The risky politics of progress | Jonathan Tepperman

מתרגם: Roni Ravia מבקר: Sigal Tifferet

The conventional wisdom about our world today

הדעה הרווחת בעולמנו כיום

is that this is a time of terrible decline.

היא שזוהי תקופה של שפל נוראי.

And that's not surprising, given the bad news all around us,

וזה לא מפתיע אם לוקחים בחשבון את כל החדשות הרעות שצצות סביבנו,

from ISIS to inequality,

מדאעש לאי-שוויון,

political dysfunction, climate change,

שלטון כושל, שינויי אקלים,

Brexit, and on and on.

ברקזיט, וכן הלאה.

But here's the thing, and this may sound a little weird.

אבל שמעו קטע, וזה אולי ישמע לכם קצת מוזר.

I actually don't buy this gloomy narrative,

אני בעצם לא קונה את הנרטיב הקודר הזה,

and I don't think you should either.

ואני חושב שגם לכם לא כדאי.

Look, it's not that I don't see the problems.

ראו, זה לא שאני לא רואה את הבעיות,

I read the same headlines that you do.

אני קורא את אותן הכותרות שאתם קוראים.

What I dispute is the conclusion that so many people draw from them,

אבל אינני מסכים עם המסקנות שרבים מסיקים מהן,

namely that we're all screwed

שמסתכמות בכך שהלך עלינו

because the problems are unsolvable

כי לבעיות אין פתרון

and our governments are useless.

והממשלות שלנו חסרות תועלת.

Now, why do I say this?

ולמה אני אומר את זה?

It's not like I'm particularly optimistic by nature.

זה לא שאני כזה אופטימי מטבעי,

But something about the media's constant doom-mongering

אבל משהו בדרך שבה התקשורת כל הזמן מוכרת לנו תסריטי אימה,

with its fixation on problems and not on answers

ומקובעת על עיסוק בבעיות ולא בפתרונן,

has always really bugged me.

תמיד מאוד הציק לי.

So a few years ago I decided,

אז לפני מספר שנים החלטתי,

well, I'm a journalist,

שמעצם היותי עיתונאי,

I should see if I can do any better

עלי לראות אם ביכולתי לשפר את המצב,

by going around the world and actually asking folks

על ידי מסע בעולם ושאילת אנשים

if and how they've tackled

האם וכיצד הם מתמודדים

their big economic and political challenges.

עם הבעיות הכלכליות והפוליטיות שלהם.

And what I found astonished me.

ומה שגיליתי הדהים אותי.

It turns out that there are remarkable signs of progress out there,

מסתבר, שניתן לראות סימני קידמה מובהקים רבים,

often in the most unexpected places,

לעיתים במקומות הכי לא צפויים,

and they've convinced me that our great global challenges

ואלו שכנעו אותי שלאתגרים הגלובליים הקשים ביותר שעומדים בפנינו

may not be so unsolvable after all.

יתכן ויש בכל זאת פתרון.

Not only are there theoretical fixes;

לא רק שישנם פתרונות תיאורטיים,

those fixes have been tried.

אלא פתרונות שנוסו.

They've worked.

ועבדו.

And they offer hope for the rest of us.

והם מפיחים תקווה בכולנו.

I'm going to show you what I mean

אני אדגים לכם למה אני מתכוון,

by telling you about how three of the countries I visited --

על ידי כך שאספר לכם כיצד שלוש מהמדינות שבהן ביקרתי -

Canada, Indonesia and Mexico --

קנדה, אינדונזיה ומקסיקו -

overcame three supposedly impossible problems.

התגברו על שלושה מכשולים בלתי עבירים כביכול.

Their stories matter because they contain tools the rest of us can use,

הסיפורים הללו חשובים כי הם מכילים כלים שבהם כולנו יכולים להשתמש,

and not just for those particular problems,

ולא רק בבעיות הספציפיות האלה,

but for many others, too.

אלא גם עבור בעיות רבות אחרות.

When most people think about my homeland, Canada, today,

כשרוב האנשים חושבים על מולדתי, קנדה, כיום,

if they think about Canada at all,

אם בכלל הם חושבים עליה,

they think cold, they think boring, they think polite.

הם חושבים קרה, משעממת, מנומסת.

They think we say "sorry" too much in our funny accents.

הם חושבים שאנחנו אומרים ״סליחה״ יותר מידי פעמים, במבטא המשונה שלנו.

And that's all true.

וכל זה אכן נכון.

(Laughter)

(צחוק)

Sorry.

סליחה.

(Laughter)

(צחוק)

But Canada's also important

אבל קנדה חשובה גם

because of its triumph over a problem

בשל התמודדותה המוצלחת עם בעייה

currently tearing many other countries apart:

שכרגע קורעת מדינות רבות אחרות לגזרים:

immigration.

הגירה.

Consider, Canada today is among the world's most welcoming nations,

דעו לכם, קנדה היא מבין המדינות הכי קולטות הגירה בעולם כיום,

even compared to other immigration-friendly countries.

אפילו בהשוואה למדינות קולטות הגירה אחרות.

Its per capita immigration rate is four times higher than France's,

קצב ההגירה שלה לאדם הוא פי ארבעה מזה של צרפת,

and its percentage of foreign-born residents

ואחוזי התושבים בקנדה שנולדו מחוץ לגבולותיה

is double that of Sweden.

הוא כפול מזה של שוודיה.

Meanwhile, Canada admitted

ובינתיים, קנדה קלטה

10 times more Syrian refugees in the last year

פי עשרה יותר פליטים סורים בשנה האחרונה

than did the United States.

מאשר ארצות הברית.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And now Canada is taking even more.

וכעת קנדה קולטת אף יותר מכך.

And yet, if you ask Canadians

ועדיין, אם תשאלו קנדים

what makes them proudest of their country,

מה במדינתם גורם להם להכי הרבה גאווה,

they rank "multiculturalism,"

הם ידרגו ״רב תרבותיות״,

a dirty word in most places,

מילה גסה ברוב המקומות,

second,

במקום השני,

ahead of hockey.

לפני הוקי.

Hockey.

הוקי.

(Laughter)

(צחוק)

In other words, at a time when other countries

במילים אחרות, בזמנים בהם רוב הארצות

are now frantically building new barriers to keep foreigners out,

בונות בטירוף מחסומים למניעת כניסה של זרים,

Canadians want even more of them in.

קנדים רוצים לקבל עוד יותר זרים מבעבר.

Now, here's the really interesting part.

והנה נקודה מעניינת.

Canada wasn't always like this.

קנדה לא תמיד הייתה כזו.

Until the mid-1960s, Canada followed an explicitly racist immigration policy.

עד אמצע שנות ה-60, מדיניות ההגירה של קנדה הייתה בברור גזענית.

They called it "White Canada,"

קראו לה ״קנדה הלבנה״,

and as you can see, they were not just talking about the snow.

וכפי שניתן לראות לא מדובר רק על השלג.

So how did that Canada become today's Canada?

אז איך הקנדה ההיא הפכה למה שהיא כיום?

Well, despite what my mom in Ontario will tell you,

ובכן, בניגוד למה שאמא שלי מאונטריו תאמר,

the answer had nothing to do with virtue.

התשובה לא קשורה כלל לטוב לב.

Canadians are not inherently better than anyone else.

קנדים אינם טובים יותר מטבעם מאשר עמים אחרים.

The real explanation involves the man who became Canada's leader in 1968,

התשובה האמיתית קשורה לאדם שהפך למנהיג קנדה ב-1968,

Pierre Trudeau, who is also the father of the current prime minister.

פייר טרודו, שהוא גם אביו של ראש הממשלה הנוכחי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The thing to know about that first Trudeau

מה שכדאי לדעת על טרודו האב

is that he was very different from Canada's previous leaders.

זה שהוא היה שונה מאוד מהמנהיגים הקודמים של קנדה.

He was a French speaker in a country long-dominated by its English elite.

הוא היה דובר צרפתית בארץ שנשלטה במשך שנים על ידי האליטה האנגלית.

He was an intellectual.

הוא היה אינטלקטואל.

He was even kind of groovy.

הוא היה גם אפילו מגניב.

I mean, seriously, the guy did yoga.

אני רציני, הבחור עשה יוגה.

He hung out with the Beatles.

הוא הסתובב עם הביטלס.

(Laughter)

(צחוק)

And like all hipsters, he could be infuriating at times.

וכמו כל ההיפסטרים, הוא לפעמים היה מעצבן ברמות.

But he nevertheless pulled off

אבל למרות זאת הוא הצליח לגרום

one of the most progressive transformations any country has ever seen.

לשינוי הפרוגרסיבי הגדול ביותר שחל על כל מדינה שהיא עד אז.

His formula, I've learned, involved two parts.

הנוסחה שלו, כך למדתי, כללה שני שלבים.

First, Canada threw out its old race-based immigration rules,

הראשון, קנדה זרקה לפח את חוקי ההגירה הגזעניים הישנים,

and it replaced them with new color-blind ones

והחליפה אותם בכאלו המתעלמים מגזע לחלוטין,

that emphasized education, experience and language skills instead.

ושמים דגש על חינוך, ניסיון וכישורי שפה.

And what that did was greatly increase the odds

ועל ידי כך גדל הסיכוי

that newcomers would contribute to the economy.

שעולים חדשים יתרמו לכלכלה.

Then part two, Trudeau created the world's first policy

השלב השני, טרודו יצר את מדיניות הרב תרבותיות הראשונה מסוגה

of official multiculturalism to promote integration

למטרת עידוד אינטגרציה

and the idea that diversity was the key to Canada's identity.

ואת הרעיון שמגוון הוא המפתח לזהות הקנדית.

Now, in the years that followed, Ottawa kept pushing this message,

בשנים שעברו מאז, השלטון באוטווה המשיך לדגול במסר זה,

but at the same time, ordinary Canadians

ובאותו זמן, קנדיים התחילו לראות

soon started to see the economic, the material benefits of multiculturalism

את הטובות הכלכליות של רב תרבותיות

all around them.

בכל התחומים האחרים סביבם.

And these two influences soon combined

ושתי ההשפעות הללו חברו יחד

to create the passionately open-minded Canada of today.

ליצירת הפתיחות הנלהבת של קנדה כיום.

Let's now turn to another country and an even tougher problem,

בואו נעבור כעת למדינה אחרת עם בעיה אף יותר קשה,

Islamic extremism.

אסלאם קיצוני.

In 1998, the people of Indonesia took to the streets

ב-1998 תושבי אינדונזיה התקהלו ברחובות

and overthrew their longtime dictator, Suharto.

והדיחו את הדיקטטור הותיק, שוהרטו.

It was an amazing moment,

היה זה רגע מדהים,

but it was also a scary one.

אבל גם מפחיד.

With 250 million people,

עם 250 מיליון איש,

Indonesia is the largest Muslim-majority country on Earth.

אינדונזיה היא מדינת הרוב האסלאמי הגדולה בעולם.

It's also hot, huge and unruly,

היא גם חמה, ענקית בגודלה, וקשה לשליטה.

made up of 17,000 islands,

היא מורכבת מכ-17,000 איים,

where people speak close to a thousand languages.

שתושביהם מדברים קרוב ל-1000 שפות.

Now, Suharto had been a dictator,

שוהרטו היה דיקטטור,

and a nasty one.

אכזרי למדי.

But he'd also been a pretty effective tyrant,

אבל הוא גם היה רודן יעיל,

and he'd always been careful to keep religion out of politics.

והוא תמיד נזהר שלא לערבב פוליטיקה עם דת.

So experts feared that without him keeping a lid on things,

אז מומחים חששו שללא הפיקוח שלו

the country would explode,

המדינה תקרוס,

or religious extremists would take over

או שדתיים קיצוניים ישתלטו עליה

and turn Indonesia into a tropical version of Iran.

ויהפכו אותה לגרסה הטרופית של איראן.

And that's just what seemed to happen at first.

וזה מה שנראה היה שקורה בתחילה.

In the country's first free elections, in 1999,

בבחירות החופשיות הראשונות של אינדונזיה ב-1999,

Islamist parties scored 36 percent of the vote,

מפלגות אסלאמיות גרפו 36% מקולות הבוחרים,

and the islands burned

והאיים בערו

as riots and terror attacks killed thousands.

ממהומות והתקפות טרור שהרגו אלפים.

Since then, however, Indonesia has taken a surprising turn.

אבל מאז, אינדונזיה עברה תפנית מפתיעה.

While ordinary folks have grown more pious on a personal level --

על אף שיותר ויותר אנשים הפכו לדתיים אדוקים -

I saw a lot more headscarves on a recent visit

ראיתי הרבה יותר מכוסי ראש בביקורי האחרון

than I would have a decade ago --

משראיתי לפני עשר שנים -

the country's politics have moved in the opposite direction.

הפוליטיקה של המדינה זזה לכיוון ההפוך.

Indonesia is now a pretty decent democracy.

באינדונזיה כיום שולטת דמוקרטיה מכובדת למדי.

And yet, its Islamist parties have steadily lost support,

ויחד עם זאת מפלגות האסלאם אט אט מאבדות קולות,

from a high of about 38 percent in 2004

משיא של כ-38% ב-2004

down to 25 percent in 2014.

עד ל-25% ב-2014.

As for terrorism, it's now extremely rare.

באשר להתקפות טרור, הן די נדירות כיום.

And while a few Indonesians have recently joined ISIS,

ואף שמספר אינדונזים הצטרפו לאחרונה לדעא״ש,

their number is tiny,

מספרם הוא זעום,

far fewer in per capita terms

קטן יותר באחוזים

than the number of Belgians.

מזה של בלגיה.

Try to think of one other Muslim-majority country

נסו לחשוב על מדינת רוב מוסלמי אחרת

that can say all those same things.

שאפשר לומר עליה את כל זאת.

In 2014, I went to Indonesia to ask its current president,

ב-2014 נסעתי לאינדונזיה בכדי לשאול את נשיאה הנוכחי,

a soft-spoken technocrat named Joko Widodo,

טכנוקרט נעים הליכות בשם ג'וקו וידודו,

"Why is Indonesia thriving when so many other Muslim states are dying?"

״מדוע אינדונזיה משגשגת בעוד מדינות אסלאם רבות אחרות דועכות?״

"Well, what we realized," he told me,

״ובכן, אנחנו הבנו״, הוא אמר לי,

"is that to deal with extremism, we needed to deal with inequality first."

״שבכדי להתמודד עם קיצוניות, צריך להתמודד קודם כל עם חוסר שוויון״.

See, Indonesia's religious parties, like similar parties elsewhere,

הבינו, מפלגותיה הדתיות של אינדונזיה כמו אלו ממדינות אחרות,

had tended to focus on things like reducing poverty and cutting corruption.

התמקדו בדברים כגון הפחתת עוני ולחימה בשחיתויות.

So that's what Joko and his predecessors did too,

אז זה גם מה שג'וקו ואלה שבאו אחריו עשו,

thereby stealing the Islamists' thunder.

ובכך הם עקרו את כוחן של מפלגות האסלאם.

They also cracked down hard on terrorism,

הם גם הפילו את הטרור,

but Indonesia's democrats have learned a key lesson

אבל הדמוקרטים של אינדונזיה למדו לקח חשוב

from the dark years of dictatorship,

משנות הרודנות החשוכות,

namely that repression only creates more extremism.

והוא שדיכוי רק מוביל ליותר קיצוניות.

So they waged their war with extraordinary delicacy.

אז הם נלחמו בעדינות.

They used the police instead of the army.

הם נעזרו במשטרה במקום בצבא.

They only detained suspects if they had enough evidence.

הם כלאו חשודים רק אם נאספו כנגדם מספיק ראיות.

They held public trials.

הם ערכו משפטים פתוחים לקהל.

They even sent liberal imams into the jails

הם אפילו כלאו אימאמים ליברלים

to persuade the jihadists that terror is un-Islamic.

בכדי לשכנע את אנשי הג'יהאד שטרור אינו מקושר עם אסלאם.

And all of this paid off in spectacular fashion,

וכל זה נשא פירות,

creating the kind of country that was unimaginable 20 years ago.

ויצר מדינה שלפני 20 שנה אי אפשר היה לתאר.

So at this point, my optimism should, I hope,

אז בנקודה זו, אני מקווה שהאופטימיות שלי

be starting to make a bit more sense.

מתחילה להשמע הגיונית יותר.

Neither immigration nor Islamic extremism are impossible to deal with.

שהגירה וכמוה אסלאם קיצוני, הם בעיות ברות פתרון.

Join me now on one last trip,

הצטרפו אלי כעת למסע אחרון,

this time to Mexico.

הפעם למקסיקו.

Now, of our three stories, this one probably surprised me the most,

ומתוך שלושת הסיפורים, זה הסיפור שהפתיע אותי יותר מכל,

since as you all know,

מכיוון שכפי שידוע לכל,

the country is still struggling with so many problems.

מדינה זו עדיין מתמודדת עם כל כך הרבה בעיות.

And yet, a few years ago, Mexico did something

ואף על פי כן, לפני מספר שנים, מקסיקו עשתה מעשה

that many other countries from France to India to the United States

שמדינות רבות אחרות מצרפת ועד הודו ועד לארה״ב

can still only dream of.

יכולות רק לחלום עליו.

It shattered the political paralysis that had gripped it for years.

היא ניפצה את השיתוק הפוליטי שכבל את המדינה במשך שנים.

To understand how, we need to rewind to the year 2000,

כדי להבין כיצד, צריך להריץ לאחור לשנת 2000,

when Mexico finally became a democracy.

כשמקסיקו הפכה סוף סוף לדמוקרטיה.

Rather than use their new freedoms to fight for reform,

במקום להשתמש בחופש שרכשו בכדי להלחם למען שינוי,

Mexico's politicians used them to fight one another.

הפוליטיקאים המקסיקנים השתמשו בו כדי להלחם בינם לבין עצמם.

Congress deadlocked, and the country's problems --

הקונגרס נכנס למצב קפאון והבעיות של המדינה -

drugs, poverty, crime, corruption --

סמים, עוני, פשע, שחיתות -

spun out of control.

יצאו משליטה.

Things got so bad that in 2008,

המצב נעשה כל כך גרוע שב-2008,

the Pentagon warned that Mexico risked collapse.

הפנטגון הזהיר שמקסיקו נמצאת על סף קריסה.

Then in 2012, this guy named Enrique Peña Nieto

ואז ב-2012, בחור בשם אנריקה פנייה נייטו

somehow got himself elected president.

איכשהו הצליח להבחר לנשיאות.

Now, this Peña hardly inspired much confidence at first.

והוא בתחילה לא השרה הרבה בטחון.

Sure, he was handsome,

כן, הוא היה גבר נאה,

but he came from Mexico's corrupt old ruling party, the PRI,

אבל הוא בא מהמפלגה המושחתת פי.אר.אי, ששלטה בעבר במקסיקו,

and he was a notorious womanizer.

והוא היה ידוע לשמצה כרודף שמלות.

In fact, he seemed like such a pretty boy lightweight

למעשה, הוא היה כזה יפיוף

that women called him "bombón," sweetie,

שנשים כינו אותו ״בונבון״, מתוק,

at campaign rallies.

בזמן מסע הבחירות.

And yet this same bombón soon surprised everyone

ואף על פי כן אותו בונבון מהר מאוד הפתיע את כולם

by hammering out a truce

על ידי כינון הפסקת אש

between the country's three warring political parties.

בין שלוש מפלגות העל במדינה.

And over the next 18 months, they together passed

ותוך 18 החודשים הבאים, הן העבירו יחדיו

an incredibly comprehensive set of reforms.

מערכת מקיפה של רפורמות.

They busted open Mexico's smothering monopolies.

הם ניפצו את המונופולים המדכאים של מקסיקו.

They liberalized its rusting energy sector.

הנהיגו חידושים בסקטור האנרגיה המיושן.

They restructured its failing schools, and much more.

בנו מחדש בתי ספר רעועים, ועוד ועוד.

To appreciate the scale of this accomplishment,

כדי להעריך את גודל ההישג,

try to imagine the US Congress passing immigration reform,

דמיינו לכם את הקונגרס האמריקאי מעביר רפורמות הגירה,

campaign finance reform and banking reform.

ורפורמות פיננסיות ובנקאיות,

Now, try to imagine Congress doing it all at the same time.

ודמיינו שהכל נעשה במכה אחת.

That's what Mexico did.

זה מה שמקסיקו עשתה.

Not long ago, I met with Peña and asked how he managed it all.

לא מזמן נפגשתי עם פנייה ושאלתי אותו איך הוא הצליח לעשות זאת.

The President flashed me his famous twinkly smile --

הנשיא חייך אלי עם חיוכו המנצנץ המפורסם –

(Laughter)

(צחוק)

and told me that the short answer was "compromiso," compromise.

ואמר לי שהתשובה הקצרה היא ״קומפרומיסו״, התפשרות.

Of course, I pushed him for details,

כמובן, ניסיתי לגרום לו לפרט יותר,

and the long answer that came out was essentially

והתשובה הארוכה שקיבלתי הייתה למעשה

"compromise, compromise and more compromise."

״התפשרות, התפשרות ועוד התפשרות״.

See, Peña knew that he needed to build trust early,

הבינו, פנייה ידע שעליו לבנות אמון בשלב מוקדם,

so he started talking to the opposition just days after his election.

אז הוא החל בשיחות עם האופוזיציה ימים ספורים לאחר הבחירות.

To ward off pressure from special interests,

כדי להימנע מלחץ מצד גורמים בעלי אינטרסים מיוחדים,

he kept their meetings small and secret,

הוא וידא שהפגישות חשאיות ובפורום מצומצם,

and many of the participants later told me that it was this intimacy,

והרבה מהנוכחים בפגישות אמרו לי לאחר מכן שהאינטימיות הזו,

plus a lot of shared tequila,

פלוס הרבה כוסות טקילה,

that helped build confidence.

היא שעזרה בבניית האמון.

So did the fact that all decisions had to be unanimous,

וגם העובדה שכל ההחלטות היו בפה אחד,

and that Peña even agreed to pass some of the other party's priorities

ופנייה לפעמים אף הסכים להעמיד את סדר העדיפות של המפלגות האחרות

before his own.

לפני זו שלו.

As Santiago Creel, an opposition senator, put it to me,

הנה דבריו של הסנטור מהאופוזיציה, סנטיאגו קריל:

"Look, I'm not saying that I'm special or that anyone is special,

״ראה, אינני אומר שאני מיוחד או שכל אדם אחר הוא מיוחד,

but that group, that was special."

״אבל הפורום ההוא, זה היה משהו מיוחד״.

The proof?

ההוכחה לכך?

When Peña was sworn in, the pact held,

כשפנייה הושבע כנשיא, הברית עמדה איתן,

and Mexico moved forward for the first time in years.

ומקסיקו חוותה קידמה לראשונה מזה שנים.

Bueno.

אוקיי (בספרדית).

So now we've seen how these three countries

אז עכשיו ראינו כיצד שלוש מדינות אלה

overcame three of their great challenges.

התגברו על הבעיות הכי קשות שלהן.

And that's very nice for them, right?

וזה מצויין בשבילן, נכון?

But what good does it do the rest of us?

אבל איך זה עוזר לנו?

Well, in the course of studying these and a bunch of other success stories,

ובכן, במהלך חקירת סיפורי ההצלחה האלו וכמה נוספים –

like the way Rwanda pulled itself back together after civil war

כמו התאוששותה של רואנדה ממלחמת האזרחים

or Brazil has reduced inequality,

או הפחתת חוסר השוויון בברזיל,

or South Korea has kept its economy growing faster and for longer

או הדרך בה השיגה דרום קוריאה, גידול כלכלי ולאורך זמן יותר ארוך

than any other country on Earth,

מכל מדינה אחרת בעולם –

I've noticed a few common threads.

שמתי לב למספר מכנים משותפים.

Now, before describing them, I need to add a caveat.

ולפני שאני מפרט אני חייב להוסיף אזהרה.

I realize, of course, that all countries are unique.

אני כמובן מודע לכך שכל מדינה היא ייחודית.

So you can't simply take what worked in one,

אז אי אפשר לקחת את מה שעובד עבור מדינה אחת,

port it to another and expect it to work there too.

לכפות את זה על אחרת ולצפות שזה יעבוד.

Nor do specific solutions work forever.

ובנוסף, פתרונות לא מחזיקים מעמד לנצח.

You've got to adapt them as circumstances change.

צריך להתאים אותם בהתאם לשינויי הנסיבות.

That said, by stripping these stories to their essence,

למרות זאת, אם נתבונן בליבת הרעיון,

you absolutely can distill a few common tools for problem-solving

ניתן בהחלט לשאוב מספר כלים לשם פתרון בעיות

that will work in other countries

עבור מדינות אחרות

and in boardrooms

ובחדרי ישיבות

and in all sorts of other contexts, too.

וכן בכל מיני הקשרים אחרים.

Number one, embrace the extreme.

הראשון: אמצו את הקיצוניות.

In all the stories we've just looked at,

בכל הסיפורים ששמעתם זה עתה,

salvation came at a moment of existential peril.

הישועה הגיעה ברגעי סכנה קיומית.

And that was no coincidence.

וזה לא במקרה.

Take Canada: when Trudeau took office, he faced two looming dangers.

קחו את קנדה לדוגמא: כשטרודו עלה לשלטון, הוא עמד בפני שתי סכנות.

First, though his vast, underpopulated country

הראשונה, למרות שמדינתו העצומה ובעלת האוכלוסיה הדלילה

badly needed more bodies,

הייתה זקוקה נואשות לעוד תושבים,

its preferred source for white workers, Europe,

העדיפות הייתה לתושבים לבנים, אירופאים,

had just stopped exporting them as it finally recovered from World War II.

ואלו חדלו להגיע משום שאירופה סוף סוף התאוששה ממלחמת העולם השנייה.

The other problem was that Canada's long cold war

הבעייה השנייה הייתה שהמלחמה הקרה הממושכת בקנדה,

between its French and its English communities

בין האוכלוסייה הצרפתית לאוכלוסיה האנגלית

had just become a hot one.

זה עתה הגיעה לשיא.

Quebec was threatening to secede,

קוויבק איימה בהתנתקות מקנדה,

and Canadians were actually killing other Canadians over politics.

וקנדים ממש הרגו את בני עמם הקנדים מסיבות פוליטיות.

Now, countries face crises all the time. Right?

אבל מדינות כל הזמן עומדות בפני משברים, נכון?

That's nothing special.

אין בזה שום דבר מיוחד.

But Trudeau's genius was to realize that Canada's crisis

אבל הגאונות של טרודו התבטאה בהבנה שהמשבר של קנדה

had swept away all the hurdles that usually block reform.

גרר להערמות של מכשולים שמונעים למעשה את הרפורמות.

Canada had to open up. It had no choice.

קנדה הייתה צריכה לפתוח את שערייה. לא הייתה לה ברירה אחרת.

And it had to rethink its identity.

והיא הייתה צריכה להגדיר את זהותה מחדש.

Again, it had no choice.

שוב, לא הייתה לה ברירה.

And that gave Trudeau a once-in-a-generation opportunity

וזה נתן לטרודו הזדמנות של פעם בחיים

to break the old rules and write new ones.

למחוק את החוקים הישנים ולהעמיד במקומם חדשים.

And like all our other heroes, he was smart enough to seize it.

וכמו כל גיבורינו האחרים, הוא היה חכם מספיק לנצל את ההזדמנות.

Number two, there's power in promiscuous thinking.

הלקח השני: יש כוח בדרך חשיבה מעורבת.

Another striking similarity among good problem-solvers

מכנה משותף בולט נוסף בקרב פותרי בעיות

is that they're all pragmatists.

היא שהם אנשים מעשיים.

They'll steal the best answers from wherever they find them,

הם ילקטו את התשובות הטובות ביותר שהם יכולים למצוא,

and they don't let details

והם לא יתנו לפרטים

like party or ideology or sentimentality get in their way.

כמו אידאולוגיה מפלגתית או רגשנות לעמוד בדרכם.

As I mentioned earlier, Indonesia's democrats were clever enough

כפי שהזכרתי קודם, הדמוקרטים האינדונזים היו חכמים מספיק

to steal many of the Islamists' best campaign promises for themselves.

לאמץ לעצמם רבות מההבטחות שניתנו במערך הבחירות האסלאמי.

They even invited some of the radicals into their governing coalition.

הם אפילו הזמינו חלק מהקיצוניים להצטרף לקואליציה.

Now, that horrified a lot of secular Indonesians.

וזה הפחיד הרבה אינדונזים חילוניים.

But by forcing the radicals to actually help govern,

אבל על ידי כך שהכריחו את הקיצוניים לקחת חלק בשלטון,

it quickly exposed the fact that they weren't any good at the job,

נחשפה במהרה העובדה שהם אינם מצטיינים בעבודתם,

and it got them mixed up in all of the grubby compromises

וזה גרם להם להסתבך בכל מיני פשרות מלוכלכות

and petty humiliations that are part of everyday politics.

והשפלות קטנוניות שהן חלק מהפוליטיקה היומיומית.

And that hurt their image so badly that they've never recovered.

וזה גרם לפגיעה כל כך חזקה בתדמיתם שהם לא הצליחו להתאושש.

Number three,

לקח מספר שלוש,

please all of the people some of the time.

לפעמים צריך להשביע את רצון כולם.

I know I just mentioned how crises can grant leaders extraordinary freedoms.

אני יודע שזה עתה הזכרתי איך משברים מעניקים למנהיגים חופש יוצא דופן.

And that's true, but problem-solving often requires more than just boldness.

וזה נכון, אבל פתרון בעיות לעיתים דורש יותר מרק אומץ.

It takes showing restraint, too,

הוא דורש גם איפוק.

just when that's the last thing you want to do.

אפילו שזה הדבר האחרון שאתם רוצים.

Take Trudeau: when he took office,

לדוגמא, טרודו: כשהוא הפך לרוה״מ,

he could easily have put his core constituency,

הוא היה יכול להעמיד את מחוז הבחירות שלו,

that is Canada's French community, first.

הקהילה הצרפתית, במקום הראשון.

He could have pleased some of the people all of the time.

הוא היה יכול להשביע את רצונם כל הזמן.

And Peña could have used his power to keep attacking the opposition,

ופנייה היה יכול לנצל את כוחו כדי להמשיך לתקוף את האופוזיציה,

as was traditional in Mexico.

במיטב המסורת המקסיקנית.

Yet he chose to embrace his enemies instead,

ובכל זאת הוא בחר דווקא לאמץ את אוייביו לחיקו,

while forcing his own party to compromise.

ולאלץ את מפלגתו שלו להתפשר.

And Trudeau pushed everyone to stop thinking in tribal terms

וטרודו דחף את כולם להפסיק לחשוב במושגים שבטיים,

and to see multiculturalism, not language and not skin color,

ולראות ברב תרבותיות, ולא בשפה או בצבע עור,

as what made them quintessentially Canadian.

את הדבר המייחד את קנדה.

Nobody got everything they wanted,

אף אחד לא קיבל את כל מה שרצה,

but everyone got just enough that the bargains held.

אבל כולם קיבלו מספיק כדי שהעסקה תחזיק מעמד.

So at this point you may be thinking,

אז בנקודה זו אתם אולי חושבים

"OK, Tepperman,

״אוקיי טפרמן,

if the fixes really are out there like you keep insisting,

״אם הפתרונות באמת קיימים כפי שאתה טוען,

then why aren't more countries already using them?"

״אז למה מדינות נוספות לא מיישמות אותם?״

It's not like they require special powers to pull off.

זה לא שדרושים כוחות על על מנת ליישמם.

I mean, none of the leaders we've just looked at were superheroes.

הרי אף אחד מהמנהיגים עליהם דיברנו הוא גיבור על.

They didn't accomplish anything on their own,

הם לא השיגו כלום לבדם,

and they all had plenty of flaws.

והיו להם גם הרבה מגרעות.

Take Indonesia's first democratic president,

קחו לדוגמא את הנשיא הדמוקרטי הראשון של אינדונזיה,

Abdurrahman Wahid.

אבדורהם וואהיד.

This man was so powerfully uncharismatic

הבנאדם היה כל כך נטול כריזמה

that he once fell asleep

שהוא הצליח להרדם פעם

in the middle of his own speech.

באמצע הנאום שלו.

(Laughter)

(צחוק)

True story.

זה סיפור אמיתי.

So what this tells us is that the real obstacle is not ability,

אז זה מלמד אותנו שהמכשול העיקרי אינו יכולת,

and it's not circumstances.

או נסיבות.

It's something much simpler.

זה משהו הרבה יותר פשוט.

Making big changes involves taking big risks,

עשיית שינויים גדולים כרוכה בלקיחת סיכונים גבוהים,

and taking big risks is scary.

ולקיחת סיכונים גבוהים זה דבר מפחיד.

Overcoming that fear requires guts,

התגברות על הפחד הזה דורשת אומץ,

and as you all know,

וכפי שאתם יודעים,

gutsy politicians are painfully rare.

פוליטיקאים אמיצים הם מחזה נדיר.

But that doesn't mean we voters

אבל זה לא אומר שלנו כמצביעים,

can't demand courage from our political leaders.

אין זכות לדרוש אומץ ממנהיגינו הפוליטים.

I mean, that's why we put them in office in the first place.

הלא זו הסיבה לכך שהם נבחרים לתפקידם מלכתחילה.

And given the state of the world today, there's really no other option.

ובהתחשב במצב העולמי כיום, באמת אין דרך אחרת.

The answers are out there,

ישנם פתרונות,

but now it's up to us

אבל עכשיו זה תלוי בנו

to elect more women and men

להצביע עבור מנהיגים ומנהיגות

brave enough to find them,

שיהיו אמיצים מספיק כדי למצוא אותם,

to steal them

להחדיר אותם,

and to make them work.

ולגרום להם לעבוד.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)