Why do we blame individuals for economic crises? | Liene Ozolina

עריכה: Ido Dekkers

זה היה יום קריר ושמשי במרץ.

התהלכתי לי לבדי ברחובות בריגה.

אני זוכרת שהחורף לאט התחיל להגיע לקיצו.

It was a cold, sunny March day.

היה עדיין מעט שלג בסביבה ,

I was walking along the street in Riga.

אך המדרכה הייתה כבר נקייה ויבשה.

I remember the winter was slowly coming to an end.

אם חייתם בלריגה,

הייתם מכירים את הרגשת ההקלה כשמתחילים סימני אביב ראשוניים,

There was still some snow around here and there,

but the pavement was already clear and dry.

ואתם כבר לא צריכים לדשדש בערבוב העכור הזה

If you've lived in Riga,

you will know that feeling of relief that the first signs of spring bring,

של שלג ובוץ ברחובות.

אז הנה אני , נהנת לי מההליכה,

and you no longer have to trudge through that slushy mix

כשפתאום אני שמה לב לשבלונה על מדרכה מולי,

of snow and mud on the streets.

So there I am, enjoying my stroll,

גרפיטי:

אותיות לבנות צבועות על הלבנות האפורות הכהות.

as I suddenly notice a stencil on the pavement in front of me,

כתוב שם,

“איפה האחריות שלכם?”

a graffiti:

white letters painted on these dark grey bricks.

It says,

השאלה עצרה אותי במסלולי.

"Where is your responsibility?"

כשאני עומדת שם מבינה את משמעותה,

אני שמה לב שאני עומדת מחוץ למחלקה לרווחה חברתית בעירייה בריגה.

The question stopped me in my tracks.

As I'm standing there considering its meaning,

אז מסתבר שהכותב של הגרפיטי הזה, מי שזה לא יהיה,

I notice I'm standing outside the Riga Municipality Social Welfare Department.

מפנה את השאלה למי שבא להגיש בקשה לעזרה סוציאלית.

So it appears that the author of this graffiti, whoever it is,

בחורף הזה,

עשיתי מחקר על תוצאות המשבר הפיננסי בלטביה.

is asking this question to people coming to apply for social assistance.

שהמשבר הפיננסי העולמי התפרץ ב2008, לטביה חטפה מכה קשה

That winter,

I had been doing research on the aftermath of the financial crisis in Latvia.

ככלכלה קטנה ופתוחה.

כדי לאזן את הספרים,

When the Global Financial Crisis erupted in 2008, Latvia got hit hard

הממשלה בלטביה בחרה באסטרטגיה של הפחתת ערך פנימית.

עכשיו, בעצם, זה אומר בצורה דרסטית צמצום ההוצאות על התקציב הציבורי,

as a small, open economy.

To balance the books,

the Latvian government chose a strategy of internal devaluation.

אז, הורדת שכר העובדים במגזר הציבורי,

כיווץ שירות אזרחי,

Now, in essence, that meant drastically reducing public budget spending,

צמצום הטבות למובטלים וסיוע סוציאלי אחר,

העלאת מיסים.

so, slashing public sector workers' wages,

אמא שלי עבדה כמורה להיסטוריה כל חייה.

shrinking civil service,

cutting unemployment benefits and other social assistance,

המשמעות של הצנע עבורה היא הפחתת השכר בשלושים אחוז

raising taxes.

My mother had been working as a history teacher her whole life.

בפתאומיות.

והיו הרבה בסיטואציות דומות לשלה או חמורות מכך.

The austerity for her meant seeing her salary cut by 30 percent

המחיר של המשבר היה על הכתפיים של לטבים מן השורה.

all of a sudden.

And there were many in a situation like hers or worse.

כתוצאה מהמשבר והצנע,

The costs of the crisis were put on the shoulders of ordinary Latvians.

הכלכלה הלטבית התכווצה ב25% בתקופה של שנתיים.

רק יוון סבלה מהתכווצות

As a result of the crisis and the austerity,

בקנה מידה דומה.

the Latvian economy shrank by 25 percent in a two-year period.

אבל, בזמן שהיוונים מחו ברחובות במשך חודשים

Only Greece suffered an economic contraction

באופן רציף, לעיתים אף מחאות אלימות באתונה,

of a comparable scale.

הכל היה שקט בריגה.

Yet, while Greeks were out in the streets for months

staging continuous, often violent protests in Athens,

כלכלנים בולטים לחמו בטורים ב“ניו יורק טיימס”

על הקיצוניות המוזרה של הניסוי הלטבי

all was quiet in Riga.

במשטר הצנע הזה,

Prominent economists were fighting in the columns of "The New York Times"

והם צפו חסרי אמונה

איך החברה הלטבית סובלת את זה.

about this curious extreme Latvian experiment

of this austerity regime,

למדתי בלונדון באותה תקופה,

ואני זוכרת את תנועת הכיבוש שם

and they were watching on in disbelief

how the Latvian society was putting up with it.

ואיך היא התפשטה מעיר לעיר,

ממדריד לניו יורק ללונדון,

I was studying in London at the time,

ה99 אחוז נגד אחוז בודד.

and I remember the Occupy movement there

אתם מכירים את הסיפור.

and how it was spreading from city to city,

ועדיין כשהגעתי לריגה,

from Madrid to New York to London,

לא היה זכר לכיבוש שם.

the 99 percent against the one percent.

לטבים פשוט השלימו עם זה.

You know the story.

Yet when I arrived in Riga,

הם "בלעו את הקרפדה," לפי האמרה המקומית.

there were no echoes of the Occupy here.

Latvians were just putting up with it.

בשביל המחקר שלי בדוקטורט,

רציתי לחקור איך מערכת היחסים האזרחית-מדינית השתנתה בלטביה

They "swallowed the toad," as the local saying goes.

בתקופה שלאחר הסובייטים,

ובחרתי במשרד האבטלה

For my doctoral research,

I wanted to study how the state-citizen relationship was changing in Latvia

כאתר המחקר שלי.

וכשהגעתי לשם בסתיו 2011,

in the post-Soviet era,

הבנתי "אני ממש עדה ממקור ראשון

and I had chosen the unemployment office

as my research site.

כיצד השפעות המשבר באות לידי ביטוי,

And as I arrived there in that autumn of 2011,

ואיך אלה שנפגעו הכי קשה ממנה, אנשים שאיבדו את מקום עבודתם,

I realized, "I am actually witnessing firsthand

מגיבים לזה."

how the effects of crises are playing out,

אז התחלתי לראיין אנשים שפגשתי במשרד האבטלה.

and how those worst affected by it, people who have lost their jobs,

are reacting to it."

הם כולם נרשמו כמחפשי עבודה ומקווים למעט עזרה מהמדינה.

So I started interviewing people I met at the unemployment office.

אבל, גיליתי במהרה, שהעזרה הזאת הייתה מסוג מסויים.

They were all registered as job seekers and hoping for some help from the state.

הייתה איזו הטבה במזומן,

אך בעיקר סיוע מדיני הגיע בצורה של תוכניות חברתיות שונות,

Yet, as I was soon discovering, this help was of a particular kind.

ואחד מהתוכניות הגדולות נקראה:

There was some cash benefit,

"פעילות להעלאת תחרותיות"

but mostly state assistance came in the form of various social programs,

זו הייתה, בעצם, סדרת סדנאות

שכל המובטלים עודדו להשתתף בהם.

and one of the biggest of these programs was called

"Competitiveness-Raising Activities."

אז התחלתי להשתתף בסדנאות האלה איתם.

It was, in essence, a series of seminars

ומספר פרדוקסים הכה בי.

that all of the unemployed were encouraged to attend.

אז, דמיינו:

So I started attending these seminars with them.

המשבר עדיין מתמשך,

And a number of paradoxes struck me.

הכלכלה הלטבית מכווצת,

בקושי אף אחד לא מעסיק,

So, imagine:

והנה אנחנו,

the crisis is still ongoing,

בכיתה קטנה ובהירה,

the Latvian economy is contracting,

קבוצה של 15 אנשים,

hardly anyone is hiring,

עוברים על רשימה של חוזקות וחולשות אישיות, השדים הפנימיים שלנו,

and there we are,

in this small, brightly lit classroom,

שמדברים אלינו ומונעים מאיתנו להיות מוצלחים יותר

a group of 15 people,

בשוק העבודה.

working on lists of our personal strengths and weaknesses, our inner demons,

כשמצילים את הבנק המקומי הגדול ביותר

that we are told are preventing us from being more successful

ועלויות החילוץ הזה נמצאות על כתפי האוכלוסייה,

in the labor market.

אנחנו יושבים במעגל ולומדים איך לנשום עמוק

As the largest local bank is being bailed out

and the costs of this bailout are shifted onto the shoulders of the population,

כשאנו מרגישים לחוצים.

(נושמת עמוק)

we are sitting in a circle and learning how to breathe deeply

כשמשכנתאות על בתים מעוקלות

when feeling stressed.

ואלפי אנשים מהגרים,

(Breathes deeply)

נאמר לנו לחלום בגדול וללכת אחרי החלומות שלנו.

As home mortgages are being foreclosed

and thousands of people are emigrating,

כסוציולוגית,

אני יודעת שמדיניות חברתית היא צורת תקשורת חשובה

we are told to dream big and to follow our dreams.

בין המדינה והאזרחים שלה.

As a sociologist,

המסר של התוכנית הזאת היה,

I know that social policies are an important form of communication

לנסח את זה במילים של אחת המאמנות,

“פשוט עשו את זה”

היא כמובן, צטטה את נייק.

between the state and the citizen.

אז באופן סימבולי, המדינה שלחה מסר לאזרחים למובטלים

The message of this program was,

to put it in the words of one of the trainers,

"Just do it."

שאתם צריכים להיות יותר פעילים, אתם צריכים לעבוד קשה יותר,

She was, of course, citing Nike.

אתם צריכים לעבוד על עצמכם, אתם צריכים להתגבר על השדים הפנימיים שלכם,

So symbolically, the state was sending a message to people out of work

אתם צריכי להיות יותר בטוחים --

that you need to be more active, you need to work harder,

שאיכשהו, להיות להיות מובטל היה כישלון אישי שלהם.

you need to work on yourself, you need to overcome your inner demons,

הסבל מהמשבר

you need to be more confident --

קיבל התייחסות של חוויה אישית של לחץ

that somehow, being out of work was their own personal failure.

שמתנהלת בגוף שלנו

דרך נשימה עמוקה ומלאה מחשבה.

The suffering of the crisis

was treated as this individual experience of stress

סוגים אלה של תוכניות חברתיות שמדגישים אחריות אישית

to be managed in one's own body

through deep and mindful breathing.

נהפכו נפוצים ביותר ברחבי העולם.

הם חלק מהעלייה של מה שהסוציולוג לואיק וואקוונט מכנה

These types of social programs that emphasize individual responsibility

"מדינת הקנטאור הניאו-ליברלית".

have become increasingly common across the world.

עכשיו הקנטאור, כזכור,

They are part of the rise of what sociologist Loïc Wacquant calls

זה היצור האגדי בתרבות היוונית הקדומה,

חצי אדם, חצי חיה.

the "neoliberal Centaur state."

יש לה את החלק העליון של אדם וחלק תחתון של סוס.

Now, the centaur, as you might recall,

is this mythical creature in ancient Greek culture,

אז מדינת קנטאור היא מדינה

half human, half beast.

שמפנה את פניה האנושיות לאלה שבראש הסולם החברתי

It has this upper part of a human and the lower part of a horse.

בזמן אלה שבתחתית נרמסים,

So the Centaur state is a state

that turns its human face to those at the top of the social ladder

הולכים עליהם.

אז בעלי הכנסה גבוהה ועסקים גדולים

יכולים להינות מהורדת מיסים ומדינויות תומכות אחרות,

while those at the bottom are being trampled over,

בזמן שהמובטלים , העניים

stampeded.

So top income earners and large businesses

אמורים להוכיח את עצמם ראויים לעזרת המדינה,

can enjoy tax cuts and other supportive policies,

הם ממושמעים מבחינה מוסרית,

while the unemployed, the poor

יש עליהם סטיגמה של לא אחראיים, פאסיבים או עצלנים

are made to prove themselves worthy for the state's help,

או לעיתים פושעים.

are morally disciplined,

בלטביה היה לנו מודל מדינת קנטאור כזה

are stigmatized as irresponsible or passive or lazy

שמבוסס היטב מאז שנות ה90'.

or often criminalized.

קחו, לדוגמא , את מס הכנסה הנמוך שהיה קבוע עד השנה

In Latvia, we've had such a Centaur state model

שהיה מועיל לבעלי ההכנסה הגבוהה,

firmly in place since the '90s.

בזמן שרבע מהאוכלוסיה חיה בעוני.

Take, for example, the flat income tax that we had in place up until this year

והמשבר והצנע יצרו סוג של אי שוויון חברתי גרוע יותר.

that has been benefiting the highest earners,

while one quarter of the population keeps living in poverty.

אז בעוד ההון של הבנקים ובעלי ההון נשמר,

And the crisis and the austerity has made these kinds of social inequalities worse.

אלה שאיבדו את הרוב

קיבלו שיעורים של אחריות אישית.

So while the capital of the banks and the wealthy has been protected,

עכשיו , כשדיברתי עם אנשים שהיו בסמינרים האלה.

those who lost the most

were taught lessons in individual responsibility.

ציפיתי מהם לכעוס.

ציפיתי מהם

להתנגד לשיעורים האלה באחריות אישית.

Now, as I was talking to people who I met at these seminars,

אחרי הכל , המשבר לא היה באשמתם, ובכל זאת הם נשאו בעומס הזה.

I was expecting them to be angry.

I was expecting them

אך כשאנשים שיתפו את הסיפורים שלהם עימי,

to be resisting these lessons in individual responsibility.

After all, the crisis was not their fault, yet they were bearing the brunt of it.

זה היכה בי שוב ושוב

הכח של הרעיון של האחריות.

But as people were sharing their stories with me,

I was struck again and again

אחד האנשים שפגשתי היה ז'נטה.

by the power of the idea of responsibility.

היא עבדה כ 23 שנה

לימדה תפירה ומלאכות אחרות בבית הספר המקצועי בריגה.

One of the people I met was Žanete.

ועכשיו כשהמשבר הכה,

She had been working for 23 years

בית הספר נסגר כחלק מאמצעי הצנע.

teaching sewing and other crafts at the vocational school in Riga.

ארגון מחדש של מערכת החינוך היה חלק מדרך לחסוך כסף ציבורי.

And now the crisis hits,

and the school is closed as part of the austerity measures.

ועשרת אלפים מורים איבדו את עבודתם,

The educational system restructuring was part of a way of saving public money.

וז'נטה הייתה אחת מהם.

ואני יודעת ממה שהיא סיפרה לי

שלאבד את מקום העבודה העמיד אותה במצב נואש;

And 10,000 teachers across the country lose their jobs,

היא התגרשה,יש לה שני ילדים מתבגרים שהיא המפרנסת היחידה עבורם.

and Žanete is one of them.

And I know from what she's been telling me

ובכל זאת , בעוד אנו מדברים,

that losing her job has put her in a desperate situation;

היא אומרת שהמשבר היה בעצם הזדמנות.

she's divorced, she has two teenage children that she's the sole provider for.

And yet, as we are talking,

היא אמרה , "ימלאו לי 50 השנה.

she says to me that the crisis is really an opportunity.

אני מניחה שהחיים נתנו לי בעצם אפשרות להתסכל סביב , לעצור,

She says, "I turn 50 this year.

בגלל שכל השנים האלה עבדתי ללא הפסקה,

לא היה לי זמן לעצור.

I guess life has really given me this chance to look around, to stop,

ועכשיו עצרתי,

וניתנה לי הזדמנות להסתכל על הכל ולהחליט

because all these years I've been working nonstop,

מה אני רוצה

had no time to pause.

And now I have stopped,

ומה אני לא רוצה.

and I've been given an opportunity to look at everything and to decide

כל הזמן הזה , לתפור, לתפור, סוג של תשישות.”

what it is that I want

אז ז'נטה מיותרת אחרי 23 שנים.

and what it is that I don't want.

All this time, sewing, sewing, some kind of exhaustion."

אך היא לא חושבת על למחות.

היא לא מדברת על 99 אחוז נגד אחוז אחד.

So Žanete is made redundant after 23 years.

היא מנתחת את עצמה.

But she's not thinking about protesting.

והיא חשבה באופן מעשי על הקמת עסק קטן

She's not talking about the 99 percent against the one percent.

בחדר השינה שלה

מכינה בובות קטנות למזכרת למכור לתיירים.

She is analyzing herself.

אני גם פגשתי את אבירס במשרד האבטלה.

And she was thinking pragmatically of starting a small business

אבירס היה בשנות ה40 המאוחרות שלו,

out of her bedroom

making these little souvenir dolls to sell to tourists.

הוא איבד עבודה בסוכנות הממשלתית בפיקוח על סלילת כבישים.

I also met Aivars at the unemployment office.

באחת הפגישות שלנו, אבירס הביא ספר שהוא קורא.

Aivars was in his late 40s,

he had lost a job at the government agency overseeing road construction.

זה נקרא “חיסון נגד לחץ, או אייקידו פסיכו-אנרגטי. ”

To one of our meetings, Aivars brings a book he's been reading.

עכשיו, חלק מכם אולי ידעו שאייקידו הוא סוג של אומנות לחימה,

It's called "Vaccination against Stress, or Psycho-energetic Aikido."

אז, אייקידו פסיכו-אנרגטי.

ואבירס אמר לי שאחרי כמה חודשים

Now, some of you might know that aikido is a form of martial art,

של קריאה ומחשבה והרהור כשהיה מובטל,

so, psycho-energetic aikido.

הוא הבין שהקשיים הם בעצם עשייה שלו.

And Aivars tells me that after several months

of reading and thinking and reflecting while being out of work,

הוא אמר לי,

"אני יצרתי את זה לעצמי.

he has understood that his current difficulties are really his own doing.

הייתי במצב פסיכולוגי שלא היה טוב עבורי.

אם אדם מפחד לאבד את הכסף שלו, לאבד את העבודה שלו,

He says to me,

"I created it myself.

הוא יתחיל להיות יותר לחוץ, יותך הפכפך , יותר מפוחד.

I was in a psychological state that was not good for me.

זה מה שהם מקבלים."

If a person is afraid to lose their money, to lose their job,

כשביקשתי ממנו שיסביר,

הוא השווה את המחשבה שלו באופן ציורי לסוסי פרא שרצים לכל הכיוונים,

they start getting more stressed, more unsettled, more fearful.

That's what they get."

והוא אמר,“אתה צריך להיות הרועה של המחשבות שלך.

As I ask him to explain,

he compares his thoughts poetically to wild horses running in all directions,

על מנת לגרום לדברים לקרות בעולם החומרי,

אתה צריך להיות הרועה של המחשבות שלך,

and he says, "You need to be a shepherd of your thoughts.

כי זה דרך המחשבות שלך שכל השאר נעשה מסודר. ”

To get things in order in the material world,

"לאחרונה," הוא אומר, "הבנתי בבהירות

שהעולם סביבי, מה שקרה לי,

you need to be a shepherd of your thoughts,

אנשים שנכנסו לחיי... הכל תלוי בי באופן ישיר.”

because it's through your thoughts that everything else gets orderly."

"Lately," he says, "I have clearly understood

אז בעוד לטביה הייתה בחוויה כלכלית קיצונית,

that the world around me, what happens to me,

people that enter in my life ... it all depends directly on myself."

אבירס אמר שזאת דרך המחשבה שלו שחייבת להשתנות.

So as Latvia is going through this extreme economic experiment,

הוא מאשים את עצמו במה שהוא עובר כרגע.

Aivars says it's his way of thinking that has to change.

אז לקחת אחריות , כמובן, זה דבר טוב , נכון?

He's blaming himself for what he's going through at the moment.

זה בעל משמעות כמובן

וטעון מוסרית בחברה פוסט-סובייטית,

So taking responsibility is, of course, a good thing, right?

כשהסתמכות על המדינה נתפסת כמורשת אומללה כזו

It is especially meaningful

של העבר הסובייטי.

and morally charged in a post-Soviet society,

אך כשהקשבתי לז'נטה ואבירס ולאחרים,

where reliance on the state is seen as this unfortunate heritage

אני גם חשבתי כמה מרושעת השאלה הזאת--

of the Soviet past.

"איפה האחריות שלך?"--

But when I listen to Žanete and Aivars and to others,

כמה מעניש.

מכיוון, זה עבד כדרך להאשים ולהרגיע אנשים

I also thought how cruel this question is --

שחטפו הכי גרוע בעקבות המשבר.

"Where is your responsibility?" --

אז בזמן שהיוונים היו ברחובות, לטבים בלעו את הקרפדה,

how punishing.

Because, it was working as a way of blaming and pacifying people

ועשרות אלפים היגרו,

who were hit worst by the crisis.

שזאת דרך נוספת של לקיחת אחריות.

So while Greeks were out in the streets, Latvians swallowed the toad,

and many tens of thousands emigrated,

אז השפה, השפה של אחריות אישית,

which is another way of taking responsibility.

הפכה לסוג של הכחשה קולקטיבית.

כל עוד יש לנו מדיניות חברתית שמטפלת באבטלה

So the language, the language of individual responsibility,

ככישלון אישי

אך אין לנו מספיק כספים לתוכניות שיתנו לאנשים כישוריים אמיתיים

has become a form of collective denial.

As long as we have social policies that treat unemployment

או יצרו מקומות עבודה,

אנחנו עיוורים לאחריות קובעי המדיניות.

as individual failure

but we don't have enough funding for programs that give people real skills

כל עוד אנו יוצרים סטיגמה על העניים בתור פסיבים או עצלנים

or create workplaces,

אך לא נותנים לאנשים משמעות אמיתית לצאת מצנע

we are blind of the policymakers' responsibility.

מעבר ללהגר,

אנחנו בהכחשה של הסיבות האמיתיות לצנע.

As long as we stigmatize the poor as somehow passive or lazy

but don't give people real means to get out of poverty

ובנתיים,

כולנו סובלים,

other than emigrating,

בגלל שחוקרים חברתיים הראו בצורה מפורטת וסטטיסטית מידע

we are in denial of the true causes of poverty.

And in the meantime,

שיש יותר אנשים עם מוגבלויות מנטליות ופיזיות יחד

we all suffer,

because social scientists have shown with detailed statistical data

בחברות עם אי שוויון כלכלי גבוה יותר.

that there are more people with both mental and physical health problems

אז אי שוויון חברתי הוא מסתבר רע לא רק עבור מעוטי יכולת

in societies with higher levels of economic inequality.

אלא לכולנו,

בגלל שאנו חיים בחברה עם אי שוויון גבוה

So social inequality is apparently bad for not only those with least resources

פירושו לחיות בחברה עם אמון חברתי נמוך וחרדה גבוהה.

but for all of us,

אז הנה אנחנו.

because living in a society with high inequality

כולנו קוראים ספרי קידום אישי,

אנחנו מנסים לפצח את ההרגלים שלנו,

means living in a society with low social trust and high anxiety.

אנו מנסים לחווט מחדש את המוחות שלנו,

אנחנו עושים מדיטציה.

So there we are.

וזה עוזר , כמובן , בצורה מסוייימת.

We're all reading self-help books,

ספרי קידום אישי עוזרים לנו להרגיש יותר אופטימים.

we try to hack our habits,

we try to rewire our brains,

מדיטציה יכולה לעזור לנו להרגיש מחוברים יותר לאחרים רוחנית.

we meditate.

And it helps, of course, in a way.

Self-help books help us feel more upbeat.

מה שאני חושבת שאנו צריכים

היא מודעות שווה למה שמחבר אותנו אחד לשני מבחינה חברתית,

Meditation can help us feel more connected to others spiritually.

מכיין שאי שוויון חברתי פוגע בכולנו.

What I think we need

is as much awareness of what connects us to one another socially,

אז אנחנו צריכים עוד מדיניות חברתיות רחומות.

שמכוונות פחות לחינוך מוסרי

because social inequality hurts us all.

ויותר לקידום צדק חברתי ושוויון.

So we need more compassionate social policies

תודה.

that are aimed less at moral education

(כפיים)

and more at promotion of social justice and equality.

Thank you.

(Applause)