי,

"I don't know."

"אני לא יודעת".

And like I always do when I don't know the answer to one of my questions,

וכמו שאני תמיד עושה כשאני לא יודעת את התשובה לאחת מהשאלות שלי,

I began doing my homework.

התחלתי לעשות את שיעורי הבית שלי.

And as a history teacher,

וכמורה להיסטוריה,

I knew I needed to start with the Second Amendment and the NRA.

ידעתי שאני צריכה להתחיל בתיקון השני לחוקה ובאיגוד הרובאים הלאומי (ה-NRA).

In case it's been a while since you've been sitting in a history class,

במקרה ועבר זמן מאז שישבתם בשיעור היסטוריה,

here is what the Second Amendment

הנה מה שהתיקון השני

actually says:

באמת אומר:

"A well regulated Militia,

"מאחר ומיליציה מוסדרת היטב,

being necessary to the security of a free State,

נחוצה לביטחון מדינה חופשית,

the right of the people to keep and bear arms,

זכותם של האנשים להחזיק ולהשתמש בנשק,

shall not be infringed."

לא תופר".

Meaning, the federal government could not infringe on the rights of citizens

כלומר, הממשלה הפדרלית לא יכלה להפר את זכותם של האזרחים

to participate in well-regulated militias.

להשתתף במליציות מוסדרות היטב.

The Second Amendment was ratified 226 years ago.

התיקון השני תוקן לפני 226 שנים.

It was written in a time before the federal government's armed forces

הוא נכתב בתקופה שלפני הכוחות המזוינים של הממשלה הפדרלית

were among the most powerful in the world

היו בין הכוחות החזקים ביותר בעולם

and when state militias were viewed as necessary to protect the states.

וכשמליציות מדיניות נחשבו להכרחיות להגנה על המדינות.

Fast-forward 80 years, to 1871.

נרוץ קדימה 80 שנה, ל1871.

The American Civil War had ended a few years prior,

מלחמת האזרחים האמריקאית הסתיימה כמה שנים לפני כן,

but a couple of Union officers

אבל כמה קצינים ממדינות הצפון

had witnessed some pretty shoddy marksmanship on the battlefield.

ראו כמה דוגמאות מחפירות של קליעה למטרה על שדה הקרב.

So in an attempt to prepare their men for any future conflicts,

אז בניסיון להכין את האנשים שלהם לכל קונפליקט עתידי

they founded the National Rifle Association

הם הקימו את איגוד הרובאים הלאומי

to promote rifle practice.

לקדם את אימוני הירי.

In short, the Second Amendment was written to ensure

בקצרה, התיקון השני נכתב כדי לוודא

that our newly formed and fragile country

שלמדינה הטריה והשברירית שלנו

had access to organized state militias.

תהיה גישה למליציות מדיניות מאורגנות.

And the NRA's original mission was to ensure future soldiers had good aim.

והמטרה המקורית של איגוד הרובאים היתה לוודא שלחיילי העתיד יהיו כישורי ירי טובים.

Someone could teach an entire course

מישהו יכול היה ללמד קורס שלם

on how the next 150 years influenced the gun regulation conversations

על איך 150 השנים הבאות השפיעות של השיח סביב חוקי נשיאת כלי נשק

we're having in the United States

שיש לנו כאן בארצות הברית

and our interpretation of the Second Amendment.

והפרשנות שלנו לתיקון השני לחוקה.

Almost every pivotal moment in our nation's history

כמעט כל רגע משמעותי בהיסטוריה של האומה שלנו

in one way or another

בדרך כזו או אחרת

influenced how we as a people

השפיע על איך אנחנו כבני אדם

manufacture, debate, regulate and feel about guns.

מייצרים, מתווכחים, מחוקקים ומרגישים כלפי כלי נשק.

A lot of change has occurred.

שינוי גדול התרחש.

As a matter of fact, it wasn't until 2008

למעשה, רק בשנת 2008

that the Supreme Court ruled for the first time

בית המשפט העליון פסק בפעם הראשונה

the Second Amendment protects an individual right to possess a firearm

שהתיקון השני לחוקה מגן על זכותו של היחיד להחזיק כלי נשק

unconnected with service in a militia

בלי קשר אם הוא משרת במליציה

and to use that arm for traditionally lawful purposes,

ולהשתמש באותו כלי נשק למטרות חוקיות,

such as self-defense within the home.

כמו הגנה עצמית בתוך הבית.

Within the home.

בתוך הבית.

This change over time is striking to me,

השינוי הזה שהתחולל לאורך זמן מאוד בולט עבורי,

because it reminds us

בגלל שזה מזכיר לנו

that the interpretation of the Second Amendment

שהפרשנות לתיקון השני

and cultural attitudes about guns

והגישות התרבותיות כלפי כלי נשק

have changed over time.

השתנו לאורך השנים.

Which gives me hope they could change again.

מה שנותן לי תקווה שהם יוכלו להשתנות שוב.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

It's an incredibly complex and dynamic history lesson,

זהו שיעור ממש מורכב ודינמי בהיסטוריה,

but it's not the lesson I'm here to teach today,

אבל זה לא הלקח שבאתי ללמד כאן היום.

because we don't have time.

בגלל שאין לנו זמן.

I'm not talking about time,

אני לא מדברת על זמן,

the time that I have here to stand and speak.

הזמן שיש לי כאן לעמוד ולדבר.

I'm talking about the fact we don't have time to lose.

אני מדברת על העובדה שאין לנו זמן לאבד.

According to the CDC,

לפי המרכז לבקרת מחלות ומניעתן (ה-CDC),

over the last five years,

במהלך חמש השנים האחרונות,

on average, each day 96 people are killed by guns in the United States,

96 אנשים מתים בממוצע כל יום מרובים בארצות הברית,

and if we don't figure out how to answer my students' question soon,

ואם לא נצליח להבין בקרוב איך אפשר לענות על השאלה של התלמידים שלי

one of us could be next.

אחד מאתנו יכול להיות הקרבן הבא.

So, if the question is, how do we stop this senseless violence,

אז, אם השאלה היא איך אנחנו יכולים לעצור את האלימות חסרת ההיגיון הזו,

the best way I can think to answer

הדרך הטובה ביותר שאני יכולה לענות

is to look at multiple choice.

היא להסתכל על כמה תשובות.

You remember multiple-choice questions in high school, don't you?

אתם זוכרים את המבחן הרב-ברירתי (מבחן אמריקאי) מבית הספר, לא?

Let's start.

בואו נתחיל.

Choice A: this will end when we hold gun manufacturers responsible

אופציה א': האלימות תסתיים כשנוכל להטיל אחריות על יצרני רובים

for the deadliness of their products.

על הקטלניות של המוצרים שלהם.

It might surprise you to learn that we've actually thought about this before.

אולי יפתיע אתכם לדעת שאנחנו כבר חשבנו על זה לפני כן.

Between 1998 and 2000,

בין שנת 1998 לשנת 2000,

30 counties and cities sued gun manufacturers,

30 מדינות וערים תבעו יצרני רובים,

saying they should make their products safer

בתביעה שהם צריכים לייצר מוצרים יותר בטוחים

and do a better job of tracking where their products are sold.

ולעשות עבודה טובה יותר של מעקב אחרי היכן המוצרים שלהם נמכרים.

In response, manufacturers argued

בתגובה, היצרנים טענו

that they had no direct liability for how their products were used.

שלא היתה עליהם שום אחריות ישירה על איך משתמשים במוצרים שלהם.

They said the stores who sold the guns and the owners who bought them

הם אמרו שהחנויות שמכרו את הרובים ובעלי כלי הנשק שקנו אותם

were responsible should anything bad happen.

היו אחראים במצב וקרה משהו רע.

In response to this and many other lawsuits,

בתגובה לכך ותביעות רבות אחרות,

the NRA lobbied for the passage of the PLCAA,

איגוד הרובאים דחפו את חקיקת חוק ה-PLCAA,

the Protection of Lawful Commerce in Arms Act.

חוק ההגנה על המסחר החוקי בכלי נשק.

The PLCAA passed with bipartisan support in 2005

חוק ה-PLCAA עבר בתמיכה דו-מפלגתית ב2005

and entrusts gun manufacturers

וסמך על כך שיצרני כלי הנשק

to design guns safely,

יעצבו כלי נשק בטוחים,

stores to sell those guns responsibly

שחנויות ימכרו את אותם רובים באופן אחראי

and someone to own and use the gun responsibly.

ובעלי כלי נשק שיחזיקו וישתמשו בהם באופן אחראי.

And so when 17 students and faculty die at my school,

ואז כש-17 תלמידים ומורים מתו בבית הספר שלי

no one in this chain will assume responsibility.

אף אחד בשרשרת הזו לא היה מוכן לקחת אחריות.

Let's take a look at another option,

בואו נסתכל על אופציה אחרת,

Choice B:

אופציה ב:

this will end when we hold ourselves accountable

זה יסתיים כשכולנו נקח אחריות

and regulate the estimated 300 million guns available in America.

ונסדיר את 300 מיליון הרובים שמעריכים שזמינים בארצות הברית.

Yes, voting is one of the best ways

כן, ההצבעה היא אחת הדרכים הטובות ביותר

to take personal responsibility for gun violence.

ליטול אחריות אישית על אלימות בכלי נשק.

Making sure that our lawmakers are willing to pass commonsense gun reform

לוודא המחוקקים שלנו מוכנים להעביר רפורמת כלי נשק ברורה

is one of the most effective ways to get those 300 million guns under control.

היא אחת מהדרכים האפקטיביות ביותר לוודא שאותם 300 מיליון הרובים יהיו תחת פיקוח.

And also, gun owners can take personal initiative.

וגם, בעלי כלי נשק יכולים ליטול יוזמה אישית.

If you own a gun,

אם יש לכם רובה,

ask yourself:

תשאל את עצמכם:

Do I have an extra gun I don't need?

האם יש לי רובה מיותר שאני לא צריך?

Could it fall into the wrong hands?

האם הוא יכול ליפול לידיים הלא נכונות?

Have I attended the latest training?

האם השתתפתי באימון האחרון?

Perhaps as a gun owner,

אולי כבעל כלי נשק,

you should also ask

אתם גם צריכים לשאול

whether you have been taking care of your mental health?

האם טיפלתם בבריאות הנפשית שלכם?

When it comes to gun violence, the mental health argument falls flat

כשזה נוגע לאלימות בכלי נשק, הטיעון של בריאות הנפש נופל

if we don't acknowledge our own personal vulnerabilities

אם לא נכיר בנקודות התורפה האישיות שלנו

to mental illness.

כשזה נוגע למחלות נפשיות.

One in six Americans will struggle with mental illness.

אחד מתוך כל ששה אמריקאים יתמודד עם מחלות נפש.

If we own a gun, we should be rigorously engaged in the upkeep

אם יש לנו רובה, עלינו להיות מעורבים באופן קפדני בשמירה

of our emotional well-being

על הבריאות הרגשית שלנו

so we don't pull a trigger

כך שלא נלחץ על ההדק

in times of illness.

בתקופות של מחלה.

Otherwise, we should seriously ask ourselves

אחרת, עלינו לשאול את עצמנו ברצינות

whether we really have the time and attention to own a gun.

האם באמת יש לנו את הזמן ותשומת הלב המספיקים להיות בעלים של כלי נשק.

Perhaps for some of us

אולי לחלקנו

it's time to lay down our arms.

הגיע הזמן להניח את כלי הנשק שלנו.

Then we have Choice C:

אז יש לנו את אופציה ג:

this will end when we do a better job of taking care of each other.

זה יסתיים כשנעשה עבודה טובה יותר בטיפול זה בזה.

Many social issues affect why people buy and use guns.

נושאים חברתיים רבים משפיעים על למה אנשים קונים ומשתמשים בכלי נשק.

Sixty-two percent of US gun fatalities

62 אחוזים ממקרי מוות בשל כלי נשק בארצות הברית

between 2012 and 2016 were suicides,

בין 2012-2016 היו מקרי התאבדות,

yet we call people maniacs and psychos, shaming them.

ועדיין אנחנו קוראים לאנשים מטורפים ופסיכים, מביישים אותם.

We are creating barriers for people that need help.

אנחנו יוצרים חסמים עבור אנשים שזקוקים לעזרה.

Why are we embarrassing each other?

למה אנחנו מביישים זה את זה?

Let's make it easier, not harder,

בו נקל במקום להקשות

for people to access better mental health care.

את הגישה לטיפול בריאות נפשי טוב יותר עבור אנשים.

What else? Sexism, racism and poverty affect gun ownership

מה עוד? סקסיזם, גזענות ועוני משפיעים על בעלות על כלי נשק

and gun-related fatalities.

ומקרי מוות הקשורים בכלי נשק.

On average, it's estimated that 50 women were fatally shot each month

בממוצע, מוערך כי 50 נשים מתו מירי כלי נשק בכל חודש

between 2010 and 2014

בין 2010-2014

due to domestic violence,

בשל אלימות בתוך המשפחה,

and women are still dying in their homes.

ונשים עדיין מתות בבתים שלהן.

Let's empower women

בא נעצים נשים

and give our young boys a chance to learn

וניתן לבנים הצעירים שלנו את הפתח ללמוד

how to work out their conflicts and emotions with words, not weapons.

איך לפתור את הקונפליקטים והרגשות שלהם במילים, במקום כלי נשק.

And the "Washington Post" reported that last year,

וה"וושינגטון פוסט" דיווח ששנה שעברה,

nearly 1,000 people were fatally wounded

כמעט 1,000 איש נפצעו קשה

by on-duty police officers.

משוטרים בתפקיד פעיל.

Talk to Black Lives Matter and the police union about that.

דברו עם ארגון "Black Lives Matter" ואיגוד השוטרים על זה.

We need to tackle this.

אנחנו צריכים להתמודד עם זה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

At the end of the day,

ובסופו של יום,

perhaps people won't feel the need

אולי אנשים לא ירגישו את הצורך

to buy and use a gun

לקנות ולהשתמש בכלי נשק

when they all equally feel safe,

כשכולם מרגישים בטוחים במידה שווה,

healthy, respected and cared for.

בריאים, בעלי כבוד ומטופלים.

All right, discussion time is over.

בסדר, הזמן לדיון נגמר.

It's now time to answer the question.

עכשיו הזמן לענות על השאלה.

How do we stop this senseless violence?

איך אנחנו יכולים לעצור את האלימות חסרת ההיגיון הזו?

Is it Choice A,

זוהי אופציה א,

Choice B,

אופציה ב,

Choice C?

אופציה ג?

Now, I know what you're all thinking.

עכשיו, אני יודעת מה אתם כולכם חושבים.

You remember that multiple-choice questions

אתם זוכרים שאותם שאלות אמריקאיות

almost never end with just three possibilities.

כמעט אף פעם לא מסתיימות ברק שלוש אופציות.

There's always that fourth, Choice D: all of the above.

תמיד יש אופציה ד: כל התשובות נכונות.

Maybe that's the answer here.

אולי זאת התשובה כאן.

Or maybe "all of the above" is too easy, and this is not an easy problem.

או אולי - "כל התשובות נכונות" היא קלה מדי, וזאת אינה בעיה קלה.

It requires deep analytical thinking by all of us.

היא דורשת ניתוח מעמיק מכולנו.

So instead, I'm asking you to do your homework,

אז במקום, אני מבקשת מכם, תעשו את שיעורי הבית שלכם,

write your own Choice D

תכתבו את אופציה ד שלכם

using supporting detail.

יחד עם פרטים תומכים.

And if you're not sure where to start, look to my students as role models.

אם אתם לא בטוחים איפה להתחיל, הסתכלו על התלמידים שלי כדמויות להשראה.

They are armed with incredible communication skills

הם מצוידים בכישורי תקשורת מדהימים

and a sense of citizenship that I find so inspiring.

ותחושה של אזרחות שאני מלאת השראה ממנה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

These are public school kids engaged in the issue of gun regulation,

אלו הם ילדי מערכת החינוך הציבורית שמעורבים בנושא הפיקוח על כלי נשק,

and their endeavor has moved our hearts.

והמאמץ שלהם נגע לנו בלבבות.

And they shouldn't have to do this on their own.

והם לא צריכים לעשות את זה לבד.

They're asking you,

הם מבקשים מכם,

they're asking all of us,

הם מבקשים מכולנו,

to get involved.

להתערב.

This isn't a spectator sport.

זה לא משחק של קהל צופים.

So what's the right answer?

אז מהי התשובה הנכונה?

I don't know. Listen, I'm no gun control expert.

אני לא יודעת. תקשיבו, אני לא מומחית בנושא הפיקוח על כלי נשק.

I teach the humanities.

אני מלמדת מדעי הרוח.

To be human is to learn,

להיות אנושי זה ללמוד,

and to be part of a civilization is to share your knowledge.

ולהיות חלק מתרבות זה לחלוק את הידע שלך.

This kind of honest, brave and sincere engagement

סוג כזה של מעורבות כנה, אמיצה ואמיתית

is what I ask of my students,

הוא מה שאני מבקשת מהתלמידים שלי,

what I expect of myself as a teacher

מה שאני מצפה מעצמי כמורה

and what I demand of you now.

ומה שאני דורשת מכם היום.

Every one of you needs to do your homework.

כל אחד מכם צריך לעשות את שיעורי הבית שלו.

And then what?

ואז מה?

Humbly share your knowledge with each other.

שתפו את הידע שלכם בענווה זה עם זה.

Please teach your family,

בבקשה למדו את המשפחה שלכם,

teach your community,

למדו את הקהילה שלכם,

your city council, your state legislature.

מועצת העיר שלכם, המחוקקים במדינה שלכם.

Teach Congress a lesson.

למדו את הקונגרס לקח.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you. Thank you.

תודה רבה. תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)