Steven Johnson: The Web and the city

מתרגם: Liron Aloni מבקר: Sigal Tifferet

I want to take you back basically to my hometown,

אני רוצה לקחת אתכם בחזרה לעיר שלי,

and to a picture of my hometown of the week

לתמונת המצב שבה הייתה עירי באותו שבוע,

that "Emergence" came out.

בו יצא לאור ספרי "התגלות".

And it's a picture we've seen several times.

זוהי תמונה שראינו כבר מספר פעמים.

Basically, "Emergence" was published on 9/11.

בעיקרון, "התגלות" יצא לאור ב- 9.11

I live right there in the West Village,

גרתי ממש שם, בווסט ויליג'

so the plume was luckily blowing west, away from us.

למזלנו, ענן העשן נשב מערבה, הרחק מאיתנו.

We had a two-and-a-half-day-old baby in the house that was ours --

היה לנו תינוק בן יומיים וחצי בבית ,

we hadn't taken it from somebody else.

שהיה שלנו, לא לקחנו אותו מאף אחד

(Laughter)

--צחוק--

And one of the thoughts that I had dealing with these two separate emergences

ואחת המחשבות איתן התמודדתי, הייתה על שתי "התגלויות" נפרדות-

of a book and a baby, and having this event happen so close --

אחת של הספר ואחת של תינוק, כיוון שאותם אירועים התרחשו כמעט ביחד,

that my first thought, when I was still kind of in the apartment looking out at it all

והמחשבה הראשונה שלי, כשעוד הייתי בביתי והבטתי החוצה על הכל

or walking out on the street and looking out on it just in front of our building,

או כשהלכתי ברחוב מול הבניין שלנו והסתכלתי מסביב,

was that I'd made a terrible miscalculation in the book that I'd just written.

הייתה שעשיתי טעות חמורה בספר שכתבתי.

Because so much of that book was a celebration of the power

חלק עיקרי בספר היה חגיגה של הכוח

and creative potential of density, of largely urban density,

והפוטנציאל היצירתי של הצפיפות, של צפיפות עירונית גדולה,

of connecting people and putting them together in one place,

של חיבור בין אנשים החיים יחד במקום אחד,

and putting them on sidewalks together and having them share ideas

של החיים על אותן מדרכות, של שיתוף רעיונות

and share physical space together.

וחלוקת הסביבה הפיזית המשותפת.

And it seemed to me looking at that -- that tower burning and then falling,

נדמה היה לי, כשהסתכלתי על הבניינים נשרפים ואז נופלים,

those towers burning and falling -- that in fact, one of the lessons

שאחד הלקחים מהאירוע הזה

here was that density kills.

הוא שצפיפות הורגת.

And that of all the technologies that were exploited

ושמכל הטכנולוגיות שבהן השתמשו

to make that carnage come into being,

כדי להפוך את הטבח הזה למציאות,

probably the single group of technologies that cost the most lives

הטכנולוגיה שגרמה למספר האבידות הגדול ביותר

were those that enable 50,000 people to live in two buildings

היא זאת שמאפשרת ל- 50,000 אנשים לחיות בשני בניינים

110 stories above the ground.

ב- 110 קומות מעל האדמה.

If they hadn't been crowded --

אם הם לא היו מצטופפים-

you compare the loss of life at the Pentagon to the Twin Towers,

ניתן להשוות את מספר ההרוגים בפיגוע בפנטגון לפיגוע בתאומים,

and you can see that very powerfully.

ולראות זאת בבירור.

And so I started to think, well, you know, density, density --

אז התחלתי לחשוב, צפיפות, צפיפות-

I'm not sure if, you know, this was the right call.

אני לא בטוח שזו הבחירה הנכונה.

And I kind of ruminated on that for a couple of days.

הרהרתי בנושא במשך כמה ימים.

And then about two days later, the wind started to change a little bit,

ואז בערך יומיים אחר כך, הרוח שינתה מעט את כיוונה,

and you could sense that the air was not healthy.

ויכולת להרגיש שהאויר מזוהם.

And so even though there were no cars still in the West Village

ולמרות שלא היו עדיין מכוניות בווסט ויליג'

where we lived, my wife sent me out to buy a, you know,

אישתי שלחה אותי לקנות

a large air filter at the Bed Bath and Beyond,

מסנן אויר גדול,

which was located about 20 blocks away, north.

בחנות אשר הייתה ממוקמת בערך עשרים בלוקים צפונה.

And so I went out.

אז יצאתי החוצה.

And obviously I'm physically a very strong person, as you can tell -- (Laughter) --

כמו שכולכם רואים, אני ללא ספק בחור מאוד חזק

so I wasn't worried about carrying this thing 20 blocks.

ולא הייתי מודאג כיצד אסחוב את המסנן הזה הביתה לאורך עשרים בלוקים.

And I walked out, and this really miraculous thing happened to me

כישצאתי החוצה, דבר פלאי קרה לי,

as I was walking north to buy this air filter,

כשהלכתי צפונה לקנות את המסנן,

which was that the streets were completely alive with people.

הרחובות היו לגמרי חיים ומלאים באנשים,

There was an incredible -- it was, you know, a beautiful day,

זה היה מדהים- זה היה יום יפה,

as it was for about a week after,

כמו שהיה במשך השבוע לאחר הפיגוע,

and the West Village had never seemed more lively.

והווסט ויליג' מעולם לא נראה חי יותר.

I walked up along Hudson Street --

הלכתי לאורך רחוב האדסון,

where Jane Jacobs had lived and written her great book

היכן שג'יין ג'ייקובס חיה וכתבה את ספרה הנפלא

that so influenced what I was writing in "Emergence" --

שהשפיע מאוד על מה שכתבתי בספרי,

past the White Horse Tavern,

עברתי על יד פאב הסוס הלבן,

that great old bar where Dylan Thomas drank himself to death,

היכן שדילן תומאס השתכר למוות,

and the Bleecker Street playground was filled with kids.

ועל פני גן המשחקים ברחוב בליקר שהיה מלא בילדים.

And all the people who lived in the neighborhood,

וכל האנשים שגרו בשכונה,

who owned restaurants and bars in the neighborhood,

ובעלי המסעדות והברים בשכונה,

were all out there -- had them all open.

כולם היו שם, הכל היה פתוח.

People were out.

אנשים היו בחוץ.

There were no cars, so it seemed even better, in some ways.

לא היו מכוניות, כך שזה היה אפילו טוב יותר,

And it was a beautiful urban day,

זה היה יום עירוני יפה.

and the incredible thing about it was that the city was working.

והדבר המדהים ביותר לגבי זה הוא שהעיר התקיימה כרגיל,

The city was there.

העיר הייתה שם.

All the things that make a great city successful

כל הדברים שהופכים עיר למצליחה,

and all the things that make a great city stimulating --

כל הדברים שהופכים עיר גדולה למרגשת,

they were all on display there on those streets.

הוצגו לראווה ברחובות.

And I thought, well, this is the power of a city.

חשבתי לעצמי, זה כוחה של העיר,

I mean, the power of the city --

כלומר, כוחה של עיר-

we talked about cities as being centralized in space,

דיברנו על ערים כמרכז פיזי של חיים,

but what makes them so strong most of the time

אך מה שגורם לעיר להיות חזקה כל כך רוב הזמן

is they're decentralized in function.

זה שאין מרכז אחד שאחראי לתפקודה של העיר.

They don't have a center executive branch that you can take out

אין מרכז ניהולי שאפשר פשוט לעצור

and cause the whole thing to fail.

ושיגרום לכל העיר לעצור

If they did, it probably was right there at Ground Zero.

ואם היה, זה בטח היה שם בגראונד זירו.

I mean, you know, the emergency bunker was right there,

כלומר מקלט החירום היה שם

was destroyed by the attacks,

ונהרס בהתקפה,

and obviously the damage done to the building and the lives.

והנזק הברור שנגרם לביניינים ולחייהם של אנשים.

But nonetheless, just 20 blocks north, two days later,

ואף על פי כן, רק עשרים רחובות צפונה משם ויומיים לאחר מכן,

the city had never looked more alive.

העיר מעולם לא נראתה יותר חיה.

If you'd gone into the minds of the people,

אם הייתם נכנסים לראשם של האנשים

well, you would have seen a lot of trauma,

הייתם רואים טראומה גדולה,

and you would have seen a lot of heartache,

והרבה כאב,

and you would have seen a lot of things that would take a long time to recover.

ועוד הרבה דברים שלוקח הרבה זמן להתגבר עליהם.

But the system itself of this city was thriving.

אבל המערכת העירונית עצמה שגשגה,

So I took heart in seeing that.

התעודדתי מאוד כשראיתי את זה.

So I wanted to talk a little bit about the reasons why that works so well,

אז רציתי לדבר קצת על הסיבות שזה עובד טוב כל כך,

and how some of those reasons kind of map

ועל כך שחלק מהסיבות האלה הן מעין מפה

on to where the Web is going right now.

שמראה לאן האינטרנט מתקדם כרגע.

The question that I found myself asking to people

השאלה שמצאתי את עצמי שואל אנשים,

when I was talking about the book afterwards is --

כשדיברתי על הספר לאחר מכן,

when you've talked about emergent behavior,

כשמדברים על מאפיינים של התגלות,

when you've talked about collective intelligence,

כשמדברים על אינטליגנציה קולקטיבית,

the best way to get people to kind of wrap their heads around that

הדרך הטובה ביותר לגרום לאנשים לחשוב על הנושא

is to ask, who builds a neighborhood?

זה לשאול- מי בונה את השכונה?

Who decides that Soho should have this personality

מי מחליט שלסוהו תהיה אישיות כזו,

and that the Latin Quarter should have this personality?

ושלרובע הלטיני תהיה אישיות אחרת?

Well, there are some kind of executive decisions,

טוב, יש החלטות מנהלתיות,

but mostly the answer is -- everybody and nobody.

אבל התשובה היא בעיקר- כולם ואף אחד.

Everybody contributes a little bit.

כל אחד תורם קצת.

No single person is really the ultimate actor

אין אדם אחד שהוא השחקו המרכזי

behind the personality of a neighborhood.

שמכתיב את האופי של השכונה.

Same thing to the question of, who was keeping the streets alive

אותו הדבר נכון גם לגבי השאלה - מי דואג שהשכונה שלי תמשיך להתקיים

post-9/11 in my neighborhood?

אחרי 11.9?

Well, it was the whole city.

זו העיר כולה

The whole system kind of working on it,

כל המערכת עובדת על זה ביחד

and everybody contributing a small little part.

וכל אחד תורם חלק קטן.

And this is increasingly what we're starting to see on the Web

ניתן להבחין בהתנהגות דומה מאוד ברשת

in a bunch of interesting ways --

במספר דרכים מעניינות

most of which weren't around, actually,

שרובן לא היו קיימות,

except in very experimental things,

למעט כמה דברים ניסיוניים,

when I was writing "Emergence" and when the book came out.

כשכתבתי את הספר וכשהספר יצא לאור.

So it's been a very optimistic time, I think,

אני חושב שאלו היו זמנים מאוד אופטימיים

and I want to just talk about a few of those things.

ורציתי לדבר על כמה מהדרכים אלו.

I think that there is effectively a new kind of model of interactivity

אני חושב שסוג חדש של מודל אינטראקטיבי

that's starting to emerge online right now.

מתחיל להתגלות עכשיו און ליין

And the old one looked like this.

המודל הישן היה נראה כך:

This is not the future King of England, although it looks like it.

זה לא מלך אנגליה העתידי, למרות שהוא נראה כך

It's some guy, it's a GeoCities homepage of some guy that I found online

זה סתם בחור, זהו דף הבית של בחור שמצאתי באינטרנט

who's interested, if you look at the bottom, in soccer and Jesus

שמתעניין, אם תסתכלו למטה, בכדורגל, בישו

and Garth Brooks and Clint Beckham and "my hometown" -- those are his links.

בגרת' ברוקס, בקלינט בקהאם ובעיר הולדתו- אלו הם הקישורים שמופיעים שם.

But nothing really says

אבל שום דבר לא באמת מעיד

this model of interactivity -- which was so exciting and captures the real,

שהמודל הזה של אינטראקטיביות, שהיה קיים ותיאר באמת,

the Web Zeitgeist of 1995 -- than

את רוח הזמן אז ב- 1995, כמו הקישור:

"Click here for a picture of my dog."

"לחץ כאן כדי לראות תמונה של הכלב שלי".

That is -- you know, there's no sentence

אין אף משפט

that kind of conjures up that period better than that, I think,

שמסמל טוב יותר את אותה תקופה

which is that you suddenly have the power to put up a picture of your dog

מאשר העובדה שפתאום, יש לך את החשק לשים תמונה של הכלב שלך,

and link to it, and somebody reading the page

ואז לקשר את העמוד אליה, ואז מישהו קורא את העמוד הזה

has the power to click on that link or not click on that link.

ורוצה או לא ללחוץ על הקישור הזה.

And, you know, I don't want to belittle that. That, in a sense --

אני לא רוצה לזלזל בזה,

to reference what Jeff was talking about yesterday --

אם נתייחס למה שג'ף דיבר עליו אתמול-

that was, in a sense, the kind of interface electricity that

שיש ממשק חשמלי

powered a lot of the explosion of interest in the Web:

שמניע הרבה מההתפרצות של עניין ברשת,

that you could put up a link, and somebody could click on it,

שאתה יכול לשים קישור ושאדם אחר יכול ללחוץ עליו,

and it could take you anywhere you wanted to go.

ואתה יכול לגלוש לאן שתרצה לגלוש.

But it's still a very one-to-one kind of relationship.

אבל עדיין זוהי מערכת יחסים של אחד על אחד

There's one person putting up the link, and there's another person

יש אדם אחד שמעלה את הקישור ואדם אחר

on the other end trying to decide whether to click on it or not.

בצד השני שמנסה להחליט האם ללחוץ או לא ללחוץ על הקישור.

The new model is much more like this,

המודל החדש הרבה יותר דומה לכך,

and we've already seen a couple of references to this.

וכבר ראינו קודם מספר איזכורים אליו.

This is what happens when you search "Steven Johnson" on Google.

זה מה שתקבל אם תחפש "סטיבן ג'ונסון" בגוגל.

About two months ago, I had the great breakthrough --

לפני בערך חודשיים הייתה לי פריצת דרך גדולה

one of my great, kind of shining achievements --

אחד ההישגים הגדולים שלי היה

which is that my website finally became a top result for "Steven Johnson."

שהאתר שלי סוף סוף היה אחד מהקישורים הראשונים בדף תוצאות החיפוש.

There's some theoretical physicist at MIT named Steven Johnson

יש פיזיקאי ב MIT שנקרא סטיבן ג'ונסון

who has dropped two spots, I'm happy to say.

שאני שמח להגיד- ירד שני מקומות.

(Laughter)

-- צחוק--

And, you know, I mean, I'll look at a couple of things like this,

אני מסתכל על כמה דברים כאלה,

but Google is obviously the greatest technology ever invented for navel gazing.

אבל אין ספק שגוגל היא הטכנולוגיה הטובה ביותר לבדיקה עצמית מיותרת.

It's just that there are so many other people in your navel when you gaze.

רק שמוצאים כל כך הרבה אנשים אחרים כשמחפשים --צחוק--

Because effectively, what's happening here,

שלמעשה מה שמתרחש כאן

what's creating this page, obviously -- and we all know this,

מה שיוצר את העמוד הזה, כולנו יודעים את זה-

but it's worth just thinking about it --

אבל שווה לחשוב על זה,

is not some person deciding that I am the number one answer for Steven Johnson,

זה לא אדם אחד שמחליט שאני התוצאה הראשונה בעמוד כשמחפשים "סטיבן ג'ונסון"

but rather somehow the entire web of people

אלא שאיכשהו, כל האנשים ברשת

putting up pages and deciding to link to my page or not link to it,

שמעלים עמודים ומחליטים לפתוח או לא לפתוח את האתר שלי,

and Google just sitting there and running the numbers.

וגוגל רק נמצאת שם ומריצה את המספרים.

So there's this collective decision-making that's going on.

אז יש בעצם החלטה קולקטיבית שגורמת לזה להתרחש

This page is effectively, collectively authored by the Web,

עמוד תוצאות החיפוש נקבע קולקטיבית על ידי הרשת

and Google is just helping us

וגוגל רק עוזרת לנו

kind of to put the authorship in one kind of coherent place.

לקבוע את מחבר העמוד באופן קוהרנטי.

Now, they're more innovative -- well, Google's pretty innovative --

עכשיו, יש עוד חידושים - טוב, גוגל די חדשנים,

but there are some new twists on this.

אבל יש גם טוויסט בעניין.

There's this incredibly interesting new site -- Technorati --

יש אתר חדש, מעניין מאוד שנקרא טכנורטי,

that's filled with lots of little widgets that are expanding on these.

שמלא בכל מיני גאדג'טים שמרחיבים על זה,

And these are looking in the blog world and the world of weblogs.

והאתר בודק את עולם הבלוגים ברשת.

He's analyzed basically all the weblogs out there that he's tracking.

הוא מנתח בעיקר את כל הבלוגים שאחריהם הוא עוקב

And he's tracking how many other weblogs linked to those weblogs,

הוא מנתח כמה בלוגים אחרים מקושרים לבלוגים שאותם הוא בודק,

and so you have kind of an authority --

כך שיש מעיין סמכות--

a weblog that has a lot of links to it

בלוג שיש הרבה קישורים אליו

is more authoritative than a weblog that has few links to it.

יותר סמכותי מאשר בלוג שיש מעט קישורים אליו.

And so at any given time, on any given page on the Web, actually,

כך שבכל זמן נתון, בכל עמוד אינטרנט נתון, ניתן לומר למעשה

you can say, what does the weblog community think about this page?

מה קהילת הבלוגים חושבת על אותו עמוד אינטרנט?

And you can get a list.

וניתן להשיג רשימה.

This is what they think about my site; it's ranked by blog authority.

זה מה שהם חושבים על האתר שלי -- זה מדורג על ידי סמכות הבלוגים.

You can also rank it by the latest posts.

ניתן לדרג גם על ידי פירסומים אחרונים.

So when I was talking in "Emergence,"

כשכתבתי את "התגלות",

I talked about the limitations of the one-way linking architecture

דיברתי על ההגבלים שנובעים מארכיטקטורת "קישור חד צדדי".

that, basically, you could link to somebody else

למעשה אתה יכול לקשר למישהו אחר

but they wouldn't necessarily know that you were pointing to them.

אך הוא לא בהכרח יודע שאתה מקשר אליו.

And that was one of the reasons why the web

וזו היתה אחת הסיבות שהרשת

wasn't quite as emergent as it could be

לא הגיחה במלוא הפוטנציאל שלה

because you needed two-way linking, you needed that kind of feedback mechanism

כיוון שהיה צריך קישור דו כיווני, היה צריך מנגנון משובים

to be able to really do interesting things.

כדי שנוכל לעשות דברים באמת מעניינים.

Well, something like Technorati is supplying that.

אתר כמו טכנורטי מספק את זה.

Now what's interesting here is that this is a quote from Dave Weinberger,

ומה שמעניין כאן- זהו ציטוט של דייב ויינברגר,

where he talks about everything being purposive in the Web --

הוא מדבר על כך שלכל דבר יש מטרה ברשת --

there's nothing artificial.

אין שום דבר מלאכותי

He has this line where he says, you know, you're going to put up a link there,

ויש איזשהו קו שאומר שכאן יהיה קישור,

if you see a link, somebody decided to put it there.

אם יש כאן קישור מסויים, מישהו החליט לשים אותו שם.

And he says, the link to one site didn't just grow on the other page "like a tree fungus."

קישור לאתר מסויים לא גדל סתם במקרה על עמוד אחר כמו "פטרייה על עץ".

And in fact, I think that's not entirely true anymore.

אני כבר לא חושב שזה לגמרי נכון.

I could put up a feed of all those links generated by Technorati

אני יכול לשים בצד ימין בעמוד שלי

on the right-hand side of my page,

רשימת עידכונים על כל הקישורים שנוצרים על ידי טכנורטי,

and they would change as the overall ecology of the Web changes.

והיא תשתנה כאשר יהיו שינויים בסביבת הרשת.

That little list there would change.

הרשימה תשתנה איתם.

I wouldn't really be directly in control of it.

אני לא לגמרי אהיה אחראי על הרשימה הזו

So it's much closer, in a way, to a data fungus, in a sense,

כך שהמצב הזה דומה יותר, בצורה מסויימת, לפטריית מידע,

wrapped around that page, than it is to a deliberate link that I've placed there.

שכרוכה על העמוד, מאשר לקישור מכוון שהכנסתי לעמוד.

Now, what you're having here is basically a global brain

מה שתקבלו כאן הוא למעשה מוח גלובלי

that you're able to do lots of kind of experiments on to see what it's thinking.

ניתן לעשות סוגים רבים של ניסויים לבדוק מה הוא חושב

And there are all these interesting tools.

וקיימים כל מיני כלי מחקר מעניינים.

Google does the Google Zeitgeist,

גוגל עשו את "גוגל צייטגייסט",

which looks at search requests to test what's going on, what people are interested in,

שבוחן את בקשות החיפוש ובודק מה קורה, מה מעניין את האנשים,

and they publish it with lots of fun graphs.

ומפרסם את התוצאות עם גרפים נחמדים.

And I'm saying a lot of nice things about Google,

אני אומר הרבה דברים טובים על גוגל,

so I'll be I'll be saying one little critical thing.

אז אני אגיד משהו ביקורתי קטן.

There's a problem with the Google Zeitgeist,

יש בעיה עם "גוגל צייטגייסט",

which is it often comes back with news that a lot of people are searching

לעיתים קרובות הוא נותן מידע שהרבה אנשים מחפשים

for Britney Spears pictures, which is not necessarily news.

תמונות של בריטני ספירס, תוצאות שאינן בהכרח חדשות.

The Columbia blows up, suddenly there are a lot of searches on Columbia.

כשקולומביה התפוצצה, היו פתאום המון חיפושים על הקולומביה.

Well, you know, we should expect to see that.

אפשר לצפות לזה.

That's not necessarily something we didn't know already.

זה לא משהו שלא ידענו קודם.

So the key thing in terms of these new tools

אז המפתח הוא המאפיינים של אותם כלי מחקר

that are kind of plumbing the depths of the global brain,

שחופרים במעמקי המוח הגלובלי

that are sending kind of trace dyes through that whole bloodstream --

שמבצעים מעקב דרך "מחזור הדם"

the question is, are you finding out something new?

השאלה היא - האם אנחנו מגלים משהו חדש?

And one of the things that I experimented with is this thing called Google Share

ואחד הדברים שניסיתי נקרא "גוגל שר" (שיתוף)

which is basically, you take an abstract term,

למעשה לוקחים מונח מופשט,

and you search Google for that term,

ומחפשים אותו בגוגל,

and then you search the results that you get back for somebody's name.

ובדף התוצאות מחפשים שם של מישהו.

So basically, the number of pages that mention this term,

אז מספר הדפים המזכירים את המונח,

that also mention this page, the percentage of those pages

וגם את אותו שם, אחוז הדפים האלה

is that person's Google Share of that term.

זה ה"גוגל שר" של אותו אדם עם אותו מונח.

So you can do kind of interesting contests.

ניתן לעשות תחרויות מאוד מעניינות.

Like for instance, this is a Google Share of the TED Conference.

כמו לדוגמא- זהו "גוגל שר" על ועידת TED.

So Richard Saul Wurman

לריצ'רד סאול וורמן

has about a 15 percent Google Share of the TED conference.

יש בערך 15 אחוז "גוגל שר" עם המונח ועידת TED.

Our good friend Chris has about a six percent -- but with a bullet, I might add.

לחברינו הטוב כריס יש בערך 6 אחוזים, אבל זה בעלייה.

(Laughter)

--צחוק--

But the interesting thing is, you can broaden the search a little bit.

הדבר המעניין הוא שניתן להרחיב את החיפוש מעט

And it turns out, actually, that 42 percent is the Mola mola fish.

ומסתבר שלדג המולה מולה יש 42 אחוז

I had no idea.

לא היה לי מושג.

No, that's not true.

לא, זה לא נכון.

(Laughter)

--צחוק--

I made that up because I just wanted to put up a slide

המצאתי את זה רק כי להכניס תמונה

of the Mola mola fish.

של דג המולה מולה.

(Laughter)

--צחוק--

I also did -- and I don't want to start a little fight in the next panel --

דבר נוסף שחיפשתי- ואני לא רוצה להתחיל מלחמה קטנה לפנל הבא-

but I did a Google Share analysis of evolution and natural selection.

אבל עשיתי ניתוח "גוגל שר" של המונח אבולוציה והמונח ברירה טבעית.

So right here -- now this is a big category, you have smaller percentages,

זוהי קטגוריה גדולה אז האחוזים יותר קטנים,

so this is 0.7 percent -- Dan Dennett, who'll be speaking shortly.

אז מתקבל 0.7 אחוז דן דנט (פילוסוף אמריקאי), שידבר עוד מעט.

Right below him, 0.5 percent, Steven Pinker.

מתחתיו עם 0.5 אחוז סטיבן פינקר (פיזיקאי קנדי).

So Dennett's in the lead a little bit there.

אז דנט מוביל קצת בתוצאות

But what's interesting is you can then broaden the search

ומה שמעניין הוא שניתן להרחיב מעט את החיפוש

and actually see interesting things and get a sense of what else is out there.

לראות דברים מעניינים ולקבל מושג על מה עוד נמצא שם.

So Gary Bauer is not too far behind --

אז גארי באוור נמצא לא רחוק מאחור,

has slightly different theories about evolution and natural selection.

יש לו תיאוריות קצת שונות על אבולוציה וברירה הטבעית.

And right behind him is L. Ron Hubbard. So --

ומיד אחריו נמצא ל. רון האברד. אז...

(Laughter)

--צחוק--

you can see we're in the ascot, which is always good.

כך שהיריעה רחבה, שזה תמיד טוב.

And by the way, Chris, that would've been a really good panel,

ודרך אגב, כריס - זה יכול להיות פאנל טוב מאוד

I think, right there.

אני חושב.

(Laughter)

--צחוק--

Hubbard apparently started to reach, but besides that,

האברד יתקשה להגיע, אבל חוץ מזה,

I think it would be good next year.

אני חושב שזה יהיה פאנל טוב לשנה הבאה.

Another quick thing -- this is a slightly different thing,

עוד דבר אחד, על נושא מעט שונה,

but this analysis some of you may have seen.

אולי ראיתם כבר את הניתוח הבא.

It just came out. This is bursty words,

זה יצא בדיוק עכשיו. אלה הן מילים "מתפרצות",

looking at the historical record of State of the Union Addresses.

כשמסתכלים על התיעוד ההיסטורי של נאומי הנשיא לקונגרס.

So these are words that suddenly start to appear out of nowhere,

אז אלה מילים שלפתע מופיעות משום מקום

so they're kind of, you know, memes that start taking off,

הן כמו רעיונות חדשים שמתחילים לתפוס תאוצה

that didn't have a lot of historical precedent before.

ואין להן תקדים היסטורי.

So the first one is -- these are the bursty words around 1860s --

והמילים הראשונות - אלו הן מילים מתפרצות שהופיעו לראשונה בסביבות שנת 1860 -

slaves, emancipation, slavery, rebellion, Kansas.

עבדים, שחרור, עבדות, מרד וקנזס

That's Britney Spears. I mean, you know, OK, interesting.

זה כמו בריטני ספירס, זאת אומרת נחמד, מעניין.

They're talking about slavery in 1860.

הם מדברים על עבדות ב 1860

1935 -- relief, depression, recovery banks.

ב- 1935- סעד, שפל, התאוששות הבנקים.

And OK, I didn't learn anything new there as well -- that's pretty obvious.

אוקיי, גם כאן אין חדש - זה די ברור.

1985, right at the center of the Reagan years --

ב- 1985, בדיוק באמצע תקופת רייגן,

that's, we're, there's, we've, it's.

זה, אנחנו, יש, יש לנו, זה (כתיבת מילים בקיצור)

(Laughter)

--צחוק--

Now, there's one way to interpret this, which is to say that

יש דרך אחת לפרש את זה, וזה לומר

"emancipation" and "depression" and "recovery" all have a lot of syllables.

שבשחרור, שפל והתאוששות יש הרבה הברות.

So you know, you can actually download -- it's hard to remember those.

אז קשה לזכור אותן.

But seriously, actually, what you can see there,

אבל ברצינות, ניתן לראות כאן,

in a way that would be very hard to detect otherwise,

והיה קשה לראות את זה בדרך אחרת,

is Reagan reinventing the political language of the country

שרייגן המציא מחדש את השפה הפוליטית של המדינה

and shifting to a much more intimate, much more folksy, much more telegenic --

ועבר לצורת דיבור הרבה יותר אינטימית, עממית, טלויזיונית-

contracting all those verbs.

כשכיווץ את כל הפעלים האלה.

You know, 20 years before it was still, "Ask not what you can do,"

עשרים שנה קודם היו אומרים "אל תשאל מה הינך יכול לעשות",

but with Reagan, it's, "that's where, there's Nancy and I," that kind of language.

אך בזמנו של רייגן אמרו "זה המקום, ננסי ואני"

And so something we kind of knew,

למעשה ידענו את זה כבר,

but you didn't actually notice syntactically what he was doing.

אבל לא באמת שמנו לב מה הוא מבחינה תחבירית.

I'll go very quickly.

אני אמשיך מאוד מהר

The question now -- and this is the really interesting question --

השאלה עכשיו, וזו שאלה מאוד מעניינת,

is, what kind of higher-level shape is emerging right now

איזו צורה, בגדול, מתגלה עכשיו

in the overall Web ecosystem -- and particularly in the ecosystem of the blogs

ברשת, ובפרט בעולם הבלוגים,

because they are really kind of at the cutting edge.

כיוון שהבלוגים הם באמת חוד החנית.

And I think what happens there will also happen in the wider system.

ואני חושב שמה שקורה שם, יקרה בהמשך במערכת כולה.

Now there was a very interesting article by Clay Shirky

עכשיו, קליי שירקי כתב מאמר מעניין

that got a lot of attention about a month ago,

שלפני חודש קיבל הרבה תשומת לב,

and this is basically the distribution of links

ועסק בנושא הפצת לינקים ברשת

on the web to all these various different blogs.

למגוון בלוגים שונים.

It follows a power law, so that there are a few extremely well-linked to, popular blogs,

המצב תואם לחוק החזקה, כך שקיימים מעט מאוד בלוגים מאוד פופולרים ומקושרים

and a long tail of blogs with very few links.

וזנב ארוך של בלוגים עם מעט מאוד קישורים

So 20 percent of the blogs get 80 percent of the links.

כך ש- 20 אחוזים מהבלוגים מקבלים 80 אחוזים מהקישורים

Now this is a very interesting thing.

זו עובדה מעניינת מאוד

It's caused a lot of controversy

שגורמת למחלוקת גדולה

because people thought that this was the ultimate kind of one man,

כיוון שאנשים חשבו שהרשת היא המקום האולטימטיבי להתבטא,

one modem democracy, where anybody can get out there and get their voice heard.

דמוקרטיה של מודמים, מקום שכל אחד יכול להשמיע את קולו

And so the question is, "Why is this happening?"

אז נשאלת השאלה- למה זה קורה?

It's not being imposed by fiat from above.

זה לא נוצר על ידי הוראה מלמעלה

It's an emergent property of the blogosphere right now.

זה נוצר בעולם הבלוגים ממש עכשיו

Now, what's great about it is that people are working on --

מה שטוב לגבי המצב הזה, שינוי שקרה תוך שניות מהרגע שקליי פרסם את המאמר שלו,

within seconds of Clay publishing this piece, people started working on changing

זה שאנשים התחילו לעבוד על לשנות את הבסיס של חוקי המערכת

the underlying rules of the system so that a different shape would start appearing.

כך שצורה חדשה תתחיל להופיע

And basically, the shape appears

למעשה הצורה החדשה הופיעה

largely because of a kind of a first-mover advantage.

בעיקר בגלל היתרון שנוצר ממצב ראשוני

if you're the first site there, everybody links to you.

אם אתה האתר הראשון, כולם יקשרו אליך

If you're the second site there, most people link to you.

אם אתה האתר השני, הרוב יקשרו אליך

And so very quickly you can accumulate a bunch of links,

כך שמאוד מהר אתה יכול לצבור קישורים רבים

and it makes it more likely for newcomers to link to you in the future,

ועולה הסבירות שמשתמשים חדשים יקשרו אליך בעתיד

and then you get this kind of shape.

וכך ניתן להגיע לאותה צורה.

And so what Dave Sifry at Technorati started working on,

מה שדייב סיפרי התחיל לעבוד עליו בטכנורטי

literally as Shirky started -- after he published his piece --

דומה מאוד למה ששירקי התחיל- לאחר שפירסם את מאמרו,

was something that basically just gave a new kind of priority to newcomers.

זה מצב שכעיקרון נותן עדיפות למשתמשים חדשים

And he started looking at interesting newcomers that don't have a lot of links,

הוא התחיל לבחון בלוגרים חדשים ומעניינים שאין להם הרבה קישורים

that suddenly get a bunch of links in the last 24 hours.

שפתאום, תוך 24 שעות, קיבלו הרבה צפיות

So in a sense, bursty weblogs coming from new voices.

כך שבמובן מסויים, בלוגים "מתפרצים" מגיעים מקולות חדשים

So he's working on a tool right there that can actually change the overall system.

הוא עובד עכשיו על כלי חדש שיכול לשנות את המערכת הכללית

And it creates a kind of planned emergence.

הכלי יוצר מעיין "התגלות" מתוכננת.

You're not totally in control,

אתם לא לגמרי בשליטה,

but you're changing the underlying rules in interesting ways

אבל אתם משנים את החוקים בדרכים מעניינות

because you have an end result which is

כיוון שיש לכם תוצאה סופית

maybe a more democratic spread of voices.

שאולי משקפת מגוון קולות יותר דמוקרטי.

So the most amazing thing about this -- and I'll end on this note --

והדבר המדהים ביותר, ואני אסיים בנימה זו,

is, most emergent systems, most self-organizing systems

הוא שרוב הדרכים להתהוות והשיטות להתארגנות

are not made up of component parts that are capable of looking at the overall pattern

לא בנויות מרכיבים שונים שמסוגלים לבחון את הדפוס הכללי

and changing their behavior based on whether they like the pattern or not.

ולשנות את התנהגותם על סמך האם הם מרוצים מהדפוס הקיים או לא.

So the most wonderful thing, I think, about this whole debate

הדבר הנפלא ביותר בדיון הזה לדעתי,

about power laws and software that could change it

לגבי כוחם של חוקים ותוכנות שיכלות לשנות אותם,

is the fact that we're having the conversation.

זוהי העובדה שאנחנו מדברים על זה

I hope it continues here.

אני מקווה שזה ימשיך כאן.

Thanks a lot.

תודה רבה.