My descent into America’s neo-Nazi movement -- and how I got out | Christian Picciolini

מתרגם: Nurit Noy מבקר: Ido Dekkers

My journey away from violent extremism began 22 years ago,

מסע ההתרחקות שלי מהקיצוניות התחיל לפני 22 שנה,

when I denounced racism

כשויתרתי על גזענות

and left the American white supremacist skinhead movement

ועזבתי את תנועת העליונות הלבנה של גלוחי הראש האמריקאים

that I had helped build.

שעזרתי לבנות.

(Cheers and applause)

(תשואות ומחיאות כפיים)

I was just 22 years old at the time,

הייתי רק בן 22 אז,

but I had already spent eight years, from the time I was 14 years old,

אבל כבר הספקתי לבלות 8 שנים, מגיל 14,

as one of the earliest and youngest members

כאחד החברים הראשונים והצעירים ביותר

and an eventual leader within America's most violent hate movement.

ולבסוף מנהיג, בקבוצת השינאה האלימה ביותר בארה"ב.

But I wasn't born into hate;

אבל לא נולדתי, לתוך שנאה;

in fact, it was quite the opposite.

למעשה, זה היה ממש להפך.

I had a relatively normal childhood.

היתה לי ילדות רגילה יחסית.

My parents are Italian immigrants

ההורים שלי היו מהגרים איטלקיים

who came to the United States in the mid-1960s

שהגיעו לארה"ב באמצע 1960,

and settled on the South Side of Chicago,

התמקמו בדרום שיקגו,

where they eventually met,

שם הם נפגשו,

and opened a small beauty shop.

ופתחו סלון יופי קטן.

Right after I was born, things got a little bit more difficult.

מיד לאחר שנולדתי הדברים נהיו קצת יותר קשים,

They struggled to survive with raising a young family and a new business,

הם נאבקו להחזיק מעמד תוך כדי גידול משפחה צעירה ועסק חדש,

often working seven days a week,

לעיתים קרובות הם עבדו 7 ימים בשבוע,

14 hours a day,

14 שעות ביום,

taking on second and third jobs just to earn a meager living.

לוקחים על עצמם משרה שניה ושלישית רק כדי להחזיק מעמד.

And quality time with my parents was pretty nonexistent.

זמן איכות עם ההורים שלי, לא ממש היה קיים.

Even though I knew they loved me very much,

למרות שידעתי שהם מאוד אהבו אותי,

growing up, I felt abandoned.

כילד, הרגשתי נטוש.

I was lonely, and I started to withdraw,

הרגשתי בודד והתרחקתי,

ואז התחלתי לכעוס על הורי, מאוד מאוד לכעוס.

and then I started to resent my parents and become very angry.

And as I was growing up, through my teenage years,

ככל שגדלתי, בשנות ההתבגרות שלי,

I started to act out to try and get attention from my parents.

התחלתי לעשות שטויות בנסיון להשיג תשומת לב מההורים שלי.

And one day, when I was 14,

ויום אחד, כשהייתי בן 14,

I was standing in an alley, and I was smoking a joint,

עמדתי בסמטה ועישנתי ג'וינט,

and a man who was twice my age, with a shaved head and tall black boots,

ואיש שהיה מבוגר ממני פי שתיים, ראש מגולח ומגפיים גבוהים שחורים,

came up to me,

ניגש אלי,

and he snatched the joint from my lips.

ותלש את הג'וינט מהפה שלי.

Then he put his hand on my shoulder and he looked me in the eyes,

שם את היד על הכתף שלי, הסתכל לי בעיניים,

and he said,

ואמר,

"That's what the communists and the Jews want you to do

"זה מה שהקומוניסטים והיהודים רוצים שתעשה

to keep you docile."

כדי לשמור אותך כנוע"

I was 14 years old,

הייתי בן 14,

I'd been trading baseball cards and watching "Happy Days" --

נהגתי להחליף קלפים של כדורגל ולראות טלוויזיה--

I didn't really know what a Jew was.

לא באמת ידעתי מה זה יהודי.

(Laughter)

(צחוק)

It's true.

זה נכון.

And the only communist that I knew was the bad Russian guy

והקומוניסט היחיד שהכרתי היה הבחור הרוסי הרע

in my favorite Rocky movie.

בסרט שהכי אהבתי, "רוקי" .

(Laughter)

(צחוק)

And since I'm here baring my soul with you,

ואם אני כבר כאן, חושף את נשמתי לפניכם,

I can reveal that I did not even know what the word "docile" meant.

אני יכול לגלות, שגם לא הכרתי את המילה "כנוע".

(Laughter)

(צחוק)

Dead serious.

ברצינות.

But it was as if this man in this alley had offered me a lifeline.

אבל, זה היה כאילו האיש בסמטה, הציע לי גלגל הצלה.

For 14 years, I'd felt marginalized and bullied.

14 שנים הרגשתי חסר חשיבות, קורבן.

I had low self-esteem.

היתה לי הערכה עצמית נמוכה.

And frankly, I didn't know who I was, where I belonged,

ובכנות, לא ידעתי מי אני, לאן אני שייך,

or what my purpose was.

או מה המטרה שלי.

I was lost.

הייתי אבוד.

And overnight, because this man had pulled me in,

ובין לילה, בגלל שהאיש הזה הכניס אותי פנימה,

and I had grabbed onto that lifeline with every fiber of my being,

ונאחזתי בגלגל ההצלה הזה בכל נימה של ישותי.

I had gone from "Joanie Loves Chachi"

עברתי מ"ג'וני אוהב את צ'אצ'י"

to full-blown Nazi.

ללהיות נאצי לחלוטין.

Overnight.

בין לילה.

I started to listen to the rhetoric

התחלתי להאזין למה שהם אמרו,

and believe it.

ולהאמין לזה.

I started to watch very closely as the leaders of this organization

התחלתי לשים לב טוב טוב כשמנהיגי הארגון,

would target vulnerable young people who felt marginalized

גייסו צעירים פגיעים, שהרגישו בשוליים

and then draw them in with promises of paradise

ומשכו אותם לתנועה עם הבטחות לגן עדן,

that were broken.

שלא קויימו.

And then I started to recruit myself.

ואז התחלתי לגייס, בעצמי.

I started to do that by making white-power music.

התחלתי על ידי זה שעשיתי מוזיקת כוח-לבן.

And soon, I became the leader of that infamous organization

ובמהרה נעשיתי המנהיג של הארגון הידוע לשמצה,

that was led by that man in that alley

שהונהג על ידי האיש בסמטה

who recruited me that day,

שגייס אותי באותו יום,

who was America's first neo-Nazi skinhead and who had radicalized me.

שהיה הנאו-נאצי הראשון באמריקה ושהקצין אותי.

For the next eight years,

I believed the lies that I had been fed.

האמנתי לשקרים שהאכילו אותי בהם.

And though I saw no evidence of it whatsoever,

למרות שלא ראיתי שום ראיה לטענות,

I didn't hesitate to blame every Jewish person in the world

לא היססתי להאשים כל אדם יהודי בעולם

for what I thought was a white, European genocide

במה שחשבתי עליו כ"רצח עם" של האירופאים הלבנים

being promoted by them through a multiculturalist agenda.

רעיון שקודם על ידי אג'נדה של סובלנות לתרבויות שונות

I blamed people of color

האשמתי אנשים בצבע עור שונה

for the crime and violence and the drugs in the city,

בפשיעה, האלימות והסמים בעיר,

completely neglecting the fact that I was committing acts of violence

לא ממש שמתי לב שאני עצמי אלים

on a daily basis,

באופן יום יומי,

and that in many cases,

ושבמקרים רבים,

it was white supremacists who were funneling drugs

אלו היו אנשי העליונות הלבנה שהכניסו סמים

into the inner cities.

לתוך הערים.

And I blamed immigrants

והאשמתי מהגרים

for taking jobs from white Americans,

שהם לוקחים עבודה מאמריקאים לבנים,

completely neglecting the fact that my parents were hardworking immigrants

בלי לשים לב לכך שהורי היו מהגרים, שעבדו קשה,

who struggled to survive,

שנאבקו כדי להחזיק מעמד,

despite not getting help from anybody else.

בלי שום עזרה מאף אחד.

For the next eight years,

במשך שמונה השנים הבאות,

I saw friends die,

ראיתי חברים מתים,

I saw others go to prison and inflict untold pain

חברים אחרים הולכים לכלא וגורמים כאב בל יתואר

on countless victims and their families' lives.

למספר עצום של קורבנות ומשפחותיהם.

I heard horrific stories from young women in the movement,

שמעתי סיפורי אימים מנשים צעירות בתנועה,

who'd been brutally raped by the very men they were conditioned to trust,

שנאנסו בברוטליות ע"י הגברים שהן הורגלו לבטוח בהם.

and I myself committed acts of violence against people,

ואני עצמי הייתי אלים כלפי אנשים,

solely for the color of their skin,

אך ורק בגלל צבע עורם,

who they loved,

מי שהם אהבו,

or the god that they prayed to.

או האל אליו הם התפללו.

I stockpiled weapons for what I thought was an upcoming race war.

אגרתי נשק לקראת מלחמת הגזעים, שחשבתי שעומדת לפרוץ.

I went to six high schools;

למדתי בשישה תיכונים שונים;

I was kicked out of four of them,

סולקתי מארבעה מהם,

one of them, twice.

מתיכון אחד, סולקתי פעמיים.

And 25 years ago, I wrote and performed racist music

ולפני 25 שנה, כתבתי והופעתי עם מוזיקה גזענית,

that found its way to the internet decades later

שהגיעה לאינטרנט הרבה שנים מאוחר יותר

and partially inspired a young white nationalist

ונתנה השראה לצעיר נאו-נאצי

to walk into a sacred Charleston, South Carolina, church

לצעוד לתוך כנסיה, בצ'רלסטון, צפון קרולינה,

and senselessly massacre nine innocent people.

ולרצוח באכזריות תשעה אנשים חפים מפשע.

But then my life changed.

אבל אז, החיים שלי השתנו.

At 19 years old, I met a girl who was not in the movement,

בגיל 19 פגשתי בחורה שלא היתה חלק מהתנועה,

who didn't have a racist bone in her body,

שלא היתה בה טיפה של גזענות,

and I fell in love with her.

והתאהבתי בה.

And at 19, we got married,

ובגיל 19 התחתנו,

and we had our first son.

ונולד הבן הראשון שלנו.

And when I held my son in my arms in the delivery room that day,

וכשהחזקתי את הבן שלי בזרועותי בחדר הלידה, באותו היום,

not only did I reconnect with some of the innocence that I had lost

לא רק שיצרתי קשר מחודש עם חלק מהתמימות שאיבדתי

at 14 years old,

כשהייתי בן 14,

but it also began to challenge

אלא התחלתי גם להעמיד בסימן שאלה

the very important things that drew me to the movement to begin with:

את אותם דברים המאוד חשובים שמשכו אותי לתנועה מלכתחילה:

identity, community and purpose --

זהות, קהילה, מטרה--

things that I had been struggling with as a young boy.

דברים שהטרידו אותי מגיל צעיר.

And now, I struggled with the concept of who I was again.

ועכשיו, שוב הייתי צריך להגדיר מי אני.

Was I this neo-Nazi hatemonger,

האם אני הנאו-נאצי הזה שמפיץ שנאה,

or was I a caring father and husband?

או שאני אב מסור ובעל אוהב?

Was my community the one that I had manufactured around me

האם הקהילה שלי זו הקהילה שיצרתי סביבי

to boost my own ego,

כדי לחזק ולדחוף את האגו שלי,

because I felt self-hatred for myself and I wanted to project it onto others,

כי שנאתי את עצמי ורציתי שזה יקרין על אחרים,

or was it the one that I had physically given life to?

או אולי זו שאני פיזית נתתי לה חיים?

Was my purpose to scorch the earth

האם המטרה שלי היא להשאיר אחרי אדמה חרוכה

or was it to make it a better place for my family?

או שהיא להשאיר אחרי מקום טוב יותר, בשביל המשפחה שלי?

And suddenly, like a ton of bricks hit me,

ופתאום, כמו ברק, זה הכה בי,

I became very confused with who I'd been for the last eight years.

נהייתי מבולבל מאוד לגבי מי שהייתי בשמונה השנים האחרונות.

And if only I'd been brave enough to walk away at that moment,

ואם רק הייתי אמיץ מספיק, לעזוב באותו רגע,

to understand what the struggle was that was happening inside of me,

להבין מה המאבק הזה שבתוכי,

then maybe tragedy could have been averted.

אז אולי הטרגדיה היתה נמנעת.

Instead, I did compromise.

במקום זה, התפשרתי.

I took myself off the streets for the benefit of my family,

עזבתי את הרחובות, בשביל המשפחה שלי,

because I was nervous that maybe I could go to jail or end up dead,

מפני שחששתי ללכת לכלא או שאהרג,

and they would have to fend for themselves.

ואז הם יצטרכו להסתדר בעצמם.

So I stepped back as a leader,

אז הפסקתי להנהיג,

and instead I opened a record store

ובמקום, פתחתי חנות תקליטים,

that I was going to sell white-power music in, of course,

בה התכוונתי למכור מוסיקת כוח-לבן כמובן,

because I was importing it in from Europe.

אותה נהגתי לייבא מאירופה.

But I knew that if I was just a racist store selling racist music

אבל ידעתי שאם זו תהיה פשוט חנות גזענית שמוכרת רק מוסיקה גזענית

the community would not allow me to be there.

הקהילה לא תרשה לי להיות שם.

So I decided I was going to also stock the shelves with other music,

אז החלטתי לערום על המדפים גם סוגים אחרים של מוסיקה,

like punk rock and heavy metal

כמו פאנק רוק ומטאל כבד

and hip-hop.

והיפ הופ.

And while the white-power music that I was selling

אז בזמן שמוסיקת הכוח-הלבן שמכרתי

was 75 percent of my gross revenue,

הייתה 75% מהמכירות,

because people were driving in from all over the country to buy it

כי אנשים מכל האזור הגיעו אלי כדי לקנות אותה

from the only store that was selling it,

בחנות היחידה שמכרה אותה,

I also had customers come in to buy the other music.

היו לי גם לקוחות שבאו לקנות את המוסיקה האחרת.

And eventually, they started to talk to me.

ובסוף הם התחילו לדבר איתי.

One day, a young black teen came in,

יום אחד, צעיר שחור נכנס,

and he was visibly upset.

אפשר היה לראות שהוא מצוברח,

And I decided to ask him what was wrong.

והחלטתי לשאול אותו מה קרה.

And he told me that his mother had been diagnosed with breast cancer.

הוא סיפר לי שאמא שלו אובחנה עם סרטן שד.

And suddenly, this young black teenager,

ופתאום הצעיר השחור הזה,

who I'd never had a meaningful conversation or interaction with,

איתו מעולם לא ניהלתי שיחה רצינית,

I was able to connect with,

פתאום יכולתי להזדהות איתו,

because my own mother had been diagnosed with breast cancer,

כי גם אמא שלי אובחנה עם סרטן השד,

and I could feel his pain.

ויכולתי להרגיש את הכאב שלו.

On another occasion, a gay couple came in with their son,

במקרה אחר, זוג גאה נכנס עם הבן שלהם,

and it was undeniable to me that they loved their son

וזה היה ברור לי שהם אהבו את הבן שלהם

in the same profound ways that I loved mine.

בדיוק באותה צורה בה אני אהבתי את הבן שלי.

And suddenly, I couldn't rationalize or justify the prejudice

ופתאום, לא יכולתי לתרץ ולהצדיק את הדעות הקדומות

that I had in my head.

שהיו לי בראש.

I decided to pull the white-power music from the inventory

החלטתי להסיר את מוסיקת הכוח-הלבן מהמלאי

when I became too embarrassed to sell it in front of my new friends.

כשהתביישתי למכור אותה לעיני חברי החדשים.

And of course, the store couldn't sustain itself,

כמובן שהחנות לא הצליחה להחזיק את עצמה

so I had to close it.

אז נאלצתי לסגור אותה.

At that same time, I lost nearly everything in my life.

בערך באותו הזמן, איבדתי כמעט הכל בחיים.

I used it as an opportunity to walk away

השתמשתי בזה כהזדמנות לעזוב

from the movement that I'd been a part of for eight years,

מהתנועה ממנה הייתי חלק כשמונה שנים.

the only identity, community and purpose that I'd really known for most of my life.

הזהות, הקהילה והמטרה, היחידות שהכרתי, רוב החיים.

So I had nobody.

אז, לא היה לי אף אחד.

I lost my livelihood because I closed the store.

איבדתי את הפרנסה כי סגרתי את החנות.

I didn't have a great relationship with my parents, even though they tried.

לא היו לי יחסים טובים עם ההורים שלי למרות שהם ניסו.

And my wife and children left me,

אישתי והילדים עזבו אותי,

because I hadn't left the movement and disengaged quickly enough.

כי לא עזבתי את התנועה והתנתקתי מהר מספיק.

And suddenly,

ופתאום,

I didn't know who I was again,

שוב לא ידעתי מי אני,

or where I fit in

או לאן אני מתאים

or what my purpose was supposed to be.

או מה המטרה שלי אמורה להיות.

I was miserable inside,

הייתי אומלל בפנים,

and I often woke up in the morning

לעיתים קרובות הייתי מתעורר בבוקר

wishing that I hadn't.

ומצטער שהתעוררתי,

About five years in,

אחרי כחמש שנים,

one of the few friends that I had was concerned about my well-being,

אחת החברות שעוד היו לי, שדאגה לי,

and she came to me and she said,

היא באה אלי ואמרה,

"You need to do something, because I don't want to see you die."

"אתה חייב לעשות משהו, כי אני לא רוצה לראות אותך מת"

And she suggested that I go apply for a job where she worked,

והיא הציעה שאנסה לקבל עבודה בחברה בה היא עבדה,

at a company called IBM.

בחברה שנקראת IBM.

Yeah, I thought she was crazy, too.

כן, גם אני חשבתי שהיא משוגעת.

(Laughter)

(צחוק)

Here I was, a closeted ex-Nazi covered in hate tattoos.

הנה אני, נאצי לשעבר בארון, מכוסה בקעקועי שנאה,

I didn't go to college.

לא למדתי שום דבר,

I'd been kicked out of multiple high schools multiple times.

נזרקתי מכמה תיכונים, כמה פעמים,

I didn't even own a computer.

אפילו לא היה לי מחשב.

But I went in,

אבל פניתי,

and somehow, miraculously, I got the job.

ואיכשהו, בנס, קיבלתי את התפקיד.

I was thrilled.

שמחתי נורא,

And then I became terrified to learn

ואז נבהלתי כשגיליתי

that they'd actually be putting me back at my old high school,

שהם מציבים אותי בבית הספר הישן בו למדתי,

the same one I got kicked out of twice,

אותו אחד ממנו נזרקתי, פעמיים,

to install their computers.

כדי להתקין להם מחשבים.

This was a high school where I had committed acts of violence

זה היה התיכון בו ביצעתי מעשים אלימים

against students, against faculty;

נגד תלמידים, נגד מורים;

where I had protested out in front of the school for equal rights for whites

הפגנתי שם מול בית הספר בעד זכויות שוות ללבנים,

and even had a sit-in in the cafeteria

ואפילו קיימתי שביתה בקפטריה

to try and demand a white student union.

בדרישה להקמת אגודה לתלמידים לבנים.

And of course, as karma would have it,

וכמובן, כמו שהקרמה מחייבת,

within the first couple of hours,

ישר בשעתיים הראשונות,

who walks right by me but Mr. Johnny Holmes,

מי עובר לידי-- מר ג'וני הולמס,

the tough black security guard I had gotten in a fistfight with,

המאבטח השחור הקשוח שאיתו הלכתי מכות,

that got me kicked out the second time

בגללן הועפתי בפעם השניה

and led out in handcuffs from the school.

והובלתי אל מחוץ לבית הספר באזיקים.

He didn't recognize me,

הוא לא זיהה אותי,

but I saw him,

אבל אני ראיתי אותו,

and I didn't know what to do.

ולא ידעתי מה לעשות,

I was frozen; I was this grown man now, years out of the movement,

קפאתי; הייתי עכשיו אדם בוגר, כבר שנים לא בתנועה,

and I was sweating and I was trembling.

הזעתי, רעדתי,

But I decided I had to do something.

אבל החלטתי שאני חייב לעשות משהו.

And I decided I needed to suffer under the weight of my past,

החלטתי שאני חייב לשאת את משקל העבר שלי,

because for five years I had tried to outrun it.

בגלל שבמשך חמש שנים ניסיתי לברוח מזה,

I'd tried to make new friends and cover my tattoos with long sleeves,

ניסיתי להכיר אנשים חדשים וכיסיתי את הקעקועים בשרוולים ארוכים,

and I wouldn't admit it

ולא סיפרתי

because I was afraid of being judged

כי חששתי שאנשים ישפטו אותי

the same way I had judged other people.

כמו שאני נהגתי לשפוט אחרים.

Well, I decided I was going to chase Mr. Holmes out to the parking lot --

ובכן, החלטתי שארדוף אחרי מר הולמס, למגרש החניה--

probably not the smartest decision that I made.

בטח לא ההחלטה החכמה ביותר שלי.

(Laughter)

(צחוק)

But when I found him, he was getting into his car,

וכשמצאתי אותו, הוא בדיוק נכנס למכונית שלו,

and I tapped him on the shoulder.

ואני טפחתי לו על הכתף.

And when he turned around and he recognized me,

כשהוא הסתובב וזיהה אותי,

he took a step back because he was afraid.

הוא לקח צעד אחורה, כי הוא נבהל.

And I didn't know what to say.

ולא ידעתי מה להגיד.

Finally, the words came out of my mouth, and all I could think to say was,

לבסוף, המילים יצאו מהפה שלי, כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה:

"I'm sorry."

"אני מצטער"

And he embraced me,

והוא חיבק אותי.

and he forgave me.

והוא סלח לי.

And he encouraged me to forgive myself.

והוא עודד אותי לסלוח לעצמי.

He recognized that it wasn't the story of some broken go-nowhere kid

הוא זיהה שזה לא היה הסיפור של ילד הרוס ללא כיוון

who was going to just join a gang and go to prison.

שיצטרף לכנופיה ויגמור בכלא.

He knew that this was the story of every young person who was vulnerable,

הוא ידע שזה הסיפור של כל צעיר, פגיע,

who was searching for identity, community and purpose,

שמחפש זהות, שייכות, מטרה,

and then hit a wall

ואז מתנגש בקיר

and was unable to find it

לא מצליח למצוא את זה

and went down a dark path.

ומתדרדר למקום רע.

And he made me promise one thing,

הוא הכריח אותי להבטיח דבר אחד.

that I would tell my story to whoever would listen.

שאספר את הסיפור שלי לכל מי שמוכן לשמוע.

That was 18 years ago,

זה היה לפני 18 שנה.

and I've been doing it ever since.

מאז אני עושה את זה.

(Applause)

(תשואות)

You might be asking yourself right now:

אתם אולי שואלים את עצמכם עכשיו:

How does a good kid from a hardworking immigrant family

איך ילד טוב ממשפחת מהגרים שעובדים קשה

end up going down such a dark path?

מגיע לדרך כל כך אפלה?

One word: potholes.

במילה אחת: בורות בכביש.

That's right. Potholes.

כן כן, בורות.

I had a lot of potholes when I was kid.

היו לי הרבה בורות כאלה, כשהייתי ילד.

We all had them --

לכולנו היו--

you know, the things in life that we hit

אתם יודעים, הדברים האלה בחיים שאנחנו נתקלים בהם

that invariably just kind of nudge us off our path,

אלו שמסיטים אותנו מהדרך שלנו,

and if they remain unresolved

ואם הם לא נפתרים

or untreated

או מטופלים

or not dealt with,

או שלא מתמודדים איתם,

sometimes we can get dangerously lost down pretty dark corridors.

לפעמים אנחנו יכולים ממש ללכת לאיבוד במסדרונות אפלים.

Potholes can be things like trauma,

"בורות" יכולים להיות משהו כמו טראומה,

abuse, unemployment,

התעללות, אבטלה,

neglect,

הזנחה,

untreated mental health conditions,

מצב נפשי גרוע שלא מטופל,

even privilege.

אפילו פריבילגיה.

And if we hit enough potholes on our journey in life,

ואם אנחנו נתקלים במספיק בורות במסע החיים,

and we don't have the resources or the help to navigate around them

ואין לנו את המשאבים או העזרה כדי לעקוף אותם

or to pull us out,

או כדי למשוך אותנו החוצה,

well, sometimes good people end up doing bad things.

אז, לפעמים, אנשים טובים, עושים מעשים רעים.

One such person who had potholes is Darrell.

אחד כזה, שהיו לפניו בורות, הוא דארל.

Darrell is from upstate New York.

דארל הוא ממדינת ניו-יורק.

He had read my memoir,

הוא קרא את הזכרונות שלי,

and he was really upset about the ending.

והוא ממש לא אהב את הסיום.

You see, I'd gotten out of the movement

אתם מבינים, אני עזבתי את התנועה

and he was still in.

והוא היה עדיין בפנים.

And he emailed me and he said,

הוא כתב לי באי-מייל,

"I didn't really like the way that turned out."

"לא אהבתי את מה שקרה."

And I said, "Well, I'm sorry."

ואני אמרתי, "טוב, אני מצטער."

(Laughter)

(צחוק)

"But if you want to talk about it, we could certainly do that."

"אבל אם אתה רוצה לדבר על זה אנחנו ממש יכולים לעשות את זה"

And after a couple of weeks of going back and forth with Darrell,

אחרי מספר שבועות בהם היה ביננו קשר,

I learned he was a 31-year-old military veteran who had been injured

למדתי שהוא היה בן 31, חייל משוחרר שנפצע

and was really angry about not being able to go to Afghanistan

ומאוד כעס שלא היה מסוגל ללכת לאפגניסטן

to kill Muslims.

להרוג מוסלמים.

And one day on the phone,

יום אחד בטלפון,

he told me that he had seen a Muslim man in the park praying,

הוא סיפר שהוא ראה מוסלמי בפארק, מתפלל,

and that all he wanted to do was kick him in the face.

ושכל מה שבא לו לעשות היה, לבעוט לו בפנים.

I flew to Buffalo the next day,

טסתי לבאפלו למחרת,

and I sat down with Darrell,

וישבתי עם דארל,

and I asked him,

ושאלתי אותו,

"Have you ever met a Muslim person before?"

פגשת אדם מוסלמי אי פעם?

And he said, "No!

והוא אמר: "לא!

Why the hell would I want to do that?

למה לעזאזל שאני ארצה לעשות את זה?

They're evil. I don't want anything to do with them."

הם רעים. אני לא רוצה שום קשר אליהם."

I said, "OK."

אמרתי "בסדר"

So I excused myself, and I went into the bathroom

ואז ביקשתי סליחה והלכתי לשרותים

and I took my phone out in the bathroom,

לקחתי אתי את הסלולרי לשרותים,

and I Googled the local mosque,

חפשתי בגוגל מה המסגד הקרוב ביותר,

and I called them very quietly from the bathroom,

והתקשרתי אליהם מאוד בשקט, מהשרותים,

and I said, "Excuse me, imam, I need a favor.

ואמרתי: "סליחה אימאם, אני צריך טובה,

I have a Christian man

יש לי פה איש נוצרי

who would really love to learn more about your religion."

שמאוד רוצה ללמוד עוד על הדת שלכם"

(Laughter)

(צחוק)

"Do you mind if we stop by?"

"אכפת לך שנבקר?"

Well, it took some convincing for Darrell to go,

טוב, זה היה די קשה לשכנע את דארל ללכת.

but finally we got there,

אבל בסוף הגענו לשם.

and when I knocked on the door,

וכשדפקתי בדלת,

the imam said he only had 15 minutes left for us,

האימאם אמר שיש לו רק 15 דקות בשבילנו

because he was preparing for a prayer service.

כי הוא מתכונן לתפילה.

I said, "We'll take it."

אמרתי, "נלך על זה."

We went in,

נכנסנו,

and two and a half hours later, we came out after hugging and crying

שעתיים וחצי אחר-כך יצאנו, אחרי חיבוקים ובכי

and, very strangely, bonding over Chuck Norris for some reason.

עד כמה שזה מוזר, צ'ק נוריס היה נקודת חיבור, מסיבה כלשהי.

(Laughter)

(צחוק)

I don't know what it was about that,

אני לא יודע מה זה היה,

but that's what happened.

אבל זה מה שקרה.

And I'm happy to say now that Darrell and the imam,

ואני שמח לספר שדארל והאימאם,

you can often find them at the local falafel stand,

אתם יכולים לראות אותם לעיתים קרובות בדוכן הפלאפל המקומי,

having lunch together.

אוכלים צהריים ביחד.

(Applause)

(תשואות)

You see, it's our disconnection from each other.

אתם מבינים, זה הניתוק שלנו אחד מהשני,

Hatred is born of ignorance.

שנאה נולדת מבורות.

Fear is its father, and isolation is its mother.

פחד הוא האבא ובדידות חברתית האמא.

When we don't understand something, we tend to be afraid of it,

כשאנחנו לא מבינים משהו, אנחנו נוטים לפחד ממנו,

and if we keep ourselves from it,

ואם אנחנו נזהרים מזה,

that fear grows, and sometimes, it turns into hatred.

הפחד הזה גדל ולפעמים הופך לשנאה.

Since I've left the movement, I've helped over a hundred people

מאז שעזבתי את התנועה, עזרתי ליותר ממאה אנשים

disengage from extremist movements, from white supremacist groups --

להתנתק מתנועות קיצוניות, מקבוצות עליונות לבנה--

(Applause)

(תשואות)

to even jihadist groups.

עד לקבוצות ג'יהדיסטיות אפילו.

And the way I do that is not by arguing with them,

והדרך לעשות את זה היא לא בלהתווכח איתם,

not by debating them,

לא בלהתנצח איתם.

not by even telling them they're wrong,

אפילו לא בלהגיד להם שהם טועים,

even though, boy, I want to sometimes.

אפילו שנורא בא לי לפעמים.

I don't do that.

אני לא עושה את זה.

Instead, I don't push them away.

במקום זה, אני לא מרחיק אותם.

I draw them in closer,

אני מקרב אותם,

and I listen very closely for their potholes,

ואני מקשיב טוב טוב, ל"בורות" שלהם,

and then I begin to fill them in.

ואז אני מתחיל "למלא" אותם.

I try to make people more resilient,

אני מנסה להפוך אנשים לעמידים יותר

more self-confident,

יותר בטוחים בעצמם,

more able to have skills to compete in the marketplace

יותר בעלי כישורים להתמודדות בשוק החופשי

so that they don't have to blame the other,

כך שהם לא צריכים להאשים מישהו אחר,

the other that they've never met.

אותו מישהו שהם לא פגשו.

I'd like to just leave you with one last thing before I go.

הייתי רוצה להשאיר לכם משהו אחד, לפני שאני הולך.

Of all the people I've worked with, they will all tell you the same thing.

מכל האנשים שעבדתי איתם, כולם יספרו לכם אותו דבר.

One, they became extremists

אחת, הם נהיו קיצוניים,

because they wanted to belong, not because of ideology or dogma.

כי הם רצו להיות שייכים, לא בגלל אידאולוגיה או רעיון.

And second, what brought them out

שנית, מה שהוציא אותם מזה

was receiving compassion

היה שקיבלו חמלה

from the people they least deserved it from,

מהאנשים שמהם הם הכי פחות ציפו,

when they least deserved it.

ובזמן שממש לא הגיע להם לקבל זאת.

(Applause)

(תשואות)

So I would like to leave you with a challenge:

אז אני רוצה להשאיר לכם אתגר:

go out there today, tomorrow -- hopefully every day --

צאו היום, מחר-- אני מקווה שכל יום --

find somebody that you think is undeserving of your compassion

מצאו אנשים שאתם חושבים שלא ראויים לחמלה שלכם

and give it to them,

ותנו להם,

because I guarantee you,

כי, אני מבטיח לכם,

they're the ones who need it the most.

הם אלו שהכי צריכים.

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

(תשואות)