In praise of conflict | Jonathan Marks

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

Twenty years ago,

לפני עשרים שנה

when I was a barrister and human rights lawyer

כשהייתי פרקליט ועורך דין לזכויות אדם

in full-time legal practice in London,

במשרה מלאה במשרד עורכי דין בלונדון,

and the highest court in the land

ובית המשפט הגבוה ביותר במדינה

still convened, some would say by an accident of history,

עדיין התכנס, יש שיגידו בגלל תאונה של ההיסטוריה,

in this building here,

בבנין הזה כאן,

I met a young man who had just quit his job

פגשתי איש צעיר שבדיוק התפטר מעבודתו

in the British Foreign Office.

במשרד החוץ הבריטי.

When I asked him, "Why did you leave,"

כששאלתי אותו, "למה עזבת?"

he told me this story.

היא סיפר לי את סיפורו.

He had gone to his boss one morning and said,

הוא הלך אל המנהל שלו בוקר אחד ואמר,

"Let's do something about human rights abuses in China."

"בוא ונעשה משהו בקשר לפגיעה בזכויות האדם בסין".

And his boss had replied,

והמנהל שלו ענה,

"We can't do anything about human rights abuses in China

"אנחנו לא יכולים לעשות כלום בקשר לפגיעה בזכויות האדם בסין

because we have trade relations with China."

כי יש לנו קשרי מסחר עם סין."

So my friend went away with his tail between his legs,

אז החבר שלי יצא עם הזנב בין הרגליים,

and six months later, he returned again to his boss,

ושישה חודשים לאחר מכן, הוא שוב חזר אל המנהל שלו,

and he said this time,

והפעם הוא אמר,

"Let's do something about human rights in Burma,"

"בוא ונעשה משהו בקשר לזכויות האדם בבורמה",

as it was then called.

כפי שהמדינה נקראה אז.

His boss once again paused

המנהל שלו שוב השתהה

and said, "Oh, but we can't do anything about human rights in Burma

ואמר, "אבל אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בקשר לזכויות האדם בבורמה

because we don't have any trade relations with Burma."

כי אין לנו קשרי מסחר עם בורמה".

(Laughter)

[צחוק]

This was the moment he knew he had to leave.

זה היה הרגע שהוא ידע שהוא צריך לעזוב.

It wasn't just the hypocrisy that got to him.

זו לא הייתה רק הצביעות שהפריעה לו

It was the unwillingness of his government

זה היה חוסר המוכנות של הממשלה שלו

to engage in conflict with other governments,

להיכנס לעימות עם ממשלות אחרות,

in tense discussions,

ולדיונים מתוחים,

all the while, innocent people were being harmed.

כשכל אותו זמן אנשים חפים מפשע נפגעים.

We are constantly told

כל הזמן אומרים לנו

that conflict is bad

שעימות הוא דבר רע

that compromise is good;

שפשרה היא טובה;

that conflict is bad

שעימות הוא דבר רע

but consensus is good;

אבל קונצנזוס הוא טוב;

that conflict is bad

שעימות הוא רע

and collaboration is good.

ושיתוף פעולה הוא טוב.

But in my view,

אבל מנקודת המבט שלי,

that's far too simple a vision of the world.

זוהי ראייה פשוטה מדי של העולם.

We cannot know

אנחנו לא יכולים לדעת

whether conflict is bad

אם עימות הוא רע

unless we know who is fighting,

אלא אם כן אנחנו יודעים מי הנלחמים,

why they are fighting

למה הם נלחמים,

and how they are fighting.

ואיך הם נלחמים.

And compromises can be thoroughly rotten

ופשרות יכולות להיות נוראיות

if they harm people who are not at the table,

אם הן פוגעות באנשים שאינם נוטלים בהן חלק,

people who are vulnerable, disempowered,

אנשים שהם פגיעים, מוחלשים,

people whom we have an obligation to protect.

אנשים שעליהם אנו מחוייבים להגן.

Now, you might be somewhat skeptical of a lawyer

עכשיו, אתם עשויים להיות מעט ספקנים לגבי עורך דין

arguing about the benefits of conflict

שטוען שיש יתרונות לעימות

and creating problems for compromise,

ופשרה עשויה ליצור בעיות,

but I did also qualify as a mediator,

אבל אני מוסמך גם כמגשר,

and these days, I spend my time giving talks about ethics for free.

ובימים אלה אני מבלה את זמני בהרצאות בהתנדבות על אתיקה.

So as my bank manager likes to remind me, I'm downwardly mobile.

אז כמו שמנהל הבנק שלי אוהב להזכיר לי, אני מטפס מטה.

But if you accept my argument,

אבל אם תקבלו את הטיעון שלי,

it should change not just the way we lead our personal lives,

זה ישנה לא רק את הדרך שבה אנו מנהלים את החיים האישיים שלנו,

which I wish to put to one side for the moment,

שאני רוצה להניח בצד כרגע,

but it will change the way we think about major problems

אלא גם את הדרך שבה אנחנו חושבים על בעיות עיקריות

of public health and the environment.

של בריאות הציבור והסביבה.

Let me explain.

הרשו לי להסביר.

Every middle schooler in the United States,

כל תלמיד חטיבת ביניים בארצות הברית,

my 12-year-old daughter included,

כולל בתי בת ה-12,

learns that there are three branches of government,

לומד שיש שלוש זרועות לממשלה.

the legislative, the executive and the judicial branch.

הזרוע המחוקקת, המבצעת, והזרוע השופטת.

James Madison wrote,

ג'יימס מדיסון כתב,

"If there is any principle more sacred in our Constitution,

"אם יש עיקרון מקודש בחוקה שלנו,

and indeed in any free constitution,

ולמעשה בכל חוקה חופשית,

than any other,

יותר מכל אחד אחר,

it is that which separates

הוא זה שמפריד

the legislative, the executive and the judicial powers."

בין הכוחות המחוקקים, המבצעים והשופטים".

Now, the framers were not just concerned

האבות המייסדים לא היו מודאגים רק

about the concentration and exercise of power.

מריכוז הכוח והשימוש בו.

They also understood the perils of influence.

הם גם הבינו את הסכנות שיש להשפעה.

Judges cannot determine the constitutionality of laws

שופטים לא יכולים לקבוע את החוקתיות של החוקים

if they participate in making those laws,

אם הם משתתפים בחקיקה של חוקים אלו.

nor can they hold the other branches of government accountable

הם גם אינם יכולים להטיל את האחריות על זרועות הממשלה האחרות

if they collaborate with them

אם הם משתפים איתן פעולה

or enter into close relationships with them.

או נמצאים איתן ביחסים קרובים.

The Constitution is, as one famous scholar put it,

החוקה היא, כפי שמלומד ידוע אחד הגדיר זאת,

"an invitation to struggle."

"הזמנה למאבק".

And we the people are served

בעוד שאותנו העם זה משרת

when those branches do, indeed, struggle with each other.

כשהזרועות האלו באמת נאבקות זו עם זו.

Now, we recognize the importance of struggle

אנחנו מכירים בחשיבותו של מאבק,

not just in the public sector

לא רק במגזר הציבורי

between our branches of government.

בין הזרועות של הממשלה שלנו.

We also know it too in the private sector,

אנחנו מכירים את זה גם במגזר הפרטי,

in relationships among corporations.

במערכות יחסים בין ארגונים.

Let's imagine that two American airlines get together and agree

בואו נדמיין ששתי חברות תעופה אמריקאיות יושבות יחד ומסכימות

that they will not drop the price

שהם לא יורידו את מחירי

of their economy class airfares below 250 dollars a ticket.

הכרטיסים במחלקת התיירים מתחת ל-250 דולר לכרטיס.

That is collaboration, some would say collusion,

זהו שיתוף פעולה, יש שיגידו קנוניה,

not competition,

לא תחרות,

and we the people are harmed

ואנחנו האנשים נפגעים

because we pay more for our tickets.

כי אנחנו משלמים יותר על הכרטיסים שלנו.

Imagine similarly two airlines were to say,

ובדומה, דמיינו שתי חברות תעופה אומרות,

"Look, Airline A, we'll take the route from LA to Chicago,"

"תראו, חברת תעופה א, אנחנו ניקח את המסלול מלוס אנג'לס לשיקגו,"

and Airline B says, "We'll take the route from Chicago to DC,

וחברת תעופה ב אומרת "אנחנו ניקח את המסלול משיקגו לוושינגטון,

and we won't compete."

ולא נתחרה."

Once again, that's collaboration or collusion instead of competition,

כאן, שוב, זהו שיתוף פעולה או קנוניה, במקום תחרות,

and we the people are harmed.

ואנו האנשים, נפגעים.

So we understand the importance of struggle

אז אנו מבינים את חשיבותו של המאבק

when it comes to relationships between branches of government,

כשזה נוגע ליחסים בין זרועות הממשלה,

the public sector.

המגזר הפרטי.

We also understand the importance of conflict

אנחנו גם מבינים את חשיבותו של העימות

when it comes to relationships among corporations,

כשמדובר ביחסים בין תאגידים,

the private sector.

המגזר הפרטי.

But where we have forgotten it

אבל איפה ששכחנו את זה

is in the relationships between the public and the private.

זה ביחסים בין הציבורי לפרטי.

And governments all over the world are collaborating with industry

וממשלות ברחבי העולם משתפות פעולה עם תעשייה

to solve problems of public health and the environment,

כדי לפטור בעיות של בריאות הציבור ואיכות הסביבה,

often collaborating with the very corporations

לעתים קרובות משתפות פעולה עם אותם תאגידים

that are creating or exacerbating the problems they are trying to solve.

שיוצרים או מחריפים את הבעיות שאותן הם מנסים לפטור.

We are told that these relationships

נאמר לנו שמיחסים אלו

are a win-win.

שני הצדדים מרוויחים.

But what if someone is losing out?

אבל מה אם מישהו מפסיד?

Let me give you some examples.

אתן לכם כמה דוגמאות.

A United Nations agency decided to address a serious problem:

סוכנות של האו"ם החליטה לטפל בבעיה רצינית:

poor sanitation in schools in rural India.

תברואה ירודה בבתי ספר בהודו הכפרית.

They did so not just in collaboration with national and local governments

הם עשו זאת לא רק בשיתוף פעולה עם הממשל הלאומי והמקומי

but also with a television company

אלא גם עם חברת טלוויזיה

and with a major multinational soda company.

ועם חברת משקאות קלים בינלאומית.

In exchange for less than one million dollars,

תמורת פחות ממיליון דולר,

that corporation received the benefits of a months-long promotional campaign

התאגיד הזה נהנה מחודש שלם של מסע קידום מכירות

including a 12-hour telethon

כולל מבצע התרמה של 12 שעות

all using the company's logo and color scheme.

כשבכולם השתמשו בלוגו של החברה ובמערך הצבעים שלה.

This was an arrangement

זה היה סידור

which was totally understandable

שהיה לגמרי מובן

from the corporation's point of view.

מנקודת המבט של התאגיד.

It enhances the reputation of the company

זה משפר את תדמיתה של החברה

and it creates brand loyalty for its products.

ויוצר נאמנות למוצריה.

But in my view,

אבל לדעתי,

this is profoundly problematic for the intergovernmental agency,

זה בעייתי ביותר בשביל הסוכנות הבין-ממשלתית,

an agency that has a mission to promote sustainable living.

סוכנות שמטרתה לקדם אורח חיים בר-קיימא.

By increasing consumption of sugar-sweetened beverages

על ידי הגדלת צריכה של משקאות ממותקים

made from scarce local water supplies and drunk out of plastic bottles

שמגיעים ממקורות מים דלים ונמכרים בבקבוקי פלסטיק

in a country that is already grappling with obesity,

במדינה שכבר מתמודדת עם השמנת יתר,

this is neither sustainable from a public health

זה לא בר קיימא, מבחינת בריאות הציבור,

nor an environmental point of view.

ולא מנקודת מבט על איכות הסביבה.

And in order to solve one public health problem,

וכדי לפתור בעיית בריאות ציבורית אחת

the agency is sowing the seeds

הסוכנות זורעת זרעים

of another.

של בעייה אחרת.

This is just one example of dozens I discovered

זו רק דוגמה אחת מתוך עשרות שגיליתי

in researching a book on the relationships between government and industry.

כשערכתי מחקר לספר על היחסים בין ממשלה לתעשיה.

I could also have told you about the initiatives in parks

הייתי יכול גם לספר לכם על יוזמה בפארקים

in London and throughout Britain,

בלונדון וברחבי בריטניה,

involving the same company, promoting exercise,

בה מעורבת אותה חברה שמקדמת פעילות גופנית,

or indeed of the British government creating voluntary pledges

או של הממשלה הבריטית שיוצרת התחייבויות בהתנדבות

in partnership with industry

בשיתוף עם התעשייה

instead of regulating industry.

במקום לווסת תעשיה.

These collaborations or partnerships have become the paradigm in public health,

שיתופי פעולה או שותפויות אלו הפכו לפרדיגמה בבריאות הציבור

and once again, they make sense from the point of view of industry.

ושוב, הם הגיוניים מנקודת המבט של התעשייה.

It allows them to frame public health problems and their solutions

זה מאפשר לתעשייה להגדיר בעיות ופתרונות

in ways that are least threatening to,

בדרכים שמאימות הכי פחות

most consonant with their commercial interests.

והכי תואמות לצרכים המסחרים שלהם.

So obesity becomes a problem

אז עודף משקל נעשה בעיה

of individual decision-making,

של קבלת החלטות אישית,

of personal behavior,

של התנהגות אישית,

personal responsibility and lack of physical activity.

של אחריות אישית ופעילות גופנית בלתי מספקת.

It is not a problem,

זו לא בעיה,

when framed this way,

כשמגדירים את זה ככה,

of a multinational food system involving major corporations.

של מערכות מזון רב לאומיות בהן מעורבים תאגידים גדולים.

And again, I don't blame industry.

ושוב, אינני מאשים את התעשייה.

Industry naturally engages in strategies of influence

התעשייה מן הסתם עוסקת באסטרטגיות של השפעה

to promote its commercial interests.

כדי לקדם את האינטרסים המסחריים שלה.

But governments have a responsibility

אבל לממשלה יש אחריות

to develop counterstrategies

לפתח אסטרטגיות-נגד

to protect us

שיגנו עלינו

and the common good.

ועל טובת הכלל.

The mistake that governments are making

הטעות שהממשלות עושות

when they collaborate in this way

כשהן משתפות פעולה כך

with industry

עם התעשייה

is that they conflate

זה שהן ממזגות

the common good

את טובת הכלל

with common ground.

עם המכנה המשותף.

When you collaborate with industry,

כשמשתפים פעולה עם תעשייה

you necessarily put off the table

מורידים מייד מהשולחן

things that might promote the common good to which industry will not agree.

את מה שיקדם את טובת הכלל, אך התעשייה לא תסכים לקבל

Industry will not agree to increased regulation

התעשייה לא תסכים להגדלת הרגולציה

unless it believes this will stave off even more regulation

אלא אם כן תאמין שזה ימנע עוד רגולציות

or perhaps knock some competitors out of the market.

או שזה ירחיק מתחרים מהשוק.

Nor can companies agree to do certain things,

כמו כן, חברות לא יסכימו לדברים מסויימים

for example raise the prices of their unhealthy products,

כמו למשל, העלאת המחיר של המוצרים הבלתי בריאים שלהן,

because that would violate competition law,

כי זה יפר את חוקי התחרות,

as we've established.

כפי שקבענו.

So our governments should not confound

לכן הממשלות שלנו לא צריכות לערבב

the common good and common ground,

את טובת הכלל עם המכנה המשותף,

especially when common ground means reaching agreement with industry.

בעיקר כשהמכנה המשותף משמעו להגיע להסכם עם התעשייה.

I want to give you another example,

אני רוצה לתת לכם דוגמה נוספת,

moving from high-profile collaboration

של מעבר משיתוף פעולה גבוה

to something that is below ground

למשהו שמתחת לאדמה

both literally and figuratively:

הן במובן המילולי והן בהשאלה:

the hydraulic fracturing of natural gas.

השבירה ההידראולית של גז טבעי.

Imagine that you purchase a plot of land

תארו לעצמכם שאתם רוכשים חלקת אדמה

not knowing the mineral rights have been sold.

מבלי לדעת שזכויות המינרלים נמכרו,

This is before the fracking boom.

זה לפני הבום של השבירה ההידראולית.

You build your dream home on that plot,

אתם בונים את בית חלומותיכם על המגרש הזה,

and shortly afterwards,

וזמן קצר לאחר מכן,

you discover that a gas company is building a well pad on your land.

אתם מגלים שחברת הגז בונה משטח קידוח על האדמה שלכם.

That was the plight of the Hallowich family.

זה היה המצב של משפחת הלוויץ'

Within a very short period of time,

בתוך פרק זמן קצר מאוד,

they began to complain of headaches,

הם החלו להתלונן על כאבי ראש,

of sore throats, of itchy eyes,

כאבי גרון וגרוי בעיניים

in addition to the interference of the noise, vibration

בנוסף להפרעה של הרעש, הרטט

and the bright lights from the flaring of natural gas.

והאורות הבוהקים שהתפשטו מהגז הטבעי.

They were very vocal in their criticisms,

הם היו קולניים מאוד בביקורתם,

and then they fell silent.

ואז השתתקו.

And thanks to the Pittsburgh Post-Gazette, where this image appeared,

ובזכות הפיטסבורג פוסט גאזט, שבו התמונה הזאת הופיעה,

and one other newspaper, we discovered why they fell silent.

ועוד עיתון אחד, גילינו מדוע הם השתתקו.

The newspapers went to the court and said, "What happened to the Hallowiches?"

העיתונים פנו לבית המשפט ושאלו, "מה קרה להלוויצ'ים?"

And it turned out the Hallowiches had made a secret settlement

והתברר שההלווויצ'ים עשו הסכם חשאי

with the gas operators, and it was a take-it-or-leave-it settlement.

עם אנשי הגז שהיה עסקת חבילה של "קח או הנח."

The gas company said,

חברת הגז אמרה,

you can have a six-figure sum

אתם יכולים לקבל סכום של שש ספרות

to move elsewhere and start your lives again,

כדי לעבור למקום אחר ולהתחיל מחדש,

but in return

אבל בתמורה

you must promise not to speak of your experience with our company,

אתם חייבים להבטיח לא לדבר על כך,

not to speak of your experience with fracking,

לא לדבר על השבירה ההידראולית שחוויתם,

not to speak about the health consequences

לא לדבר על ההשלכות הבריאותיות

that might have been revealed by a medical examination.

שעשויות היו להתגלות בבדיקה רפואית.

Now, I do not blame the Hallowiches for accepting

אני לא מאשים את ההלוויצ'ים על כך שהסכימו להצעה.

a take-it-or-leave-it settlement

הסדר של "קח או הנח"

and starting their lives elsewhere.

והתחלה מחדש במקום אחר.

And one can understand

ואפשר להבין

why the company would wish to silence a squeaky wheel.

מדוע החברה רצתה להשתיק את העניין.

What I want to point the finger at is the legal and regulatory system,

אבל אני רוצה לשים את האצבע על המערכת המשפטית והרגולטורית

a system in which there are networks of agreements

מערכת שיש בה רשתות של הסכמים

just like this one

בדיוק כמו זה

which serve to silence people and seal off data points

שמשמשים להשתיק אנשים ולהעלים נקודות נתונים

from public health experts and epidemiologists,

ממומחי בריאות הציבור ואפידמיולוגים,

a system in which regulators

מערכת שבה הרגולטורים

will even refrain from issuing a violation notice

אפילו יימנעו ממתן הודעת הפרה

in the event of pollution

במקרה של זיהום אוויר

if the landowner and the gas company

אם בעל הקרקע וחברת הגז

agree to settle.

מסכימים להגיע להסדר.

This is a system which isn't just bad from a public health point of view;

זוהי שיטה שאינה רק רעה מנקודת המבט של בריאות הציבור;

it exposes hazards to local families

יש בה סיכונים למשפחות מקומיות

who remain in the dark.

שנשארות באפלה.

Now, I have given you two examples not because they are isolated examples.

נתתי לכם שתי דוגמאות לא כי הן מבודדות.

They are examples of a systemic problem.

הן דוגמאות לבעיה מערכתית.

I could share some counterexamples,

יכולתי לשתף כמה דוגמאות מנוגדות,

the case for example of the public official

המקרה למשל של פקיד הציבור

who sues the pharmaceutical company

שתובע את חברת התרופות

for concealing the fact

על הסתרת העובדה

that its antidepressant increases suicidal thoughts in adolescents.

שהתרופות נוגדות הדיכאון שלה מגדילות מחשבות אובדניות בבני נוער

I can tell you about the regulator who went after the food company

אני יכול לספר לכם על הרגולטור שפעל כנגד יצרנית היוגורט

for exaggerating the purported health benefits of its yogurt.

שהגזימה ביתרונות הבריאותיים של היוגורט שלה.

And I can tell you about the legislator

ואני יכול לספר לכם על המחוקק שלמרות שתדלנות כבדה

who despite heavy lobbying directed at both sides of the aisle

שמכוונת לשני צידי המתרס הפוליטי

pushes for environmental protections.

דוחף למען הגנה על הסביבה.

These are isolated examples,

אלו הן דוגמאות מבודדות,

but they are beacons of light in the darkness,

אבל הן משואות של אור באפילה,

and they can show us the way.

שיכולות להראות לנו את הדרך.

I began by suggesting that sometimes we need to engage in conflict.

פתחתי בטענה שלעתים עלינו לפתוח בעימות.

Governments should tussle with,

ממשלות צריכות להיאבק,

struggle with, at times engage in direct conflict with corporations.

לפעמים בסכסוך ישיר עם תאגידים.

This is not because governments are inherently good

זה לא בגלל שממשלות הן טובות מטבען

and corporations are inherently evil.

ואיגודים הם רעים מטבעם.

Each is capable of good or ill.

כל אחד מהם מסוגל להיות טוב או רע.

But corporations understandably act to promote their commercial interests,

אך איגודים פועלים לקידום אינטרסים מסחריים,

and they do so either sometimes undermining or promoting the common good.

ולעתים הם מערערים או מקדמים את טובת הכלל

But it is the responsibility of governments

אבל זו אחריותן של הממשלות

to protect and promote the common good.

להגן ולקדם את טובת הכלל.

And we should insist

ועלינו להתעקש

that they fight to do so.

שהם ילחמו כדי לעשות זאת.

This is because governments

משום שממשלות

are the guardians

הן האפוטרופסים

of public health;

של בריאות הציבור;

governments are the guardians

ממשלות הן אפוטרופסים

of the environment;

של הסביבה;

and it is governments

ואלו הן הממשלות

that are guardians

שהינן אפוטרופוסים

of these essential parts of our common good.

של חלקים חיוניים אלה של טובת הכלל שלנו.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)