Bruce McCall: Nostalgia for a future that never happened

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Amit Lampit

I don't know what the hell I'm doing here.

אין לי מושג מה אני עושה כאן.

I was born in a Scots Presbyterian ghetto in Canada,

נולדתי בגטו סקוטי פרסביטריאני של קנדה,

and dropped out of high school. I don't own a cell phone,

ונשרתי מהתיכון. אין לי טלפון סלולרי,

and I paint on paper using gouache, which hasn't changed in 600 years.

ואני מצייר על נייר בצבעי גואש, שלא השתנו כבר 600 שנה.

But about three years ago I had an art show in New York,

אך לפני כ-3 שנים הצגתי תערוכה בניו-יורק,

and I titled it "Serious Nonsense."

בשם "שטויות רציניות."

So I think I'm actually the first one here -- I lead.

כך שאני חושב שאני הראשון כאן-- אני כוח החלוץ.

I called it "Serious Nonsense" because on the serious side,

קראתי לה "שטויות רציניות" כי מן ההיבט הרציני,

I use a technique of painstaking realism of editorial illustration

הטכניקה שלי היא ריאליזם מייגע של איורי עיתונות

from when I was a kid. I copied it and I never unlearned it --

מאז היותי ילד. העתקתי אותה ומעולם לא זנחתי אותה--

it's the only style I know. And it's very kind of staid and formal.

זה הסגנון היחיד שאני מכיר והוא מאד חמור ורשמי.

And meanwhile, I use nonsense, as you can see.

ויחד עם זה אני משתמש בשטויות, כפי שאתם רואים.

This is a Scottish castle where people are playing golf indoors,

זוהי טירה סקוטית שבה משחקים גולף בפנים.

and the trick was to bang the golf ball off of suits of armor --

והרעיון הוא להתיז את הכדור מעל חליפות שריון--

which you can't see there.

שאותן לא רואים כאן.

This was one of a series called "Zany Afternoons," which became a book.

זה לקוח מסדרה בשם "ערבי ליצנות", שהפכה לספר.

This is a home-built rocket-propelled car. That's a 1953 Henry J --

זוהי מכונית תוצרת בית המונעת ברקטה. זוהי "הנרי ג'יי" מודל 1953--

I'm a bug for authenticity -- in a quiet neighborhood in Toledo.

יש לי שגעון לאותנטיות-- בשכונה שקטה בטולדו.

This is my submission for the L.A. Museum of Film.

זו העבודה שהגשתי למוזאון הסרטים של לוס אנג'לס.

You can probably tell Frank Gehry and I come from the same town.

רואים מיד שפרנק גרי ואני באנו מאותה עיר.

My work is so personal and so strange

עבודתי היא כל כך אישית ומוזרה

that I have to invent my own lexicon for it.

שעלי להמציא עבורה מילון מיוחד.

And I work a lot in what I call "retrofuturism,"

ואני עובד הרבה במה שאני מכנה "רטרו-עתידנות",

which is looking back to see how yesterday viewed tomorrow.

שזה להביט אחורה כדי לראות איך האתמול חזה את המחר.

And they're always wrong, always hilariously, optimistically wrong.

והם תמיד טעו, תמיד בצורה מצחיקה ומתוך אופטימיות.

And the peak time for that was the 30s,

ותקופת השיא של זה היתה בשנות ה-30,

because the Depression was so dismal

כי השפל הגדול היה כה מדכא

that anything to get away from the present into the future ...

שהכל היה כשר כדי לברוח מההווה אל העתיד,

and technology was going to carry us along.

והטכנולוגיה היתה אמורה לשאת אותנו לשם.

This is Popular Workbench. Popular science magazines in those days --

זהו "שולחן עבודה פופולארי". ירחוני המדע הפופולארי של אז--

I had a huge collection of them from the '30s --

היה לי אוסף ענק של גליונות משנות ה-30--

all they are is just poor people being asked to make sunglasses

ויש בהם רק אנשים עלובים שאמורים לבנות משקפי שמש

out of wire coat hangers and everything improvised

מקולבי מתכת, והכל מאולתר

and dreaming about these wonderful giant radio robots

ומלא חלומות על רובוטים ענקיים ונהדרים

playing ice hockey at 300 miles an hour --

שמשחקים הוקי-קרח במהירות 480 קמ"ש--

it's all going to happen, it's all going to be wonderful.

והכל עוד יקרה וזה יהיה נפלא.

Automotive retrofuturism is one of my specialties.

אני מתמחה ברטרו-עתידנות ממונעת.

I was both an automobile illustrator and an advertising automobile copywriter,

הייתי גם מאייר כלי רכב וגם רעיונאי בתחום פרסום כלי הרכב,

so I have a lot of revenge to take on the subject.

כך שיש לי הרבה סיבות לנקמה בתחום זה.

Detroit has always been halfway into the future -- the advertising half.

דטרויט תמיד היתה עם רגל אחת בעתיד-- הרגל הפרסומאית--

This is the '58 Bulgemobile: so new, they make tomorrow look like yesterday.

זאת ה"מנופחת" מודל 58': חדשה כל כך, שהיא גורמת למחר להיראות כמו אתמול.

This is a chain gang of guys admiring the car.

זוהי שורת אסירים כבולים שמתפעלים מהמכונית.

That's from a whole catalog -- it's 18 pages or so --

זה לקוח מקטלוג שלם-- 18 דפים בערך--

ran back in the days of the Lampoon, where I cut my teeth.

שהתפרסם בימי ה"נשיונל לאמפון", שבו התחלתי לרכוש נסיון.

Techno-archaeology is digging back and finding past miracles that never happened --

הטכנו-ארכיאולוגיה חופרת בעבר ומוצאת ניסים שכלל לא התרחשו--

for good reason, usually.

ובדרך כלל מסיבות טובות.

The zeppelin -- this was from a brochure about the zeppelin

הצפלין-- זה לקוח מחוברת פרסום אודות הצפלין

based, obviously, on the Hindenburg.

שהתבססה, כך מסתבר, על ה"הינדנבורג".

But the zeppelin was the biggest thing that ever moved made by man.

אך הצפלין היה הדבר הנע הכי גדול מעשה ידי אדם.

And it carried 56 people at the speed of a Buick at an altitude you could hear dogs bark,

הוא נשא 56 איש במהירות של "ביואיק" ובגובה שבו אפשר לשמוע נביחת כלבים,

and it cost twice as much as a first-class cabin on the Normandie to fly it.

ולהטיס אותו עלה פי 2 ממחיר תא במחלקה ה-1 ב"נורמנדי".

So the Hindenburg wasn't, you know, it was inevitable it was going to go.

אז תאונת ההינדנבורג, זה היה בלתי נמנע.

This is auto-gyro jousting in Malibu in the 30s.

זאת תחרות האוטו-ג'ירו במליבו בשנות ה-30,

The auto-gyro couldn't wait for the invention of the helicopter,

האוטו-ג'ירו לא יכול היה להמתין להמצאת המסוק,

but it should have -- it wasn't a big success.

אבל מוטב שהיה ממתין-- הוא לא הצליח כל כך,

It's the only Spanish innovation, technologically, of the 20th century, by the way.

זו ההמצאה הטכנולוגית הספרדית היחידה במאה ה-20, אגב.

You needed to know that.

חשוב שתדעו את זה.

The flying car which never got off the ground -- it was a post-war dream.

המכונית המעופפת שלא המריאה-- חלום של אחרי המלחמה.

My old man used to tell me we were going to get a flying car.

אבא שלי נהג לספר לי שתהיה לנו מכונית מעופפת.

This is pitched into the future from 1946,

זהו מבט אל העתיד מ-1946,

looking at the day all American families have them.

שייחל ליום שבו לכל משפחה אמריקאית תהיה מכונית כזו.

"There's Moscow, Shirley. Hope they speak Esperanto!"

"הנה מוסקבה, שירלי. נקווה שהם מדברים אספרנטו."

Faux-nostalgia, which I'm sort of -- not, say, famous for, but I work an awful lot in it.

נוסטלגיה כוזבת. אני לא ממש מפורסם בזה, אבל עובד על זה הרבה--

It's the achingly sentimental yearning for times that never happened.

זו הכמיהה הרגשנית עד כאב לזמנים שמעולם לא היו.

Somebody once said that nostalgia is the one utterly most useless human emotion --

אמרו פעם שהנוסטלגיה היא הרגש האנושי הכי לא-מעשי--

so I think that’s a case for serious play.

לכן אני חושב שמתאים לשחק בזה ברצינות.

This is emblematic of it -- this is wing dining,

זה סמלי לכך-- זוהי ארוחת כנף,

recalling those balmy summer days somewhere over France in the 20s,

שמשחזרת את ימי הקיץ הפרועים אי-שם מעל צרפת בשנות ה-20,

dining on the wing of a plane. You can't see it very well here,

אוכלים על גבי כנף מטוס. לא רואים זאת טוב כאן,

but that's Hemingway reading some pages from his new novel

אך הנה המינגווי שמקריא כמה עמודים מספרו החדש

to Fitzgerald and Ford Madox Ford until the slipstream blows him away.

בפני פיצג'רלד ופורד מדוקס פורד לפני שזרם האוויר העיף אותו.

This is tank polo in the South Hamptons.

זה משחק "פולו טנקים" באזור סאות' המפטון. זה--

The brainless rich are more fun to make fun of than anybody. I do a lot of that.

הכי כיף לצחוק על העשירים המטומטמים. אני עושה זאת הרבה.

And authenticity is a major part of my serious nonsense.

והאותנטיות היא חלק חשוב בשטויות הרציניות שלי.

I think it adds a huge amount.

אני חושב שזה מוסיף המון.

Those, for example, are Mark IV British tanks from 1916.

למשל, אלה הם טנקים בריטיים סימן 4 מ-1916.

They had two machine guns and a cannon,

היו להם שני מקלעים ותותח,

and they had 90 horsepower Ricardo engines.

ומנועי "ריקרדו" בני 90 כוח-סוס.

They went five miles an hour and inside it was 105 degrees in the pitch dark.

הם נעו במהירות 8 קמ"ש והחום בפנים הגיע ל-40 מעלות באמצע הלילה.

And they had a canary hung inside the thing

ובפנים היה כלוב עם כנרית

to make sure the Germans weren't going to use gas.

לוודא שהגרמנים לא משתמשים בגז.

Happy little story, isn't it?

סיפור קטן ושמח, לא?

This is Motor Ritz Towers in Manhattan in the 30s,

אלו מגדלי "מוטור ריץ" במנהטן של שנות ה-30,

where you drove up to your front door, if you had the guts.

שבהם אפשר היה לנסוע עד הדלת הקדמית, למי שהיה אומץ.

Anybody who was anybody had an apartment there.

לכל מי שהיה מישהו היתה שם דירה.

I managed to stick in both the zeppelin and an ocean liner out of sheer enthusiasm.

רק מההתלהבות הצלחתי להדביק פה גם צפלין וגם ספינת נוסעים.

And I love cigars -- there's a cigar billboard down there.

ואני אוהב סיגרים-- יש שם למטה שלט פרסומת לסיגרים.

And faux-nostalgia works even in serious subjects like war.

והנוסטלגיה הכוזבת עובדת אפילו בנושאים רציניים כמו מלחמה.

This is those wonderful days of the Battle of Britain in 1940,

אלו הימים הנפלאים של הקרב על בריטניה ב-1940,

when a Messerschmitt ME109 bursts into the House of Commons

עם "מסרשמיט 105" שטס לתוך בית הנבחרים

and buzzes around, just to piss off Churchill, who's down there somewhere.

ומזמזם לו מסביב רק כדי לעצבן את צ'רצ'יל, שנמצא כאן איפשהו.

It's a fond memory of times past.

זהו זכרון חביב של הימים ההם.

Hyperbolic overkill is a way of taking exaggeration to the absolute ultimate limit,

"השמדת-יתר" היא דרך לקחת את ההגזמה אל הגבול המוחלט,

just for the fun of it. This was a piece I did -- a brochure again --

רק בשביל הכיף. זו עבודה שעשיתי-- עוד חוברת--

"RMS Tyrannic: The Biggest Thing in All the World."

ספינת הקיטור "טיראניק", הדבר הכי גדול בעולם.

The copy, which you can't see because it goes on and on for several pages,

בחוברת, שאינכם רואים כי זה ממשיך עוד כמה עמודים,

says that steerage passengers can't get their to bunks before the voyage is over,

כתוב שנוסעי המחלקה השלישית לא יכולים להגיע למיטותיהם לפני סוף ההפלגה,

and it's so safe it carries no insurance.

ושהיא כל כך בטוחה שאין עליה ביטוח.

It's obviously modeled on the Titanic.

ברור שזה עשוי לפי ה"טיטאניק".

But it's not a cri de coeur about man's hubris in the face of the elements.

אך זו אינה התרסה בדבר שגעון הגדלות האנושי אל מול איתני הטבע--

It's just a sick, silly joke.

זו רק בדיחה חולנית ומטופשת.

Shamelessly cheap is something, I think -- this will wake you up.

"זול וחסר בושה" הוא משהו-- נראה לי שזה יעורר אתכם.

It has no meaning, just -- Desoto discovers the Mississippi,

זה חסר משמעות, רק-- דה-סוטו מגלה את המיסיסיפי,

and it's a Desoto discovering the Mississippi.

וזו "דה-סוטו" שמגלה את המיסיסיפי.

I did that as a quick back page -- I had like four hours to do a back page

עשיתי את זה מהר בתור עמוד אחורי-- היו לי 4 שעות ליצור עמוד אחורי

for an issue of the Lampoon, and I did that,

עבור גליון של "לאמפון", אז עשיתי את זה,

and I thought, "Well, I'm ashamed. I hope nobody knows it."

וחשבתי, "אני מתבייש. אני מקווה שאיש לא יידע זאת."

People wrote in for reprints of that thing.

אנשים כתבו וביקשו עוד עותקים של זה.

Urban absurdism -- that's what the New Yorker really calls for.

"אבסורדיות אורבנית"-- זה מה שבאמת מגיע ל"ניו-יורקר".

I try to make life in New York look even weirder than it is with those covers.

בשערים האלה אני מנסה להציג את החיים בנ"י כמוזרים בהרבה ממה שהם,

I've done about 40 of them, and I'd say 30 of them are based on that concept.

עשיתי כ-40 כאלה, ולדעתי 30 מהם מבוססים על הגישה הזו.

I was driving down 7th Avenue one night at 3 a.m.,

פעם נסעתי בשדרה ה-7 ב-3 בלילה,

and this steam pouring out of the street, and I thought, "What causes that?" And that --

והאדים האלה עולים מהרחוב, וחשבתי, "מה גורם לזה?"

who’s to say?

מי יודע?

The Temple of Dendur at the Metropolitan in New York -- it's a very somber place.

"מקדש דנדור" בעיר ניו-יורק-- מקום מאד מדכא.

I thought I could jazz it up a bit, have a little fun with it.

חשבתי אולי להצהיל אותו קצת, להשתעשע בו,

This is a very un-PC cover. Not in New York.

זה שער מאד לא תקין-פוליטית. לא בניו-יורק.

I couldn't resist, and I got a nasty email from some environmental group saying,

לא יכולתי לעמוד בפיתוי. וקיבלתי דואל זועם מאיזו קבוצת שוחרי-סביבה:

"This is too serious and solemn to make fun of. You should be ashamed,

"זה נושא רציני וחמור מכדי לצחוק עליו. תתבייש לך.

please apologize on our website."

בבקשה תתנצל באתר שלנו."

Haven't got around to it yet but -- I may.

עוד לא התפניתי לכך-- אבל אולי פעם.

This is the word side of my brain.

זה הצד המילולי במוח שלי.

(Laughter)

[צחוק]

I love the word "Eurotrash."

אני מת על המילה "יורו-זבל".

(Laughter)

[צחוק]

That's all the Eurotrash coming through JFK customs.

זה כל ה"יורו-זבל" שעובר במכס של נמל התעופה "קנדי".

This was the New York bike messenger meeting the Tour de France.

זהו השליח של ה"ניו-יורקר" ב"טור דה פרנס".

If you live in New York, you know how the bike messengers move.

אם חייתם בנ"י, אתם יודעים איך שליחי האופניים נוסעים.

Except that he's carrying a tube for blueprints and stuff -- they all do --

אלא שהוא נושא גליל עם שרטוטים וכאלה-- כמו כולם--

and a lot of people thought that meant it was a terrorist

והמון אנשים חשבו שזה אמור להיות מחבל

about to shoot rockets at the Tour de France --

שעומד לירות טילים ב"טור דה פרנס"--

sign of our times, I guess.

מסימני הזמן, כנראה.

This is the only fashion cover I've ever done.

זהו שער האופנה היחדי שעשיתי,

It's the little old lady that lives in a shoe, and then this thing --

זו האישה הזקנה שחיה בתוך נעל, ואז זה--

the title of that was, "There Goes the Neighborhood."

הכותרת היתה, "השכונה הזאת כבר לא נחמדה."

I don't know a hell of a lot about fashion --

אני לא יודע הרבה על אופנה--

I was told to do what they call a Mary Jane,

נאמר לי לעשות מה שמכונה "מרי ג'יין" (מריחואנה),

and then I got into this terrible fight between the art director and the editor saying:

ונכנסתי לריב נורא בין העורך האמנותי והעורך שאמרו,

"Put a strap on it" -- "No, don't put a strap on it" -- "Put a strap on it -- "Don't put a strap on it" --

תשחיר את זה, אל תשחיר את זה, תשחיר, אל תשחיר,

because it obscures the logo and looks terrible and it's bad and --

כי זה מסתיר את הלוגו ונראה נורא וזה גרוע--

I finally chickened out and did it for the sake of the authenticity of the shoe.

בסוף השתפנתי ועשיתי את זה למען האותנטיות של הנעל.

This is a tiny joke -- E-ZR pass. One letter makes an idea.

זו בדיחה קטנטנה-- אישור "אי-זי-אר". אות אחת יוצרת רעיון.

This is a big joke.

זאת בדיחה ענקית.

This is the audition for "King Kong."

זה האודישן ל"קינג קונג".

(Laughter)

[צחוק]

People always ask me, where do you get your ideas, how do your ideas come?

תמיד שואלים אותי, מאיפה באים לך הרעיונות?

Truth about that one is I had a horrible red wine hangover,

לגבי זה, האמת היא שהיה לי הנג-אובר נורא בגלל יין אדום,

in the middle of the night, this came to me like a Xerox -- all I had to do was write it down.

באמצע הלילה, זה בא לי כמו הבזק של מכונת צילום-- נשאר לי רק לכתוב את זה.

It was perfectly clear. I didn't do any thinking about it.

זה היה ברור לגמרי. בכלל לא חשבתי על זה.

And then when it ran, a lovely lady, an old lady named Mrs. Edgar Rosenberg --

וכשזה יצא, גברת נחמדה אחת, גב' אדגר רוזנברג--

if you know that name -- called me and said she loved the cover, it was so sweet.

אם שמעתם עליה-- צלצלה אלי ואמרה שהשער מוצא חן בעיניה, זה מתוק.

Her former name was Fay Wray, and so that was --

שמה הקודם היה פיי ריי, וזה היה--

I didn't have the wit to say, "Take the painting."

לא היה לי השכל לומר, "קחי את הציור."

Finally, this was a three-page cover, never done before,

בסוף זה היה שער של 3 עמודים, מה שלא עשו עד אז,

and I don't think it will ever be done again --

ולא נראה לי שיעשו בעתיד--

successive pages in the front of the magazine.

עמודים רצופים בתחילת הירחון.

It's the ascent of man using an escalator, and it's in three parts.

זוהי עליית האדם בעזרת הדרגנוע, וזה ב-3 חלקים.

You can't see it all together, unfortunately, but if you look at it enough,

חבל שאינכם רואים את הכל ביחד, אבל אם תסתכלו על זה די זמן,

you can sort of start to see how it actually starts to move.

תוכלו לראות שזה ממש מתחיל לנוע.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

Pretty elegant. Nothing like a crash to end a joke. That completes my oeuvre.

אלגנטי מאד. אין כמו התרסקות לסיום בדיחה. עד כאן.

I would just like to add a crass commercial --

הייתי רק רוצה להוסיף איזו פרסומת גסה--

I have a kids' book coming out in the fall called "Marvel Sandwiches,"

בסתיו אני מוציא ספר ילדים בשם "כריכי הפלא"

a compendium of all the serious play that ever was,

ספירת מלאי של כל המשחקים הרציניים שהיו אי-פעם,

and it’s going to be available in fine bookstores, crummy bookstores,

וניתן יהיה להשיגו בחנויות הספרים המובחרות והמחורבנות,

tables on the street in October.

ובשולחנות שיעמדו ברחוב, באוקטובר.

So thank you very much.

אז תודה רבה לכם.