Why art thrives at Burning Man | Nora Atkinson

תרגום: Zeeva Livshitz עריכה: Ido Dekkers

It's like a dream.

זה כמו חלום.

Imagine, in the empty desert,

תארו לעצמכם, במדבר השומם,

you come upon a huge wheel ringed in skeletons,

אתם נופלים על גלגל ענק ענוד בשלדים,

and someone invites you to come pull a series of heavy ropes at its base,

ומישהו מזמין אתכם לבוא ולמשוך סדרה של חבלים כבדים בבסיסו,

so you walk to one side, where a team is waiting,

אז אתם הולכים לצד אחד, היכן שמחכה צוות,

and you all throw your backs into it,

וכולכם משליכים את הגב שלכם לתוכו

and you pull in turn,

ומושכים כל אחד בתורו.

and eventually, the wheel roars to life,

ובסופו של דבר, הגלגל שואג לחיים,

lights begin to flicker, and the audience cheers,

אורות מתחילים להבהב, והקהל מריע,

and you've just activated Peter Hudson's "Charon,"

ובדיוק הפעלתם את ה"כארון" של פיטר הדסון,

one of the world's largest zoetropes.

אחד הזואטרופים הגדולים בעולם.

This is the farthest thing from marketable art.

זה הדבר הכי רחוק מאמנות סחירה.

(Laughter)

(צחוק)

It's huge, it's dangerous,

זה ענק, זה מסוכן,

it takes a dozen people to run, and it doesn't go with the sofa.

זה מצריך תריסר אנשים כדי לפעול, וזה לא מתאים לספה.

(Laughter)

(צחוק)

It's beautifully crafted and completely useless,

זה מעוצב להפליא וחסר תועלת לחלוטין,

and it's wonderful.

וזה נהדר.

You're unlikely to see works like "Charon" in the art-world headlines.

לא סביר שיופיעו עבודות כמו "כארון" בכותרות של עולם האמנות.

These days, the buying and selling of artwork

בימים אלה, הקניה והמכירה של יצירות אמנות

often gets more attention than the works themselves.

זוכות לעתים קרובות ליותר תשומת לב מאשר העבודות עצמן.

In the last year, a Jean-Michel Basquiat sold for 110 million dollars,

בשנה האחרונה, יצירה של ז'אן-מישל בסקיה נמכרה ב-110 מיליון דולר,

the highest price ever achieved for the work of an American artist,

המחיר הגבוה ביותר שהושג אי פעם עבור עבודה של אמן אמריקני,

and a painting by Leonardo da Vinci sold for 450 million,

וציור של לאונרדו דה וינצ'י נמכר ב- 450 מיליון דולר,

setting a new auction record.

בעודו מציב שיא חדש במכירה פומבית.

Still, these are big, important artists,

ובכל זאת אלה אמנים גדולים וחשובים.

but still, when you look at these works and you look at the headlines,

אבל עדיין, כשמסתכלים על עבודות אלה ומסתכלים על הכותרות,

you have to ask yourself,

עליכם לשאול את עצמכם,

"Do I care about these because they move me,

"האם אכפת לנו מהן כי הן מרגשות אותנו,

or do I care about them because they're expensive

או שמא איכפת לנו מהן כי הן יקרות

and I think they're supposed to?"

ואמורות לרגש אותנו?"

In our contemporary world, it can be hard to separate those two things.

בעולמנו העכשווי, עלול להיות קשה להפריד בין שני הדברים הללו.

But what if we tried?

אבל מה אם ננסה?

What if we redefined art's value --

מה אם נגדיר מחדש את ערכה של האמנות --

not by its price tag,

לא על ידי תג המחיר שלה,

but by the emotional connection it creates between the artist and the audience,

אלא על ידי הקשר הרגשי שהיא יוצרת בין האמן לקהל,

or the benefits it gives our society,

או התועלת שהיא מביאה לחברה שלנו,

or the fulfillment it gives the artists themselves?

או תחושת ההגשמה שהיא מספקת לאמנים עצמם?

This is Nevada's Black Rock Desert,

זה מדבר הסלע השחור בנבדה.

about as far as you can get from the galleries of New York

רחוק עד כמה שיכול להיות מהגלריות של ניו יורק,

and London and Hong Kong.

ולונדון, והונג קונג.

And here, for just about 30 years, at Burning Man,

וכאן, מזה כ30 שנים, ב"איש הבוער"

a movement has been forming that does exactly that.

מתפתחת תנועה שעושה בדיוק את זה.

Since its early anarchist years, Burning Man has grown up.

מאז שנותיו האנרכיסטיות המוקדמות "האיש הבוער" הלך וגדל,

Today, it's more of an experiment in collective dreaming.

היום זה יותר סוג של ניסוי בחלימה קולקטיבית.

It's a year-round community, and every August, for a single week,

זוהי קהילה שמתקיימת לאורך כל השנה, וכל אוגוסט, במשך שבוע אחד,

70,000 people power down their technology and pilgrimage out into the desert

70,000 אנשים מכבים את הטכנולוגיה שלהם ועולים לרגל אל המדבר

to build an anti-consumerist society

כדי לבנות חברה אנטי צרכנית

outside the bounds of their everyday lives.

מחוץ לגבולות חיי היומיום שלהם.

The conditions are brutal.

התנאים פראיים.

Strangers will hug you,

זרים יחבקו אתכם,

and every year, you will swear it was better the last,

ובכל שנה, אתם נשבעים שכדאי שזו היתה הפעם האחרונה,

but it's still ridiculous and freeing and alive,

אבל זה עדיין מצחיק ומשחרר ומלא חיים,

and the art is one thing that thrives here.

והאמנות היא דבר אחד שמשגשג כאן.

So this is me on the desert playa last year

אז זו אני, בפלאייה של המדבר בשנה שעברה

with my brother, obviously hard at work.

עם אחי, שעובד קשה כמובן.

(Laughter)

(צחוק)

I'd been studying the art of Burning Man for several years,

למדתי את האמנות של האיש הבוער במשך כמה שנים,

for an exhibition I curated at the Smithsonian's Renwick Gallery,

לקראת תערוכה שאצרתי בגלריית רנוויק של הסמיתסוניאן,

and what fascinates me the most isn't the quality of the work here,

ומה שמרתק אותי בעיקר אינו איכות העבודות כאן,

which is actually rather high,

שהיא למעשה גבוהה למדי,

it's why people come out here into the desert again and again

אלא, למה אנשים באים לכאן אל המדבר שוב ושוב

to get their hands dirty and make in our increasingly digital age.

ללכלך את הידיים שלהם בעידן היותר ויותר דיגיטלי שלנו.

Because it seems like this gets to something that's essentially human.

כי נראה שזה נוגע למשהו שהוא אנושי במהותו.

Really, the entire encampment of Burning Man

למעשה, המאהל של האיש הבוער כולו

could be thought of as one giant interactive art installation

יכול להיחשב כמתקן אמנות אחד ענק ואינטראקטיבי

driven by the participation of everyone in it.

שמונע על ידי ההשתתפות של כולם.

One thing that sets this work aside from the commercial art world

דבר אחד שמבדיל את העבודה הזו מעולם האמנות המסחרי

is that anyone who makes work can show it.

הוא שכל יוצר יכול להציג את העבודה שלו.

These days, around 300 art installations and countless artistic gestures

כיום, כ-300 מתקנים אמנותיים ואינספור מחוות אמנותיות

go to the playa.

מגיעים לפלייאה.

None of them are sold there.

אף אחת מהן לא נמכרת שם.

At the end of the week, if the works aren't burned,

בסוף השבוע, אם העבודות אינן נשרפות,

artists have to cart them back out and store them.

האמנים צריכים להסיע אותן משם ולאחסן אותן.

It's a tremendous labor of love.

זוהי עבודה כבירה של אהבה.

Though there is certainly a Burning Man aesthetic,

למרות שיש בהחלט אסתטיקה של האיש הבוער,

pioneered by artists like Kate Raudenbush and Michael Christian,

שהחלוצים שלה הם אמנים כמו קייט ראודנבוש ומייקל כריסטיאן,

much of the distinctive character of the work here

הרבה מאופיין הייחודי של העבודות כאן

comes from the desert itself.

מגיעה מהמדבר עצמו.

For a work to succeed,

כדי שעבודה תצליח,

it has to be portable enough to make the journey,

עליה להיות מספיק ניידת כדי לעשות את המסע,

rugged enough to withstand the wind and weather and participants,

קשוחה דיה כדי לעמוד בלחצי הרוח, מזג האוויר, והמשתתפים,

stimulating in daylight and darkness,

מושכת, הן באור היום, ובחשכה,

and engaging without interpretation.

ומרתקת ללא כל פרשנות.

Encounters with monumental and intimate works here feel surreal.

מפגשים עם עבודות מונומנטליות ואינטימיות כאן, מרגישים סוראליסטיים.

Scale has a tendency to fool the eyes.

לקנה המידה יש נטייה לרמות את העיניים

What looked enormous in an artist's studio could get lost on the playa,

מה שנראה ענק בסטודיו של אמן יכול ללכת לאיבוד על הפלאייה,

but there are virtually no spatial limits,

אבל אין כמעט גבולות מרחביים,

so artists can dream as big as they can build.

אז אמנים יכולים לחלום בגדול, ככל שהם יכולים לבנות.

Some pieces bowl you over by their grace

עבודות אחדות יכולות להמם אתכם בזכות החן שלהם

and others by the sheer audacity it took to bring them here.

ואחרות בזכות ההעזה שהופגנה על ידי הבאתן לכאן.

Burning Man's irreverent humor comes out in pieces

ההומור המזלזל של האיש הבוער מתבטא בעבודות.

like Rebekah Waites' "Church Trap,"

כמו "מלכודת הכנסייה" של רבקה ווייטס.

a tiny country chapel set precariously on a wooden beam, like a mousetrap,

כנסייה כפרית זעירה שנקבעה בחוסר יציבות על קורת עץ, כמו מלכודת עכברים,

that lured participants in to find religion --

שמשכה פנימה את המשתתפים שמבקשים למצוא דת --

it was built and burned in 2013 ...

היא נבנתה ונשרפה בשנת 2013 ...

while other works, like Christopher Schardt's "Firmament,"

בעוד עבודות אחרות, כמו "פירממנט" של כריסטופר שרדט,

aim for the sublime.

שואפות אל הנשגב.

Here, under a canopy of dancing lights set to classical music,

כאן, מתחת לחופה של אורות מרצדים לצלילי מוסיקה קלאסית,

participants could escape the thumping rave beats

המשתתפים יכלו להימלט מפעימות המסיבה הרועמות

and chaos all around.

והכאוס שמסביב.

At night, the city swarms with mutant vehicles,

בלילה העיר רוחשת כלי רכב מוטנטיים,

the only cars allowed to roam the playa.

שהן המכוניות היחידות שהורשו לשוטט בפלאייה.

And if necessity is the mother of invention,

ואם הכרח הוא אם ההמצאה,

here, absurdity is its father.

כאן, האבסורד הוא אביה.

(Laughter)

(צחוק)

They zigzag from artwork to artwork

הם מזגזגים מיצירת אמנות ליצירת אמנות

like some bizarre, random public transportation system,

כמו איזו מערכת תחבורה ציבורית מוזרה, אקראית,

pulsing with light and sound.

שפועמת באור וקול.

When artists stop worrying about critics and collectors

כאשר אמנים מפסיקים לדאוג בגלל מבקרים ואספנים

and start making work for themselves,

ומתחילים ליצור למען עצמם,

these are the kinds of marvelous toys they create.

אלה הם סוגי הצעצועים הנפלאים שהם יוצרים.

And what's amazing is that, by and large, when people first come to Burning Man,

והמדהים הוא, שבדרך כלל, כשאנשים מגיעים לראשונה אל האיש הבוער

they don't know how to make this stuff.

הם לא יודעים ליצור כך.

It's the active collaborative maker community there

זה שיתוף הפעולה הפעיל שם

that makes this possible.

שעושה את זה אפשרי.

Collectives like Five Ton Crane come together to share skills

קולקטיבים כמו Five Ton Crane באים יחד כדי לשתף מיומנויות

and take on complex projects a single artist would never even attempt,

ולוקחים על עצמם פרויקטים מורכבים שאמן יחיד לעולם לא ינסה,

from a Gothic rocket ship that appears ready to take off at any moment

החל מספינת טילים גותית שמוכנה להמריא בכל רגע

to a fairytale home inside a giant boot

עד לבית אגדה שבתוך מגף ענק

complete with shelves full of artist-made books,

עם מדפים מלאים בספרים מעשה ידי אמן,

a blackbird pie in the oven

פשטידת שחרור בתנור

and a climbable beanstalk.

וגבעול שעועית שניתן לטפס עליו.

Skilled or unskilled, all are welcome.

מיומנים או לא מיומנים, כולם מוזמנים.

In fact, part of the charm and the innovation of the work here

למעשה, חלק מהקסם והחדשנות של העבודה כאן

is that so many makers aren't artists at all,

הוא שכל כך הרבה יוצרים אינם אמנים כלל,

but scientists or engineers

אלא מדענים או מהנדסים

or welders or garbage collectors,

או רתכים או אספני אשפה,

and their works cross disciplinary boundaries,

ועבודותיהם חוצות את גבולות המשמעתי,

from a grove of origami mushrooms

מחורשה של פטריות אוריגמי

that developed out of the design for a yurt

שהתפתחה מתוך העיצוב של אוהל יורט

to a tree that responds to the voices and biorhythms

לעץ שמגיב לקולות ולמקצב הביוריתמי

of all those around it

של כל מי שמסביב לו

through 175,000 LEDs embedded in its leaves.

באמצעות 175,000 נוריות שמוטבעות בעלים שלו.

In museums, a typical visitor spends less than 30 seconds with a work of art,

במוזיאונים, מבקר טיפוסי מבלה פחות מ -30 שניות עם יצירת אמנות,

and I often watch people wander from label to label,

ולעתים קרובות אני רואה אנשים משוטטים מתווית לתווית,

searching for information,

בחיפוש אחר מידע,

as though the entire story of a work of art

כאילו כל הסיפור של יצירת אמנות

could be contained in that one 80-word text.

יכול להיכלל באותו טקסט בן 80 מילים.

But in the desert, there are no gatekeepers

אבל במדבר, אין שומרי סף

and no placards explaining the art, just natural curiosity.

ולא שלטים המסבירים את האמנות, רק סקרנות טבעית.

You see a work on the horizon, and you ride towards it.

אתם רואים עבודה באופק, ואתם נוסעים לקראתה.

When you arrive, you walk all around it,

כשאתם מגיעים, אתם מהלכים סביבה,

you touch it, you test it.

אתם נוגעים בה, בודקים אותה

Is it sturdy enough to climb on? Will I be impaled by it?

האם היא חזקה דיה כדי לטפס עליה? האם לא נשתפד ממנה?

(Laughter)

(צחוק)

Art becomes a place for extended interaction,

האמנות הופכת למקום בשביל אינטראקציה מורחבת,

and although the display might be short-lived,

ולמרות שהתצוגה עשויה להיות קצרת מועד,

the experience stays with you.

החוויה נשארת איתכם.

Nowhere is that truer at Burning Man than at the Temple.

בשום מקום באיש הבוער אין זה נכון יותר מאשר במקדש.

In 2000, David Best and Jack Haye built the first Temple,

בשנת 2000, דוד בסט וג'ק היי בנו את המקדש הראשון,

and after a member of their team was killed tragically in an accident

ולאחר שחבר בצוות שלהם נהרג בתאונה באופן טרגי

shortly before the event,

זמן קצר לפני האירוע,

the building became a makeshift memorial.

הבניין הפך לאנדרטה מאולתרת.

By itself, it's a magnificent piece of architecture,

כשלעצמו, הוא פיסת אדריכלות מפוארת,

but the structure is only a shell until it disappears

אבל המבנה הוא רק קליפה עד שהוא נעלם,

under a thick blanket of messages.

תחת שמיכה עבה של הודעות

"I miss you."

"אני מתגעגע אליך."

"Please forgive me."

"בבקשה תסלח לי."

"Even a broken crayon still colors."

"אפילו עפרון שבור עדיין צובע".

Intimate testaments to the most universal of human experiences,

עדויות אינטימיות של החוויות הכי אוניברסלית,

the experience of loss.

החוויה של אובדן.

The collective emotion in this place is overpowering and indescribable,

הרגש הקולקטיבי במקום הזה הוא מהמם ובלתי ניתן לתיאור,

before it's set afire on the last night of the event.

לפני שהוא מועלה באש, בלילה האחרון של האירוע,

Every year, something compels people from all different walks of life,

בכל שנה, משהו מאלץ אנשים מכל תחומי החיים,

from all over the world,

מכל רחבי העולם,

to go out into the desert and make art

לצאת אל המדבר וליצור אמנות

when there is no money in it.

שאין בה כסף.

The work's not always refined,

העבודה לא תמיד מעודנת,

it's not always viable,

היא לא תמיד ברת קיימא,

it's not even always good,

ולא אפילו טובה תמיד.

but it's authentic and optimistic in a way we rarely see anywhere else.

אבל היא אותנטית ואופטימית באופן שכמעט ולא רואים בכל מקום אחר.

In these cynical times,

בזמנים ציניים אלה,

it's comforting to know that we're still capable of great feats of imagination,

זה מנחם לדעת שאנחנו עדיין מסוגלים להישגים גדולים של דמיון,

and that when we search for connection,

וכשאנו מחפשים חיבור,

we come together and build cathedrals in the dust.

אנחנו מתכנסים יחד ובונים קתדרלות באבק.

Forget the price tags.

שיכחו את תגי המחיר.

Forget the big names.

שיכחו את השמות הגדולים.

What is art for in our contemporary world if not this?

לשם מה לנו אמנות בעולמנו העכשווי אם לא לזה?

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)