Ingrid Betancourt: What six years in captivity taught me about fear and faith (w/ subtitles) | TED

Translator: Camille Martínez

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

The first time

בפעם הראשונה

I felt fear

שהרגשתי פחד

I was 41 years old.

הייתי בת 41.

People have always said I was brave.

תמיד אמרו לי שהייתי אמיצה.

When I was little, I'd climb the highest tree,

כשהייתי קטנה הייתי מטפסת על העץ הכי גבוה

and I'd approach any animal fearlessly.

והתקרבתי לכל חיה בלי פחד.

I liked challenges.

אהבתי אתגרים.

My father used to say,

אבי היה אומר:

פלדה טובה יכולה להחזיק מעמד

"Good steel can withstand any temperature."

בכל טמפרטורה".

וכשנכנסתי לפוליטיקה בקולומביה,

And when I entered into Colombian politics,

I thought I'd be able to withstand any temperature.

חשבתי שאוכל להתמודד עם כל טמפרטורה שהיא.

I wanted to end corruption;

רציתי לסיים עם השחיתות במדינה;

I wanted to cut ties between politicians and drug traffickers.

רציתי לנתק את הקשרים

בין הפוליטיקאים וסוחרי הסמים.

The first time I was elected,

בפעם הראשונה שנבחרתי

it was because I called out, by name,

זה היה בגלל שגיניתי ונקבתי בשמם,

corrupt and untouchable politicians.

של פוליטיקאים מושחתים

וטמאים.

I also called out the president

גיניתי גם את נשיא הרפובליקה

for his ties to the cartels.

בשל קשריו עם הקרטלים

That's when the threats started.

ושם התחילו האיומים.

I had to send my very young children out of the country one morning,

נאלצתי להוציא את ילדיי הקטנים

מהמדינה, בבוקר אחד

hidden, all the way to the airport, in the French ambassador's armored car.

מוחבאים ברכב משוריין של שגריר צרפת

עד שהביאו אותם למטוס.

Days later,

וימים לאחר מכן,

I was the victim of an attack, but emerged unharmed.

נפלתי קורבן למתקפה, אך יצאתי ללא פגע.

The following year,

בשנה שלאחר מכן,

the Colombian people elected me with the highest number of votes.

הקולומביאנים בחרו בי עם מספר הקולות הכי גבוה,

I thought people applauded me because I was brave.

והרגשתי שהאנשים הריעו לי בשל אומץ לבי.

I, too, thought I was brave.

וגם אני חשבתי שהייתי אמיצה.

But I wasn't.

אבל זה לא היה כך.

I had simply never before experienced

פשוט מעולם לא חוויתי

true fear.

פחד אמיתי.

That changed

זה השתנה

on February 23, 2002.

ב -23 בפברואר 2002.

At the time, I was a presidential candidate in Colombia

הייתי באותה העת מועמדת לנשיאות קולומביה

promoting my campaign agenda,

וקידמתי את האג'נדה של הקמפיין שלי

when I was detained by a group of armed men.

כאשר נעצרתי על ידי קבוצה של גברים חמושים

They were wearing uniforms with military garments.

במדים

בבגדי צבא.

I looked at their boots; they were rubber.

הסתכלתי במגפיים שנעלו; הם היו מגומי.

And I knew

וידעתי

that the Colombian army wore leather boots.

שבצבא קולומביה נועלים מגפי עור.

I knew that these were FARC guerrillas.

הבנתי שאלה היו לוחמי הגרילה.

של ה FARC.

From that point on, everything happened very quickly.

משם הכל קרה מהר מאוד.

The commando leader ordered us to stop the vehicle.

המפקד הורה לנו לעצור את הרכב,

Meanwhile, one of his men stepped on an antipersonnel mine

בינתיים אחד מאנשיו דרך על מוקש נעל

and flew through the air.

ועף באוויר.

He landed, sitting upright,

ונחת בישיבה,

right in front of me.

מולי

We made eye contact

ועינינו נפגשו

and it was then that the young man understood:

ואז הבחור הבין:

his rubber boot with his leg still in it

שמגף הגומי עם הרגל שלו

had landed far away.

נפל הרחק משם.

(Sighs)

(אנחות)

He started

הוא התחיל

screaming like crazy.

לצרוח בטירוף.

And the truth is,

והאמת היא

I felt -- as I feel right now, because I'm reliving these emotions --

שהרגשתי,

כמו שאני מרגישה עכשיו כשאני משחזרת את הרגשות,

I felt at that moment that something inside of me was breaking

הרגשתי באותו רגע שמשהו נשבר בתוכי

and that I was being infected with his fear.

והרגשתי שנדבקתי בפחד שלו

My mind went blank and couldn't think;

והמיינד שלי קפא ולא הצליח לחשוב.

it was paralyzed.

הייתי משותקת.

When I finally reacted,

וכאשר לבסוף הגבתי

I said to myself,

אמרתי לעצמי:

"They're going to kill me,

"הם הולכים להרוג אותי

and I didn't say goodbye to my children."

ולא נפרדתי מילדיי."

As they took me into the deepest depths of the jungle,

בזמן שהם הכניסו אותי למעבה הג'ונגל

the FARC soldiers announced

אנשי ה FARC הכריזו

that if the government didn't negotiate,

שאם הממשלה לא תנהל איתם משא ומתן

they'd kill me.

הם יהרגו אותי.

And I knew

וידעתי

that the government wouldn't negotiate.

שהממשלה לא תנהל משא ומתן.

From that point on,

מנקודה זו

I went to sleep in fear every night --

הלכתי לישון כל לילה

עם פחד.

cold sweats,

עם זיעה קרה,

shaking,

רועדת,

stomach ache,

עם כאבי בטן,

insomnia.

נדודי שינה.

But worse than that was what was happening to my mind,

אבל גרוע מזה קרה לדעתי

כי מהזיכרון שלי,

because my memory was being erased: all the phone numbers,

נמחקו כל מספרי הטלפונים,

addresses,

הכתובות,

names of very dear people,

שמותיהם של האנשים הכי קרובים אלי,

even significant life events.

אפילו אירועים משמעותיים בחיי.

And so,

ולכן,

I began to doubt myself, to doubt my mental health.

התחלתי לפקפק בבריאות הנפשית שלי.

And with doubt came desperation,

ועם הספק

הגיע הייאוש,

and with desperation came depression.

ועם היאוש הגיע הדיכאון.

I was suffering notorious behavioral changes

סבלתי משינויי התנהגות גדולים

and it wasn't just paranoia in moments of panic.

וזו לא היתה רק פרנויה ברגעי בהלה.

It was distrust,

זה היה

חוסר אמון,

it was hatred,

זו היתה שנאה,

and it was also the urge to kill.

וזה היה גם הרצון להרוג.

This, I realized

ואת זה הבנתי

when they had me chained by the neck to a tree.

כשכבלו אותי

אזוקה בצווארי לעץ.

They kept me outside that day,

באותו יום החזיקו אותי בחוץ

during a tropical downpour.

תחת סופת גשמים טרופית.

I remember feeling an urgent need to use the bathroom.

אני זוכרת שהתעורר בי

צורך דחוף ללכת לשירותים.

"Whatever you have to do,

"מה שאת צריכה לעשות

you'll do in front of me,

את עושה מולי.

bitch,"

כלבה".

the guard screamed at me.

צעק השומר.

And I

ואני

decided at that moment

החלטתי באותו רגע

to kill him.

להרוג אותו.

And for days,

ובמשך ימים,

I was planning, trying to find the right moment, the right way to do it,

תכננתי וחיפשתי את הרגע המתאים, ואת הדרך הנכונה לעשות זאת,

filled with hatred,

כשאני מלאת שנאה,

filled with fear.

מלאת פחד,

Then suddenly,

עד שלפתע,

I rose up,

קמתי

snapped out of it

התנערתי

and thought:

וחשבתי;

"I'm not going to become one of them.

"הם לא יהפכו אותי לאחת מהם.

I'm not going to become an assassin.

אני לא אהיה רוצחת.

I still have enough freedom

עדיין יש לי די חופש

to decide

כדי להחליט

who I want to be."

מי אני רוצה להיות".

That's when I learned that fear

זה היה אז שלמדתי שהפחד

brought me face to face with myself.

מעמת אותי עם עצמי.

It forced me

מכריח אותי

to align my energies,

לערוך את האנרגיות שלי,

to align my meridians.

לערוך את המרידיאנים שלי.

I learned that facing fear

למדתי שלהתמודד עם פחד

could become a pathway to growth.

יכול לעבור התמרה לנתיב של צמיחה.

A lot of emotions arise when I talk about all of this,

רגשות רבים עולים בי סביב כל זה

but when I think back,

אבל במבט לאחור,

I'm able to identify

אני יכולה לזהות

the steps I took to do it.

את הצעדים שעשיתי כדי להגיע לשם.

I want to share three of them with you.

ואני רוצה לחלוק עימכם

שלושה מהם.

The first

הראשון

היה

was to be guided by principles.

להיות מונחית על ידי עקרונות,

Because I realized

כי הבנתי

that in the midst of panic and mental block,

שבאמצע תבהלה ובלוק מנטלי

if I followed my principles,

אם הולכים אחר העקרונות,

I acted correctly.

פועלים נכון.

I remember the first night

אני זוכרת את הלילה הראשון

in a concentration camp that the guerrillas had built

במחנה ריכוז שהגרילה בנו

in the middle of the jungle,

במעבה הג'ונגל,

with 12-foot-high bars,

עם סורגים בגובה של 4 מטר,

barbed wire,

גדרות תיל,

lookouts in the four corners

מגדלי שמירה בארבעת הפינות,

and armed men pointing guns at us 24 hours a day.

וגברים חמושים, שמפנים אלינו נשק 24 שעות ביממה.

That morning, the first morning,

באותו בוקר, בבוקר הראשון,

some men arrived, yelling:

גברים אחדים הגיעו, צועקים:

"Count off! Count off!"

"התפקדו מחדש, התפקדו מחדש,"

My fellow hostages woke up, startled,

עמיתיי החטופים התעוררו אחוזי פחד

and began to identify themselves in numbered sequence.

והחלו להזדהות עם מספרים עוקבים.

But when it was my turn,

אבל כשתורי הגיע

I said,

אמרתי"

"Ingrid Betancourt.

"אינגריד בטנקורט.

If you want to know if I'm here, call me by my name."

אם אתם רוצים לדעת אם אני פה קראו לי בשמי."

The guards' fury

הזעם של השומרים

was nothing compared to that of the other hostages,

לא השתווה לזעמם של העמיתים שלי.

because, obviously they were scared --

כי כמובן, הם היו

we were all scared --

מפוחדים, כולנו היינו מפוחדים,

and they were afraid that, because of me, they would be punished.

והם פחדו שבגללי,

יענישו אותם.

But for me,

אבל בשבילי, מעבר לפחד

beyond fear was the need to defend my identity,

היה לי הצורך להגן על הזהות שלי,

to not let them turn me into a thing or a number.

לא לאפשר שיהפכו אותי לאובייקט, למספר.

That was one of the principles:

זה היה עיקרון,

to defend

כדי להגן

what I considered to be human dignity.

על מה שנחשב בעיני ככבוד האדם.

But make no mistake:

אבל חשוב לציין :

the guerrillas had it all

שאנשי הגרילה,

very well analyzed --

בחנו זאת היטב; הם עסקו בחטיפות לאורך שנים,

they had been kidnapping for years,

and they had developed a technique

והם פיתחו

טכניקה כדי

to break us,

לשבור אותנו,

to defeat us, to divide us.

להכניע אותנו, להפריד בינינו.

And so,

וכך

the second step

הצעד השני

was to learn how to build supportive trust,

היה ללמוד כיצד לבנות אמון בסולידריות

to learn how to unite.

ללמוד להתאחד.

The jungle is like a different planet.

הג'ונגל הוא כוכב לכת אחר.

It's a world

זהו ...

זה עולם

of shadows, of rain,

לח של צללים,

with the hum of millions of bugs --

עם זמזום של מיליוני חרקים,

majiña ants, bullet ants.

נמלים מכל מיני סוגים.

I didn't stop scratching a single day while I was in the jungle.

ליום אחד, לא הפסקתי להתגרד כשהייתי בג'ונגל

And of course, there were tarantulas, scorpions, anacondas ...

וכן, הטרנטולות, העקרבים

האנקונדות.

I once came face to face with a 24-foot long anaconda

פעם נפגשתי פנים אל פנים

עם אנקונדה באורך 8 מטרים

that could have swallowed me in one bite.

שהיתה בולעת אותי בבליעה אחת

Jaguars ...

היגוארים ...

But I want to tell you

אבל מה שרציתי לומר לכם הוא

that none of these animals did us as much harm

שאף אחת מהחיות האלו

לא גרמה לנו כל כך הרבה נזק

as the human beings.

כמו האדם.

The guerrillas terrorized us.

לוחמי הגרילה הטילו עלינו אימה.

They spread rumors.

והפיצו

שמועות,

Among the hostages, they sparked betrayals,

ועוררו האשמות הדדיות בין עמיתים,

jealousy,

קנאה,

resentment,

טינה,

mistrust.

וחוסר אמון.

The first time I escaped for a long time was with Lucho.

הפעם הראשונה

שנמלטתי

למשך זמן ממושך

היתה עם לוצ'ו.

Lucho had been a hostage for two years longer than I had.

לוצ'ו היה בן ערובה שנתיים יותר ממני.

We decided to tie ourselves up

החלטנו לקשור את עצמנו

with ropes

בחבלים

to have the strength to lower ourselves into that dark water

כדי שיהיה לנו הכוח להוריד את עצמנו למים האפלים

full of piranhas and alligators.

המלאים בדגי פיראנה

ותנינים.

What we did was, during the day, we would hide in the mangroves.

מה שעשינו היה

שבמשך היום התחבאנו בין עצי המנגרוב,

And at night,

ובלילה,

we would leave, get in the water,

היינו יוצאים, נכנסים למים,

and we would swim and let the current carry us.

ושוחים ונותנים לזרם לשאת אותנו.

That went on for several days.

זה נמשך כמה ימים כך.

But Lucho

אבל לוצ'ו

became sick.

חלה.

He was diabetic,

הוא היה חולה סוכרת,

and he fell into a diabetic coma.

ונכנס לתרדמת סוכרתית.

So the guerrillas captured us.

אז,

אנשי הגרילה תפסו אותנו.

But after having lived through that with Lucho,

אבל לאחר שחוויתי את כל זה עם לוצ'ו,

after having faced fear together, united,

שהתמודדנו יחד, מאוחדים, עם הפחד

not punishment, not violence -- nothing --

לא עונשים, ולא אלימות, שום דבר,

could ever again divide us.

לעולם לא יוכל

להפריד בינינו.

What's certain is,

מה שנכון הוא

all the guerrillas' manipulation was so damaging to us

שכל המניפולציות האלו של לוחמי הגרילה גרמו לנו כל כך הרבה נזק

that even today,

שאפילו היום,

among some of the hostages

בקרב אחדים מהחטופים

from back then,

מאותו זמן,

tensions linger,

קיימים מתחים

passed down from all that poison

שהגיעו בירושה

מכל אותו רעל

that the guerrillas created.

שייצרו אנשי הגרילה.

The third step

הצעד השלישי

is very important to me,

חשוב מאוד בשבילי,

and it's a gift that I want to give to you.

והוא מתנה שברצוני להעניק לכם.

The third step is to learn how to develop faith.

הצעד השלישי

הוא ללמוד כיצד לפתח אמונה.

I want to explain it like this:

אני רוצה להסביר את זה כך:

Jhon Frank Pinchao

ג'ון פרנק פינצ'או

was a police officer

היה מש"ק במשטרה

who had been a hostage for more than eight years.

שהיה בן ערובה למעלה משמונה שנים.

He was famous for being the biggest scaredy-cat of us all.

הוא היה ידוע כפחדן הגדול ביותר מבינינו.

But Pincho -- I called him "Pincho" --

אבל פינצ'ו,

קראתי לו "פינצ'ו".

Pincho decided that he wanted to escape.

פינצ'ו קיבל ההחלטה

שהוא רוצה לברוח.

And he asked me to help him.

והוא ביקש ממני לעזור לו.

By that point, I basically had a master's degree in escape attempts.

אני, באותו זמן כבר הייתי בעלת תואר מאסטר בניסיונות בריחה

(Laughter)

(צחוק)

So

אז

we got started but we had a delay,

התחלנו אבל היה לנו עיכוב

because first, Pincho had to learn how to swim.

כי פינצ'ו היה צריך קודם כל ללמוד לשחות.

And we had to carry out all these preparations in total secrecy.

והיינו צריכים בזמן ההכנות

להתנהל בחשאיות גמורה.

Anyway, when we finally had everything ready,

בכל אופן,

כשלבסוף היה הכל מוכן,

Pincho came up to me one afternoon and said,

פינצ'ו התקרב אלי

באחר צהריים אחד ואמר לי:

"Ingrid, suppose I'm in the jungle,

"אינגריד, נניח שאני בג'ונגל

and I go around and around in circles, and I can't find the way out.

ואני מסתובב ומסתובב ולא מצליח למצוא את הדרך החוצה.

What do I do?"

מה אני עושה?"

"Pincho,

"פינצ'ו,

you grab a phone,

אתה לוקח טלפון,

and you call the man upstairs."

ומתקשר לזה שלמעלה."

"Ingrid, you know I don't believe in God."

"אינגריד,

את יודעת שאני לא מאמין באלוהים."

"God doesn't care. He'll still help you."

"לאלוהים לא איכפת.

הוא עדיין יעזור לך."

(Applause)

(מחיאות כפיים)

It rained all night that night.

באותו יום ירד גשם כל הלילה.

The following morning,

ובבוקר שלמחרת,

the camp woke up to a big commotion,

המחנה התעורר לקולות מהומה גדולה

because Pincho had fled.

כי פינצ'ו ברח.

They made us dismantle the camp, and we started marching.

הם דרשו שנפרק את המחנה, והתחלנו לצעוד,

During the march,

ובמהלך ההליכה

the head guerrillas told us that Pincho had died,

מנהיג הגרילה אמר לנו שפינצ'ו מת,

and that they had found his remains

ושהם מצאו את השרידים שלו

שחנקה אותו אנקונדה.

eaten by an anaconda.

Seventeen days passed --

עברו 17 יום,

and believe me, I counted them, because they were torture for me.

והאמינו לי, ספרתי אותם,

כי הם היו עינוי בשבילי.

But on the seventeenth day,

אבל ביום ה 17,

the news exploded from the radio:

פרצו החדשות ברדיו ובישרו:

Pincho was free and obviously alive.

שפינצ'ו היה חופשי

וכמובן שהיה חי.

And this was the first thing he said:

וזו היתה ההצהרה הראשונה

שלו ברדיו:

"I know my fellow hostages are listening.

"אני יודע שעמיתיי מקשיבים לי.

Ingrid,

אינגריד,

I did what you told me.

עשיתי מה שאמרת לי.

I called the man upstairs,

קראתי לזה שלמעלה,

and he sent me the patrol that rescued me from the jungle."

והוא שלח אלי פטרול שהוציא אותי מהג'ונגל."

That was an extraordinary moment,

זה היה רגע יוצא דופן,

because ...

כי...

obviously fear is contagious.

ברור שפחד מדבק.

But faith is, too.

אבל האמונה גם כן,

Faith isn't rational or emotional.

והאמונה אינה רציונלית או רגשית,

Faith

האמונה

is an exercise of the will.

היא תרגיל של הרצון.

It's the discipline of the will.

היא משמעת של הרצון.

It's what allows us to transform everything that we are --

וזה מה שמאפשר לנו להתמיר

את כל מה שהננו,

our weaknesses, our frailties,

את החולשות שלנו, השבריריות שלנו,

into strength, into power.

לכוח, ליכולת.

It's truly a transformation.

זוהי באמת התמרה.

It's what gives us the strength

זה מה שנותן לנו את הכוח

to stand up

לקום ולהתייצב

in the face of fear

אל מול הפחד

look above it,

ולהסתכל מעליו

and see beyond it.

ולהסתכל מעבר לו,

I hope you remember that,

אני מקווה שזה יזכיר לנו,

because I know we all need

כי אני יודעת שכולנו זקוקים

to connect with that strength we have inside of us

להתחבר לכוח שבתוכנו

for the times when there's a storm raging around our boat.

עבור אותם רגעים

שסערה רוגשת מעל הסירה שלנו.

Many, many, many, many years passed

עברו הרבה הרבה הרבה מאוד שנים

before I could return to my house.

לפני שיכולתי לשוב הביתה.

But when they took us, handcuffed, into the helicopter

אבל כשלקחו אותנו כפותים באזיקים,

that finally took us out of the jungle,

למסוק שלבסוף הוציא אותנו מהג'ונגל,

everything happened as quickly as when they kidnapped me.

הכל קרה כל כך מהר כמו בעת שנחטפתי.

In an instant,

בשניה אחת,

I saw the guerrilla commander at my feet,

ראיתי לרגליי

את מפקד הגרילה,

gagged,

משתנק,

and the rescue leader,

ואת מפקד יחידת ההצלה,

yelling:

צועק:

"We're the Colombian army!

"אנחנו הצבא של קולומביה!

You are free!"

הם חופשיים!"

The shriek

הצעקה

that came out of all of us

שצעקנו כולנו,

when we regained our freedom,

כששבנו וזכינו בחופש שלנו,

continues to vibrate in me to this day.

ממשיכה להדהד בתוכי עד לעצם היום הזה.

Now,

כעת,

I know they can divide all of us,

אני יודעת שאפשר להפריד בינינו,

they can manipulate us all with fear.

שאפשר לתמרן אותנו עם פחד.

The "No" vote on the peace referendum in Colombia;

ה"לא" במשאל למען השלום בקולומביה

Brexit;

או ה"ברקזיט",

the idea of a wall between Mexico and the United States;

או רעיון החומה בין מקסיקו וארצות הברית,

Islamic terrorism --

או הטרור האיסלמי,

they're all examples of using fear politically

הם בכל המקרים דוגמאות

של שימוש פוליטי בפחד

to divide and recruit us.

כדי להפריד בינינו או לגייס אותנו.

We all feel fear.

כעת, כולנו מרגישים פחד.

But we can all avoid being recruited

אבל כולנו יכולים להימנע מגיוס,

using the resources we have -- our principles, unity, faith.

באמצעות המשאבים שיש לנו, העקרונות, האחדות, האמונה שלנו.

Yes, fear is part of the human condition,

הפחד הוא, כמובן, חלק מהמצב האנושי שלנו

as well as being necessary for survival.

ובנוסף הוא הכרחי כדי לשרוד.

But above all,

אבל מעל לכל,

it's the guide by which each of us builds

אמת המידה שלפיה כל אחד מאיתנו בונה

our identity, our personality.

את הזהות שלנו, את האישיות שלנו.

It's true, I was 41 years old the first time I felt fear,

זה נכון,

הייתי בת 41 כשלראשונה בחיי הרגשתי פחד,

and feeling fear was not my decision.

ולחוש פחד לא היה החלטה שלי,

But it was my decision what to do with that fear.

אבל כן החלטתי מה לעשות עם הפחד הזה.

You can survive

אפשר לשרוד

crawling along, fearful.

בזחילה

עם פחד.

But you can also

אבל אפשר גם

rise above the fear,

להתעלות מעל הפחד,

rise up, spread your wings,

להמריא, לפרוש כנפיים,

and soar, fly high, high, high, high, until you reach the stars,

ולטפס, לעוף גבוה, גבוה, גבוה,

עד לכוכבים,

where all of us want to go.

המקום שאליו כל אחד מאיתנו רוצה להגיע.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)