When local news dies, so does democracy | Chuck Plunkett

Transcriber: Ivana Korom Reviewer: Krystian Aparta

תרגום: hila scherba עריכה: Ido Dekkers

I've been a journalist for more than 23 years,

הייתי עיתונאי יותר מ-23 שנה,

at the "Arkansas Democrat-Gazette,"

ב״ארקנסו דמוקרט-גאזט״,

the "Pittsburgh Tribune Review"

ה״פיטסבורג טריביון ריוויו״,

and most recently, "The Denver Post."

והכי לאחרונה, ״הדנבר פוסט״.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

When I started at "The Denver Post" in 2003,

כשהתחלתי ב״דנבר פוסט״ ב-2003,

it was among the country's 10 largest newspapers,

הוא היה בין עשרת העיתונים הגדולים במדינה,

with an impressive subscriber base

עם בסיס מנויים מרשים

and nearly 300 journalists.

וכמעט 300 עיתונאים.

At the time, I was in my 30s.

באותו זמן, אני הייתי בשנות ה-30 שלי.

Any ambitious journalist that age

כל עיתונאי שאפתן בגיל הזה

aspires to work for one of the big national papers,

שואף לעבוד באחד העיתונים הארציים הגדולים,

like "The New York Times" or "The Wall Street Journal."

כמו ה״ניו יורק טיימס״ או ה"וול סטריט ג׳ורנל״.

But I was simply blown away

אבל אני הייתי פשוט המום

by my first few weeks at "The Denver Post,"

מהשבועות הראשונים שלי ב״דנבר פוסט״,

and I thought, "This is going to be my paper.

וחשבתי, ״זה הולך להיות העיתון שלי.

I can make a career right here."

אני יכול לעשות קריירה ממש כאן.״

Well, seven years passed,

אז, שבע שנים עברו,

we were sold to a hedge fund,

נמכרנו לקרן גידור,

Alden Global Capital.

אלדן גלובל קפיטל.

Within a few years --

בתוך מספר שנים --

(Laughs)

(צוחק)

(Laughter)

(צחוק)

Some of you know this story.

חלקכם מכירים את הסיפור.

(Laughter)

(צחוק)

Within a few years,

בתוך מספר שנים,

buyouts ordered by past and present owners

קניות של חברות שהוזמנו על ידי בעלים קודמים ונוכחיים

would reduce the newsroom by nearly half.

הפחיתו את חדר החדשות כמעט בחצי.

And I understood.

ואני הבנתי.

The rule of thumb used to be that 80 percent of a newspaper's revenue

כלל האצבע היה ש-80 אחוז מהכנסות של עיתון

came from pricy print ads and classifieds.

הגיעו ממודעות יקרות ומודעות דרושים.

With emerging giants like Google and Facebook and Craigslist,

עם ענקים עולים כמו גוגל ופייסבוק וקרייגז ליסט,

those advertizing dollars were evaporating.

הכסף מהפרסומים האלו התאדה.

The entire industry was undergoing a massive shift from print to digital.

התעשייה כולה עברה שינוי מסיבי מדפוס לדיגיטל.

Alden's orders were to be digital first.

ההוראות של אלדן היו להיות קודם כל דיגיטלים.

Take advantage of blogs, video and social media.

לנצל את היתרונות של בלוגים, סרטונים ומדיה חברתית.

They said that one day,

הם אמרו שיום אחד,

the money we made online would make up for the money we lost in print.

הכסף שנעשה אונליין יפצה על הכסף שהפסדנו בדפוס.

But that day never came.

אבל היום הזה לא הגיע.

In 2013, we won a Pulitzer Prize

ב-2013, זכינו בפרס פוליצר

for covering the Aurora theater shooting.

על הכיסוי של הירי בקולנוע ״אורורה״.

Alden ordered that more journalists be cut.

אלדן הורתה שיותר עיתונאים יפוטרו.

Again,

שוב,

and again,

ושוב,

and again,

ושוב,

and again.

ושוב.

We were forced to say goodbye to talented, hardworking journalists

נאלצנו להפרד מעיתונאים כישרוניים וחרוצים

we considered not just friends

שהחשבנו לא רק כחברים

but family.

אלא כמשפחה.

Those of us left behind were stretched impossibly thin,

אלו מאיתנו שנשארו מאחור הועמסנו באופן בלתי אפשרי,

covering multiple beats and writing rushed articles.

כיסינו סיפורים מרובים וכתבנו מאמרים מהירים.

Inside a windowless meeting room in March of 2018,

בחדר ישיבות חסר חלונות במרץ 2018,

we learned that 30 more would have to go.

למדנו שעוד 30 יאולצו ללכת.

This paper that once had 300 journalists

העיתון הזה שפעם היו בו 300 עיתונאים

would now have 70.

יעסיק עכשיו 70.

And it didn't make sense.

ולא היה בזה הגיון.

Here, we'd won multiple Pulitzer Prizes.

הנה, זכינו במספר רב של פרסי פוליצר.

We shifted our focus from print to digital,

שינינו את המיקוד שלנו מדפוס לדיגיטל,

we hit ambitious targets

השגנו מטרות שאפתניות

and email from the brass talked up the Post's profit margins,

וקיבלנו מייל מההנהלה שהיללה את הרווח השולי של הפוסט,

which industry experts pegged at nearly 20 percent.

שמומחים מהתעשייה העריכו בכמעט 20 אחוז.

So if our company was so successful and so profitable,

אז אם החברה שלנו היתה כל כך מצליחה וכל כך מרוויחה,

why was our newsroom getting so much smaller and smaller?

למה חדר החדשות שלנו נהיה קטן יותר ויותר?

I knew that what was happening in Colorado was happening around the country.

אני ידעתי שמה שקרה בקולורדו קורה בכל רחבי המדינה.

Since 2004,

מאז 2004,

nearly 1,800 newsrooms have closed.

כמעט 1,800 חדרי חדשות נסגרו.

You've heard of food deserts.

שמעתם על מדבריות אוכל.

These are news deserts.

אלו מדבריות חדשות.

They are communities, often entire counties,

אלו הן קהילות, לעתים קרובות מחוזות שלמים,

with little to zero news coverage whatsoever.

עם כיסוי חדשות אפסי לגמרי.

Making matters worse,

להפוך דברים לגרועים יותר,

many papers have become ghost ships,

הרבה עיתונים הפכו לספינות רפאים,

pretending to sail with a newsroom

מעמידים פנים שהם שטים עם חדר חדשות

but really just wrapping ads around filler copy.

אבל למעשה רק עוטפים מודעות בממלאי מקום.

More and more newsrooms are being sold off to companies like Alden.

יותר ויותר חדרי חדשות נמכרים לחברות כמו אלדן.

And in that meeting,

ובפגישה הזו,

their intentions couldn't have been clearer.

הכוונות שלהם לא היו יכולות להיות ברורות יותר.

Harvest what you can,

לקצור מה שאפשר,

throw away what's left.

לזרוק את מה שנשאר.

So, working in secret with a team of eight writers,

אז, בעבודה סודית של צוות של שמונה כותבים,

we prepared a special Sunday Perspective section

אנחנו הכנו טור מיוחד ליום ראשון

on the importance of local news.

על החשיבות של חדשות מקומיות.

(Laughter)

(צחוק)

The Denver rebellion launched like a missile,

המרד בדנבר שוגר כמו טיל,

and went off like a hydrogen bomb.

והתפוצץ כמו פצצת מימן.

[In An Extraordinary Act Of Defiance,

[במעשה יוצא דופן של התרסה,

Denver Post Urges Its Owner To Sell The Paper]

״דנבר פוסט״ מפציר בבעליו למכור את העיתון]

['Denver Post' Editorial Board Publicly Calls Out Paper's Owner]

[ הנהלת המערכת של ׳הדנבר פוסט׳ קוראת באופן פומבי לבעלי העיתון]

[On The Denver Post, vultures and superheroes]

[בדנבר פוסט, נשרים וגיבורי על]

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים וקריאות עידוד)

Clearly, we weren't alone in our outrage.

ברור, לא היינו לבד בכעס שלנו.

But as expected, I was forced to resign.

אבל כצפוי, הכריחו אותי להתפטר.

(Laughter)

(צחוק)

And a year later, nothing's changed.

ושנה אחרי זה, כלום לא השתנה.

"The Denver Post" is but a few lone journalists

ב״דנבר פוסט״ נשארו עיתונאים בודדים

doing their admirable best in this husk of a once-great paper.

שעושים כמיטב יכולתם באופן ראוי להערצה בקליפה של מה שנשאר מעיתון שפעם היה גדול.

Now, at least some of you are thinking to yourself,

עכשיו, לפחות חלק מכם חושבים לעצמם,

"So what?"

״אז מה?״

Right?

נכון?

So what?

אז מה?

Let this dying industry die.

תנו לתעשייה הגוססת הזו למות.

And I kind of get that.

ואני די מבין את זה.

For one thing, the local news has been in decline for so long

דבר ראשון, החדשות המקומיות היו בירידה לאורך תקופה מאוד ארוכה

that many of you may not even remember

שרבים מכם אולי אפילו לא זוכרים

what it's like to have a great local paper.

איך זה שיש עיתון מקומי גדול.

Maybe you've seen "Spotlight" or "The Paper,"

אולי ראיתם ״ספוטלייט״ או ״העיתון״,

movies that romanticize what journalism used to be.

סרטים שמתארים בצורה רומנטית מה שהעיתונות היתה פעם.

Well, I'm not here to be romantic or nostalgic.

אז, אני לא פה בשביל להיות רומנטי או נוסטלגי.

I'm here to warn you that when local news dies,

אני פה בשביל להזהיר אתכם שכאשר חדשות מקומיות מתות,

so does our democracy.

גם הדמוקרטיה שלנו.

And that should concern you --

וזה צריך להדאיג אתכם --

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים וקריאות עידוד)

And that should concern you,

וזה צריך להדאיג אתכם,

regardless of whether you subscribe.

בלי קשר לאם אתם מנויים.

Here's why.

הנה למה.

A democracy is a government of the people.

דמוקרטיה היא שלטון העם.

People are the ultimate source of power and authority.

העם הוא מקור הכוח והסמכות הסופי.

A great local newsroom acts like a mirror.

חדר חדשות מקומי טוב פועל כמו מראה.

Its journalists see the community and reflect it back.

העיתונאים שלו רואים את הקהילה ומשקפים אותה בחזרה.

That information is empowering.

המידע מעצים.

Seeing, knowing, understanding --

לראות, לדעת, להבין --

this is how good decisions are made.

ככה נעשות החלטות טובות.

When you have a great local paper,

כשיש עיתון מקומי טוב,

you have journalists sitting in on every city council meeting.

יש לכם עיתונאים שיושבים בכל ישיבת מועצה.

Listening in to state house and senate hearings.

מקשיבים לדיונים בבית הנבחרים או הסנאט.

Those important but, let's face it,

ישיבות הועדות החשובות

sometimes devastatingly boring committee hearings.

אבל בוא נודה על האמת, לפעמים משעממות בצורה בלתי רגילה.

(Laughter)

(צחוק)

Journalists discover the flaws and ill-conceived measures

עיתונאים מגלים את הפגמים והאמצעים המזיקים

and those bills fail, because the public was well-informed.

והחוקים האלו נופלים, כי הציבור קיבל את המידע שלו.

Readers go to the polls

קוראים הולכים לקלפי

and they know the pros and cons behind every ballot measure,

והם יודעים את היתרונות והחסרונות מאחורי כל הצבעה,

because journalists did the heavy lifting for them.

כי עיתונאים עשו את העבודה הקשה בשבילם.

Even better,

אפילו יותר מזה,

researchers have found that reading a local paper

חוקרים מצאו שקריאה של העיתון המקומי

can mobilize 13 percent of nonvoters to vote.

יכולה להניע 13% מאלו שלא מצביעים לצאת ולהצביע.

Thirteen percent.

שלושה עשר אחוזים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

That's the number that can change the outcome of many elections.

זה המספר שיכול לשנות את התוצאות של מערכות בחירות רבות.

When you don't have a great local paper,

כשאין לכם עיתון מקומי טוב,

voters are left stranded at the polls,

בוחרים ננטשים בקלפי,

confused,

מבולבלים,

trying to make their best guess based on a paragraph of legalese.

מנסים לעשות את הניחוש הטוב ביותר שלהם על פי פסקה של לשון החוק.

Flawed measures pass.

נוצרות אמות מידה פגומות.

Well-conceived but highly technical measures fail.

אמות מידה שנהגו היטב אך טכניות למדי נופלות.

Voters become more partisan.

בוחרים הופכים להיות יותר חצויים.

Recently in Colorado, our governor's race

לאחרונה בקולורדו, המירוץ למשרת המושל

had more candidates than anyone can remember.

היה עם יותר מועמדים מאשר מישהו יכול לזכור.

In years past,

בשנים קודמות,

journalists would have thoroughly vetted,

עיתונאים היו בוחנים בקפדנות,

scrutinized, fact-checked, profiled, debated

בודקים, מאמתים עובדות, בונים פרופיל, מעמתים

every contender in the local paper.

כל מועמד בעיתון המקומי.

"The Denver Post" did its best.

״הדנבר פוסט״ עשה כמיטב יכולתו.

But in the place of past levels of rigorous reporting and research,

אבל במקום של רמות קודמות של דיווח ומחקר קפדניים,

the public is increasingly left to interpret

הציבור נשאר יותר ויותר עם צורך לפרשנות

dog-and-pony-show stump speeches and clever campaign ads

של נאומי קמפיינים ומודעות בחירות מתוחכמות

for themselves.

בעצמם.

With advertizing costing what it does,

כשפרסום עולה כמה שהוא עולה,

electability comes down to money.

היכולת להיבחר מגיעה בסופו של דבר לכסף.

So by the end of the primaries,

אז עד סוף הבחירות המקדימות,

the only candidates left standing were the wealthiest

המועמדים היחידים שנשארים הם העשירים ביותר

and best-funded.

ובעלי התקציב הטוב ביותר.

Many experienced and praise-worthy candidates

מועמדים מנוסים וראויים לשבח רבים

never got oxygen,

לא מקבלים חמצן,

because when local news declines,

כי כשחדשות מקומיות יורדות,

even big-ticket races become pay-to-play.

אפילו מירוצים חשובים הופכים להיות מירוצים בתשלום.

Is it any surprise that our new governor

זו הפתעה שהמושל החדש שלנו

was the candidate worth more than 300 million dollars?

הוא המועמד ששוויו הוא יותר מ-300 מיליון דולר?

Or that billionaire businessmen like Donald Trump and Howard Schultz

או שאנשי עסקים מיליארדרים כמו דונלד טראמפ או הווארד שולץ

can seize the political stage?

יכולים להשתלט על הבמה הפוליטית?

I don't think this is what the Founding Fathers had in mind

אני לא חושב שזה מה שהאבות המייסדים חשבו

when they talked about free and fair elections.

כשהם דיברו על בחירות חופשיות והוגנות.

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים וקריאות עידוד)

Now this is exactly why we can't just rely on the big national papers,

עכשיו, זו בדיוק הסיבה שאנחנו לא יכולים פשוט לסמוך על העיתונים הארציים הגדולים,

like "The Journal" and "The Times" and "The Post."

כמו ״הג׳ורנל״ ו״הטיימס״ ו״הפוסט״.

Those are tremendous papers,

אלו עיתונים אדירים,

and we need them now, my God, more than ever before.

ואנחנו צריכים אותם עכשיו, אלוהים, יותר מאי פעם.

But there is no world in which they could cover

אבל אין סיכוי שהם יכולים לכסות

every election in every county in the country.

כל מערכת בחירות בכל מחוז במדינה.

No.

אין.

The newsroom best equipped to cover your local election

חדר החדשות שמצויד הכי טוב בשביל לתת כיסוי למערכת הבחירות המקומיות

ought to be your local newsroom.

חייב להיות חדר החדשות המקומיות.

If you're lucky and still have one.

אם אתם ברי מזל ועדיין יש לכם אחד.

When election day is over,

כשיום הבחירות יסתיים,

a great local paper is still there, waiting like a watchdog.

עיתון מקומי טוב עדיין שם, ממתין כמו כלב שמירה.

When they're being watched,

כשצופים בהם,

politicians have less power,

לפוליטיקאים יש פחות כוח,

police do right by the public,

משטרה עושה את מה שנכון לציבור,

even massive corporations are on their best behavior.

אפילו תאגידים גדולים יתנהגו במיטבם.

This mechanism that for generations has helped inform and guide us

המנגנוןשבמשך דורות עזר ליידע ולהדריך אותנו

no longer functions the way it used to.

לא מתפקד יותר כמו שהוא היה.

You know intimately what the poisoned national discourse feels like,

אתם יודעים מקרוב איך השיח הלאומי הרעיל יכול להרגיש,

what a mockery of reasoned debate it has become.

איך זה הפך לבדיחה של עימות מנומק.

This is what happens when local newsrooms shutter

זה מה שקורה כשחדרי חדשות מקומיות נופלים

and communities across the country go unwatched and unseen.

וקהילות ברחבי המדינה הופכות לבלתי נצפות ובלתי נראות.

Until we recognize that the decline of local news

עד שלא נזהה שלירידה של החדשות המקומיות

has serious consequences for our society,

יש השלכות רציניות על החברה שלנו,

this situation will not improve.

המצב לא ישתפר.

A properly staffed local newsroom isn't profitable,

חדר חדשות מקומיות בעל צוות מספק הוא לא רווחי,

and in this age of Google and Facebook,

והיום בימי גוגל ופייסבוק,

it's not going to be.

זה גם לא הולך להיות.

If newspapers are vital to our democracy,

אם עיתונים חיוניים לדמוקרטיה שלנו,

then we should fund them like they're vital to our democracy.

אז אנחנו צריכים לתקצב אותם כאילו שהם חיוניים לדמוקרטיה שלנו.

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים וקריאות עידוד)

We cannot stand by and let our watchdogs be put down.

אנחנו לא יכולים לעמוד מנגד ולאפשר להרדים לכלבי השמירה שלנו.

We can't let more communities vanish into darkness.

אנחנו לא יכולים לתת לעוד קהילות להיעלם אל תוך החשיכה.

It is time to debate a public funding option

זה הזמן לדבר על אפשרות המימון הציבורי

before the fourth estate disappears,

לפני שהנכס הרביעי שלנו ייעלם,

and with it, our grand democratic experiment.

ויחד איתו, הניסוי הדמוקרטי הגדול שלנו.

We need much more than a rebellion.

אנחנו צריכים הרבה יותר מאשר מרד.

It is time for a revolution.

זה הזמן למהפכה.

Thank you.

תודה.

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים וקריאות עידוד)