The story we tell about millennials -- and who we leave out | Reniqua Allen

תרגום: Yael Ring עריכה: Allon Sasson

So on the surface,

על פני השטח,

Troy is the kind of millennial that think pieces are made of.

טרוי הוא בן דור ה-Y שחושב שחתיכות עשויות.

He's arrogant, self-centered

הוא שחצן, מרוכז בעצמו

and convinced that he is smarter than people give him credit for.

ובטוח שהוא חכם יותר ממה שאנשים חושבים שהוא.

His favorite topics of conversation are girls, sneakers and cars --

נושאי השיחה האהובים עליו הם בנות, נעליים ומכוניות --

not a surprise for someone who was a teenager just a few years ago.

לא מפתיע עבור מישהו שהיה תיכוניסט רק לפני כמה שנים.

But Troy's mannerisms --

אבל ההתנהגויות של טרוי --

they reveal the patterns of someone who is scared,

הן חושפות את הדפוסים של מישהו שמפחד,

troubled and unsure of the future.

מודאג ולא בטוח לגבי העתיד.

Now Troy also embodies the many positive qualities

טרוי גם מגלם את התכונות החיוביות הרבות

his generation is known for.

שהדור שלו ידוע בהן.

An entrepreneurial spirit,

רוח יזמית,

an independent streak

נטיה לעצמאות

and a dedication to his parents.

ובן מסור להוריו.

He believes in hard work

הוא מאמין בעבודה קשה

and has tried gigs in both the licit and underground economies,

והתנסה בכלכלות קונבנציונליות וחתרניות כאחד,

but he hasn't had any luck

אבל לא היה לו מזל

and is just trying to find his way

והוא פשוט מנסה למצוא את דרכו

and still dances between both worlds.

ועדיין רוקד בין שני העולמות.

When I met Troy a few years ago,

כשפגשתי את טרוי לפני מספר שנים,

he had been employed as a golf caddy at a local country club,

הוא הועסק כנושא כלים לגולף בקאונטרי קלאב מקומי,

carrying bags for rich men and women

בסחיבת תיקים עבור נשים וגברים עשירים

who often never even acknowledged his existence.

שלרוב אפילו לא שמו לב לקיומו.

Before that, he sold sneakers on Facebook.

לפני כן, הוא מכר נעליים בפייסבוק.

He even tried selling candy bars and water bottles,

הוא אפילו ניסה למכור חטיפי שוקולד ובקבוקי מים,

but he wasn't making enough money to help his parents out

אבל הוא לא הרוויח מספיק כסף כדי לסייע להוריו

or save up for a car any time soon.

או כדי לחסוך לרכב בזמן הקרוב.

So Troy saw how hard his immigrant mother from Jamaica worked

אז טרוי ראה כמה קשה עובדת אימו המהגרת מג'מייקה

and how little she got back in return,

וכמה מעט היא קיבלה בחזרה,

and he vowed --

והוא נשבע לעצמו --

Troy vowed to take a different path.

טרוי נשבע לנקוט בדרך שונה.

So he ended up selling drugs.

אז הוא הדרדר למכירת סמים.

And then he got caught,

ואז הוא נתפס,

and right now, he's trying to figure out his next steps.

וכיום, הוא מנסה להבין מה יהיו הצעדים הבאים שלו.

In a country where money equals power,

במדינה בה הכסף שווה עוצמה,

quick money, at least for a while, gives young men and women like him

כסף מהיר, לפחות לזמן מה, מעניק לגברים ונשים צעירים כמוהו

a sense of control over their lives,

תחושה של שליטה בחייהם,

though he said he mainly did it because he wanted stability.

למרות שהוא אמר שהוא בעיקר עשה זאת כי הוא רצה יציבות.

"I wanted a good life," he told me.

"רציתי חיים טובים", הוא אמר לי.

"I got greedy and I got caught."

"הפכתי לחמדן ונתפסתי".

Yet the amazing thing about Troy

ועדיין מה שמדהים לגבי טרוי

is that he still believes in the American dream.

הוא שהוא עדיין מאמין בחלום האמריקאי.

He still believes that with hard work,

הוא עדיין מאמין שבעזרת עבודה קשה,

despite being arrested,

למרות שהוא נעצר,

that he can move on up.

הוא יוכל להתקדם בחיים.

Now, I don't know if Troy's dreams came true.

אני לא יודעת אם חלומותיו של טרוי התגשמו.

He disappeared from the program for troubled youth that he was involved in

הוא נעלם מהתכנית לנוער במצוקה בה השתתף

and slipped through the cracks,

וחמק בין החרכים,

but on that day that we spoke,

אבל באותו יום בו דיברנו,

I could tell that more than anything,

יכולתי להרגיש שיותר מהכל,

Troy was happy that someone listened to his dreams

טרוי היה שמח בכך שמישהו הקשיב לחלומות שלו

and asked him about his future.

ושאל אותו לגבי העתיד שלו.

So I think about Troy and his optimism

אז אני חושבת על טרוי והאופטימיות שלו

when I think of the reality that so many young, black millennials face

כשאני חושבת על המציאות איתה כל כך הרבה צעירים, שחורים, בני דור המילניום מתמודדים

when it comes to realizing their dreams.

כשזה מגיע למימוש החלומות שלהם.

I think about all the challenges

אני חושבת על כל האתגרים

that so many black millennials have to endure

שכל כך שחורים בני דור המיליניום צריכים לעמוד מולם

in a world that tells them they can anything they want to be

בעולם שאומר להם שהם יכולים להיות כל דבר שירצו

if they work hard,

אם רק יעבדו קשה,

but actually doesn't sit down to listen to their dreams

אבל למעשה לא יושב ומקשיב לחלומות שלהם

or hear stories about their struggle.

או שומע סיפורים על הקשיים שלהם.

And we really need to listen to this generation

ואנחנו באמת צריכים להקשיב לדור הזה

if we hope to have a healthy and civil society going forward,

אם אנחנו רוצים ליצור חברה בריאה ואזרחית בעתיד,

because millienials of color,

כי בני דור ה-Y בעלי צבע עור,

they make up a fair chunk of the US and the world population.

הם מהווים קבוצה די גדולה של אוכלוסיית ארה"ב והעולם.

Now when we talk about millennials,

עכשיו כשאנחנו מדברים על בני דור ה-Y,

a group that is often labeled as entitled, lazy, overeducated,

קבוצה שלרוב מתויגת כמפונקים, עצלנים ובעלי השכלה מיותרת,

noncommittal and narcissistic,

נמנעים ממחויבות ונרקיסיסטים,

the conversations often swirl around avocado toast,

השיחות לרוב סובבות סביב טוסט אבוקדו,

overpriced lattes and fancy jobs abroad --

קפה יקר ועבודות מפוארות בחו"ל --

you probably have heard all these things before.

אתם בטח כבר שמעתם את כל זה.

But millennials are not a monolith.

אבל בני דור ה-Y אינם אחידים.

Actress Lena Dunham may be the media's representation

השחקנית לנה דנהאם אולי מייצגת במדיה

of this generation,

את הדור הזה,

but Troy and other voices like his are also part of the story.

אבל טרוי וקולות אחרים כמוהו הם גם חלק מהסיפור.

In fact, millennials are the largest and most diverse adult population

למעשה, דור ה-Y הם פלח האוכלוסיה הבוגרת הגדול ביותר והמגוון ביותר

in this country.

במדינה.

44 percent of all American millennials are nonwhite,

44 אחוזים מהאמריקאים בדור ה-Y אינם לבנים,

but often, you wouldn't even know it at all.

אבל בדרך כלל לא יודעים את זה כלל.

Now sure, there are similarities within this population

בוודאי שישנם קווי דמיון בתוך האוכלוסיה הזאת

born between 1981 and 1996.

שנולדה בין 1981 ו-1996.

Perhaps many of us do love avocado toast and lattes --

אולי רבים מאתנו באמת אוהבים טוסט אבוקדו וקפה לאטה --

I know I do, right?

אני אוהבת את זה, בסדר?

But there are also extreme differences,

אבל ישנם גם הבדלים עצומים

often between millennials of color and white millennials.

לרוב בין דור ה-Y בעל צבע עור לבין לבנים.

In fact, all too often,

למעשה, לעתים קרובות מדי,

it seems as though we're virtually living in different worlds.

נראה שאנחנו חיים בעולמות שונים לחלוטין.

Now black millennials,

בני דור ה-Y השחורים

a group that I have researched for a book I recently wrote,

קבוצה שחקרתי עבור ספר שכתבתי לאחרונה,

are the perfect example of the blind spot that we have

הם הדוגמא המצוינת לשטח העיוור שיש לנו

when it comes to this group.

כשמדובר בקבוצה הזאת.

For example,

לדוגמא,

we have lower rates of homeownership,

יש לנו אחוזים נמוכים יותר של בעלי בתים,

we have higher student debt,

יש לנו חובות סטודנטיאליים גבוהים יותר,

we get ID'd more at voter registration booths,

בודקים את תעודות הזהות שלנו בכניסה לקלפי לעתים קרובות יותר,

we are incarcerated at higher rates ...

אנחנו נכלאים באחוזים גבוהים יותר ...

we make less money,

אנחנו מרווחים פחות כסף.

we have higher numbers of unemployment --

יש לנו אחוזי אבטלה גבוהים יותר --

even when we do go to college, I should say --

אפילו כשאנחנו כן מגיעים לקולג', עלי לומר --

and we get married at lower rates.

ואנחנו מתחתנים באחוזים נמוכים יותר.

And honestly, that's really just the beginning.

ובכנות, זאת רק ההתחלה.

Now, none of these struggles are particularly new, right?

אף אחד מאתגרים האלה אינו חדש במיוחד, נכון?

Young black people in America have been fighting,

צעירים שחורים באמריקה תמיד היו צריכים להילחם,

really fighting hard to get their stories told for centuries.

ממש להילחם קשה כדי שהסיפור שלהם יסופר לדורות הבאים.

After the Civil War in the 1800s,

אחרי מלחמת האזרחים במאה ה-19,

Reconstruction failed to deliver the equality

המשטר החדש נכשל בהנחלת השוויון

that the end of slavery should have heralded,

שקץ העבדות היה אמור להביא,

so young people moved to the North and the West

אז צעירים היגרו לצפון ולמערב

to escape discriminatory Jim Crow policies.

כדי להימלט מהמדיניות המפלה של חוקי ג'ים קרואו.

Then, as segregation raged in much of the country,

אז, כשמדיניות ההפרדה חגגה ברוב המדינה,

young black people helped spearhead civil rights campaigns

צעירים שחורים סייעו בהובלת הפגנות בעד זכויות האזרח

in the 1950s and 1960s.

בשנות ה-50 וה-60.

After that, some people embraced black power and then became Black Panthers

לאחר מכן, היו שאימצו את תנועת הכוח השחור והפכו לפנתרים השחורים

and then the next generation,

ובדור שלאחר מכן,

they turned to hip-hop to make sure their voices were heard.

הם פנו להיפ הופ כדי לוודא שקולותיהם נשמעים.

And then Barack Obama,

ואז לברק אובמה,

hopeful that he, too, may bring about change.

בתקווה שגם הוא יביא את השינוי.

And when that failed,

ואז כשזה נכשל,

when we realized we were still brutalized and battered,

כשהבנו שאנחנו עדיין סובלים מאלימות וברוטליות,

we had to let the world know that our lives still mattered.

היינו צריכים להודיע לעולם שלחיים שלנו עדיין יש ערך.

Now, when technology allows more video of our pain and struggle

ועכשיו, כשהטכנולוגיה מאפשרת ליותר סרטונים של הכאב והמאבק שלנו

to be broadcast to the world,

להתפרסם בעולם,

we wonder, like, what is next?

אנחנו תוהים, מה הצעד הבא?

Our country feels more polarized than ever,

נדמה שהמדינה שלנו יותר מקוטבת מאי פעם.

yet we are still being told to pull up our pants,

ועדיין נאמר לנו שאנחנו צריכים ליישר קו,

be respectable, be less angry,

להיות מכובדים, פחות כועסים,

smile more and work harder.

לחייך יותר ולעבוד קשה יותר.

Even the attitudes of millennials themselves are overdue for an update.

אפילו הגישות של דור ה-Y עצמו כבר מיושנות.

Research done by the Washington Post in 2015 about this supposedly "woke" group

במחקר שנערך על ידי הוושינגטון פוסט ב 2015 על קבוצת "woke"

found that 31 percent of white millennials think that blacks are lazier than whites,

מצא ש- 31 אחוזים מבני דור ה-Y הלבנים חושבים ששחורים עצלנים יותר מלבנים,

and 23 percent say they're not as intelligent.

ו- 23 אחוזים אומרים שהם לא חכמים באותה המידה.

These are, like, surprising things to me, and shocking.

אלה הם דברים מפתיעים עבורי, ומזעזעים.

And these responses are not that much different

והתגובות הלאה אינן שונות בהרבה

than generations in the past,

מאשר בדורות הקודמים,

and it shows that unfortunately,

וזה מראה שלרוע המזל,

this generation is repeating the same old stereotypes

הדור הזה חוזר על אותם סטריאוטיפים ישנים

and tropes of the past.

והקלישאות של העבר.

Now, a study conducted by David Binder Research and MTV in 2014 --

במחקר שנערך על ידי דיויד בינדר - מחקר ו- MTV ב- 2014 --

it found that 84 percent of young millennials were taught by their families

מצא ש- 84 אחוזים מדור ה-Y לומדים מהמשפחה שלהם

that everyone should be equal.

שכולם צריכים להיות שווים.

This is a really great thing, a really positive step.

זה דבר עצום, צעד ממש חיובי.

But only 37 percent in that group

אבל רק 37 אחוזים מהקבוצה הזו

actually talked about race with their families.

ממש דיברו על גזע עם המשפחות שלהם.

So I could understand why things may be confusing to some.

אז אני יכולה להבין למה יש כאן בלבול.

There are definitely black millennials who are succeeding.

יש בהחלט בני דור ה-Y שמצליחים

Marvel's "Black Panther,"

הסרט "פנתר שחור" של מארוול,

directed by black millennial Ryan Coogler and showcasing many others,

שבוים על ידי בן דור ה-Y, ריאן קוגלר ושיחקו בו רבים אחרים,

broke all sorts of records.

שבר כל מיני שיאים.

There's a crop of television shows by creatives like Donald Glover,

יש מגוון של סדרות טלוויזיה שהופקו על ידי מוחות יצירתיים כמו דונלד גלובר,

Lena Waithe and Issa Rae.

לנה וויאט ואיזה ריאה.

Beyoncé is, like, the queen, right?

ביונסה היא המלכה, נכון?

She is, like, everything.

היא בעצם הכל.

Young black authors are winning awards,

סופרים שחורים צעירים זוכים בפרסים,

Serena Williams is still dominating on the tennis court

סרנה ויליאמס עדיין שולטת במגרש הטניס

despite all her haters,

למרות כל השונאים שלה,

and there's a crop of new politicians and activists running for office.

ויש מספר רב של פוליטיקאים ופעילים חברתיים חדשים שמתמודדים לתפקידים שונים.

So I don't want to, like, kill these moments of black joy

אז אני לא רוצה להרוג את הרגעים האלה של שמחה שחורה

that I too revel in,

ואני גם מתמוגגת מהם.

but I want to make it clear

אבל אני רוצה להבהיר

that these wins are too few and far between

שהנצחונות האלה הם מעטים מדי ורחוקים מדי זה מזה

for a people that's been here for over 400 years.

עבור עם שחי כאן כבר מעל ל- 400 שנה.

Like, that's insane, right?

זה מטורף, נכון?

And most people still don't really understand the full picture, right?

ורוב האנשים עדיין לא ממש מבינים את התמונה הכללית, נכון?

Our stories are still misunderstood,

הסיפורים שלנו עדיין אינם מובנים,

our bodies are still taken advantage of,

הגוף שלנו עדיין מנוצל,

and our voices?

והקולות שלנו?

Our voices are silenced

הקולות שלנו מושתקים

in a world that still shows little concern for our everyday struggles.

בעולם שעדיין מפגין דאגה מועטה למאבקים היומיומיים שלנו.

So our stories need to be told

אז הסיפורים שלנו צריכים להיות מסופרים

in a multitude of ways

במגוון של דרכים

by a range of voices

על ידי מספר רב של קולות

talking about diverse and nuanced topics,

המספרים על נושאים מגוונים ומיוחדים

and they really need to be listened to.

וממש צריך להקשיב להם.

And it is not just here in America, right?

וזה לא רק כאן באמריקה, נכון?

It's all around the world.

זה בכל העולם.

Millennials make up 27 percent of the world's population.

בני דור ה-Y מהווים 27 אחוזים מאוכלוסיית העולם.

That's around two billion people.

זה קרוב ל- 2 מיליארד אנשים.

And with countries like India, China, Indonesia and Brazil,

וכאשר במדינות כמו הודו, סין, אינדונזיה וברזיל

along with the United States,

יחד עם ארצות הברית,

accounting for 50 percent of the world's millennials,

נמצאים כ-50 אחוזים מבני דור ה-Y,

it's clear that the white, often male, heterosexual narrative of the millennial

ברור שהנרטיב הלבן, הגברי לרוב, ההטרוסקסואלי של דור ה-Y

is only telling half the story.

לרוב מספר רק חצי מן הסיפור.

Now, there's many people trying to broaden the palette.

יש אנשים רבים שמנסים להרחיב את הסיפור.

They're fighting to get their stories told and bust the millennial stereotype.

הם נלחמים לספר את הסיפורים שלהם ולפוצץ את הסטריאוטיפים על דור ה-Y.

Whether it's students in South Africa protesting statues of Cecil Rhodes,

בין אם אלה סטודנטים מדרום אפריקה שמפגינים נגד פסלים של ססיל רודס,

Michaela Coel making us laugh from the UK,

מייקלה קול שמצחיקה אותנו באנגליה,

or Uche Eze, who's framing views about Nigerian life, online.

או אוצ'ה איזה, שמנציח תפיסות על החיים בניגריה באינטרנט.

But I want to make it clear --

אבל אני רוצה להבהיר --

I want to make it really clear to everyone

אני רוצה להבהיר לכולם

that just because things look more equal than they did

שרק בגלל שהדברים נראים יותר שוויוניים ממה שהם היו

in the 20th century,

במאה ה- 20,

doesn't mean that things are equitable at all.

לא אומר שהדברים שווים בכלל.

It doesn't mean our experiences are equitable,

זה לא אומר שהחוויות שלנו הן דומות,

and it certainly doesn't mean that a post-racial society,

וזה בוודאי שלא אומר שחברה פוסט-גזענית,

that thing that we talked about so much,

הדבר הזה שדיברנו עליו כל כך,

ever became close to being a reality.

vpfv אי פעם קרובה להיות דבר מציאותי.

I think of Joelle,

אני חושבת על ג'ואל,

a middle-class 20-something who did everything the "right way,"

נערה בת 20 ומשהו ממעמד הביניים שעשתה הכל "נכון"

but she couldn't go to her dream school, because it was simply too expensive.

אבל לא יכלה ללמוד באוניברסיטת החלומות שלה כי זה פשוט היה יקר מדי.

Or Jalessa,

או ג'לזה,

who knows she can't be mediocre at her job

שיודעת שהיא לא יכולה להיות בינונית בעבודה שלה

the same way that her white peers can.

באותו האופן שעמיתיה הלבנים יכולים להיות.

Or Trina, who knows that people judge her unconventional family choices

או טרינה, שיודעת שאנשים שופטים את הבחירות האישיות הלא קונבנציונליות שלה

in a different way than if she were a white woman.

בדרך שונה ממה שהיו אם היא היתה אישה לבנה.

Or actor AB,

או שחקן AB,

who knows that the roles he takes and gets in Hollywood are different

שיודע שהתפקידים שהוא לוקח ומקבל בהוליווד שונים

because of his skin color.

בגלל צבע עורו.

And then there's Simon.

ואז יש את סיימון.

So Simon, by all means, would be an example of someone who's made it.

סיימון, מכל הבחינות, יכול היה להיות דוגמה למישהו שהצליח.

He's a CFO at a tech company in San Francisco,

הוא סמנכ"ל כספים בחברת היי-טק בסן פרנסיסקו,

he has a degree from MIT

יש לו תואר מ-MIT

and he's worked at some of the hottest tech companies in the world.

והוא עבר בכמה מחברות הטכנולוגיה החמות ביותר בעולם.

But when I asked Simon if he had achieved the American dream,

אבל כששאלתי את סיימון אם הוא השיג את החלום האמריקאי,

it took him a while to respond.

לקח לו מעט זמן לענות.

While acknowledging that he had a really comfortable life,

למרות שהוא מכיר בכך שהחיים שלו ממש נוחים,

he admitted that under different circumstances,

הוא הודה שתחת תנאים אחרים,

he might have chosen a different path.

הוא יכול היה לבחור בדרך אחרת.

Simon really loves photography,

סיימון ממש אוהב צילום,

but that was never a real option for him.

אבל זה מעולם לא היה אופציה ממשית עבורו.

"My parents weren't able to subsidize me

"ההורים שלי לא יכלו להרשות לעצמם לממן עבורי

through that sort of thing," Simon said.

דבר שכזה", סיימון אמר.

"Maybe that's something my children could do."

"אולי זה משהו שהילדים שלי יוכלו לעשות".

So it's these kinds of stories --

אז סיפורים מסוג כזה --

the quieter, more subtle ones --

השקטים, הדקים יותר --

that reveal the often unique and untold stories of black millennials

שחושפים את הסיפורים הייחודים והלא מסופרים של בני דור ה-Y השחורים

that show how even dreaming may differ between communities.

הם שמראים איך אפילו חלומות יכולים להיות שונים בין קהילות.

So we really need to listen and hear the stories of this generation,

אז אנחנו ממש צריכים להקשיב ולשמוע את הסיפורים של הדור הזה,

now more than ever,

עכשיו יותר מאי פעם,

as the baby boomers age and millennials come to prominence.

כשדור הבייבי-בומרז ודור ה-Y תופסים את מרכז הבמה.

We can talk all we want to about pickling businesses in Brooklyn

אנחנו יכולים לדבר כמה שנרצה על עסקי החמוצים בברוקלין

or avocado toast,

או טוסט אבוקדו,

but leaving out the stories and the voices of black millennials,

אבל אם נשאיר בחוץ את הסיפורים ואת הקולות של בני דור ה-Y השחורים,

large swaths of the population --

חלקים גדולים באוכלוסיה --

it will only increase divisions.

זה פשוט יעצים את ההבדלים.

So stories of black millennials, brown millennials

אז סיפורים של בני דור ה-Y השחורים, החומים

and all millennials of color

וכל בני דור ה-Y בעלי צבע עור

really need to be told,

ממש צריכים שיספרו אותם.

and they also need to be listened to.

וגם צריך שיקשיבו להם.

We'd be a far better-off country and world.

נהיה מדינה הרבה יותר טובה ועולם הרבה יותר טוב.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)