Anna Deavere Smith: Four American characters

מתרגם: Eyal Ronel מבקר: Sigal Tifferet

So my grandfather told me when I was a little girl,

סבי אמר לי כשהייתי ילדה קטנה,

"If you say a word often enough, it becomes you."

"אם תגידי מילה מספיק פעמים, היא תהפוך להיות את."

And having grown up in a segregated city, Baltimore, Maryland,

מאחר שגדלתי בעיר עם הפרדה גזעית, בבלטימור שבמרילנד,

I sort of use that idea to go around America with a tape recorder --

הרעיון הזה גרם לי להסתובב ברחבי אמריקה עם רשמקול –

thank God for technology --

תודה לאל על הטכנולוגיה –

to interview people, thinking that if I walked in their words --

כדי לראיין אנשים, כי חשבתי שאם אצעד בתוך המילים שלהם –

which is also why I don't wear shoes when I perform --

זו אחת הסיבות שאני יחפה בהופעות שלי –

if I walked in their words, that I could sort of absorb America.

אם אצעד בתוך המילים שלהם, אצליח איכשהו לספוג את אמריקה.

I was also inspired by Walt Whitman,

גם הושפעתי מוולט ויטמן

who wanted to absorb America and have it absorb him.

שרצה לספוג את אמריקה ושהיא תספוג אותו.

So these four characters are going to be from that work

לכן ארבע הדמויות האלה הן מתוך העבודה שאני עושה כבר

that I've been doing for many years now,

הרבה שנים,

and well over, I don't know, a couple of thousand people

ומתוך יותר מ... לא יודעת, אלפיים אנשים

I've interviewed.

שראיינתי.

Anybody out here old enough to know Studs Terkel, that old radio man?

יש כאן אנשים מספיק מבוגרים שזוכרים את סטדס טרקל מהרדיו?

So I thought he would be the perfect person

חשבתי שהוא יהיה מושלם

to go to to ask about a defining moment in American history.

לשאול אותו על חוויה מכוננת בהיסטוריה האמריקאית.

You know, he was "born in 1912, the year the Titanic sank,

אתם יודעים, הוא "נולד ב-1912, בשנה שהטיטניק טבעה.

greatest ship every built. Hits the tip of an iceberg,

"הספינה הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם. פגעה בקרחון

and bam, it went down. It went down and I came up. Wow, some century."

"וטראח, היא שקעה. היא הלכה ואני הגעתי. וואו, איזו מאה."

(Laughter)

(צחוק)

So this is his answer about a defining moment in American history.

זו התשובה שלו לגבי רגע מכונן בהיסטוריה האמריקאית:

"Defining moment in American history, I don't think there's one;

רגע מכונן בהיסטוריה האמריקאית, לא נראה לי שיש כזה.

you can't say Hiroshima, that's a big one --

זה לא הירושימה, רגע גדול,

I can't think of any one moment I would say is a defining moment.

קשה לי לחשוב על רגע אחד מסוים שאפשר לקרוא לו מכונן.

The gradual slippage -- 'slippage' is the word

ההידרדרות ההדרגתית – הידרדרות זו המילה

used by the people in Watergate, moral slippage --

שהאנשים בווטרגייט השתמשו בה, הידרדרות מוסרית –

it's a gradual kind of thing, combination of things.

היא משהו הדרגתי, שילוב של דברים.

You see, we also have the technology.

את מבינה, יש לנו גם טכנולוגיה.

I say, less and less the human touch.

לדעתי, פחות ופחות מגע אנושי.

"Oh, let me kind of tell you a funny little play bit.

אה, תני לי לספר לך סיפור מצחיק קטן.

The Atlanta airport is a modern airport,

באטלנטה יש שדה תעופה מודרני

and they should leave the gate there.

וביציאה מהשערים שם

These trains that take you out to a concourse and on to a destination.

יש רכבות שלוקחות אותך לרחבה ומשם ליעד.

And these trains are smooth,

הרכבות האלה נוסעות חלק

and they're quiet and they're efficient.

ובשקט וביעילות.

And there's a voice on the train, you know the voice was a human voice.

ויש כריזה ברכבת, ואת יודעת שזה קול אנושי בכריזה.

You see in the old days we had robots, robots imitated humans.

את מבינה, פעם היו רובוטים, רובוטים שחיקו אנשים.

Now we have humans imitating robots.

היום יש לנו אנשים שמחקים רובוטים.

So we got this voice on this train: Concourse One: Omaha, Lincoln.

אז הכריזה ברכבת אומרת ככה: רחבה אחת: אומהה, לינקולן.

Concourse Two: Dallas, Fort Worth. Same voice.

רחבה שתיים: דאלאס, פורט וורת'. אותו קול.

Just as a train is about to go, a young couple rush in

בדיוק כשרכבת עומדת לצאת, זוג צעיר רץ פנימה

and they're just about to close the pneumatic doors.

וכמעט נסגרות עליהם הדלתות האוטומטיות,

And that voice, without losing a beat, says,

והכריזה מוסיפה בקור רוח,

'Because of late entry, we're delayed 30 seconds.'

"עקב כניסה מאוחרת, נתעכב בשלושים שניות."

Just then, everybody's looking at this couple with hateful eyes

בדיוק אז כולם נועצים בזוג הזה מבטים רושפים

and the couple's going like this, you know, shrinking.

והזוג מתכווץ במקומו.

Well, I'd happened to have had a couple of drinks before boarding --

ובכן אני שתיתי כמה משקאות לפני שעליתי –

I do that to steel my nerves -- and so

כדי לחזק את העצבים שלי – ולכן

I imitate a train call, holding my hand on my --

העמדתי פני כרוז ברכבת, עם היד על האוזן:

'George Orwell, your time has come,' you see.

"ג'ורג' אורוול, שעתך הגיעה."

Well, some of you are laughing. Everybody laughs

טוב, כמה מכם צוחקים. כולם צוחקים כשאני

when I say that, but not on this train. Silence.

אומר את זה, אבל לא על הרכבת ההיא. דממה.

And so suddenly they're looking at me.

ופתאום הם מסתכלים עלי.

So here I am with the couple, the three of us

וכך הנה אני עם הזוג, שלושתנו

shrinking at the foot of Calvary about to be up, you know.

מתכווצים לנוכח חיל הפרשים שעומד לשעוט לעברנו,

"Just then I see a baby, a little baby in the lap of a mother.

ובדיוק אז שמתי לב לתינוק קטן בחיק אמו.

I know it's Hispanic because she's speaking Spanish to her companion.

ידעתי שהיא היספאנית כי היא דיברה בספרדית עם מי שאיתה.

So I'm going to talk to the baby. So I say to the baby,

אז פניתי לדבר אל התינוק. אמרתי לו,

holding my hand over my mouth because my breath must be 100 proof,

כשידי מכסה על הפה שלי, כי ידעתי שנודפים ממנו אדי 100% אלכוהול

I say to the baby, 'Sir or Madam,

אמרתי לו, "אדוני או גברתי,

what is your considered opinion of the human species?'

"מהי דעתך המלומדת בנוגע למין האנושי?"

And the baby looks, you know, the way babies look at you clearly,

והתינוק מביט בי כמו שתינוקות מביטים, בעין צלולה

starts laughing,

מתחיל לצחוק,

starts busting out with this crazy little laugh.

פורץ בצחוק קטנטן ומטורף,

I say, 'Thank God for a human reaction, we haven't lost yet.'

ואני אומר, "תודה לאל על תגובה אנושית שעוד לא איבדנו."

"But you see, the human touch, you see, it's disappearing.

אבל תבינו, המגע האנושי, תבינו, הולך ונעלם.

You know, you see, you've got to question the official truth.

חייבים לתהות בנוגע לאמת הרשמית.

You know the thing that was so great about Mark Twain --

מה העניין שכל כך אדיר אצל מארק טוויין –

you know we honor Mark Twain, but we don't read him.

אנחנו מוקירים את מארק טוויין, אבל לא קוראים אותו.

We read 'Huck Finn,' of course, we read 'Huck Finn' of course.

קראנו את האקלברי פין, כמובן.

I mean, Huck, of course, was tremendous.

האק, כמובן, היה יוצא מן הכלל.

Remember that great scene on the raft, remember what Huck did?

אתם זוכרים את הסצנה הנהדרת על הרפסודה, מה האק עשה?

You see, here's Huck; he's an illiterate kid; he's had no schooling,

הנה האק, ילד אנאלפבית, לא הלך לבית ספר,

but there's something in him.

אבל יש בו משהו.

And the official truth, the truth was, the law was,

והאמת הרשמית, האמת היתה, החוק היה,

that a black man was a property, was a thing, you see.

שאדם שחור היה רכוש, הוא היה חפץ, אתם מבינים.

And Huck gets on the raft with a property named Jim, a slave, see.

והאק עלה על הרפסודה עם רכוש בשם ג'ים, שהיה עבד.

And he hears that Jim is going to go and take his wife and kids

והוא שומע שג'ים הולך לנסות לקחת את אשתו והילדים

and steal them from the woman who owns them,

ולגנוב אותם מהאשה שהם היו בבעלותה,

and Huck says, 'Ooh, oh my God, ooh, ooh --

והאק אומר, "אוי ואבוי,

that woman, that woman never did anybody any harm.

"האשה ההיא אף פעם לא פגעה באף אחד.

Ooh, he's going to steal; he's going to steal;

"אוי, הוא עומד לגנוב,

he's going to do a terrible thing.'

"הוא עומד לעשות משהו נורא."

Just then, two slavers caught up, guys chasing slaves, looking for Jim.

בדיוק אז, שני משעבדים מגיעים, אנשים שרודפים אחרי עבדים, שמחפשים את ג'ים.

'Anybody up on that raft with you?' Huck says, 'Yeah.'

"יש אתך מישהו על הרפסודה?" האק אומר, "כן."

'Is he black or white?' 'White.' And they go off.

"הוא שחור או לבן?" –"לבן." והם הולכים.

And Huck said, 'Oh my God, oh my God, I lied, I lied, ooh,

והאק אומר, "אוי ואבוי, שיקרתי. אוי,

I did a terrible thing, did a terrible thing -- why do I feel so good?'

"עשיתי מעשה נורא. למה אני מרגיש כל כך טוב?"

"But it's the goodness of Huck, that stuff that Huck's been made of,

בדיוק הטוב הזה אצל האק, מה שהאק עשוי ממנו,

you see, all been buried; it's all been buried.

אתם מבינים, הכל נקבר, הכל נקבר.

So the human touch, you see, it's disappearing.

המגע האנושי הולך ונעלם.

So you ask about a defining moment --

ואת שואלת על רגע מכונן.

ain't no defining moment in American history for me.

אין שום רגע מכונן בהיסטוריה האמריקאית בשבילי.

It's an accretion of moments that add up to where we are now,

הצטברות של רגעים הביאה למקום שאנחנו נמצאים בו,

where trivia becomes news.

כשטריוויה הופכת לחדשות.

And more and more, less and less awareness of the pain of the other.

יותר ויותר, פחות ופחות מודעות לכאב של האחר.

Huh. You know, I don't know if you could use this or not,

הה. את יודעת, אני לא יודע אם תוכלי להשתמש בזה או לא,

but I was quoting Wright Morris, a writer from Nebraska, who says,

אבל ציטטתי את רייט מוריס, סופר מנברסקה, שאמר,

'We're more and more into communications

אנחנו עוסקים יותר ויותר באמצעי תקשורת

and less and less into communication.'

ופחות ופחות בתקשורת בינינו.

Okay, kids, I got to scram, got to go see my cardiologist."

אוקיי, ילדים, אני צריך להתחפף, יש לי תור אצל הקרדיולוג.

And that's Studs Terkel.

וזה היה סטדס טרקל.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So, talk about risk taking. I'm going to do somebody that nobody likes.

בואו נדבר על לקיחת סיכונים. אני הולכת לגלם עכשיו מישהי שאף אחד לא אוהב.

You know, most actors want to do characters that are likeable --

רוב השחקנים מעדיפים לגלם דמויות אהודות –

well, not always, but the notion, especially at a conference like this,

טוב, לא תמיד, אבל הנטייה, בייחוד כלפי קהל כזה –

I like to inspire people.

היא לגרום להשראה אצל אנשים.

But since this was called "risk taking,"

אבל מאחר שזה נקרא לקחת סיכונים,

I'm doing somebody who I never do, because she's so unlikeable

אני אגלם מישהי שאני אף פעם לא מגלמת, כי היא כל כך שנואה

that one person actually came backstage

שמישהו פעם בא אליי מאחורי הקלעים

and told me to take her out of the show she was in.

ואמר לי להוציא אותה מההופעה שעשיתי.

And I'm doing her because I think we think of risk,

אבל אני אגלם אותה כי לדעתי אנחנו חושבים על סיכון

at a conference like this, as a good thing.

בכנס כזה בתור דבר טוב.

But there are certain other connotations to the word "risk,"

אבל יש הקשרים מסוימים אחרים למילה סיכון,

and the same thing about the word "nature." What is nature?

אותו דבר עם המילה טבע. מה זה טבע?

Maxine Greene, who's a wonderful philosopher

מקסין גרין, פילוסופית מופלאה

who's as old as Studs, and was the head of a philosophy --

בגילו של סטדס, שהיתה ראש של מוסד

great, big philosophy kind of an organization --

גדול ומרשים של פילוסופיה,

I went to her and asked her what are the two things

הלכתי אליה ושאלתי אותה

that she doesn't know, that she still wants to know.

מהם שני הדברים שהיא עדיין לא יודעת ועדיין רוצה לדעת.

And she said, "Well, personally, I still feel like I have to curtsey

והיא אמרה, "באופן אישי, אני עדיין מרגישה

when I see the president of my university.

"כאילו עלי לקוד בפני נשיא האוניברסיטה כשאני פוגשת בו,

And I still feel as though I've got to get coffee

"וכאילו עדיין מצופה ממני להגיש קפה

for my male colleagues, even though I've outlived most of them."

"לעמיתיי הזכרים, למרות שאני מבוגרת מרובם."

And she said, "And then intellectually,

והיא אמרה, "מבחינה אינטלקטואלית,

I don't know enough about the negative imagination.

"אני לא יודעת מספיק על דמיון שלילי.

And September 11th certainly taught us

"ואירועי 11 בספטמבר לימדו אותנו רבות

that that's a whole area we don't investigate."

"שזהו תחום שלם שנעדר ממחקרנו."

So this piece is about a negative imagination.

אז הקטע הבא הוא על דמיון שלילי.

It raises questions about what nature is, what Mother Nature is,

הוא מעלה שאלות לגבי מהו טבע, מהו טבע אימהי,

and about what a risk can be.

ומה סיכון יכול להיות.

And I got this in the Maryland Correctional Institute for Women.

הקלטתי את זה בבית הסוהר לנשים במרילנד.

Everything I do is word for word off a tape.

כל מה שתראו הוא מילה במילה מתוך הקלטת.

And I title things because I think people speak in organic poems,

אני מדגישה זאת כי אני חושבת שדיבור אנושי הוא שירה אורגנית

and this is called "A Mirror to Her Mouth."

וזה נקרא

And this is an inmate named Paulette Jenkins.

"מראה מול הפה שלה." זוהי אסירה בשם פולט ג'נקינס.

"I began to learn how to cover it up,

התחלתי ללמוד איך להסתיר זאת,

because I didn't want nobody to know that this was happening in my home.

כי לא רציתי שמישהו יגלה שזה קורה אצלי בבית.

I want everybody to think we were a normal family.

אני רוצה שכולם יחשבו שהיינו משפחה נורמלית.

I mean we had all the materialistic things,

זאת אומרת היו לנו כל הדברים החומריים,

but that didn't make my children pain any less;

אבל זה לא גרם לילדים שלי לפחות כאב,

that didn't make their fears subside.

זה לא גרם לפחדים שלהם להיעלם.

I ran out of excuses about how we got black eyes

נגמרו לי התירוצים לגבי הפנסים הכחולים שקיבלנו,

and busted lips and bruises. I didn't had no more excuses.

השפתיים הפצועות והחבורות. לא היו לי יותר תירוצים.

And he beat me too. But that didn't change the fact

והוא הרביץ גם לי. אבל זה לא שינה את העובדה

that it was a nightmare for my family; it was a nightmare.

שזה היה סיוט בשביל המשפחה שלי, זה היה סיוט.

And I failed them dramatically,

ואני נכשלתי קשות,

because I allowed it to go on and on and on.

כי נתתי לזה להמשיך עוד ועוד ועוד.

"But the night that Myesha got killed --

אבל בלילה שמאישה נהרגה –

and the intensity just grew and grew and grew,

והעוצמה רק גדלה וגדלה וגדלה,

until one night we came home from getting drugs,

עד שלילה אחד חזרנו הביתה מאיפה שלקחנו סמים,

and he got angry with Myesha, and he started beating her,

והוא התעצבן על מאישה, והוא התחיל להרביץ לה,

and he put her in a bathtub. Oh, he would use a belt.

והוא שם אותה באמבטיה. הוא השתמש בחגורה.

He had a belt because he had this warped perverted thing

היתה לו חגורה כי היה לו רעיון סוטה מעוות

that Myesha was having sex with her little brother

שמאישה שוכבת עם אחיה הקטן

and they was fondling each other -- that would be his reason.

והם נגעו אחד בשני – זאת היתה הסיבה שלו.

I'm just talking about the particular night that she died.

אני מדברת רק על הלילה המסוים שבו היא מתה.

And so he put her in the bathtub,

אז הוא שם אותה באמבטיה,

and I was in the bedroom with the baby.

ואני הייתי בחדר השינה עם התינוק.

"And four months before this happened, four months before Myesha died,

וארבעה חודשים לפני שזה קרה, ארבעה חודשים לפני שמאישה מתה,

I thought I could really fix this man. So I had a baby by him -- insane --

חשבתי שאני אוכל ממש לתקן אותו. אז עשיתי לו תינוק. משוגעת,

thinking that if I gave him his own kid, he would leave mine alone.

חשבתי שאם אתן לו ילד משלו, הוא יעזוב את שלי בשקט.

And it didn't work, didn't work.

וזה לא עבד. לא עבד.

And I ended up with three children, Houston, Myesha and Dominic,

בסוף סיימתי עם שלושה ילדים, יוסטון, מאישה ודומיניק,

who was four months old when I came to jail.

שהיה בן ארבעה חודשים כשהגעתי לכלא.

"And I was in the bedroom. Like I said, he had her in the bathroom

והייתי בחדר השינה. כמו שאמרתי, הוא שם אותה במקלחת

and he -- he -- every time he hit her, she would fall.

והוא... כל פעם שהוא חבט בה, היא נפלה.

And she would hit her head on the tub. It happened continuously, repeatedly.

הוא חבט את הראש שלה באמבטיה. זה קרה שוב ושוב, בהמשכיות.

I could hear it, but I dared not to move. I didn't move.

יכולתי לשמוע את זה, אבל לא העזתי לזוז. לא זזתי.

I didn't even go and see what was happening.

אפילו לא הלכתי לראות מה קורה.

I just sat there and listened.

רק ישבתי שם והקשבתי.

And then he put her in the hallway.

ואז הוא שם אותה במסדרון.

He told her, just set there. And so she set there for about four or five hours.

הוא אמר לה, שבי שם. והיא ישבה שם ארבע או חמש שעות.

And then he told her, get up.

ואז הוא אמר לה, קומי,

And when she got up, she says she couldn't see.

וכשהיא קמה, היא אמרה שהיא לא יכולה לראות.

Her face was bruised. She had a black eye.

הפנים שלה היו חבולות. היה לה פנס בעין.

All around her head was just swollen;

כל הראש שלה היה פשוט נפוח,

her head was about two sizes of its own size.

הראש שלה היה פי שניים מהגודל הרגיל שלו.

I told him, 'Let her go to sleep.' He let her go to sleep.

אמרתי לו, תן לה ללכת לישון. הוא נתן לה ללכת לישון.

"The next morning she was dead.

למחרת בבוקר היא היתה מתה.

He went in to check on her for school, and he got very excited.

הוא הלך להעיר אותה לבית ספר, והוא התרגש נורא.

He says, 'She won't breathe.'

הוא אמר, היא לא נושמת.

I knew immediately that she was dead.

אני תיכף ידעתי שהיא מתה.

I didn't even want to accept the fact that she was dead, so I went in

אפילו לא רציתי לקבל את העובדה שהיא מתה, אז נכנסתי

and I put a mirror to her mouth --

ושמתי מראה מול הפה שלה –

there was no thing, nothing, coming out of her mouth.

ולא היה כלום, לא יצא כלום מהפה שלה.

He said, he said, he said,

הוא אמר, הוא אמר,

'We can't, we can't let nobody find out about this.'

אסור, אסור שאף אחד יגלה.

He say, 'You've got to help me.' I agree. I agree.

הוא אמר, את חייבת לעזור לי. אני הסכמתי. הסכמתי.

"I mean, I've been keeping a secret for years and years and years,

כלומר, שמרתי את הסוד שנים על גבי שנים,

so it just seemed like second hand to me, just to keep on keeping it a secret.

אז זה היה לי כבר טבע שני, להמשיך לשמור על זה בסוד.

So we went to the mall and we told a police that we had, like, lost her,

אז הלכנו לקניון ואמרנו למשטרה שכאילו היא הלכה לאיבוד,

that she was missing.

שהיא נעדרת.

We told a security guard that she was missing,

אמרנו למאבטח שהיא נעדרת,

though she wasn't missing.

למרות שהיא לא היתה נעדרת.

And we told the security guard what we had put on her

ואמרנו למאבטח באיזה בגדים הלבשנו אותה

and we went home and we dressed her in exactly the same thing

וחזרנו הביתה והלבשנו אותה בדיוק באותם בגדים

that we had told the security guard that we had put on her.

שאמרנו למאבטח שהלבשנו אותה.

"And then we got the baby and my other child,

ואז לקחנו את התינוק ואת הילד השני

and we drove out to, like, I-95.

ונסענו לכביש איי-95.

I was so petrified and so numb,

הייתי כל כך מבוהלת וקהת חושים,

all I could look was in the rear-view mirror.

שיכולתי רק להסתכל במראה האחורית.

And he just laid her right on the shoulder of the highway.

והוא הניח אותה ממש על השוליים של הכביש המהיר.

My own child, I let that happen to."

את הילדה שלי, שנתתי לזה לקרות לה.

So that's an investigation of the negative imagination.

אז זאת היתה בחינה של הדמיון השלילי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

When I started this project

כשהתחלתי את הפרויקט הזה

called "On the Road: A Search For an American Character"

שנקרא "בדרכים: התחקות אחר הדמות האמריקאית"

with my tape recorder, I thought that I was going to go around America

עם הרשמקול שלי, חשבתי שאני אסתובב ברחבי אמריקה

and find it in all its aspects -- bull riders, cowboys, pig farmers,

ואגלה אותה על כל רבדיה – רוכבי שוורים, בוקרים, מגדלי חזירים,

drum majorettes -- but I sort of got tripped on race relations,

מובילות תזמורת לכת – אבל איכשהו נקלעתי לענייני גזע,

because my first big show was a show about a race riot.

כי המופע הגדול הראשון שלי עסק במהומות על רקע גזעי.

And so I went to both -- two race riots,

כך יצא שהייתי בשתי מהומות על רקע גזע,

one of which was the Los Angeles riot. And this next piece is from that.

אחת מהן היתה בלוס אנג'לס, והקטע הבא הוא מתוכה.

Because this is what I would say

כי לתחושתי

I've learned the most about race relations, from this piece.

רוב מה שלמדתי אודות יחסים בין גזעיים הוא מהקטע הזה.

It's a kind of an aria, I would say, and in many tapes that I have.

זוהי סוג של אריה, כמו בהרבה קלטות שיש לי.

Everybody knows that the Los Angeles riots happened

כולם יודעים שהמהומות בלוס אנג'לס קרו

because four cops beat up a black man named Rodney King.

משום שארבעה שוטרים היכו איש שחור בשם רודני קינג.

It was captured on videotape -- technology --

זה תועד בקלטת וידאו – טכנולוגיה –

and it was played all over the world.

ושודר בכל העולם.

Everybody thought the four cops would go to jail.

כולם חשבו שהשוטרים ילכו לכלא.

They did not, so there were riots.

הם לא הלכו, ולכן היו מהומות.

And what a lot of people forget, is there was a second trial,

ומה שהרבה אנשים שכחו הוא שהיה משפט שני,

ordered by George Bush, Sr.

שקבע ג'ורג' בוש האב,

And that trial came back with two cops going to jail

והמשפט השני הסתיים עם שני שוטרים שהלכו לכלא

and two cops declared innocent. I was at that trial.

ושני שוטרים שהוכרזו חפים מפשע. הייתי במשפט ההוא.

And I mean, the people just danced in the streets

ואנשים פשוט רקדו ברחובות

because they were afraid there was going to be another riot.

כי הם פחדו שעומדות להיות עוד מהומות.

Explosion of joy that this verdict had come back this way.

היה פרץ של שמחה שגזר הדין נחתם בצורה הזאת.

So there was a community that didn't -- the Korean-Americans,

אבל היתה אוכלוסיה שלא שמחה – הקוריאנים-האמריקאים,

whose stores had been burned to the ground.

שהחנויות שלהם נשרפו עד היסוד.

And so this woman, Mrs. Young-Soon Han,

וכך האשה הזאת, גברת יונג-סון האן,

I suppose will have taught me the most that I have learned about race.

לימדה אותי להערכתי את רוב מה שאני יודעת אודות גזע.

And she asks also a question that Studs talks about:

והיא גם שואלת שאלה שסטדס מדבר עליה:

this notion of the "official truth," to question the "official truth."

התחושה הזאת כלפי האמת הרשמית, לתהות על האמת הרשמית.

So what she's questioning here, she's taking a chance

מה שהיא תוהה עליו כאן, היא מנצלת את ההזדמנות

and questioning what justice is in society.

לתהות אודות מהות הצדק בחברה.

And this is called, "Swallowing the Bitterness."

והקטע נקרא "לבלוע את המרירות."

"I used to believe America was the best.

פעם האמנתי שאמריקה היא הכי טובה.

I watched in Korea many luxurious Hollywood lifestyle movie.

צפיתי בקוריאה בסרטים הוליוודיים רבים שהציגו חיי שפע ופנאי.

I never saw any poor man, any black.

ולא ראיתי שום אדם עני, אף אדם שחור.

Until 1992, I used to believe America was the best -- I still do;

עד 1992 האמנתי שאמריקה היתה הכי טובה – ועודני מאמינה,

I don't deny that because I am a victim.

אני לא מכחישה זאת משום שאני קורבן.

But at the end of '92, when we were in such turmoil,

אבל בסוף שנת 92' היינו בכזה זעזוע

and having all the financial problems, and all the mental problems,

ועם בעיות כלכליות ובעיות נפשיות קשות,

I began to really realize that Koreans

שהתחלתי להבין למעשה שהקוריאנים

are completely left out of this society and we are nothing.

נפלטו לחלוטין מהחברה, ושאנחנו לא שווים כלום.

Why? Why do we have to be left out?

למה? למה אנחנו בחוץ?

We didn't qualify for medical treatment, no food stamp, no GR,

לא היינו כשרים לקבלת טיפול רפואי, תלושי מזון, שירותי רווחה

no welfare, anything. Many African-Americans who never work

או סיוע לנזקקים, כלום. הרבה אנשים אפרו-אמריקאים שלא עבדו

got minimum amount of money to survive.

קיבלו סכום כסף מינימלי למחייתם.

We didn't get any because we have a car and a house.

אנחנו לא קיבלנו כלום כי יש לנו מכונית ובית

And we are high taxpayer. Where do I find justice?

ועוד משלמים מיסים גבוהים. איפה נמצא הצדק?

"OK. OK? OK. OK.

בסדר, בסדר, בסדר.

Many African-Americans probably think that they won by the trial.

הרבה אפרו-אמריקאים כנראה חושבים שהם זכו במשפט.

I was sitting here watching them the morning after the verdict,

אני ישבתי כאן וצפיתי בהם בבוקר של הכרעת הדין,

and all the day they were having a party, they celebrated,

וכל היום הם עשו מסיבה, חגגו,

all of South Central, all the churches. And they say,

בכל שכונת סאות' סנטרל, בכל הכנסיות. הם אמרו,

'Well, finally justice has been done in this society.'

טוב, סוף כל סוף נעשה הצדק עם החברה הזאת.

Well, what about victims' rights?

ובכן, מה לגבי הזכויות של הקורבנות?

They got their rights by destroying innocent Korean merchants.

הם השיגו את הזכויות שלהם בעזרת הרס של סוחרים קוריאניים תמימים.

They have a lot of respect, as I do, for Dr. Martin King.

יש להם כבוד רב, וגם לי, לד"ר מרטין קינג.

He is the only model for black community; I don't care Jesse Jackson.

הוא דמות המופת היחידה לקהילה השחורה; לא חשוב ג'סי ג'קסון.

He is the model of non-violence, non-violence --

הוא דמות מופת לאי שימוש באלימות, בלי אלימות –

and they would all like to be in his spirit.

והם היו כולם רוצים לנהוג על פי חזונו.

"But what about 1992? They destroyed innocent people.

אבל מה קרה ב-1992? הם הרסו אנשים תמימים.

And I wonder if that is really justice

ואני תוהה אם זה באמת צדק בעיניהם,

for them, to get their rights in that way.

לקבל את הזכויות שלהם בצורה כזו.

I was swallowing the bitterness, sitting here alone and watching them.

אני בלעתי את המרירות, ישבתי כאן לבדי וצפיתי בהם.

They became so hilarious, but I was happy for them.

הם הפכו להיות מגוחכים כל כך, אבל אני שמחתי בשמחתם.

I was glad for them. At least they got something back, OK.

הייתי מאושרת בעבורם. לפחות הם קיבלו משהו בתמורה, בסדר.

Let's just forget about Korean victims and other victims

עדיף לשכוח מקורבנות קוריאנים וקורבנות אחרים

who were destroyed by them.

שהם הרסו.

They fought for their rights for over two centuries,

הם נלחמו עבור הזכויות שלהם במשך יותר ממאתיים שנים,

and maybe because they sacrifice other minorities,

ואולי משום שהם מקריבים בני מיעוטים אחרים,

Hispanic, Asian, we would suffer more in the mainstream.

ההיספאנים, האסיאתים, אנחנו נסבול יותר בלב החברה.

That's why I understand;

לכן אני מבינה,

that's why I have a mixed feeling about the verdict.

לכן יש לי רגשות מעורבים בנוגע לגזר הדין.

"But I wish that, I wish that, I wish that

אבל הלוואי, הלוואי, הלוואי

I could be part of the enjoyment.

שיכולתי לקחת חלק בשמחה.

I wish that I could live together with black people.

הלוואי שיכולתי לחיות בשלום עם אנשים שחורים.

But after the riot, it's too much difference.

אבל אחרי המהומות, יש יותר מדי שוני בינינו.

The fire is still there. How do you say it? [Unclear].

האש עדיין נמצאת שם. איך אומרים את זה?

Igniting, igniting, igniting fire. Igniting fire.

משלהבת. אש משלהבת, משלהבת. האש משלהבת.

It's still there; it can burst out anytime."

היא עדיין שם; היא יכולה להתפרץ בכל רגע.

Mrs. Young-Soon Han.

גברת יונג-סון האן.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The other reason that I don't wear shoes

הסיבה השנייה לכך שאני לא נועלת נעליים

is just in case I really feel like I have to cuddle up

היא למקרה שיתעורר בי חשק להתכרבל

and get into the feet of somebody,

ולהיכנס לנעליו של מישהו,

walking really in somebody else's shoes.

ממש לצעוד בנעליו של מישהו אחר.

And I told you that in -- you know, I didn't give you the year,

וסיפרתי לכם כבר ש... לא אמרתי באיזו שנה,

but in '79 I thought that I was going to go around

אבל ב-79' חשבתי לצאת לרחבי המדינה

and find bull riders and pig farmers and people like that,

ולפגוש רוכבי שוורים ומגדלי חזירים ואנשים כאלה,

and I got sidetracked on race relations.

וכך יצא שסטיתי ממסלולי אל עסקי המרוצים.

Finally, I did find a bull rider, two years ago.

לבסוף באמת פגשתי רוכב שוורים, לפני שנתיים.

And I've been going to the rodeos with him, and we've bonded.

והלכתי איתו למופעי רודאו, והתחברנו.

And he's the lead in an op-ed I did about the Republican Convention.

הוא הדמות המרכזית בקטע הסאטירי שעשיתי באסיפה הרפובליקנית.

He's a Republican -- I won't say anything about my party affiliation, but anyway --

הוא רפובליקני. אני לא אגיד שום דבר על נטיותיי הפוליטיות, אבל...

so this is my dear, dear Brent Williams,

אז זהו ברנט ויליאמס היקר לי מאוד,

and this is on toughness,

בקטע על קשיחות,

in case anybody needs to know about being tough

למקרה שמישהו מכם צריך לדעת איך להיות קשוח

for the work that you do. I think there's a real lesson in this.

בעבודה שאתם עושים. אני חושבת שיש כאן שיעור אמיתי ללמוד ממנו.

And this is called "Toughness."

הקטע נקרא "קשיחות."

"Well, I'm an optimist. I mean basically I'm an optimist.

טוב, אני בחור אופטימי. זאת אומרת באופן כללי אני אופטימי.

I mean, you know, I mean, it's like my wife, Jolene,

אני מתכוון, אתם יודעים, זה כמו שאשתי, ג'ולין,

her family's always saying,

המשפחה שלה תמיד אומרת,

you know, you ever think he's just a born loser?

נראה כאילו הוא לוזר מלידה,

It seems like he has so much bad luck, you know.

נראה שיש לו תמיד מזל כל כך רע.

But then when that bull stepped on my kidney, you know,

אבל אז כשהשור ההוא דרך לי על הכליה,

I didn't lose my kidney -- I could have lost my kidney,

לא איבדתי את הכליה. יכולתי לאבד את הכליה,

I kept my kidney, so I don't think I'm a born loser.

אבל שמרתי אותה אצלי, אז אני לא חושב שאני לוזר מלידה.

I think that's good luck.

אני חושב שזה מזל גדול.

(Laughter)

(צחוק)

"And, I mean, funny things like this happen.

ודברים מוזרים כאלה קורים.

I was in a doctor's office last CAT scan,

הייתי פעם אצל הרופא לצילום רנטגן,

and there was a Reader's Digest, October 2002.

והיה שם ירחון של בית ומשפחה מאוקטובר 2002.

It was like, 'seven ways to get lucky.' And it says

היה שם מאמר, שבע דרכים להשיג מזל,

if you want to get lucky,

וכתוב שם שאם רוצים מזל,

you know, you've got to be around positive people.

צריך להיות בחברת אנשים חיוביים.

I mean, like even when I told my wife that you want to come out here

למשל, אפילו כשאמרתי לאשתי שאת רוצה לבוא הנה

and talk to me, she's like, 'She's just talking;

ולדבר איתי, היא אמרה, זאתי סתם אומרת,

she's just being nice to you. She's not going to do that.'

רק כדי לצאת נחמדה. היא לא באמת תבוא הנה.

"And then you called me up and you said you wanted to come out here

ואז את צלצלת אליי ואמרת שאת רוצה לבוא הנה

and interview me and she went and looked you up on the Internet.

ולראיין אותי, והיא חיפשה אותך באינטרנט.

She said, 'Look who she is.

היא אמרה, תראה מי זאת.

You're not even going to be able to answer her questions.'

אתה בכלל לא תצליח לענות על השאלות שלה.

(Laughter)

(צחוק)

And she was saying you're going to make me look like an idiot

והיא אמרה שאת תוציאי אותי טמבל

because I've never been to college,

כי אני אף פעם לא הלכתי לקולג'

and I wouldn't be talking professional or anything.

ואני לא אדבר כמו מישהו מקצועי וכל זה.

I said, 'Well look, the woman talked to me for four hours.

אז אמרתי, תראי, האשה דיברה איתי ארבע שעות.

You know, if I wasn't talking -- you know,

את יודעת, אם אני לא דיברתי, כאילו

like, you know, she wanted me to talk,

את יודעת, היא רצתה שאני אדבר

I don't think she would even come out here.'

ואני בכלל לא חשבתי שהיא תגיע.

"Confidence? Well, I think I ride

בטחון עצמי? טוב, נראה לי שאני רוכב

more out of determination than confidence.

יותר מתוך נחישות מאשר מביטחון עצמי.

I mean, confidence is like, you know,

כלומר, ביטחון עצמי זה כאילו, את יודעת,

you've been on that bull before; you know you can ride him.

שאת נמצאת על השור עוד לפני שלמדת לרכוב עליו.

I mean, confidence is kind of like being cocky, but in a good way.

זאת אומרת, ביטחון עצמי זה כמו להשוויץ, אבל בצורה טובה.

But determination, you know, it's like just, you know, 'Fuck the form,

אבל נחישות, את יודעת, זה פשוט "לעזאזל הצורה,

get the horn.'

"תפוס את הפרה."

(Laughter)

(צחוק)

That's Tuff Hedeman, in the movie '8 Seconds.'

ככה אמר טאף הדמן בסרט "שמונה שניות".

I mean, like, Pat O'Mealey always said when I was a boy,

כלומר, פאט או'מאלי תמיד אמר כשהייתי ילד,

he say, 'You know, you got more try than any kid I ever seen.'

הוא אמר, אתה עקשן יותר מכל ילד שהכרתי.

And try and determination is the same thing.

ועקשנות ונחישות זה אותו הדבר.

Determination is, like, you're going to hang on that bull,

נחישות זה להיתלות על השור

even if you're riding upside down.

אפילו אם אתה רוכב עליו עם הראש למטה.

Determination's like, you're going to ride

נחישות זה כאילו, אתה ממשיך לרכוב

till your head hits the back of the dirt.

עד שהראש שלך נכנס בבוץ.

"Freedom? It would have to be the rodeo.

חירות? זה חייב להיות רודיאו.

"Beauty? I don't think I know what beauty is.

יופי? לא נראה לי שאני יודע מה זה יופי.

Well, you know, I guess that'd have to be the rodeo too.

טוב, אני מניח שזה גם רודיאו.

I mean, look how we are, the roughy family,

כלומר, תראי אותנו, המשפחה המחוספסת,

palling around and shaking hands and wrestling around me.

מסתחבקים, לוחצים ידיים ומתאבקים מסביבי.

It's like, you know, racking up our credit cards on entry fees and gas.

זה כמו לסחוט את כרטיס האשראי על דמי כניסה ודלק.

We ride together, we, you know, we, we eat together

אנחנו רוכבים ביחד, אנחנו אוכלים ביחד,

and we sleep together.

ואנחנו ישנים ביחד.

I mean, I can't even imagine what it's going to be like

כלומר, אני אפילו לא יכול לדמיין איך ייראה

the last day I rodeo. I mean, I'll be alright.

היום האחרון שלי ברודיאו. כלומר, אני אהיה בסדר.

I mean, I have my ranch and everything,

כי יש לי חווה,

but I actually don't even want to think the day that comes.

אבל אני בעצם לא רוצה בכלל לחשוב על היום שיגיע.

I mean, I guess it just be like --

כלומר, אני מניח שזה יהיה כמו –

I guess it be like the day my brother died.

שזה יהיה כמו ביום שאח שלי מת.

"Toughness? Well, we was in West Jordan, Utah, and this bull

קשיחות? טוב, היינו פעם בווסט ג'ורדן שביוטה, ושור אחד

shoved my face right through the metal shoots in a --

דחף את הפנים שלי דרך השפיצים מהברזל

you know, busted my face all up and had to go to the hospital.

את יודעת, כיסח לי את כל הפנים והייתי צריך להגיע לבית חולים

And they had to sew me up and straighten my nose out.

ושם תפרו אותי ויישרו לי את האף,

And I had to go and ride in the rodeo that night,

והייתי צריך ללכת ולרכוב ברודיאו עוד באותו ערב.

so I didn't want them to put me under anesthesia,

אז לא רציתי שישימו אותי בהרדמה,

or whatever you call it. And so they sewed my face up.

או איך שלא קוראים לזה. אז הם תפרו אותי.

And then they had to straighten out my nose,

וכשהם היו צריכים ליישר לי את האף,

and they took these rods and shoved them up my nose

ולקחו מוטות כאלה ודחפו לי באף

and went up through my brains

עד שהם נכנסו לי למוח

and felt like it was coming out the top of my head,

והרגשתי כאילו זה יוצא לי מהראש,

and everybody said that it should have killed me,

וכולם אמרו שזה היה צריך להרוג אותי,

but it didn't, because I guess I have a high tolerance for pain.

אבל זה לא, כי כנראה יש לי עמידות גבוהה בפני כאב.

(Laughter)

(צחוק)

But the good thing was, once they shoved those rods up there

אבל החלק הטוב הוא שברגע שהם דחפו את המוטות דרך שם

and straightened my nose out, I could breathe,

ויישרו לי את האף, יכולתי לנשום,

and I hadn't been able to breathe

ולפני זה לא נשמתי כמו שצריך

since I broke my nose in the high school rodeo."

מאז ששברתי את האף בבית הספר כשרכבתי ברודיאו.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)