Samantha Power: Shaking hands with the devil

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

I spent the better part of a decade

הקדשתי את מרביתו של העשור

looking at American responses to mass atrocity and genocide.

לצפיה בתגובות האמריקאיות לזוועות המוניות ולרציחות עם/

And I'd like to start by sharing with you one moment

כפתיחה, ברצוני לספר לכם על רגע מסוים אחד

that to me sums up what there is to know

שבעיני' מסכם את כל מה שיש לדעת

about American and democratic responses to mass atrocity.

על התגובות של אמריקה ושל הדמוקרטיה לזוועות המוניות,

And that moment came on April 21, 1994.

והרגע הזה ארע ב-21 לאפריל 1994.

So 14 years ago, almost, in the middle of the Rwandan genocide,

לפני כמעט 14 שנים, באמצע רצח העם ברואנדה,

in which 800,000 people would be systematically exterminated

שבו הושמדו באופן שיטתי 800,000 בני-אדם

by the Rwandan government and some extremist militia.

על ידי ממשלת רואנדה ומספר מיליציות קיצוניות.

On April 21, in the New York Times,

ב-12 באפריל, ב"ניו-יורק טיימס",

the paper reported that somewhere between 200,000 and 300,000 people

דווח כי בין 200,000 ל-300,000 בני-אדם

had already been killed in the genocide.

כבר נהרגו ברצח העם הזה.

It was in the paper -- not on the front page.

זה היה בעיתון. לא בעמוד הראשון.

It was a lot like the Holocaust coverage,

מאוד בדומה לאופן בו סוקרה השואה,

it was buried in the paper.

זה נקבר בין דפי העיתון.

Rwanda itself was not seen as newsworthy,

רואנדה עצמה לא נחשבה לחדשותית מספיק,

and amazingly, genocide itself was not seen as newsworthy.

ומדהים שרצח העם עצמו לא נחשב ראוי לדיווח.

But on April 21, a wonderfully honest moment occurred.

אך ב-21 לאפריל היה רגע מופלא אחד של כנות

And that was that an American congresswoman

כאשר חברת קונגרס אמריקאית

named Patricia Schroeder from Colorado

בשם פטרישיה שרודר, מקולורדו,

met with a group of journalists.

נפגשה עם קבוצת עיתונאים,

And one of the journalists said to her, what's up?

ואחד מהעיתונאים שאל אותה, "מה קורה?

What's going on in the U.S. government?

"מה קורה עם ממשלת ארה"ב?

Two to 300,000 people have just been exterminated

"בין 200,000 ל-300,000 בני-אדם הושמדו זה עתה

in the last couple of weeks in Rwanda.

"בשבועיים האחרונים ברואנדה."

It's two weeks into the genocide at that time,

עברו אז שבועיים מתחילת רצח העם,

but of course, at that time you don't know how long it's going to last.

וכמובן שאי-אפשר היה לדעת עד מתי זה יימשך.

And the journalist said, why is there so little response out of Washington?

והעיתונאי שאל, "מדוע התגובה של וושינגטון כה עלובה?

Why no hearings, no denunciations,

"למה אין שימועים, גינויים

no people getting arrested in front of the Rwandan embassy

"למה אין מעצרים בחזית שגרירות רואנדה

or in front of the White House? What's the deal?

"או מול הבית הלבן? מה הסיפור?"

And she said -- she was so honest -- she said, "It's a great question.

והיא אמרה - מאד בכנות - "שאלה מצוינת.

All I can tell you is that in my congressional office in Colorado

"אני יכולה רק לומר לך שבמשרד הקונגרס שלי בקולורדו

and my office in Washington,

"ובמשרד שלי בוושינגטון

we're getting hundreds and hundreds of calls

"התקבלו מאות רבות של טלפונים

about the endangered ape and gorilla population in Rwanda,

"בנוגע לאוכלוסיית הקופים והגורילות שבסכנת הכחדה ברואנדה,

but nobody is calling about the people.

"אבל איש לא מתקשר בנוגע לבני האדם.

The phones just aren't ringing about the people."

"פשוט לא מגיעות שיחות בנוגע לבני האדם."

And the reason I give you this moment is there's a deep truth in it.

וכרגע, הסיבה שלי לכך היא שיש בזה אמת עמוקה.

And that truth is, or was, in the 20th century,

והאמת היא, או היתה כזו, שבמאה ה-20

that while we were beginning to develop endangered species movements,

שבעוד שהקמנו תנועות למען מינים נכחדים,

we didn't have an endangered people's movement.

לא הקמנו תנועות למען עמים נכחדים.

We had Holocaust education in the schools.

בבית הספר קיבלנו חינוך בנושא השואה.

Most of us were groomed not only on images of nuclear catastrophe,

רובנו גדלנו לא רק על תמונות של אסון גרעיני,

but also on images and knowledge of the Holocaust.

אלא גם על תמונות וידע בנושא השואה.

There's a museum, of course, on the Mall in Washington,

יש כמובן מוזיאון במול שבוושינגטון,

right next to Lincoln and Jefferson.

ממש ליד לינקולן וג'פרסון.

I mean, we have owned Never Again culturally,

כלומר ניכסנו לעצמנו תרבות של "לעולם לא עוד"

appropriately, interestingly.

כפי שראוי לעשות ומתוך התעניינות בנושא,

And yet the politicization of Never Again,

ועדיין הפוליטיזציה של "לעולם לא עוד"

the operationalization of Never Again,

ההיבט הביצועי של רעיון ה"לעולם לא עוד"

had never occurred in the 20th century.

מעולם לא התממשו במאה ה-20.

And that's what that moment with Patricia Schroeder I think shows:

וזה מה שלדעתי מראה לנו אותו רגע עם פטרישיה שרודר:

that if we are to bring about an end to the world's worst atrocities,

אם ברצוננו לשים קץ לכל הזוועות הכי גרועות בעולם

we have to make it such.

אנחנו צריכים לממש את הרעיון הזה.

There has to be a role --

חייב להיות תפקיד--

there has to be the creation of political noise and political costs

יש ליצור רעש פוליטי ומחירים פוליטיים

in response to massive crimes against humanity, and so forth.

בתגובה לפשעים המוניים כנגד האנושות, וכן הלאה.

So that was the 20th century.

זאת היתה אם כן המאה ה-20.

Now here -- and this will be a relief to you at this point in the afternoon --

ועכשיו-- וזאת תהיה עבורכם הקלה, הערב --

there is good news, amazing news, in the 21st century,

יש בשורות טובות, מדהימות, במאה ה21,

and that is that, almost out of nowhere, there has come into being

שכמעט יש-מאין החלה להופיע

an anti-genocide movement, an anti-genocide constituency,

תנועה, ציבור בוחרים שמתנגד לרצח-עם,

and one that looks destined, in fact, to be permanent.

ולמעשה לא נראה שזה משהו בר-חלוף.

It grew up in response to the atrocities in Darfur.

התנועה הופיעה כתגובה לזוועות בדרפור.

It is comprised of students. There are something like 300 anti-genocide chapters

היא מורכב מסטודנטים. יש כ-300 סניפים של התנועה נגד רצח-עם

on college campuses around the country.

בקמפוסי האוניברסיטאות ברחבי המדינה.

It's bigger than the anti-apartheid movement.

זה גדול יותר מהתנועה נגד האפטרהייד.

There are something like 500 high school chapters

יש כ-500 סניפים בתיכונים

devoted to stopping the genocide in Darfur.

שהתמסרו לעצירת רצח העם בדרפור.

Evangelicals have joined it. Jewish groups have joined it.

הצטרפו אוונגליסטים, הצטרפו ארגונים יהודיים.

"Hotel Rwanda" watchers have joined it. It is a cacophonous movement.

צופי הסרט "מלון רואנדה" הצטרפו. זוהי תנועה קקופונית.

To call it a movement, as with all movements, perhaps, is a little misleading.

בהשוואה לארגונים אחרים, קצת מטעה לקרוא לכך "תנועה".

It's diverse. It's got a lot of different approaches.

היא מגוונת. יש בה הרבה גישות שונות.

It's got all the ups and the downs of movements.

יש בה כל העליות והמורדות שיש בכל התנועות.

But it has been amazingly successful in one regard,

אבל היא השיגה הצלחה מדהימה במובן אחד:

in that it has become,

בכך שהיא התגבשה

it has congealed into this endangered people's movement

לתנועה למען בני האדם הנתונים בסכנת הכחדה

that was missing in the 20th century.

שחסרה לנו במאה ה-20.

It sees itself, such as it is, the it,

היא רואה עצמה ככזו, בתור הדבר

as something that will create the impression that there will be political cost,

שייצור את הרושם שעתיד להיות מחיר פוליטי,

there will be a political price to be paid,

שמישהו יצטרך לשלם את המחיר הפוליטי,

for allowing genocide, for not having an heroic imagination,

על כך שאיפשר רצח-עם וחסר את הדמיון ההירואי,

for not being an upstander but for being, in fact, a bystander.

על כך שלא התייצב נגד אלא עמד מן הצד.

Now because it's student-driven,

והודות לכך שהסטודנטים הם שמובילים אותה,

there's some amazing things that the movement has done.

התנועה השיגה כמה דברים מדהימים.

They have launched a divestment campaign

הם פתחו במערכה להימנעות מהשקעות

that has now convinced, I think, 55 universities in 22 states

ועד כה שכנעו לדעתי 55 אוניברסיטאות ב-22 מדינות

to divest their holdings of stocks

לצאת מהשקעותיהן במניות

with regard to companies doing business in Sudan.

של חברות שעושות עסקים בסודן.

They have a 1-800-GENOCIDE number --

יש להם מספר טלפון: 800-1-רצח-עם-

this is going to sound very kitsch,

זה יישמע מאוד קיטשי,

but for those of you who may not be, I mean, may be apolitical,

אבל לאלה בכם שהם אולי א-פוליטיים,

but interested in doing something about genocide,

אך מעוניינים לעשות משהו בנגע לרצח העם,

you dial 1-800-GENOCIDE and you type in your zip code,

חייגו 800-1-רצח-עם והקלידו את המיקוד שלכם,

and you don't even have to know who your congressperson is.

ואינכם חייבים לדעת אפילו מיהו נציגכם בקונגרס.

It will refer you directly to your congressperson, to your U.S. senator,

אתם תופנו ישירות לנציגכם בקונגרס או לסנטור שלכם,

to your governor where divestment legislation is pending.

למושל שלכם שמעכב את חקיקת ההימנעות מהשקעות.

They've lowered the transaction costs of stopping genocide.

הם הורידו את העלויות הקשורות במניעת רצח-עם.

I think the most innovative thing they've introduced recently

לדעתי, הדבר הכי חדשני שהם הציגו לאחרונה

are genocide grades.

הוא ציונים לרצח העם,

And it takes students to introduce genocide grades.

ומי אם לא סטודנטים ייתנו ציונים לרצח-עם.

So what you now have when a Congress is in session

כך שמה שקורה זה שכאשר הקונגרס בישיבה

is members of Congress calling up these 19-year-olds or 24-year-olds

חברי קונגרס מתקשרים לבני ה-19 וה-24 האלה

and saying, I'm just told I have a D minus on genocide;

ואומרים, "הודיעו לי שקיבלתי מספיק בקושי ברצח-עם

what do I do to get a C? I just want to get a C. Help me.

"מה עלי לעשות כדי לקבל 'טוב', אני רוצה לקבל 'טוב', עיזרו לי."

And the students and the others

והסטודנטים וכל היתר

who are part of this incredibly energized base

שמשתתפים בארגון הנמרץ והמופלא הזה

are there to answer that, and there's always something to do.

ממתינים לשיחה שלו, ותמיד יש מה לעשות.

Now, what this movement has done is it has extracted from the Bush administration

והתנועה הצליחה להשיג מממשל בוש

from the United States,

ומארה"ב,

at a time of massive over-stretch -- military, financial, diplomatic --

בתקופה של עומס-יתר כולל - צבאי, כספי, מדיני --

a whole series of commitments to Darfur

סידרה שלמה של התחייבויות לדרפור

that no other country in the world is making.

שלא ניתנו מצד שום ארץ אחרת בעולם.

For instance, the referral of the crimes in Darfur

למשל, הבאת הפשעים בדרפור

to the International Criminal Court,

לבית הדין הבינ"ל לפשעי מלחמה,

which the Bush administration doesn't like.

מה שלא מוצא חן בעיני ממשל בוש.

The expenditure of 3 billion dollars in refugee camps to try to keep,

הוצאה של 3 מיליארד דולר על מחנות פליטים

basically, the people who've been displaced from their homes

כדי לדאוג לאנשים שנעקרו מבתיהם

by the Sudanese government, by the so-called Janjaweed, the militia,

ע"י הממשל הסודני, ע"י ה"ג'אנג'אוויד", המיליציה,

to keep those people alive

כדי לספק קיום לאנשים

until something more durable can be achieved.

עד להשגת פתרון יציב יותר.

And recently, or now not that recently,

ולאחרונה, או לא כל כך לאחרונה,

about six months ago, the authorization of a peacekeeping force

לפני כ-6 חודשים, אישור הכנסת כוח לשמירת השלום

of 26,000 that will go.

של 26,000 איש.

And that's all the Bush administration's leadership,

וכל זה בהנהגת ממשל בוש,

and it's all because of this bottom-up pressure

והכל בגלל הלחץ מלמטה

and the fact that the phones haven't stopped ringing

והעובדה שהטלפונים לא חדלו לצלצל

from the beginning of this crisis.

מאז תחילת המשבר.

The bad news, however, to this question of will evil prevail,

אך הבשורות הרעות, מבחינת השאלה האם הרוע ינצח,

is that evil lives on.

היא שהרוע ממשיך לשגשג.

The people in those camps are surrounded on all sides

האנשים במחנות מוקפים מכל עבר

by so-called Janjaweed, these men on horseback

ע"י ה"ג'נג'אוויד", אותם פרשים

with spears and Kalashnikovs.

המצוידים בחניתות וקלצ'ניקובים.

Women who go to get firewood in order to heat the humanitarian aid

נשים שיוצאות לאסוף עצי הסקה כדי לחמם את מצרכי הסיוע

in order to feed their families -- humanitarian aid,

כדי להאכיל את משפחותיהן - מצרכי הסיוע ההומניטרי,

the dirty secret of it is it has to be heated, really, to be edible --

הסוד המלוכלך הוא שיש לחממם כדי שיהיו ראויים למאכל --

are themselves subjected to rape,

הופכות בעצמן לקורבנות אונס,

which is a tool of the genocide that is being used.

שגם הוא מהווה כלי-נשק ברצח העם.

And the peacekeepers I've mentioned, the force has been authorized,

ושומרי השלום שהזכרתי, הכוח שפריסתו אושרה,

but almost no country on Earth has stepped forward since the authorization

אך שום ארץ בעולם לא עשתה דבר מאז האישור

to actually put its troops or its police in harm's way.

כדי לשלוח בפועל את כוחותיה אל הסכנה.

So we have achieved an awful lot relative to the 20th century,

כך שהשגנו הרבה מאד יחסית למאה ה-20,

and yet far too little relative to the gravity of the crime that is unfolding

ועדיין מעט מדי יחסית לחומרת הפשעים שנעשים

as we sit here, as we speak.

בעודנו יושבים כאן ומדברים.

Why the limits to the movement?

מדוע התנועה הזו היתה מוגבלת בהישגיה?

Why is what has been achieved, or what the movement has done,

מדוע מה שהושג, או מה שהתנועה חוללה,

been necessary but not sufficient to the crime?

היה הכרחי, אך לא היה בו די בהשוואה לפשע?

I think there are a couple -- there are many reasons --

לדעתי יש שתי-- יש הרבה סיבות--

but a couple just to focus on briefly.

אך אביא רק שתיים ואתמקד בהן בקצרה.

The first is that the movement, such as it is,

הראשונה היא שהתנועה, במתכונתה הנוכחית,

stops at America's borders. It is not a global movement.

עוצרת בגבול אמריקה. זו אינה תנועה גלובלית.

It does not have too many compatriots abroad who themselves

אין לה בחו"ל עוד תושבי מדינות אחרות, שדורשים מצידם

are asking their governments to do more to stop genocide.

מן הממשלות שלהם לעשות יותר למניעת רצח-עם.

And the Holocaust culture that we have in this country

ותרבות השואה שעליה התחנכנו בארצנו

makes Americans, sort of, more prone to, I think,

משפיעה על האמריקאים לרצות יותר, לדעתי,

want to bring Never Again to life.

להפיח רוח-חיים ברעיון ה"לעולם לא עוד".

The guilt that the Clinton administration expressed,

תחושת האשמה שביטא ממשל קלינטון,

that Bill Clinton expressed over Rwanda,

שביל קלינטון הביע בקשר לרואנדה,

created a space in our society for a consensus

יצר בחברה שלנו מקום לתמימות דעים

that Rwanda was bad and wrong

על כך שרואנדה היתה דבר רע ולא מוסרי

and we wish we had done more, and that is something

והלוואי שהיינו עושים יותר, וזה משהו

that the movement has taken advantage of.

שהתנועה מנצלת.

European governments, for the most part,

ממשלים אירופיים, ברובם,

haven't acknowledged responsibility, and there's nothing to kind of

לא קיבלו אחריות, ואין שם כלום שאפשר

to push back and up against.

להתנגד לו ולהתקומם נגדו.

So this movement, if it's to be durable and global,

כך שהתנועה הזו, כדי להיות קבועה וגלובלית,

will have to cross borders, and you will have to see

תצטרך לחצות גבולות, ויהיה עלינו לראות

other citizens in democracies, not simply resting on the assumption

אזרחים של דמוקרטיות אחרות שלא מניחים כמובן מאליו

that their government would do something in the face of genocide,

שממשלתם עושה משהו לנוכח רצח העם,

but actually making it such.

אלא מאלצים אותה לכך בפועל.

Governments will never gravitate towards crimes of this magnitude

ממשלות לעולם לא נמשכות לפשעים מסדרי-גודל כאלה,

naturally or eagerly.

לא באופן טבעי ולא בשמחה.

As we saw, they haven't even gravitated towards protecting our ports

כבר ראינו שהן לא נמשכות אפילו להגן על נמלינו

or reigning in loose nukes.

או לנצח במירוץ פירוק הגרעין.

Why would we expect in a bureaucracy that it would orient itself

איך נוכל לצפות מהביורוקרטיה שתמקד עצמה

towards distant suffering?

באיזה סבל בארץ רחוקה?

So one reason is it hasn't gone global.

זו סיבה אחת מדוע היא לא הפכה לגלובלית.

The second is, of course, that at this time in particular in America's history,

השניה היא, כמובן, שבשלב מסוים זה בהיסטוריה של אמריקה,

we have a credibility problem,

יש לנו בעיית אמינות,

a legitimacy problem in international institutions.

בעיית לגיטימיות בעיני מוסדות בינלאומיים.

It is structurally really, really hard to do,

מבחינה מבנית קשה מאד לעשות זאת,

as the Bush administration rightly does,

כפי שממשל בוש נוהג, ובצדק,

which is to denounce genocide on a Monday

בגנותו רצח-עם מצד אחד

and then describe water boarding on a Tuesday as a no-brainer

בתארו עינויים במים כשיטה פשוטה וקלה, מצד שני,

and then turn up on Wednesday and look for troop commitments.

ומצד שלישי לבוא ולדרוש התחייבות למשלוח גייסות.

Now, other countries have their own reasons for not wanting to get involved.

למדינות אחרות יש סיבות משלהן שלא להתערב.

Let me be clear.

אבהיר את עצמי:

They're in some ways using the Bush administration as an alibi.

כך או אחרת הן משתמשות בממשל בוש בתור אליבי.

But it is essential for us to be a leader in this sphere,

אבל מבחינתנו חיוני שנוביל בתחום הזה,

of course to restore our standing and our leadership in the world.

כמובן, כדי לשקם את מקומנו ומנהיגותנו בעולם.

The recovery's going to take some time.

השיקום יארך זמן.

We have to ask ourselves, what now? What do we do going forward

עלינו לשאול את עצמנו, מה עכשיו? כיצד יש להתקדם

as a country and as citizens in relationship to the world's worst places,

כמדינה וכאזרחים ביחס למקומות הכי גרועים בעולם,

the world's worst suffering, killers, and the kinds of killers

לסבלות ולרוצחים הכי גרועים בעולם, ולאותם רוצחים

that could come home to roost sometime in the future?

שמתישהו בעתיד יחזרו הביתה?

The place that I turned to answer that question was to a man

כדי לקבל תשובה על כך פניתי לאיש אחד,

that many of you may not have ever heard of,

שרבים מכם ודאי אף לא שמעו עליו,

and that is a Brazilian named Sergio Vieira de Mello who,

ברזילאי בשם סרג'יו ויירה דה מלו, אשר,

as Chris said, was blown up in Iraq in 2003.

כפי שכריס אמר, התפוצץ בעירק ב-2003.

He was the victim of the first-ever suicide bomb in Iraq.

הוא נפל קורבן למחבל המתאבד הראשון בעירק.

It's hard to remember, but there was actually a time in the summer of 2003,

קשה לזכור זאת, אך היה באמת זמן בקיץ 2003,

even after the U.S. invasion, where,

אפילו אחרי הפלישה האמריקאית, שבו,

apart from looting, civilians were relatively safe in Iraq.

פרט למעשי הביזה, אזרחי עירק חיו בבטחון יחסי.

Now, who was Sergio? Sergio Vieira de Mello was his name.

אז מי הוא סרג'יו? שמו היה סרג'יו ויירה דה מלו,

In addition to being Brazilian, he was described to me

ופרט להיותו ברזילאי, הוא תואר בפני

before I met him in 1994 as someone who was a cross between

לפני שפגשתי אותו ב-1994, כשילוב של

James Bond on the one hand and Bobby Kennedy on the other.

ג'יימס בונד ובובי קנדי.

And in the U.N., you don't get that many people

ובאו"ם לא מוצאים הרבה אנשים

who actually manage to merge those qualities.

שבאמת מצליחים למזג את היכולות האלה.

He was James Bond-like in that he was ingenious.

הג'יימס-בונדיות שלו היתה בכושר המצאתו.

He was drawn to the flames, he chased the flames,

הוא נמשך אל האש, הוא רדף אחרי הלהבות,

he was like a moth to the flames. Something of an adrenalin junkie.

הוא נמשך אל האש כמו עש. מעין מסומם-אדרנלין.

He was successful with women.

הלך לו עם נשים.

He was Bobby Kennedy-like because in some ways one could never tell

הבוב-קנדיות שלו היתה בכך שאי-אפשר היה לדעת

if he was a realist masquerading as an idealist

אם הוא ריאליסט שמתחפש לאידאליסט

or an idealist masquerading as a realist, as people always wondered

או אידאליסט שמתחפש לריאליסט, כפי שרבים תהו תמיד

about Bobby Kennedy and John Kennedy in that way.

בקשר לבובי קנדי ולג'ון קנדי באותו אופן.

What he was was a decathlete of nation-building, of problem-solving,

הוא היה ספורטאי בקרב-רב של בניית מדינות, פתרון בעיות,

of troubleshooting in the world's worst places

איתור תקלות במקומות הכי גרועים בעולם

and in the world's most broken places.

ובמקומות הכי הרוסים בעולם.

In failing states, genocidal states, under-governed states,

במדינות שקרסו, מדינות של רצח-עם, מדינות ללא ממשל,

precisely the kinds of places that threats to this country exist

בדיוק אותם מקומות שמציבים מול הארץ הזו

on the horizon, and precisely the kinds of places

איום עתידי, ובדיוק אותם מקומות

where most of the world's suffering tends to get concentrated.

שבהם נוטה להתרכז רוב הסבל העולמי.

These are the places he was drawn to.

למקומות האלה הוא נמשך.

He moved with the headlines.

הוא עבר ממקום למקום לפי כותרות העיתונים.

He was in the U.N. for 34 years. He joined at the age of 21.

הוא שירת באו"ם במשך 34 שנה. הצטרף בגיל 21.

Started off when the causes in the wars du jour in the '70s

החל לפעול כשגורמי "המלחמות היומיות" בשנות ה-70

were wars of independence and decolonization.

היו מלחמות לעצמאות ולשחרור מקולוניאליות.

He was there in Bangladesh

הוא היה בבנגלדש

dealing with the outflow of millions of refugees --

ועסק בנושא זרם הפליטים--

the largest refugee flow in history up to that point.

זרם הפליטים הכי גדול בהיסטוריה עד אז.

He was in Sudan when the civil war broke out there.

הוא היה בסודן כשפרצה שם מלחמת האזרחים.

He was in Cyprus right after the Turkish invasion.

הוא היה בקפריסין מיד אחרי פלישת הטורקים.

He was in Mozambique for the War of Independence.

היה במוזמביק בזמן מלחמת העצמאות שלה.

He was in Lebanon. Amazingly, he was in Lebanon -- the U.N. base was used --

היה בלבנון. למרבה הפלא הוא היה בלבנון-- בסיס האו"ם שם שימש--

Palestinians staged attacks out from behind the U.N. base.

הפלשתינאים הוציאו פיגועים מאחורי בסיס האו"ם.

Israel then invaded and overran the U.N. base.

ישראל פלשה לשם וכבשה את בסיס האו"ם.

Sergio was in Beirut when the U.S. Embassy was hit

סרג'יו היה בבירות בזמן הפיגוע בשגרירות ארה"ב

by the first-ever suicide attack against the United States.

פיגוע ההתאבדות הראשון בהיסטוריה נגד ארה"ב.

People date the beginning of this new era to 9/11, but surely 1983,

אנשים חושבים שהעידן הזה החל ב-11.9, אך ברור ש-1983,

with the attack on the US Embassy and the Marine barracks --

עם הפיגוע בשגרירות ארה"ב ובמגורי הצי--

which Sergio witnessed -- those are, in fact, in some ways,

שסרג'יו היה עד להם-- זו למעשה, במובנים מסוימים,

the dawning of the era that we find ourselves in today.

תחילת העידן שאנו נמצאים בו כיום.

From Lebanon he went to Bosnia in the '90s.

מלבנון הוא עבר לבוסניה בשנות ה-90.

The issues were, of course, ethnic sectarian violence.

הנושאים היו כמובן אלימות נגד מגזרים אתניים.

He was the first person to negotiate with the Khmer Rouge.

הוא היה הראשון שנשא ונתן עם החמר-רוג'.

Talk about evil prevailing. I mean, here he was in the room

אם מדברים על נצחון הרוע: הוא הרי שהה באותו חדר

with the embodiment of evil in Cambodia.

במחיצת התגלמות הרוע בקמבודיה.

He negotiates with the Serbs.

הוא נשא ונתן עם הסרבים.

He actually crosses so far into this realm of talking to evil

הוא נכנס כה עמוק לתחום הזה של הדיבור עם הרוע

and trying to convince evil that it doesn't need to prevail

והנסיון לשכנע את הרוע שהוא לא צריך להימשך,

that he earns the nickname -- not Sergio but Serbio

שזה הקנה לו את כינויו - לא סרג'יו אלא סרביו,

while he's living in the Balkans and conducting these kinds of negotiations.

כשחי בבלקן וניהל מגעים כאלה,

He then goes to Rwanda and to Congo in the aftermath of the genocide,

ואז נסע לרואנדה ולקונגו אחרי רצח העם,

and he's the guy who has to decide -- huh, OK, the genocide is over;

והוא זה שאמור לקבוע-- אה, כן, רצח העם הסתיים;

800,000 people have been killed; the people responsible are fleeing

800,000 בני-אדם נהרגו; האחראיים לכך בורחים

into neighboring countries -- into Congo, into Tanzania.

לארצות השכנות: לקונגו, לטנזניה,

I'm Sergio, I'm a humanitarian, and I want to feed those --

אני סרג'יו ההומניסט, ואני רוצה להאכיל את--

well, I don't want to feed the killers

ובכן, אינני רוצה להאכיל את הרוצחים

but I want to feed the two million people who are with them, so we're going to go,

אבל כן להאכיל את שני המיליונים שאיתם,

we're going to set up camps,

אז נתחיל להקים מחנות,

and we're going to supply humanitarian aid.

ונספק סיוע הומניטרי.

But, uh-oh, the killers are within the camps.

אבל רגע, גם הרוצחים נמצאים במחנות.

Well, I'd like to separate the sheep from the wolves.

אני רוצה להפריד בין הזאבים לכבשים.

Let me go door-to-door to the international community

אעבור מדלת לדלת בקהילייה הבינלאומית ואשאל

and see if anybody will give me police or troops to do the separation.

מי מוכן לתת לי משטרה או צבא כדי לבצע את ההפרדה

And their response, of course, was no more than we wanted

והם כמובן לא גילו נכונות רבה יותר מאיתנו

to stop the genocide and put our troops in harm's way to do that,

לעצור את רצח העם ולסכן לשם כך את חיילינו,

nor do we now want to get in the way and pluck genocidaires from camps.

וגם היום איננו מוכנים להתערב ולתלוש את הרוצחים מתוך המחנות.

So then you have to make the decision.

ואז צריך לקבל החלטה:

Do you turn off the international spigot of life support

האם לסגור את הברז הבינ"ל של הסיוע תומך החיים

and risk two million civilian lives?

ולסכן שני מיליון נפשות של אזרחים?

Or do you continue feeding the civilians, knowing that the genocidaires

או להמשיך להאכיל את האזרחים בידיעה שהרוצחים

are in the camps, literally sharpening their knives for future battle?

נמצאים במחנות וממש משחיזים את סכיניהם לקרב העתידי

What do you do?

מה עושים?

It's all lesser-evil terrain in these broken places.

במקומות ההרוסים האלה זו שאלת הרע במיעוטו.

Late '90s: nation-building is the cause du jour.

שלהי שנות ה-90: בניית המדינה היא העיקר.

He's the guy put in charge. He's the Paul Bremer or the Jerry Bremer

הוא הממונה. הוא הפול ברמר או הג'רי ברמר

of first Kosovo and then East Timor. He governs the places.

של קוסובו בתחילה ואחר מזרח טימור. הוא המושל שם.

He's the viceroy. He has to decide on tax policy, on currency,

הוא נציג המלך. הוא המחליט במדיניות המס או המטבע,

on border patrol, on policing. He has to make all these judgments.

בסוגיות משמר הגבול, המשטרה. עליו מוטלות ההחלטות האלה.

He's a Brazilian in these places. He speaks seven languages.

הוא ברזילאי, והוא דובר 7 שפות.

He's been up to that point in 14 war zones

עד אז הוא היה ב-14 אזורי לחימה

so he's positioned to make better judgments, perhaps,

כך שהוא כנראה האדם בעל השיפוט הטוב ביותר,

than people who have never done that kind of work.

מאשר מי שמעולם לא עסק במלאכה כזו.

But nonetheless, he is the cutting edge of our experimentation

אך בכל מקרה הוא חוד החנית של הניסוי שלנו

with doing good with very few resources being brought to bear in,

בעשיית טוב בעזרת הכי מעט משאבים.

again, the world's worst places.

שוב, המקומות הכי גרועים בעולם.

And then after Timor, 9/11 has happened,

ואז, אחרי טימור, ארע ה-11.9.

he's named U.N. Human Rights Commissioner,

הוא התמנה לנציב זכויות האדם של האו"ם,

and he has to balance liberty and security and figure out,

ומוטל עליו לאזן בין חופש לבטחון ולמצוא

what do you do when the most powerful country in the United Nations

מה עושים כשהמדינה הכי חזקה באו"ם

is bowing out of the Geneva Conventions,

פורשת מאמנת ז'נבה,

bowing out of international law? Do you denounce?

פורשת מהחוק הבינלאומי. האם לגנות אותה?

Well, if you denounce,

אם תגנה אותה

you're probably never going to get back in the room.

ייתכן שלא תזכה לחזור להידברות.

Maybe you stay reticent. Maybe you try to charm President Bush --

אולי תבליג. אולי תנסה להקסים את הנשיא בוש--

and that's what he did. And in so doing he earned himself,

וזה מה שהוא עשה. ובכך הוא זכה,

unfortunately, his final and tragic appointment to Iraq --

לרוע המזל, במינוי האחרון והטרגי שלו בעירק--

the one that resulted in his death.

זה שהסתיים במותו.

One note on his death, which is so devastating,

הערה אחת לגבי מותו, שהיא כה מעציבה:

is that despite predicating the war on Iraq

למרות שהמלחמה בעירק התבססה

on a link between Saddam Hussein and terrorism in 9/11,

על הקשר בין סדאם חוסיין והטרור של ה-11.9,

believe it or not, the Bush administration or the invaders

תאמינו או לא, ממשל בוש או הפולשים

did no planning, no pre-war planning, to respond to terrorism.

לא תכננו כלום. שום תכנון מקדים כתגובה על הטרור.

So Sergio -- this receptacle of all of this learning on how to deal with evil

וסרג'יו-- כלי הקיבול של כל הידע הזה על ההתמודדות עם הרוע

and how to deal with brokenness,

ועל ההתמודדות עם השברון,

lay under the rubble for three and a half hours without rescue.

שכב מתחת להריסות במשך 3.5 שעות ללא חילוץ.

Stateless. The guy who tried to help the stateless people his whole career.

אדם ללא מדינה. האיש שניסה לעזור כל חייו לאנשים ללא מדינה.

Like a refugee. Because he represents the U.N.

כמו פליט. שהרי ייצג את האו"ם,

If you represent everyone, in some ways you represent no one.

מי שמייצג את כולם, במובן מסוים אינו מייצג איש.

You're un-owned.

אינו שייך לאיש.

And what the American -- the most powerful military in the history of mankind

ומה שהאמריקאים, הצבא הכי חזק בהיסטוריה של המין האנושי

was able to muster for his rescue,

הצליח לגרד לצורך חילוצו,

believe it or not, was literally these heroic two American soldiers

תאמינו או לא, היה אותם שני חיילים אמריקאיים, ממש כך,

went into the shaft. Building was shaking.

שירדו לתוך הפיר, הבניין כולו רעד,

One of them had been at 9/11 and lost his buddies on September 11th,

אחד מהם היה ב-11.9 ואיבד את חבריו שם,

and yet went in and risked his life in order to save Sergio.

ובכל זאת סיכן את חייו כדי להציל את סרג'יו.

But all they had was a woman's handbag --

וכל מה שהיה להם הוא תיק-יד של אישה--

literally one of those basket handbags --

בפירוש אחד מאותם סלים--

and they tied it to a curtain rope from one of the offices at U.N. headquarters,

והם קשרו אותו לחבל-וילון מאחד ממשרדי האו"ם,

and created a pulley system into this shaft in this quivering building

ויצרו מערכת גלגילות כדי לרדת לפיר באותו בניין רועד

in the interests of rescuing this person,

במטרה להציל את האיש הזה,

the person we most need to turn to now, this shepherd,

האיש שאנו כה זקוקים לו כעת, הרועה הזה,

at a time when so many of us feel like we're lacking guidance.

כיום, כשכה רבים מאיתנו חשים בהעדרו של מורה-דרך.

And this was the pulley system. This was what we were able to muster for Sergio.

וזו היתה מערכת הגלגילות. זה מה שהצלחנו לגרד עבור סרג'יו.

The good news, for what it's worth,

הבשורות הטובות, ככל שיש לכך ערך,

is after Sergio and 21 others were killed that day in the attack on the U.N.,

היא שאחרי שסרג'יו ו-21 נוספים נהרגו באותו פיגוע נגד האו"ם,

the military created a search and rescue unit

הצבא הקים יחידת חיפוש וחילוץ

that had the cutting equipment, the shoring wood, the cranes,

שצוידה במיטב הציוד, קורות תמך, מנופים,

the things that you would have needed to do the rescue.

כל מה שנדרש לצורך חילוץ.

But it was too late for Sergio.

אבל זה היה מאוחר מדי מבחינת סרג'יו.

I want to wrap up, but I want to close

אני רוצה לסכם, אבל ברצוני לסיים

with what I take to be the four lessons from Sergio's life

עם מה שבעיני הם ארבעת הלקחים מחייו של סרג'יו

on this question of how do we prevent evil from prevailing,

בסוגיה זו של מניעת נצחון הרוע,

which is how I would have framed the question.

כפי שאני מנסחת זאת.

Here's this guy who got a 34-year head start

הבחור הזה זכה ליתרון של 34 שנים

thinking about the kinds of questions we as a country are grappling with,

בחשיבה על סוגיות שאנו, כמדינה, מתחבטים בהן,

we as citizens are grappling with now. What do we take away?

שאנו כאזרחים מתחבטים בהן. מה כדאי שנלמד מזה?

First, I think, is his relationship to, in fact, evil is something to learn from.

ראשית, לדעתי, אפשר ללמוד מהתייחסותו לרוע.

He, over the course of his career, changed a great deal.

הוא השתנה מאד במהלך הקריירה שלו.

He had a lot of flaws, but he was very adaptive.

היו לו הרבה פגמים, אך הוא ידע היטב להסתגל.

I think that was his greatest quality.

לדעתי זו היתה התכונה הכי חזקה שלו.

He started as somebody who would denounce harmdoers,

הוא החל כמישהו שמגנה חורשי-רע,

he would charge up to people who were violating international law,

נהג לתקוף אנשים שהפרו את החוק הבינ"ל,

and he would say, you're violating, this is the U.N. Charter.

באומרו, "אתם מפירים את כתב הזכויות של האו"ם.

Don't you see it's unacceptable what you're doing?

"אינכם מבינים שמה שאתם עושים איננו מקובל?"

And they would laugh at him because he didn't have the power of states,

והם היו לועגים לו משום שלא היה לו כוח של מדינה,

the power of any military or police.

של צבא או משטרה.

He just had the rules, he had the norms, and he tried to use them.

היו לו רק חוקים ונורמות, והוא ניסה להשתמש בהם.

And in Lebanon, Southern Lebanon in '82,

ובלבנון, בדרום לבנון של 1982,

he said to himself and to everybody else,

הוא אמר לעצמו ולכל היתר,

I will never use the word "unacceptable" again.

"לעולם לא אשתמש שוב בביטוי 'לא מקובל'.

I will never use it. I will try to make it such,

"לעולם לא. אשתדל להציג זאת כך,

but I will never use that word again.

"אך לעולם לא אשוב להשתמש בביטוי זה"

But he lunged in the opposite direction.

במקום זה הוא תקף בכיוון ההפוך.

He started, as I mentioned, to get in the room with evil,

כפי שציינתי, הוא החל לשבת באותו חדר עם הרוע,

to not denounce, and became almost obsequious

כדי לא לגנות, הוא נעשה כמעט מתרפס

when he won the nickname Serbio, for instance,

כשזכה לכינוי "סרביו", למשל,

and even when he negotiated with the Khmer Rouge

ואפילו כשנשא ונתן עם החמר רוז'

would black-box what had occurred prior to entering the room.

הניח מאחוריו את כל מה שקרה לפני שנכנס לחדר.

But by the end of his life, I think he had struck a balance

ובסוף חייו הוא הגיע לדעתי לאיזון

that we as a country can learn from.

שאנחנו, כמדינה, יכולים ללמוד ממנו.

Be in the room, don't be afraid of talking to your adversaries,

שב יחד איתם בחדר, אל תחשוש לשוחח עם האויב,

but don't bracket what happened before you entered the room.

אך אל תשכח מה קרה לפני שנכנסת לחדר.

Don't black-box history. Don't check your principles at the door.

אל תתעלם מהעבר. אל תחליף בכניסה את עקרונותיך.

And I think that's something that we have to be in the room,

ולדעתי אנו מוכרחים להיכנס לחדר,

whether it's Nixon going to China or Khrushchev and Kennedy

אם זה ניקסון בסין, או כרושצ'וב וקנדי,

or Reagan and Gorbachev.

או רייגן וגורבצ'וב.

All the great progress in this country with relation to our adversaries

כל ההישגים המעולים שלנו מבחינת אויבינו

has come by going into the room.

נבעו מכך שנכנסנו איתם לחדר.

And it doesn't have to be an act of weakness.

וזה לא חייב להיות אקט של חולשה.

You can actually do far more to build an international coalition

אפשר באמת לעשות הרבה יותר מבחינת הקמת קואליציה בינ"ל

against a harmdoer or a wrongdoer by being in the room

נגד חורשי-רע או פושעים בכך שנמצאים איתם בחדר

and showing to the rest of the world that that person, that regime,

ומראים לעולם כולו שאותו אדם, אותו משטר,

is the problem and that you, the United States, are not the problem.

הוא הבעיה, ואילו אתם, ארה"ב, אינכם הבעיה.

Second take-away from Sergio's life, briefly.

לקח שני מחייו של סרג'יו, בקצרה,

What I take away, and this in some ways is the most important,

הלקח שלי, וזה במובן מסוים החשוב מכל,

he espoused and exhibited a reverence for dignity

הוא ייצג והפגין יחס של כבוד לאדם,

that was really, really unusual.

יחס שהיה מאד יוצא-דופן.

At a micro level, the individuals around him were visible.

ברמת המיקרו, האנשים סביבו נראו לעין.

He saw them.

הוא ראה אותם.

At a macro level, he thought, you know,

ברמת המאקרו, הוא סבר,

we talk about democracy promotion, but we do it in a way sometimes

שאנו מדברים על קידום הדמוקרטיה, אך לעתים עושים זאת

that's an affront to people's dignity.

בדרך שפוגעת בכבודם של אנשים.

We put people on humanitarian aid

אנו מספקים סיוע הומניטרי לבני-אדם

and we boast about it because we've spent three billion.

ומתגאים בכך מפני שהוצאנו 3 מיליארד.

It's incredibly important,

זה נורא חשוב,

those people would no longer be alive if the United States, for instance,

האנשים האלה לא היו חיים לולא ארה"ב, למשל,

hadn't spent that money in Darfur,

לא היתה מוציאה את הכסף הזה בדרפור,

but it's not a way to live.

אבל לא כך צריך לחיות.

If we think about dignity in our conduct as citizens

אם נתייחס לכבוד האנושי בהתנהגותנו כאזרחים

and as individuals with relation to the people around us,

וכיחידים ביחסינו עם הסובבים אותנו,

and as a country, if we could inject a regard for dignity

וכמדינה, אם נשלב התייחסות לכבוד

into our dealings with other countries,

ביחסינו עם מדינות אחרות,

it would be something of a revolution.

זו תהיה מעין מהפכה.

Third point, very briefly. He talked a lot about freedom from fear.

נקודה שלישית. בקצרה. הוא דיבר הרבה על שחרור מהפחד.

And I recognize there is so much to be afraid of.

ואני יודעת שיש כה הרבה ממה לפחד.

There are so many genuine threats in the world.

יש בעולם איומים אמיתיים כה רבים.

But what Sergio was talking about is,

אבל מה שסרג'יו התכוון הוא

let's calibrate our relationship to the threat.

לכייל את יחסינו עם האיום.

Let's not hype the threat; let's actually see it clearly.

לא להפריז בהערכת האיום: הבה נראה אותו כמות שהוא.

We have reason to be afraid of melting ice caps.

יש לנו סיבה לחשוש מהמסת כיפות הקרח.

We have reason to be afraid that we haven't secured

יש לנו סיבה לחשוש מכך שלא הבטחנו

loose nuclear material in the former Soviet Union.

את הפירוק מנשק גרעיני במה שהיה הגוש הסובייטי.

Let's focus on what are the legitimate challenges and threats,

הבה נתמקד באתגרים ובאיומים המוצדקים,

but not lunge into bad decisions because of a panic, of a fear.

ולא נקפוץ להחלטות גרועות בגלל בהלה או פחד.

In times of fear, for instance, one of the things Sergio used to say

בעיתות פחד, למשל, אחד הדברים שסרג'יו נהג לומר

is, fear is a bad advisor.

היה, "הפחד הוא יועץ גרוע."

We lunge towards the extremes

אנו קופצים לצעדים קיצוניים

when we aren't operating and trying to, again,

כשאיננו פועלים ומנסים, שוב,

calibrate our relationship to the world around us.

לכייל את יחסינו עם העולם הסובב אותנו.

Fourth and final point: he somehow, because he was working

נקודה רביעית ואחרונה: משום שהוא פעל

in all the world's worst places and all lesser evils,

בכל המקומות הגרועים בעולם ובכל מצבי הרע-במיעוטו,

had a humility, of course,

היתה לו צניעות, כמובן,

and an awareness of the complexity of the world around him.

ומודעות למורכבותו של העולם שסביבו.

I mean, such an acute awareness of how hard it was.

כלומר, מודעות חריפה לכמה שזה קשה,

How Sisyphean this task was of mending,

כמה סיזיפית היא משימת התיקון הזו,

and yet aware of that complexity,

ולצידה מודעות למורכבות הזו,

humbled by it, he wasn't paralyzed by it.

הוא חש צניעות לנוכח זה, זה לא שיתק אותו.

And we as citizens, as we go through this experience of the kind of,

ואנו כאזרחים, כשאנו עוברים התנסות כזו,

the crisis of confidence, crisis of competence, crisis of legitimacy,

משבר זהות, משבר יכולת, משבר לגיטימיות,

I think there's a temptation to pull back from the world and say,

יש לדעתי פיתוי לפרוש מן העולם ולומר,

ah, Katrina, Iraq -- we don't know what we're doing.

אה, קתרינה, עירק-- אין לנו מושג מה לעשות.

We can't afford to pull back from the world.

אין לנו המותרות של הפרישה מן העולם.

It's a question of how to be in the world.

השאלה היא איך להישאר בעולם.

And the lesson, I think,

והלקח, לדעתי,

of the anti-genocide movement that I mentioned,

של התנועה נגד רצח-עם שהזכרתי קודם,

that is a partial success but by no means

הוא שהיתה לה הצלחה חלקית אך היא בהחלט

has it achieved what it has set out to do --

לא השיגה את אשר יצאה להשיג--

it'll be many decades, probably, before that happens --

יידרשו לכך אולי עוד עשרות רבות של שנים--

but is that if we want to see change, we have to become the change.

אך אם ברצוננו לראות שינוי, עלינו להיות לשינוי הזה.

We can't rely upon our institutions to do the work

איננו יכולים לסמוך שהמוסדות שלנו יעשו את המלאכה

of necessarily talking to adversaries on their own

של השיח ההכרחי עם אויבנו, מרצונם החופשי

without us creating a space for that to happen,

מבלי שניצור עבורם אפשרות לכך,

for having respect for dignity,

לכבד צלם-אנוש,

and for bringing that combination of humility

ולשלב ענווה

and a sort of emboldened sense of responsibility

וחוש אחריות נחוש

to our dealings with the rest of the world.

ביחסינו עם שאר העולם.

So will evil prevail? Is that the question?

האם הרוע ינצח? האם זו השאלה?

I think the short answer is: no, not unless we let it.

לדעתי התשובה הקצרה היא: לא, אלא אם נאפשר לו.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]