Mena Trott: How blogs are building a friendlier world

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Oren Szekatch

Over the past couple of days,

אז, אתם יודעים, במהלך הימים האחרונים

as I've been preparing for my speech,

כשהכנתי את ההרצאה שלי,

I've become more and more nervous about what I'm going to say

נעשיתי יותר ויותר לחוצה

בקשר למה אני אגיד ובקשר ללהיות על אותה במה

and about being on the same stage as all these fascinating people.

כמו האנשים המרתקים האלה.

Being on the same stage as Al Gore, who was the first person I ever voted for.

להיות על אותה במה כמו אל גור, שהיה האדם הראשון לו אי פעם הצבעתי.

And --

ו --

(Laughter)

(צחוק)

So I was getting pretty nervous

ואז נעשתי די לחוצה , ואתם יודעים,

and, you know, I didn't know that Chris sits on the stage,

לא ידעתי שכריס יושב על הבמה,

and that's more nerve-racking.

וזה עוד יותר מורט עצבים.

But then I started thinking about my family.

אבל אז התחלתי לחשוב על המשפחה שלי.

I started thinking about my father and my grandfather

התחלתי לחשוב על אבי וסבי

and my great-grandfather,

ואבי-סבי,

and I realized

והבנתי

that I had all of these Teds going through my bloodstream --

שהיו לי את כל הTED האלה

זורמים בעורקים --

(Laughter)

(צחוק)

that I had to consider this "my element."

-- שהייתי חייבת להיות --

תחשיבו את זה כיסוד שלי.

So, who am I?

אז -- אז, מי אני?

Chris kind of mentioned I started a company with my husband.

אז, כריס בערך הזכיר שהתחלתי חברה עם בעלי.

We have about 125 people internationally.

יש לנו בערך 125 אנשים ברחבי העולם.

If you looked in the book,

אם הבטתם בספר,

you saw this ...

ראיתם את זה,

(Laughter)

which I really was appalled by.

מה שממש זיעזע אותי.

(Laughter)

(צחוק)

And because I wanted to impress you all with slides,

ובגלל שרציתי להרשים את כולכם עם שקופיות,

since I saw the great presentations yesterday with graphs,

מאחר וראיתי את הפרזנטציות המעולות אתמול עם גרפים,

I made a graph that moves,

עשיתי גרף שזז,

and I talk about the makeup of me.

ואני מדברת על ההרכב שלי.

(Laughter)

(צחוק)

So, besides this freakish thing,

אז, אז חוץ מהדבר המוזר הזה,

this is my science slide.

זה הצד המדעי שלי. אז, זו מתמטיקה,

This is math, and this is science, this is genetics.

וזה מדע, זה גנטיקה.

This is my grandmother, and this is where I get this mouth.

זו סבתי, ומפה קיבלתי את הפה הזה.

(Laughter)

(צחוק)

So --

אז,

I'm a blogger, which, probably, to a lot of you, means different things.

אני בלוגרית, שזה, כנראה להרבה מכם,

אומר דברים שונים.

You may have heard about the Kryptonite lock brouhaha,

אולי שמעתם על מנעול הקריפטונייט

סוג של בלה-בלה, שבלוגר דיבר על איך אתם פורצים,

where a blogger talked about how you hack

or break into a Kryptonite lock using a ballpoint pen,

או פורצים לתוך, מנעול קריפטונייט עם עט כדורי,

and it spread all over.

וזה התפשט לכל עבר. קריפטונייט היו צריכים להתאים את המנעול,

Kryptonite had to adjust the lock,

and they had to address it to avoid too many customer concerns.

והם היו צריכים לטפל בזה

כדי להמנע מדאגות של הרבה צרכנים.

You may have heard about Rathergate,

אולי שמעתם על ראת'רגייט,

which was basically the result of bloggers

שבעיקרון היה התוצאה של

בלוגרים שהבינו שה"th' "

realizing that the "th" in 111

ב111

is not typeset on an old typewriter;

לא קבוע במכונת כתיבה ישנה, זו מילה.

it's on Word.

Bloggers exposed this,

אז, בלוגרים חשפו את זה,

or they worked hard to expose this.

או עבדו קשה כדי לחשוף את זה.

You know, blogs are scary. This is what you see.

אתם יודעים, בלוגים הם משוגעים. זה מה שאתם רואים.

I see this, and I'm sure scared -- I swear on stage -- shitless about blogs,

אני רואה את זה, ואני כמובן מפחדת --

ואני נשבעת על הבמה -- למוות מבלוגים,

because this is not something that's friendly.

מפני שזה לא משהו שהוא נחמד.

But there are blogs that are changing the way we read news

אבל יש בלוגים שהם כן

משנים את הדרך בה אנחנו קוראים חדשות וצורכים מדיה, ואתם יודעים,

and consume media, and these are great examples.

אלה דוגמאות נפלאות. האנשים האלה מגיעים לאלפים,

These people are reaching thousands,

if not millions, of readers,

אם לא מליונים של קוראים,

and that's incredibly important.

וזה ממש חשוב.

During the hurricane,

אתם יודעים, היה לנו, בזמן ההוריקן,

you had MSNBC posting about the hurricane on their blog,

יש לכם את MSNBC כותבים על ההוריקן בבלוג שלהם,

updating it frequently.

מעדכנים אותו בתכיפות. זה היה אפשרי

This was possible because of the easy nature of blogging tools.

בגלל הטבע הקל של כלי הבלוגים.

You have my friend,

אתם יודעים, יש לכם את חברי,

who has a blog on PVRs, personal recorders.

שיש לו בלוג על מקליטים --

על PRDים, מקליטים אישיים.

He makes enough money just by running ads,

הוא עושה מספיק כסף, רק מהפרסומות,

to support his family up in Oregon.

כדי לתמוך במשפחתו באורגון,

That's all he does now,

זה כל מה שהוא עושה עכשיו, וזה משהו

and this is something that blogs have made possible.

שבלוגים הפכו לאפשרי.

And then you have something like this, which is Interplast.

ואז יש לכם משהו כזה, שהוא אינטרפלסט.

It's a wonderful organization

זה ארגון נפלא של

of people and doctors who go to developing nations

אנשים ורופאים שנוסעים למדינות מתפתחות

to offer plastic surgery to those who need it.

להציע ניתוחים פלסטיים לאלה שצריכים אותם.

Children with cleft palates get it, and they document their story.

אז, ילדים עם חיך שסוע, הם יקבלו את זה,

והם מתעדים את הסיפור שלהם. זה יפיפה.

This is wonderful.

I am not that caring.

אני לא כזאת אכפתית.

(Laughter)

(צחוק)

I talk about myself.

That's what I am. I'm a blogger.

אני מדברת על עצמי. זה מה שאני. אני בלוגרית.

I have always decided that I was going to be an expert on one thing,

תמיד החלטתי שאהיה מומחית בדבר אחד,

and I am an expert on this person,

ואני מומחית באדם הזה,

and so I write about it.

אז אני כותבת על זה.

So, the short story about my blog:

ו --

אז הסיפור הקצר על הבלוג שלי: הוא התחיל ב2001. הייתי בת 23.

it started in 2001, I was 23.

I wasn't happy with my job,

לא הייתי מרוצה מהעבודה שלי,

because I was a designer,

מפני שהייתי מעצבת,

but I wasn't being really stimulated.

אבל לא הייתי באמת מגורה.

I was an English major in college.

הייתי בוגרת השפה האנגלית בקולג'. לא היה לי שימוש לזה,

I didn't have any use for it, but I missed writing.

אבל התגעגתי לכתיבה. אז, התחלתי לכתוב בלוג

So, I started to write a blog

and I started to create things like these little stories.

והתחלתי ליצור דברים כמו הסיפורים הקטנים האלה.

This was an illustration about my camp experience when I was 11 years old,

וזה היה תיאור של הניסיון שלי במחנה כשהייתי בת 11,

and how I went to a YMCA camp, Christian camp,

ואיך הלכתי למחנה הYMCA -- מחנה נוצרי --

and basically by the end,

ובעיקרון בסופו, גרמתי

I had made my friends hate me so much that I hid in a bunk,

לחבריי לשנוא אותי כל כך

שהתחבאתי במיטה. הם לא הצליחו למצוא אותי.

They couldn't find me, they sent a search party,

הם שלחו חוליית חיפוש, ושמעתי אנשים אומרים

and I overheard people saying they wish I had killed myself --

שהם מקווים שהתאבדתי,

jumped off Bible Peak.

קפצתי מפסגת התורה.

You can laugh, this is OK.

אז -- אתם יכולים לצחוק, זה בסדר.

(Laughter)

This is me.

זה מה שעושה -- זו אני.

This is what happened to me.

זה מה שקרה לי.

And when I started my blog, it was really this one goal --

וכשהתחלתי את הבלוג זו היתה מטרה אחת,

I said, "I am not going to be famous to the world,

רציתי -- הבנתי, אמרתי, אתם יודעים,

אני לא הולכת להיות מפורסמת

לעולם,

but I could be famous to people on the Internet."

אבל אני יכולה להיות מפורסמת לאנשים באינטרנט.

And I set a goal.

והצבתי יעד, אמרתי, אני עומדת לזכות בפרס,

I said, "I'm going to win an award,"

because I had never won an award in my entire life.

מפני שלא זכיתי בפרס כל חיי.

And I said, "I'm going to win the South by Southwest Weblog award."

ואמרתי, אני עומדת לזכות בפרס הזה --

פרס הבלוג של הדרום על דרום מערב.

And I won it -- I reached all of these people,

וזכיתי בו. הגעתי לכל האנשים האלה,

and I had tens of thousands of people reading about my life every day.

והיו לי עשרות אלפי אנשים שקראו על חיי כל יום.

And then I wrote a post about a banjo.

ואז כתבתי פוסט על בנג'ו.

I wrote a post

כתבתי פוסט

about wanting to buy a banjo --

על הרצון לקנות בנג'ו --

a $300 banjo, which is a lot of money.

בנג'ו ב300 דולר, שזה הרבה כסף.

And I don't play instruments;

ואני לא מנגנת בכלי נגינה,

I don't know anything about music.

אני לא יודעת כלום על מוזיקה.

I like music, and I like banjos,

אני אוהבת מוזיקה, ואני אוהבת בנג'ו,

and I think I probably heard Steve Martin playing,

ואני חושבת שבטח שמעתי את סטיב מרטין מנגן.

and I said, "I could do that."

ואמרתי, אני יכולה לעשות את זה. ואמרתי --

And I said to my husband,

אמרתי לבעלי, אמרתי, "בן, אני יכולה לקנות בנג'ו?" והוא אמר, "לא."

"Ben, can I buy a banjo?" And he's like, "No."

And my husband --

ובעלי --

(Laughter)

this is my husband, who is very hot --

זה בעלי, שהוא מאוד חתיך --

he won an award for being hot.

הוא זכה בפרס על להיות חתיך --

(Laughter)

(צחוק)

He told me,

-- גם הוא -- הוא אמר לי,

"You cannot buy a banjo.

"את לא יכולה לקנות בנג'ו, זה --

You're just like your dad," who collects instruments.

את בדיוק כמו אביך, שקונה -- שאוסף כלים."

And I wrote a post about how I was so mad at him,

וכתבתי פוסט

על זה שאני כל כך כועסת עליו,

he was such a tyrant -- he would not let me buy this banjo.

הוא היה כזה עריץ, הוא לא נתן לי לקנות בנג'ו.

And those people who know me understood my joke --

והאנשים שהכירו אותי הבינו את הבדיחה.

this is Mena, this is how I make a joke at people.

זו מינה, ככה אני צוחקת על אנשים.

Because the joke in this is that this person is not a tyrant,

מפני שהבדיחה היא שהאיש הזה הוא לא עריץ:

this person is so loving and so sweet

האיש הזה כל כך אוהב וכל כך מתוק

that he lets me dress him up

שהוא מרשה לי להלביש אותו

and post pictures of him to my blog.

ולהעלות תמונות שלו בבלוג שלי.

(Laughter)

(צחוק)

And if he knew I was showing this right now -- I put this in today --

-- ואם הוא היה יודע שאני מראה את זה עכשיו,

הכנסתי את זה היום, הוא היה הורג אותי.

he would kill me.

But the thing was, my friends read it,

אבל העניין היה, כתבתי את זה, וחברי קראו את זה,

and they're like, "Oh, that Mena, she wrote a post

והם כאילו, אוה, מינה הזאת, היא כתבה פוסט על,

about wanting a stupid thing and being stupid."

אתם יודעים, שהיא רוצה דבר מטופש ומתנהגת בטיפשות.

But I got emails from people that said,

אבל קיבלתי דוא"ל מאנשים שאמרו,

"Oh my God, your husband is such an asshole.

" אוי אלוהים, בעלך כזה חרא.

How much money does he spend on beer in a year?

כמה הוא מוציא על בירה בשנה?

You could take that money and buy your banjo.

את יכולה לקחת את הכסף הזה ולקנות לך בנג'ו.

Why don't you open a separate account?"

למה את לא פותחת חשבון נפרד?"

I've been with him since I was 17, we've never had a separate bank account.

הייתי איתו מאז שהייתי בת 17. אנחנו -- מעולם לא היה לנו חשבון בנק נפרד.

הם אמרו, "תפרידי את חשבונות הבנק שלכם --

They said, "Separate your bank account.

תוציאי את הכסף שלך, תוציאי את הכסף שלו. זהו."

Spend your money; spend his money, that's it."

ואז היו אנשים שאמרו, "תעזבי אותו."

And then I got people saying, "Leave him."

ו --

(Laughter)

I was like, "OK, what? Who are these people?

ואני הייתי כאילו, אוקיי, מה, מי האנשים האלה,

And why are they reading this?"

ולמה הם קוראים את זה?

And I realized: I don't want to reach these people.

והבנתי: אני לא רוצה להגיע לאנשים האלה.

I don't want to write for this public audience.

אני לא רוצה לכתוב לקהל הציבורי הזה.

And I started to kill my blog slowly.

והתחלתי להרוג את הבלוג שלי לאט.

I'm like, I don't want to write this anymore.

אני כאילו, אני לא רוצה לכתוב את זה יותר,

Slowly and slowly --

ואני לאט לאט --

And I did tell personal stories from time to time.

ואני כן סיפרתי סיפורים אישיים מפעם לפעם אז.

I wrote this one, and I put this up because of Einstein today.

כתבתי את זה, ופרסמתי אותו בגלל איינשטין היום.

I'm going to get choked up, because this is my first pet,

ואני עומדת להחנק, מפני שהיא היתה חיית המחמד הראשונה שלי,

and she passed away two years ago.

והיא נפטרה לפני שנתיים.

And I decided to break from, "I don't really write about my public life,"

והחלטתי להפסיק עם ה"אני לא כותבת על החיים שלי,"

because I wanted to give her a little memorial.

מפני שרציתי לעשות לה מעיין טקס זיכרון.

But anyways, it's these sorts of personal stories --

אבל בכל אופן.

זה הסוג הזה של הסיפורים האישיים. אתם יודעים, אתם קוראים בלוגים על פוליטיקה,

You know, you read the blogs about politics or about media,

או על מדיה, ורכילות וכל הדברים האלה.

and gossip and all these things.

These are out there,

הם נמצאים שם, אבל זה יותר המימד האישי

but it's more of the personal that interests me,

שמעניין אותי, וזה -- אתם יודעים,

and this is who I am.

זה מי -- מי שאני.

You see Norman Rockwell, and you have art critics say,

אתם יודעים, אתם רואים את נורמן רוקוול. ויש לכם מבקרי אומנות שאומרים,

"Norman Rockwell is not art.

אתם יודעים, נורמן רוקוול זה לא אומנות.

Norman Rockwell hangs in living rooms and bathrooms,

נורמן רוקוול מבלה

בסלונים וחדרי שרותים, וזה לא

and this is not something to be considered high art."

משהו שאפשר להתייחס אליו כאומנות גבוהה.

And I think this is one of the most important things

ואני חושב שזה, כמו, אחד מהדברים הכי חשובים

to us as humans.

לנו, אתם יודעים, כבני אדם.

These things resonate with us,

הדברים האלה משפיעים עלינו,

and, if you think about blogs, you think of high art blogs,

ואתם יודעים, אם תחשבו על בלוגים, אתם חושבים על בלוגים של אומנות גבוהה,

the history paintings about, you know, all the biblical stories,

תמונות ההסטוריה הן על, אתם יודעים, סיפורים תנכיים,

and then you have this.

ואז יש לכם את זה.

These are the blogs that interest me: the people that just tell stories.

אלה הבלוגים שמעניינים אותי: האנשים שפשוט מספרים סיפורים.

One story is about this baby, and his name is Odin.

ואחד הסיפורים הוא

על התינוק הזה, ושמו הוא אודין.

His father was a blogger.

ואביו היה בלוגר.

And he was writing his blog one day,

והוא כתב את הבלוג שלו יום אחד,

and his wife gave birth to her baby

ואישתו ילדה את התינוק שלה 25 --

at 25 weeks.

בשבוע ה25.

And he never expected this.

והוא לא ציפה לזה.

One day, it was normal; the next day, it was hell.

יום אחד היה נורמלי; יום אחד -- ואז למחרת זה היה גהנום.

And this is a one-pound baby.

וזה תינוק במשקל חצי קילו.

So Odin was documented every single day.

אז אודין תועד כל יום.

Pictures were taken every day: day one, day two ...

תמונות צולמו כל יום, היום הראשון, היום השני.

You have day nine -- they're talking about his apnea;

אתם יודעים, יש לכם את היום התשיעי -- הם מדברים על חוסר היכולת הזמנית שלו לנשום,

day 39 -- he gets pneumonia.

יום 39 -- הוא נדבק בדלקת ראות.

His baby is so small,

זה -- התינוק שלו קטן כל כך,

and I've never encountered such a --

ומעולם לא נתקלתי בכזה,

just -- a disturbing image, but just so heartfelt.

פשוט --

תמונה מטרידה, אבל -- אבל כל כך נוגעת ללב.

And you're reading this as it happens,

ואתם יודעים, אתם קוראים את זה כשזה קורה,

so on day 55, everybody reads that he's having failures:

אז ביום 55, כולם קראו

שיש לו -- יש לו כשלים: כשל נשימתי וכשל לבבי,

breathing failures and heart failures,

and it's slowing down, and you don't know what to expect.

והוא מאט, ואתם לא יודעים מה לצפות.

But then it gets better. Day 96, he goes home.

אבל אז זה משתפר: אתם יודעים, ביום 96 הוא הולך הביתה.

And you see this post.

ואתם רואים את הפוסט הזה.

That's not something you're going to see in a paper or magazine

זה לא משהו שתראו בעיתון או מגזין

but this is something this person feels,

אבל זה משהו שהאדם הזה מרגיש,

and people are excited about it -- 28 comments.

ואנשים מתרגשים מזה.

That's not a huge amount of people reading,

אתם יודעים, 28 תגובות. זה לא מספר גדול של אנשים שקוראים,

but 28 people matter.

אבל 28 אנשים משנים.

And today, he is a healthy baby,

והיום הוא תינוק בריא,

who, if you read his blog --

שאתם יודעים, אם תקראו את הבלוג שלו --

it's snowdeal.org, his father's blog --

זה Snowdeal.org, הבלוג של אביו --

he is taking pictures of him still, because he is still his son

הוא עדיין מצלם תמונות שלו, מפני שהוא עדיין הבן שלו

and he is, I think, at his age level right now

והוא, אני חושבת, ברמת הגיל שלו עכשיו

because he had received such great treatment from the hospital.

מפני שהוא היה כל כך -- הוא קיבל טיפול טוב כל כך בבית החולים.

So, blogs.

אז, בלוגים.

So what? You've probably heard these things before.

אתם יודעים, אז מה? בטח כבר שמעתם דברים כאלה בעבר.

We talked about the WELL, and about all these sorts of things

דיברנו על WELL,

ודיברנו על הרבה דברים מהסוג הזה

throughout our online history.

במהלך ההסטוריה שלנו ברשת.

But I think blogs are basically just an evolution,

אבל אני חושבת שבלוגים הם בעיקרון רק אבולוציה,

and that's where we are today.

ופה אנחנו היום.

It's this record of who you are, your persona.

זה התעוד הזה של מי שאתם, הזהות שלכם.

You have your Google search, where you say, "What is Mena Trott?"

יש לכם את חיפוש הגוגל שאתם אומרים, היי, מה היא מינה טרוט?

And then you find these things and you're happy or unhappy.

ואז אתם מוצאים דברים ואתם שמחים או עצובים.

But then you also find people's blogs,

אבל אז אתם מוצאים גם בלוגים של אנשים,

and those are the records of people that are writing daily --

ואלה התיעודים של אנשים שכותבים יום יומית --

not necessarily about the same topic, but things that interest them.

לא בהכרח על אותו נושא, אלא דברים שמעניינים אותם.

And we talk about the world flattens, being in this panel,

ואנחנו מדברים על השטחת העולם כפאנל הזה,

and I am very optimistic -- whenever I think about blogs,

ואני מאוד אופטימית.

I'm like, "We've got to reach all these people."

כל פעם שאני חושבת על בלוגים אני כאילו, אוה, אנחנו חייבים להגיע לכל האנשים האלה.

מליונים ומאות מליונים ומליארדים של אנשים.

Hundreds of millions and billions of people.

We're getting into China, we want to be there,

אתם יודעים, אנחנו מגיעים לסין, אנחנו רוצים להיות שם,

but there are so many people that won't have the access to write a blog.

אבל אתם יודעים, יש כל כך הרבה אנשים שלא

תהיה להם הגישה לכתוב בלוג.

But to see something like the $100 computer is amazing,

אבל לראות משהו כמו מחשב 100 הדולר זה מדהים, מפני שזה --

because blogging software is simple.

תוכנת בלוג היא פשוטה.

We have a successful company because of timing,

אתם יודעים, יש לנו חברה מצליחה בגלל תזמון,

and because of perseverance, but it's simple stuff --

ובגלל התמדה, אבל זה דברים פשוטים --

it's not rocket science.

זה לא מדע טילים.

And so, that's an amazing thing to consider.

וכך, זה דבר מדהים לקחת בחשבון.

So --

אז,

the life record of a blog is something that I find incredibly important.

תעוד החיים של בלוג זה משהו

שאני מוצאת חשוב ביותר.

And we started with a slide of my Teds,

והתחלנו עם שקופית של הTEDים שלי,

and I had to add this slide,

והייתי חייבת להוסיף את השקופית הזו, מפני שידעתי,

because I knew the minute I showed this, my mom --

ברגע שהראתי את זה, אימי -- אימי תראה את החפיסה הזו איכשהו,

my mom will see this, because she does read my blog

מפני שהיא קוראת את הבלוג שלי --

and she'll say, "Why wasn't there a picture of me?"

והיא תגיד, "למה לא היתה תמונה שלי?" אתם יודעים?

This is my mom.

זו אימי. אז, יש לי את כל האנשים שאני יודעת עליהם.

So, I have all the people that I know of.

But this is basically the extent of the family that I know

אבל, אתם יודעים, זה בעיקרון ההקף

של המשפחה שאני מכירה במובן של

in terms of my direct line.

הקו הישיר שלי.

I showed a Norman Rockwell painting before, and this one, I grew up with,

והראתי ציור של נורמן רוקוול קודם לכן,

ועם זה גדלתי,

looking at constantly.

והסתכלתי עליו כל הזמן.

I would spend hours looking at the connections,

ביליתי שעות בלהביט רק בחיבורים.

saying, "Oh, the little kid up at the top has red hair;

ואמרתי, "או, לילד הקטן למעלה יש שיער אדום;

so does that first generation up there."

כך גם לדור הראשון שם."

And it's just these little things.

ורק הדברים הקטנים האלה. אתם יודעים, זה לא --

This is not science, but this was enough for me

מדע, אבל זה היה מספיק בשבילי

to be really interested in how we have evolved

כדי להיות באמת מעוניינת באיך התפתחנו

and how we can trace our line.

ואיך אנחנו יכולים לעקוב אחרי השושלת שלנו.

So that has always influenced me.

וכך, זה תמיד השפיע עלי.

I have this record, this 1910 census,

אתם יודעים, יש לי את המסמך הזה, זה --

מפקד האוכלוסין הזה מ1910

of another Grabowski -- that's my maiden name --

של גרבווסקי אחר -- אני מתכוונת, זה שם משפחתי המקורי,

and there's a Theodore, because there's always a Theodore.

ושם יש תאודור, מפני שתמיד יש תיאודור.

This is all I have, a couple of facts about somebody.

זה כל מה שיש לי. יש לי מספר

עובדות על מישהו.

I have their date of birth, their age, what they did in their household,

יש לי את תאריך הלידה שלהם, ואת גילם,

ובמה עבדו, אם דיברו אנגלית.

if they spoke English,

and that's it, that's all I know of these people.

וזהו. זה כל מה שאני יודעת על האנשים האלה.

And it's pretty sad,

וזה דיי עצוב,

because I only go back five generations, and that's it.

מפני שאיך -- אני יכולה לחזור רק חמישה דורות,

I don't even know what happens on my mom's side,

ואז זהו. אני אפילו לא יודעת מה קרה בצד של אימי,

because she's from Cuba and I don't have that many things.

מפני שהיא מקובה ואין לי כל כך הרבה דברים.

Just doing this, I spent time in the archives --

ורק בלעשות את זה אני מבלה זמן בארכיונים --

that's why my husband's a saint --

זה למה -- עוד סיבה למה בעלי קדוש --

I spent time in the Washington archives,

אני מבלה זמן בארכיונים של וושינגטון, רק יושבת שם,

just sitting there, looking for these things.

מחפשת את הדברים האלה. עכשיו זה ברשת,

Now it's online, but he sat through that.

אבל הוא שרד את זה.

And so you have this record and --

אז יש לכם את המסמך הזה,

This is my great-great-grandmother.

ואתם יודעים, זו סבתה של סבתי.

This is the only picture I have.

זו התמונה היחידה שיש לי. ולחשוב

And to think of what we have the ability to do with our blogs;

על מה שיש ביכולתנו לעשות עם בלוגים;

to think about the people that are on those $100 computers,

לחשוב על האנשים

שעל מחשבי מאה הדולר האלה

talking about who they are, sharing these personal stories --

מספרים על מי הם, משתפים את הסיפורים האישיים האלה,

this is an amazing thing.

זה דבר מדהים.

Another photo that has greatly influenced me,

עוד תמונה שהשפיעה עלי רבות,

or a series of photos, is this project

או סדרה של תמונות, זה הפרוייקט הזה

that's done by an Argentinean man and his wife.

שנעשה על ידי איש ארגנטינאי או - ואישתו.

And he's basically taking a picture of his family every day

והוא בעיקרון מצלם את משפחתו כל יום

for the past, what is '76? -- 20 ... Oh my God, I'm '77 -- 29 years?

במשך, כמה זה 76 --

20, אוי אלוהים, אני בת 77 --

29 שנים? 29 שנים.

Twenty-nine years.

There was a joke, originally, about my graph that I left out, which is:

היתה בדיחה, במקור, על הגרף שלי שהשמטתי והיא,

אתם רואים את כל המתמטיקה? אני פשוט שמחה שהייתי מסוגלת לחבר את זה ל100,

You see all this math?

I'm just happy I was able to add it up to 100,

מפני שאלה הכישורים שלי.

because that's my skill set.

(Laughter)

So you have these people aging,

אז זה -- יש לכם -- יש לכם את האנשים האלה מזדקנים,

and now this is them today, or last year.

ועכשיו אלה הם היום, או בשנה שעברה,

And that's a powerful thing to have, to be able to track this.

וזה דבר חזק שיש לכם, להיות מסוגלים לעקוב אחרי זה.

I wish that I would have this of my family.

הלואי שהיה לי את זה למשפחה שלי.

I know that one day my children will be wondering --

אני יודעת

שיום אחד ילדי יתהו --

or my grandchildren, or my great-grandchildren,

או נכדי, או ניניי,

if I ever have children --

אם אי פעם יהיו לי ילדים --

what I am going to --

מה שאני אעשה --

who I was.

מי הייתי, אז אני עושה משהו שהוא די נרקסיסטי.

So I do something that's very narcissistic --

I am a blogger --

אני בלוגרית --

that is an amazing thing for me,

זה דבר מדהים בשבילי,

because it captures a moment in time every day.

מפני שזה לוכד רגע בזמן כל יום.

I take a picture of myself -- I've been doing this since last year --

אני מצלמת את עצמי -- עשיתי את זה מאז שנה שעברה --

every single day.

של עצמי כל יום.

And, you know, it's the same picture;

ואתם יודעים, זו אותה תמונה;

it's basically the same person.

זה בעיקרון אותו אדם.

Only a couple of people read it.

רק אנשים ספורים קוראים את זה. אני לא כתבתי את זה לקהל הזה,

I don't write this for this audience;

I'm showing it now, but I would go insane if this was really public.

אני מראה את זה עכשיו, אבל אני הייתי

משתגעת אם זה היה באמת פומבי.

About four people probably read it,

בערך 4 אנשים באמת קוראים את זה,

and they tell me, "You haven't updated."

והם -- הם אומרים לי, אתם יודעים, לא עידכנת --

I'm probably going to get people telling me I haven't updated.

אני כנראה אשמע אנשים אומרים לי שלא עידכנתי --

But this is amazing, because I can go back to a day -- to April 2005,

אבל זה משהו שהוא מדהים, מפני שאני יכולה לחזור ליום --

אני יכולה לחזור לאפריל 2005,

and say, what was I doing this day?

ולהגיד, מה עשיתי באותו יום? אני מביטה בזה, ואני יודעת בדיוק.

I look at it, I know exactly.

It's this visual cue that is so important to what we do.

זה הסמן הויזואלי הזה שכל כך חשוב למה שאנחנו עושים.

I put the bad pictures up too,

ואתם יודעים, אני מעלה גם את התמונות הגרועות,

because there are bad pictures.

מפני שיש תמונות גרועות.

(Laughter)

And I remember instantly: I am in Germany in this --

(צחוק)

ואני נזכרת ברגע: אני בגרמניה פה --

I had to go for a one-day trip.

הייתי צריכה ללכת לטיול של יום אחד.

I was sick, and I was in a hotel room,

הייתי חולה, והייתי בחדר המלון

and I wanted not to be there.

ורציתי לא להיות שם. אז אתם רואים את הדברים האלה.

And so you see these things, it's not just always smiling.

זה לא תמיד חיוכים. עכשיו אני מעיין פיתחתי את זה, אז יש לי את המבט הזה.

Now I've kind of evolved it, so I have this look.

If you look at my driver's license, I have the same look,

אם תראו את רשיון הנהיגה שלי

יש לי את אותו מבט,

and it's a pretty disturbing thing,

וזה -- זה -- דבר די מטריד

but it's something that is really important.

אבל זה משהו שהוא ממש חשוב.

And the last story I really want to tell is this story,

והסיפור האחרון

שאני באמת רוצה לספר לכם זה הסיפור הזה,

because this is probably the one that means the most to me

מפני שהוא כנראה זה

שחשוב לי יותר מכולם בכל מה שאני עושה.

in all of what I'm doing.

I'll probably get choked up, because I tend to when I talk about this.

ואני כנראה אחנק, מפני שאני נוטה לעשות את זה כשאני מדברת על זה.

אז, האישה הזו,

So, this woman, her name was Emma,

שמה היה אמה, והיא היתה בלוגרית

and she was a blogger on our service, TypePad.

בשרות שלנו, TypePad. והיא היתה נסיינית בטא,

And she was a beta tester, so she was there right when we opened --

אז היא הייתה שם ממש כשפתחנו --

you know, there was 100 people.

אתם יודעים, היו 100 אנשים --

And she wrote about her life dealing with cancer.

והיא כתבה על ההתמודדות עם סרטן בחיים שלה.

She was writing and writing, and we all started reading it,

והיא כתבה וכתבה וכתבה,

וכולנו התחלנו לקרוא את זה, מפני שהיו לנו כל כך מעט בלוגים בשרות,

because we had so few blogs on the service,

we could keep track of everyone.

יכולנו לעקוב אחרי כולם.

And she was writing one day,

והיא כתבה יום אחד, ואתם יודעים,

and then she disappeared for a little bit.

אז היא נעלמה לזמן מסויים,

And her sister came on, and she said that Emma had passed away.

ואחותה עלתה, והיא אמרה

שאמה נפטרה. וכל צוות התמיכה שלנו

And all of our support staff who had talked to her were really emotional,

שדיברו איתה היו -- מאוד אמוציונליים,

and it was a very hard day at the company.

וזה היה יום קשה בחברה.

And this was one of those instances where I realized

וזה היה --

זה היה אחד מהרגעים שהבנתי

how much blogging affects our relationship,

כמה בלוגים משפיעים על יחסנו,

and flattening this sort of world.

ומשטחים את העולם הזה.

That this woman is in England,

שהאשה הזו באנגליה,

and she lives -- she lived -- a life

והיא חייה --

היא חייתה חיים איפה שהיא דיברה עליהם --

where she was talking about what she was doing.

מה היא עשתה.

But the big thing that really influenced us was,

אבל הדבר הגדול שבאמת השפיע עלינו היה,

her sister wrote to me, and she said --

אחותה כתבה לי, והיא אמרה, אתם יודעים,

and she wrote on this blog --

והיא כתבה את הבלוג הזה,

that writing her blog during the last couple of months of her life

שכתיבת הבלוג במשך חודשי חייה האחרונים

was probably the best thing that had happened to her,

היה כנראה הדבר הטוב יותר שקרה לה,

and being able to talk to people and to share what was going on,

ולהיות מסוגלת לדבר עם אנשים, להיות מסוגלת לשתף את מה שעובר עליה,

and being able to write and receive comments.

ולהיות מסוגלת לכתוב ולקבל תגובות.

And that was amazing,

וזה היה מדהים. לדעת

to be able to know that we had empowered that,

שאפשרנו את זה, ושכתיבת בלוג

and that blogging was something that she felt comfortable doing,

היה משהו שהיא הרגישה נוח לעשות,

and the idea that blogging doesn't have to be scary,

ושהרעיון של כתיבת בלוגים לא צריך להיות מפחיד,

that we don't always have to be attack of the blogs,

ואנחנו לא חייבים תמיד להיות התקפת הבלוגים,

that we can be people who are open, and wanting to help and talk to people.

שאנחנו יכולים להיות אנשים פתוחים,

ורוצים לעזור ולדבר עם אנשים אחרים.

That was an amazing thing.

זה היה דבר מדהים.

And so I printed out and sent a PDF of her blog to her family,

ואז הדפסתי את --

או שלחתי PDF של הבלוג שלה למשפחתה,

and they passed it out at her memorial service,

והם חילקו את זה בטקס האזכרה שלה,

and even in her obituary, they mentioned her blog,

ואפילו -- בהספד שלה,

הם הזכירו את הבלוג שלה מפני שזה היה חלק כה גדול בחייה.

because it was such a big part of her life.

וזה דבר גדול.

And that's a huge thing.

So, this is her legacy,

אז, זה - זו המורשת שלה,

ואני חושבת

and I think that my call to action to all of you is:

שהקריאה שלי לפעולה לכולכם היא,

think about blogs, think about what they are,

אתם יודעים, חשבו על בלוגים, חשבו על מה הם,

think about what you've thought of them,

חשבו על מה חשבתם עליהם, אתם יודעים, ואז

and then actually do it,

באמת תעשו את זה, מפני שזה משהו

because it's something that's really going to change our lives.

שבאמת ישנה את חיינו.

So, thank you.

אז, תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)