Jorge Ramos: Why journalists have an obligation to challenge power (with English subtitles) | TED

Translator: Camille Martínez

מתרגם: Neta Lavee מבקר: Ido Dekkers

I'm a journalist,

אני עיתונאי.

and I'm an immigrant.

ואני מהגר.

And these two conditions define me.

ושני הדברים האלה מגדירים אותי.

I was born in Mexico,

נולדתי במקסיקו,

but I've spent more than half my life reporting in the United States,

אבל העברתי יותר ממחצית מחיי

כעיתונאי בארצות הברית,

a country which was itself created by immigrants.

מדינה שהוקמה על ידי מהגרים.

As a reporter

ובתור כתב,

and as a foreigner,

ובתור זר,

I've learned that neutrality,

למדתי שהניטרליות,

silence

השתיקה

and fear aren't the best options --

והפחד אינן הבחירות הטובות ביותר,

not in journalism, nor in life.

לא בשביל העיתונות ולא בשביל החיים.

Neutrality

הניטרליות

is often an excuse that we journalists use

היא פעמים רבות תירוץ שבו אנו העיתונאים משתמשים

to hide from our true responsibility.

כדי לברוח מהאחריות האמיתית שלנו.

What is that responsibility?

ומהי אותה אחריות?

It is to question

לשאול שאלות

and to challenge

ולקרוא תיגר

those in positions of power.

על בעלי השררה.

That's what journalism is for.

זו מטרת העיתונות.

That's the beauty of journalism:

זהו הפלא הגדול של העיתונות:

to question and challenge the powerful.

לשאול ולאתגר את בעלי השררה.

Of course, we have the obligation to report reality as it is,

כמובן שיש לנו את החובה לדווח על המציאות כמו שהיא,

not how we would like it to be.

לא כמו שהיינו רוצים שתהיה.

In that sense, I agree with the principle of objectivity:

במובן זה, אני מסכים עם עיקרון האובייקטיביות;

if a house is blue, I say that it's blue.

אם בית הוא בצבע כחול, אני אומר שהוא כחול.

If there are a million unemployed people, I say there are a million.

אם יש מיליון מובטלים, אני אומר שיש מיליון.

But neutrality

אבל הניטרליות

won't necessarily lead me to the truth.

לא בהכרח תוביל אותי אל האמת.

Even if I'm unequivocally scrupulous,

גם אם אהיה קפדן ביותר,

and I present both sides of a news item --

ואציג לכם את שני הצדדים של אותה ידיעה,

the Democratic and the Republican,

הדמוקרטי והרפובליקני,

the liberal and the conservative,

הליברלי והשמרני,

the government's and the opposition's --

הממשלה והאופוזיציה,

in the end, I have no guarantee,

בסופו של דבר, זה לא מבטיח לי,

nor are any of us guaranteed that we'll know what's true

ולא מבטיח לנו שנדע מה נכון ומה לא נכון.

and what's not true.

Life is much more complicated,

החיים הרבה יותר מורכבים,

and I believe journalism should reflect that very complexity.

ואני מאמין שעל העיתונות לשקף את המורכבות הזאת.

To be clear: I refuse

תנו לי לומר לכם משהו: אני מסרב

to be a tape recorder.

להיות מכשיר הקלטה.

I didn't become a journalist to be a tape recorder.

לא הפכתי לעיתונאי כדי להיות מכשיר הקלטה.

I know what you're going to say: no one uses tape recorders nowadays.

טוב, אני יודע מה תגידו: אף אחד לא משתמש היום במכשירי הקלטה.

(Laughter)

(צחוק)

In that case, I refuse to take out my cell phone

אז, אני מסרב לשלוף את הטלפון הנייד,

and hit the record button

וללחוץ על כפתור ההקלטה

and point it in front of me as if I were at a concert,

ולהניח אותו לפניי כאילו הייתי בהופעה,

like a fan at a concert.

כמו מעריץ שרוף בהופעה.

That is not true journalism.

זו איננה עיתונות אמיתית.

Contrary to what many people think,

בניגוד למה שרבים חושבים,

journalists are making value judgments all the time,

אנו העיתונאים כל הזמן מבצעים שיפוט ערכי --

ethical and moral judgments.

על פי ערכי האתיקה והמוסר.

And we're always making decisions that are exceedingly personal

ואנו מקבלים החלטות

אישיות מאוד

and extraordinarily subjective.

וסובייקטיביות באופן יוצא דופן.

For example:

לדוגמה:

What happens if you're called to cover a dictatorship,

מה קורה אם שולחים אתכם לדווח על דיקטטורה

like Augusto Pinochet's regime in Chile

כמו זו של אוגוסטו פינושה בצ'ילה

or Fidel Castro's in Cuba?

או של פידל קסטרו בקובה?

Are you going to report only what the general and commander want,

האם תדווחו רק על מה שרוצה הגנרל והמפקד,

or will you confront them?

או שתתעמתו איתם?

What happens if you find out that in your country

מה קורה אם תגלו שבמדינה שלכם

or in the country next door,

או במדינה השכנה

students are disappearing

נעלמים סטודנטים

and hidden graves are appearing,

ומופיעים קברי אחים סודיים,

or that millions of dollars are disappearing from the budget

או שמיליונים נעלמים מהתקציב

and that ex-presidents are magically now multimillionaires?

ולפתע מתגלים באורח פלא

נשיאים-לשעבר שהפכו למיליונרים?

Will you report only the official version?

האם תדווחו רק על הגירסה הרשמית?

Or what happens

או, מה אם

if you're assigned to cover

אתם מדווחים

the presidential elections of the primary superpower,

על בחירות לנשיאות במעצמה הגדולה ביותר,

and one of the candidates makes comments that are racist,

ואחד המועמדים משמיע הערות גזעניות,

sexist

סקסיסטיות,

and xenophobic?

וקסנופוביות?

That happened to me.

זה קרה לי.

And I want to tell you what I did,

ואני רוצה לספר לכם מה אני עשיתי,

but first, let me explain where I'm coming from,

אבל לפני כן, תנו לי להסביר מהיכן אני מגיע

so you can understand my reaction.

כדי שתבינו את התגובה שלי.

I grew up in Mexico City, the oldest of five brothers,

גדלתי במקסיקו סיטי. אני הבכור מבין חמישה אחים.

and our family simply couldn't afford to pay for all of our college tuition.

והאמת היא שבבית לא היה מספיק כסף

כדי לשלם את שכר הלימוד באוניברסיטה,

So I studied in the morning, and worked in the afternoon.

ולכן למדתי בבקרים ועבדתי בערבים.

Eventually,

ואחרי הרבה זמן,

I got the job I had always wanted:

התקבלתי לעבודה שתמיד רציתי:

television reporter.

כתב בטלוויזיה.

It was a big opportunity.

זו היתה הזדמנות גדולה.

But as I was working on my third story, I ended up

אבל בכתבה השלישית שלי, עלה בדעתי

criticizing the president,

להעביר ביקורת על הנשיא

and questioning the lack of democracy in Mexico.

ולשאול על העדר הדמוקרטיה במקסיקו --

In Mexico, from 1929 to 2000, elections were always rigged;

מ-1929 ועד שנת 2000 במקסיקו היתה שחיתות חמורה.

the incumbent president would hand-pick his successor.

הנשיא המכהן היה בוחר בעצמו

את היורש שלו.

That's not true democracy.

וזו לא היתה דמוקרטיה אמיתית.

To me it seemed like a brilliant idea to expose the president,

אני חשבתי שזה רעיון טוב להוקיע אותו,

but to my boss --

אבל הבוס שלי --

(Laughter)

(צחוק)

My boss didn't think it was such a great idea.

הבוס שלי לא חשב שזה רעיון כל כך טוב.

At that time, the presidential office, Los Pinos, had issued a direct censor

באותה תקופה היתה צנזורה ישירה מטעם בית הנשיא בלוס פינוס

against the media.

על כלי התקשורת,

My boss, who, aside from being in charge of the show I worked for,

והבוס שלי, שבנוסף לתכנית שבה אני עבדתי

was also in charge of a soccer team.

עמד גם בראש קבוצת כדורגל,

I always suspected that he was more interested in goals

ואני תמיד חשדתי שגולים עניינו אותו יותר מחדשות,

than in the news.

He censored my report.

צינזר את הדיווח שלי.

He asked me to change it, I said no,

הוא ביקש שאשנה אותו, אני אמרתי לא,

so he put another journalist on the story

והוא נתן לעיתונאי אחר לכתוב

to write what I was supposed to say.

את מה שאני לכאורה הייתי צריך לומר.

I did not want to be a censored journalist.

אני לא רציתי להיות עיתונאי תחת צנזורה.

I don't know where I found the strength,

אני לא יודע מאיפה היה לי הכוח,

but I wrote my letter of resignation.

כתבתי מכתב התפטרות,

And so at 24 years of age -- just 24 --

וכך, בגיל 24 -- בסך הכל 24 --

I made the most difficult and most transcendental decision of my life.

קיבלתי את ההחלטה הקשה והחשובה ביותר של חיי.

Not only did I resign from television,

לא רק שוויתרתי על הטלוויזיה,

but I had also decided to leave my country.

גם החלטתי לעזוב את המדינה שלי.

I sold my car, a beat-up little red Volkswagen,

מכרתי את החיפושית שלי,

פולקסוואגן אדומה מקרטעת,

came up with some money

השגתי קצת דולרים,

and said goodbye to my family,

ונפרדתי ממשפחתי, מחבריי,

to my friends,

to my streets,

מן הרחובות שלי,

to my favorite haunts -- to my tacos --

מהפינות שלי -- מהטאקו שלי --

(Laughter)

(צחוק)

and I bought a one-way ticket

וקניתי כרטיס לכיוון אחד

to Los Angeles, California.

ללוס אנג'לס, קליפורניה.

And so I became

שם הפכתי

one of the 250 million immigrants that exist in the world.

לאחד מ-250 מיליון המהגרים

החיים ברחבי העולם.

Ask any immigrant

שאלו כל מהגר

about the first day they arrived in their new country,

על היום הראשון בארצו החדשה,

and you'll find that they remember absolutely everything,

ותראו עד כמה הוא זוכר כל פרט,

כאילו היה זה סרט עם מוזיקה ברקע.

like it was a movie with background music.

In my case, I arrived in Los Angeles, the sun was setting,

במקרה שלי, הגעתי ללוס אנג'לס, השמש בדיוק שקעה,

and everything I owned --

וכל הרכוש שהיה לי --

a guitar, a suitcase and some documents --

גיטרה, מזוודה וכמה מסמכים --

I could carry all of it

את כל זה יכולתי לסחוב

with my two hands.

בשתי ידיי.

That feeling of absolute freedom,

את התחושה הזו של חופש מוחלט

I haven't experienced since.

לא הרגשתי מאז.

And I survived with what little I had.

שרדתי עם המעט שהיה לי.

I obtained a student visa; I was studying.

השגתי ויזת סטודנט,

למדתי,

I ate a lot of lettuce and bread, because that's all I had.

אכלתי הרבה חסה ולחם, כי לא היה יותר מזה.

Finally, in 1984,

ובסופו של דבר ב-1984,

I landed my first job as a TV reporter in the United States.

התקבלתי לעבודה הראשונה שלי בתור כתב טלוויזיה

בארצות הברית.

And the first thing I noticed was that in the US,

והדבר הראשון שבו הבחנתי הוא שעמיתיי בארצות הברית

my colleagues criticized -- and mercilessly --

העבירו ביקורת, ביקורת קשה מאוד, על הנשיא המכהן רונלד רייגן,

then president Ronald Reagan,

ולא קרה שום דבר;

and absolutely nothing happened; no one censored them.

איש לא צינזר אותם.

And I thought:

ואני חשבתי:

I love this country.

אני אוהב את המדינה הזאת.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And that's how it's been

וכך הייתי

for more than 30 years:

במשך יותר מ-30 שנה --

reporting with total freedom,

מדווח בחופש מוחלט,

and being treated as an equal despite being an immigrant --

והרגשתי שמתייחסים אליי כשווה על אף שהייתי מהגר,

עד שפתאום נשלחתי לסקר

until, without warning,

I was assigned to cover the recent US presidential election.

את הבחירות הנשיאותיות האחרונות בארצות הברית.

On June 16, 2015,

ב-16 ביוני 2015,

a candidate who would eventually become the president of the United States

מועמד שבסופו של דבר יהפוך

לנשיא ארצות הברית

said that Mexican immigrants

אמר שהמהגרים המקסיקנים

were criminals,

הם פושעים,

drug traffickers

סוחרי סמים

and rapists.

ואנסים.

And I knew

ואני ידעתי

that he was lying.

שהוא משקר.

I knew he was wrong for one very simple reason:

אני ידעתי שהוא טועה מסיבה פשוטה:

I'm a Mexican immigrant.

אני מהגר מקסיקני,

And we're not like that.

ואנחנו לא כאלה.

So I did what any other reporter would have done:

כך שעשיתי את מה שכל עיתונאי היה עושה:

I wrote him a letter by hand

כתבתי לו מכתב, בכתב יד,

requesting an interview,

שבו ביקשתי ממנו ריאיון

and I sent it to his Tower in New York.

ושלחתי את המכתב למגדל שלו בניו-יורק.

The next day

ביום שלאחר מכן,

I was at work,

הייתי במשרד, ופתאום התחלתי לקבל

and I suddenly began to receive hundreds of calls and texts

מאות שיחות והודעות טקסט לטלפון הנייד שלי,

on my cell phone,

some more insulting than others.

חלקן פוגעניות יותר מאחרות.

I didn't know what was happening until my friend came into my office

לא הבנתי מה קורה

עד שחבר נכנס אליי למשרד

and said, "They published your cell number online."

ואמר לי: "מספר הטלפון הנייד שלך פורסם באינטרנט."

They actually did that.

וזה באמת מה שקרה.

Here's the letter they sent

הנה המכתב שהפיצו,

where they gave out my number.

שבו כתבו את המספר שלי.

Don't bother writing it down, OK? I already changed it.

אל תרשמו אותו, טוב? אל תטרחו, כי כבר החלפתי אותו.

(Laughter)

(צחוק)

But I learned two things.

אבל למדתי שני דברים.

The first one is that you should never, never, ever

הראשון הוא שלעולם, לעולם, לעולם

give your cell number to Donald Trump.

אסור לכם לתת את מספר הנייד שלכם

לדונלד טראמפ.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The second lesson was that I needed to stop being neutral

והלקח השני הוא שהייתי חייב להפסיק להיות ניטרלי

at that point.

באותו רגע.

From then on, my mission as a journalist changed.

מאז השתנתה השליחות שלי בתור עיתונאי.

I would confront the candidate

הלכתי להתעמת עם המועמד,

and show that he was wrong,

ולהוכיח לו שהוא טועה,

that what he said about immigrants in the US was not true.

שהוא טועה במה שהוא אומר על המהגרים

בארצות הברית.

Let me give you some figures.

הנה נתון בשבילכם:

Ninety-seven percent of all undocumented people in the United States

97 אחוזים מהאנשים שחיים ללא מסמכים

בארצות הברית

are good people.

הם אנשים טובים.

Less than three percent have committed a serious crime,

פחות משלושה אחוזים ביצעו פשע חמור,

or "felony," as they say in English.

כמו שאומרים באנגלית, felony.

In comparison, six percent of US citizens have committed a serious crime.

ולשם השוואה,

שישה אחוזים מהאמריקנים ביצעו פשע חמור.

The conclusion is that undocumented immigrants behave much better

המסקנה היא

שהמהגרים הלא חוקיים מתנהגים טוב יותר

than US citizens.

מהאמריקנים.

Based on that data, I made a plan.

עם המידע הזה, גיבשתי תוכנית.

Eight weeks after they published my cell number,

שמונה שבועות אחרי שפורסם מספר הטלפון שלי,

I obtained a press pass for a press conference

השגתי אישור להשתתף במסיבת עיתונאים

for the candidate gaining momentum in the polls.

של המועמד שהתחזק בכל הסקרים

I decided to confront him

והחלטתי להתעמת איתו

in person.

באופן אישי.

But ...

אבל...

things didn't turn out exactly as I had planned; watch:

הדברים לא התנהלו לגמרי כמו שתכננתי. צפו:

[Donald Trump Press Conference Dubuque, Iowa]

[מסיבת עיתונאים של דונלד טראמפ - דביוק, איווה]

(Video) Jorge Ramos: Mr. Trump, I have a question about immigration.

(וידאו) חורחה ראמוס: מר טראמפ, שאלה על הגירה.

Donald Trump: Who's next? Yes, please.

דונלד טראמפ: מי הבא בתור? כן, בבקשה.

JR: Your immigration plan is full of empty promises.

ח.ר.: תוכנית ההגירה שלך מלאה בהבטחות שווא.

DT: Excuse me, you weren't called. Sit down. Sit down!

ד.ט.: שב. לא קראו בשמך. ח.ר.: אני עיתונאי --

JR: I'm a reporter; as an immigrant and as a US citizen,

בתור מהגר ואזרח של ארצות הברית, יש לי הזכות לשאול שאלה.

I have the right to ask a question.

DT: No you don't. JR: I have the right to ask --

ד.ט.: לא, לא קראו לך. ח.ר.: יש לי זכות לשאול --

DT: Go back to Univision.

JR: This is the question:

ד.ט.: חזור ליוניוויז'ן.

You cannot deport 11 million people.

ח.ר.: זו השאלה שלי:

אתה לא יכול לגרש 11 מיליון בני אדם.

You cannot build a 1900-mile wall.

אתה לא יכול לבנות חומה של 3000 ק"מ.

You cannot deny citizenship to children in this country.

אתה לא יכול לשלול אזרחות מילדים במדינה הזאת.

DT: Sit down. JR: And with those ideas --

ד.ט.: שב, בבקשה. ח.ר.: עם הרעיונות האלה --

DT: You weren't called.

ד.ט.: לא קראו לך.

JR: I'm a reporter and I have -- Don't touch me, sir.

ח.ר.: אני עיתנואי ויש לי -- אל תיגע בי, אדוני.

Guard 1: Please don't disrupt. You're being disruptive.

שומר 1: בבקשה, אל תפריע. אתה מפריע.

JR: I have the right to ask a question. G1: Yes, in order. In turn, sir.

ח.ר.: יש לי זכות לשאול שאלה. ש.1: כן, באופן מסודר בתורך, אדוני.

שומר 2: יש לך תעודת עיתונאי?

Guard 2: Do you have your media credential?

JR: I have the right --

ח.ר.: יש לי הזכות --

G2: Where? Let me see. JR: It's over there.

ש.2: איפה? תראה לי אותה. ח.ר.: הנה היא.

Man: Whoever's coming out, stay out.

גבר: צא, תישאר בחוץ.

ש.2: אתה צריך לחכות לתורך.

G2: You've just got to wait your turn.

Man: You're very rude. It's not about you.

אתה חצוף מאוד. זה לא נוגע אליך.

ח.ר.: זה לא נוגע ל-- גבר: צא מהמדינה שלי!

JR: It's not about you -- Man: Get out of my country!

Man: It's not about you.

גבר: זה לא נוגע אליך.

JR: I'm a US citizen, too.

ח.ר.: גם אני אזרח אמריקני.

Man: Well ...whatever. No, Univision. It's not about you.

גבר: טוב, שיהיה. לא, יוניוויז'ן. זה לא נוגע אליך.

JR: It's not about you. It's about the United States.

ח.ר.: זה לא נוגע אליך. זה נוגע לארצות הברית.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

(מחיאות כפיים)

(Applause ends)

Whenever I see that video,

כשאני צופה בסרטון, הדבר הראשון שאני תמיד חושב

the first thing I always think is that hate

זה שהשנאה

is contagious.

היא מדבקת.

If you notice, after the candidate says, "Go back to Univision" -- that's code;

אם תסתכלו ברגע אחרי שהמועמד אומר לי, תחזור ליוניוויז'ן -- (ערוץ בספרדית)

אלה מילות קוד;

what he's telling me is, "Get out of here."

מה שהוא בעצם אומר לי, זה "צא מכאן" --

One member of his entourage, as if he had been given permission, said,

אחד מהתומכים שלו,

כאילו נתנו לו רשות, אמר לי,

"Get out of my country,"

"צא מהמדינה שלי,"

not knowing that I'm also a US citizen.

בלי לדעת שגם אני אזרח של ארצות הברית.

After watching this video many times,

אחרי שצפיתי בסרטון הזה הרבה פעמים,

I also think that in order to break free from neutrality --

אני גם חושב שכדי לשבור את הניטרליות --

and for it to be a true break --

וזה שבירה של ממש --

one has to lose their fear,

צריך לאבד את הפחד,

and then learn how to say, "No;

ואז ללמוד לומר, "לא. אני לא אשתוק.

I'm not going to be quiet.

I'm not going to sit down.

אני לא אשב.

And I'm not going to leave."

ואני לא אלך."

The word "no" --

ה"לא" --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

"no" is the most powerful word that exists in any language,

"לא" היא המילה החזקה ביותר שקיימת

בכל שפה,

and it always precedes any important change in our lives.

והיא מקדימה כל שינוי חשוב בחיינו.

And I think there's enormous dignity

ואני חושב שיש כבוד עצום

and it generates a great deal of respect

ושאפשר לזכות בהרבה כבוד

to be able to step back

מהיכולת להתנתק,

and to push back and say,

ולהתנגד ולומר

"No."

"לא."

Elie Wiesel -- Holocaust survivor,

אלי ויזל, ניצול השואה,

Nobel Peace Prize recipient

זוכה פרס נובל לשלום,

and who, unfortunately, we lost very recently --

שאותו למרבה הצער איבדנו

לא מזמן,

said some very wise words:

אמר דברים חכמים מאוד, הוא אמר:

"We must take a side.

"עלינו לבחור צד.

Neutrality helps only the oppressor,

הניטרליות עוזרת רק למדכא,

never the victim."

אף פעם לא לקורבן."

And he's completely right.

והוא צדק לגמרי.

We journalists are obligated to take sides in certain circumstances;

לנו העיתונאים יש מחויבות לבחור צד בנסיבות מסוימות.

in cases of racism,

במקרים של גזענות,

discrimination,

אפליה,

corruption,

שחיתות,

lying to the public,

שקרים פומביים,

dictatorships and human rights,

דיקטטורות וזכויות אדם,

we need to set aside neutrality and indifference.

עלינו לזנוח את הניטרליות ואת האדישות.

Spanish has a great word

בספרדית, יש מילה מדויקת מאוד

to describe the stance that journalists should take.

שמתארת איפה אנחנו העיתונאים צריכים לעצור.

The word is "contrapoder [anti-establishment]."

המילה היא: contrapoder (נגד-כוח)

Basically, we journalists should be on the opposite side

למעשה, עיתונאים צריכים להיות בצד הנגדי

from those in power.

לזה שבו נמצאים בעלי השררה.

But if you're in bed with politicians,

אבל אם אתם נמצאים במיטה עם פוליטיקאי,

if you go to the baptism or wedding of the governor's son

אם אתם הולכים לטקס ההטבלה או לחתונה של בנו של המושל

or if you want to be the president's buddy,

או אם אתם רוצים להיות חברים של הנשיא,

how are you going to criticize them?

איך תעבירו עליהם ביקורת?

When I'm assigned to interview a powerful or influential person,

כשאני נשלח לראיין אנשים בעלי כוח והשפעה,

I always keep two things in mind:

אני תמיד חושב על שני דברים:

if I don't ask this difficult and uncomfortable question,

שאם אני לא אשאל את השאלה הקשה והלא נוחה,

no one else is going to;

אף אחד אחר לא ישאל אותה.

and that I'm never going to see this person again.

ושאני לעולם

לא אפגוש שוב את האדם הזה.

So I'm not looking to make a good impression

אז אני לא מנסה לעשות רושם טוב

or to forge a connection.

או ליצור קשרים.

In the end, if I have to choose between being the president's friend

בסופו של דבר, אם אני צריך לבחור בין להיות חבר או אויב של הנשיא,

or enemy,

I always prefer to be their enemy.

תמיד עדיף להיות האויב.

In closing:

לסיום:

I know this is a difficult time to be an immigrant and a journalist,

אני יודע שאלה זמנים קשים מאוד להיות מהגר או עיתונאי,

but now more than ever,

אבל היום יותר מתמיד,

we need journalists who are prepared,

אנו צריכים עיתונאים שיהיו מוכנים

at any given moment,

בשלב מסוים,

to set neutrality aside.

להניח בצד את הניטרליות.

Personally, I feel like I've been preparing for this moment

באופן אישי, אני מרגיש שכל חיי התכוננתי לרגע הזה.

my whole life.

כשצינזרו אותי בגיל 24,

When they censored me when I was 24,

I learned that neutrality, fear and silence often make you an accomplice

למדתי שהניטרליות, הפחד והשתיקה

פעמים רבות הופכים אותי לשותף

in crime, abuse

לפשעים, להפרות,

and injustice.

ולעוולות.

And being an accomplice to power

ולהיות שותף של בעלי השררה

is never good journalism.

זו אף פעם אינה עיתונות טובה.

Now, at 59 years old,

היום, בגיל 59,

I only hope to have a tiny bit

אני רק מקווה שיש לי קצת

of the courage and mental clarity I had at 24,

מהאומץ והצלילות המחשבתית שהיו לי בגיל 24

and that way, never again

ושאף פעם

remain quiet.

לא אשתוק.

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)