How shocking events can spark positive change | Naomi Klein

תרגום: Shlomo Adam עריכה: Sigal Tifferet

There's a question I've been puzzling over and writing about

יש שאלה, שאני מתחבטת בה וכותבת עליה,

for pretty much all of my adult life.

במשך רוב חיי הבוגרים.

Why do some large-scale crises

מדוע חלק מהמשברים הגדולים בחיינו,

jolt us awake and inspire us to change and evolve

מטלטלים אותנו קשות ומעוררים אותנו להשתנות ולהתפתח,

while others might jolt us a bit,

ומשברים אחרים מטלטלים אותנו מעט

but then it's back to sleep?

ואח"כ אנו חוזרים לישון?

Now, the kind of shocks I'm talking about are big --

המשברים עליהם אני מדברת הם גדולים.

a cataclysmic market crash, rising fascism,

למשל, התרסקות של המשק, עליה של פאשיזם,

an industrial accident that poisons on a massive scale.

או תאונה תעשייתית שמשחררת רעלים בהיקף עצום.

Now, events like this can act like a collective alarm bell.

אירועים כאלה עשויים להוות שעון מעורר קיבוצי.

Suddenly, we see a threat, we get organized.

אנו מבחינים לפתע באיום, אנו מתארגנים,

We discover strength and resolve that was previously unimaginable.

אנחנו מגלים חוזקות ונחישות שלא היינו מודעים לקיומם.

It's as if we're no longer walking, but leaping.

זה כאילו שעברנו מהליכה להתקדמות בזינוקים.

Except, our collective alarm seems to be busted.

אלא שהשעון המעורר הקיבוצי שלנו כנראה מקולקל.

Faced with a crisis, we often fall apart, regress

לנוכח משבר אנו מרבים להתפרק, לסגת,

and that becomes a window for antidemocratic forces

וזה פותח חלון לכוחות אנטי-דמוקרטיים

to push societies backwards, to become more unequal and more unstable.

שגורמים לחברה לסגת ומגבירים את אי-השוויון וחוסר היציבות.

Ten years ago, I wrote about this backwards process

לפני עשר שנים כתבתי על תהליך הנסיגה הזה

and I called it the "Shock Doctrine."

וכיניתי אותו "דוקטרינת ההלם".

So what determines which road we navigate through crisis?

אז מה קובע את הדרך בה ננווט את דרכנו במשבר?

Whether we grow up fast and find those strengths

האם נתפתח במהירות ונמצא חוזקות אלה,

or whether we get knocked back.

או שמא נובס וניסוג?

And I'd say this is a pressing question these days.

הייתי אומרת שכיום זאת שאלה דוחקת.

Because things are pretty shocking out there.

כי מתרחשים מצבי הלם לא מעטים.

Record-breaking storms, drowning cities,

סופות שוברות שיאים, ערים מוצפות,

record-breaking fires threatening to devour them,

שריפות שוברות שיאים שמאיימות להחריב ערים,

thousands of migrants disappearing beneath the waves.

אלפי מהגרים שנעלמים בינות לגלים,

And openly supremacist movements rising,

ועלייה של תנועות שדוגלות בגלוי בעליונות כזו או אחרת,

in many of our countries there are torches in the streets.

כשברבות מהמדינות שלנו נראים לפידים ברחובות,

And now there's no shortage of people who are sounding the alarm.

ואין מחסור באנשים שמשמיעים את צלצול ההשכמה.

But as a society, I don't think we can honestly say

אבל כחברה, לא נראה לי שנוכל לומר בכנות

that we're responding with anything like the urgency

שאנו מגיבים במשהו שמתקרב לדחיפות

that these overlapping crises demand from us.

שהמשברים הבו-זמניים הללו תובעים מאיתנו.

And yet, we know from history

אבל אנו יודעים מההיסטוריה

that it is possible for crisis to catalyze a kind of evolutionary leap.

שמשבר יכול לדחוף לאיזה זינוק אבולוציוני.

And one of the most striking examples of this progressive power of crisis

ואחת הדוגמאות הבולטות לכוח הקידמה הגלום במשבר

is the Great Crash of 1929.

היא השפל הגדול של 1929.

There was the shock of the sudden market collapse

היה אז ההלם של קריסת השוק הפתאומית

followed by all of the aftershocks,

עם כל הזעזועים שנלוו אליו,

the millions who lost everything thrown onto breadlines.

המיליונים שאיבדו הכל ומצאו עצמם בתור ללחם.

And this was taken by many as a message that the system itself was broken.

ורבים ראו בכך מסר, שהמערכת עצמה מקולקלת.

And many people listened and they leapt into action.

ורבים הקשיבו למסר וזינקו לפעולה.

In the United States and elsewhere, governments began to weave a safety net

בארה"ב ובמקומות נוספים ממשלות החלו לטוות רשת בטחון

so that the next time there was a crash

כדי שבקריסה הבאה

there would be programs like social security to catch people.

תהיינה תכניות כמו ביטוח לאומי להגן על העם.

There were huge job-creating public investments

היתה השקעה ממשלתית עצומה ביצירת מקומות עבודה,

in housing, electrification and transit.

בדיור, בתחום החשמל והתעבורה.

And there was a wave of aggressive regulation

והיה גל של פיקוח ממשלתי תוקפני

to reign in the banks.

שנועד לרסן את הבנקים.

Now, these reforms were far from perfect.

אותן רפורמות היו רחוקות מלהיות מושלמות:

In the US, African American workers, immigrants and women

בארה"ב, פועלים אפרו-אמריקנים, מהגרים, או נשים

were largely excluded.

הודרו במידה רבה.

But the Depression period,

אבל תקופת השפל,

along with the transformation of allied nations and economies

לצד השינויים במדינות ובכלכלות הברית

during the World War II effort,

במהלך המאמץ של מלחמת העולם השניה,

show us that it is possible for complex societies

כל זה מוכיח לנו שחברות מורכבות

to rapidly transform themselves in the face of a collective threat.

יכולות להשתנות במהירות לנוכח איום משותף.

Now, when we tell this story of the 1929 Crash,

כשאנו מספרים את סיפורו של השפל הגדול ב-1929,

that's usually the formula that it follows --

זה בד"כ לפי נוסחה מסוימת:

that there was a shock and it induced a wake-up call

היה הלם שחולל קריאת השכמה

and that produced a leap to a safer place.

ובעקבות זאת - זינקנו למקום בטוח יותר.

Now, if that's really what it took,

אם זה באמת כל מה שנדרש,

then why isn't it working anymore?

מדוע זה כבר לא עובד?

Why do today's non-stop shocks --

מדוע מצבי ההלם הבלתי-פוסקים של ימינו --

why don't they spur us into action?

מדוע אין הם מדרבנים אותנו לפעולה?

Why don't they produce leaps?

מדוע הם לא מחוללים זינוקים?

Especially when it comes to climate change.

במיוחד בכל הנוגע למשבר האקלים.

So I want to talk to you today

אז היום אני רוצה לתאר לכם

about what I think is a much more complete recipe for deep transformation

מה שלדעתי היא מתכון הרבה יותר מושלם לשינוי עמוק

catalyzed by shocking events.

בדירבונם של אירועי הלם.

And I'm going to focus on two key ingredients

אתמקד בשני רכיבים מרכזיים

that usually get left out of the history books.

שבד"כ מושמטים מספרי ההיסטוריה.

One has to do with imagination, the other with organization.

האחד קשור לדמיון והשני - לארגון.

Because it's in the interplay between the two

כי ביחסי הגומלין שבין שני אלה

where revolutionary power lies.

טמון הכוח המהפכני.

So let's start with imagination.

נתחיל מהדמיון.

The victories of the New Deal didn't happen just because suddenly

נצחונות ה"ניו דיל" לא הושגו רק משום שלפתע

everybody understood the brutalities of laissez-faire.

כולם הבינו את אכזריות השוק החופשי.

This was a time, let's remember, of tremendous ideological ferment,

אם ניזכר, זו היתה תקופה של תסיסה אידאולוגית עצומה,

when many different ideas about how to organize societies

כשכל מיני רעיונות לגבי דרכים לארגן את החברה

did battle with one another in the public square.

נאבקו זה בזה בכיכר העיר.

A time when humanity dared to dream big

תקופה שבה האנושות העזה לחלום בגדול

about different kinds of futures,

על כל מיני עתידים,

many of them organized along radically egalitarian lines.

רבים מהם - לפי קווים שוויוניים קיצוניים.

Now, not all of these ideas were good

לא כל הרעיונות ההם היו טובים

but this was an era of explosive imagining.

אבל זאת היתה תקופה של התפרצות הדמיון.

This meant that the movements demanding change

כלומר, התנועות שדרשו שינוי

knew what they were against -- crushing poverty, widening inequality --

ידעו מהם האתגרים -- עוני נורא, התרחבות אי-השוויון --

but just as important, they knew what they were for.

אבל מה שחשוב בה-במידה, הן ידעו במה הן דוגלות.

They had their "no" and they had their "yes," too.

הן אמרו "לא", אבל גם "כן".

They also had very different models of political organization

היו להן גם מודלים רבים ושונים של ארגון פוליטי

than we do today.

מכפי שיש לנו היום.

For decades, social and labor movements

במשך עשרות שנים, תנועות חברתיות ותנועות פועלים

had been building up their membership bases,

בנו את בסיס החברוּת בהן,

linking their causes together and increasing their strength.

חיזקו את הזיקות הפנימיות והגבירו את כוחן.

Which meant that by the time the Crash happened,

כלומר, כשהגיע השפל,

there was already a movement that was large and broad enough

כבר היתה תנועה גדולה ורחבה מספיק

to, for instance, stage strikes that didn't just shut down factories,

כדי לארגן, למשל, שביתות שלא רק סגרו מפעלים

but shut down entire cities.

אלא השביתו ערים שלמות.

The big policy wins of the New Deal were actually offered as compromises.

הנצחונות הגדולים של מדיניות הניו-דיל הוצעו למעשה כפשרות,

Because the alternative seemed to be revolution.

כי נראה שהחלופה היא מהפכה.

So, let's adjust that equation from earlier.

אז בואו נתקן את המשוואה הקודמת:

A shocking event plus utopian imagination

אירוע הלם ועוד דמיון אוטופי

plus movement muscle,

ועוד השריר של התנועה -

that's how we get a real leap.

ככה משיגים זינוק אמיתי.

So how does our present moment measure up?

אז מה המצב הנוכחי שלנו בהשוואה לכך?

We are living, once again, at a time of extraordinary political engagements.

אנו חיים, שוב, בעידן של מעורבות פוליטית יוצאת-דופן.

Politics is a mass obsession.

הפוליטיקה היא אובססיה המונית.

Progressive movements are growing and resisting with tremendous courage.

תנועות מתקדמות צומחות ומביעות התנגדות באומץ אדיר.

And yet, we know from history that "no" is not enough.

ובכל זאת, ידוע לנו מההיסטוריה שלא די לומר "לא".

Now, there are some "yeses" out there that are emerging.

נכון, נשמעים כמה קולות "כן",

And they're actually getting a lot bolder quickly.

והם הולכים ונעשים במהירות נועזים יותר.

Where climate activists used to talk about changing light bulbs,

אם פעילי האקלים דיברו פעם על מעבר לנורות חסכוניות,

now we're pushing for 100 percent of our energy

היום אנו דוחפים להשגת 100% מהאנרגיה שלנו

to come from the sun, wind and waves,

מהשמש, מהרוח ומהגלים,

and to do it fast.

ומהר.

Movements catalyzed by police violence against black bodies

תנועות שמדורבנות ע"י אלימות משטרתית נגד גופים שחורים

are calling for an end to militarized police, mass incarceration

קוראות לשים קץ לאופי הצבאי של המשטרה, למעצרים ההמוניים

and even for reparations for slavery.

ואפילו קוראים לפיצויים בגין העבדות.

Students are not just opposing tuition increases,

סטודנטים לא רק מתנגדים להעלאת שכר הלימוד,

but from Chile to Canada to the UK,

אלא מצ'ילה ועד קנדה ובריטניה,

they are calling for free tuition and debt cancellation.

גם קוראים ללימודים חינם ולביטול חובות.

And yet, this still doesn't add up

ועדיין, כל זה איננו מצטבר

to the kind of holistic and universalist vision

לחזון הוליסטי ואוניברסלי של עולם שונה,

of a different world than our predecessors had.

כפי שקודמינו ראו לנגד עיניהם.

So why is that?

מדוע זה כך?

Well, very often we think about political change

ובכן, לעתים קרובות אנו חושבים בימים אלה על שינוי פוליטי

in defined compartments these days.

במסגרות ממודרות.

Environment in one box, inequality in another,

הסביבה בקופסה אחת, אי-השוויון בקופסה שניה,

racial and gender justice in a couple of other boxes,

אי-צדק גזעי ומגדרי בשתי קופסות נוספות,

education over here, health over there.

החינוך - כאן, הבריאות - שם,

And within each compartment,

ובכל מדור כזה

there are thousands upon thousands of different groups and NGOs,

פועלים אלפים רבים של קבוצות וארגונים לא-ממשלתיים שונים,

each competing with one another for credit, name recognition

וכולם מתחרים ביניהם על קרדיט, על הכרה

and of course, resources.

וכמובן, על משאבים.

In other words, we act a lot like corporate brands.

במלים אחרות, אנו פועלים די בדומה למותגים תאגידיים.

Now, this is often referred to as the problem of silos.

לעתים קרובות רואים בכך בעיה של ממגורות מידע.

Now, silos are understandable.

אפשר להבין מהן ממגורות מידע.

They carve up our complex world into manageable chunks.

הן פורסות את עולמנו המורכב לנתחים בני-ניהול.

They help us feel less overwhelmed.

הן עוזרות לנו לחוש פחות מוצפים.

But in the process, they also train our brains to tune out

אבל אגב כך הן מאלפות את מוחותינו להתעלם

when somebody else's issue comes up

כשעולה בעיה של מישהו אחר

and when somebody else's issue needs our help and support.

וכשבעייתו של האחר דורשת את עזרתנו ותמיכתנו.

And they also keep us from seeing glaring connections between our issues.

הן גם מונעות מאיתנו לראות זיקות ברורות בין בעיותינו.

So for instance, the people fighting poverty and inequality

למשל, אנשים שנאבקים בעוני ובאי-שוויון

rarely talk about climate change.

מדברים לעתים נדירות על שינויי האקלים,

Even though we see time and again

למרות שאנו עדים שוב ושוב לכך שהעניים ביותר

that it's the poorest of people

who are the most vulnerable to extreme weather.

הם הפגיעים ביותר לאקלים קיצוני.

The climate change people rarely talk about war and occupation.

אנשי האקלים מדברים לעתים נדירות על מלחמה וכיבוש,

Even though we know that the thirst for fossil fuels

למרות שידוע לנו שהצמא לדלקי מאובנים

has been a major driver of conflict.

היה תמיד גורם מרכזי בסכסוכים.

The environmental movement has gotten better at pointing out

התנועה למען הסביבה השתפרה בכושרה להוכיח

that the nations that are getting hit hardest by climate change

שהמדינות שסובלות יותר מכולם משינויי האקלים

are populated overwhelmingly by black and brown people.

מאוכלסות באופן גורף בבני-אדם שחורים וחומים.

But when black lives are treated as disposable

אבל שחיים שחורים הופכים זולים

in prisons, in schools and on the streets,

בבתי כלא, בבתי ספר וברחובות,

these connections are too rarely made.

מחמיצים על פי רוב את הקשר.

The walls between our silos

החומות שבין הממגורות שלנו

also means that our solutions, when they emerge,

משמען גם שפתרונותינו, כשצצים כאלה,

are also disconnected from each other.

גם הם מנותקים זה מזה.

So progressives now have this long list of demands that I was mentioning earlier,

אז כיום יש לתנועות המתקדמות רשימה ארוכה של דרישות, כפי שציינתי,

those "yeses."

ה"כן" האלה.

But what we're still missing

אבל מה שעדיין חסר לנו

is that coherent picture of the world we're fighting for.

הוא תמונה מגובשת של העולם עליו אנו נאבקים.

What it looks like, what it feels like, and most of all, what its core values are.

איך הוא ייראה, מה תהיה ההרגשה, ומעל לכל - מה יהיו ערכי הליבה שלו.

And that really matters.

וזה חשוב ביותר.

Because when large-scale crises hit us

כי כשמכים בנו משברים גדולים,

and we are confronted with the need to leap somewhere safer,

ואנו ניצבים מול הצורך לזנק בבטחה למקום אחר,

there isn't any agreement on what that place is.

אין שום הסכמה מהו אותו מקום.

And leaping without a destination

וזינוק ללא יעד

looks a lot like jumping up and down.

הוא כמו לקפוץ במקום.

(Laughter)

(צחוק)

Fortunately, there are all kinds of conversations and experiments going on

למזלנו, מתנהלים כל מיני דיונים וניסויים

to try to overcome these divisions that are holding us back.

בנסיון להתגבר על מחלוקות אלה, שמעכבות בעדנו.

And I want to finish by talking about one of them.

ולסיום, ברצוני לדבר על אחד מהם.

A couple of years ago, a group of us in Canada

לפני שנים אחדות קבוצה מאיתנו, בקנדה, החליטה שהגענו למגבלות

decided that we were hitting the limits

of what we could accomplish in our various silos.

של מה שנוכל להשיג בממגורות הנפרדות שלנו.

So we locked ourselves in a room for two days,

אז ננעלנו בחדר למשך יומיים

and we tried to figure out what bound us together.

וניסינו למצוא מה מחבר בינינו.

In that room were people who rarely get face to face.

בחדר ההוא, שבו אנשים שנפגשים לעתים נדירות פנים אל פנים,

There were indigenous elders with hipsters working on transit.

זקני ילידים לצד היפסטרים עבדו על תעבורה.

There was the head of Greenpeace

מנהיג "גרינפיס" ומנהיג איגוד ייצגו פועלי נפט וכורתי עצים.

with a union leader representing oil workers and loggers.

There were faith leaders and feminist icons and many more.

היו שם מנהיגים דתיים ואייקונים פמיניסטיות ועוד ועוד.

And we gave ourselves a pretty ambitious assignment:

והטלנו על עצמנו משימה שאפתנית ביותר:

agreeing on a short statement describing the world after we win.

להסכים על הצהרה קצרה שתתאר את העולם לאחר שננצח,

The world after we've already made the transition to a clean economy

את העולם אחרי שכבר עברנו לכלכלה נקיה

and a much fairer society.

ולחברה הוגנת בהרבה.

In other words,

במלים אחרות,

instead of trying to scare people about what will happen if we don't act,

במקום לנסות להבהיל אנשים בקשר למה שיקרה אם לא נפעל,

we decided to try to inspire them with what could happen if we did act.

החלטנו לנסות לתת להם השראה

עם התיאור של מה שעשוי לקרות אם נפעל.

Sensible people are always telling us

אנשים הגיוניים מספרים לנו תמיד

that change needs to come in small increments.

ששינוי צריך לבוא במנות קטנות,

That politics is the art of the possible

שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי

and that we can't let the perfect be the enemy of the good.

ושאסור לנו לתת למושלם לעמוד בדרכו של הבסדר.

Well, we rejected all of that.

טוב, דחינו את כל אלה.

We wrote a manifesto, and we called it "The Leap."

כתבנו גילוי-דעת וקראנו לו "הזינוק".

I have to tell you that agreeing on our common "yes"

עלי לומר לכם שההסכמה על ה"כן" המשותף שלנו

across such diversity of experiences

מתוך מגוון כה רחב של נסיונות-חיים

and against a backdrop of a lot of painful history

ועל רקע של הרבה היסטוריה כאובה

was not easy work.

לא היתה מלאכה קלה.

But it was also pretty thrilling.

אבל זה היה גם בהחלט מרגש.

Because as soon as we gave ourselves permission to dream,

כי מיד כשהרשינו לעצמנו לחלום,

those threads connecting much of our work became self-evident.

החוטים שמחברים הרבה מהעבודה שלנו התגלו מעצמם.

We realized, for instance,

הבנו, למשל,

that the bottomless quest for profits

שהמרדף חסר-התחתית אחר רווחים

that is forcing so many people to work more than 50 hours a week,

שדוחף אנשים כה רבים לעבוד מעל 50 שעות בשבוע,

without security,

ללא רשת בטחון,

and that is fueling this epidemic of despair

ושמלבה את מגיפת הייאוש הזאת

is the same quest for bottomless profits and endless growth

הוא אותו מרדף חסר-תוחלת אחר רווחים וצמיחה נצחית

that is at the heart of our ecological crisis

שעומד בלב המשבר הכלכלי שלנו

and is destabilizing our planet.

ושמערער את יציבות כוכב הלכת שלנו.

It also became clear what we need to do.

התברר גם מה שמוטל עלינו לעשות.

We need to create a culture of care-taking.

עלינו ליצור תרבות של דאגה לזולת

In which no one and nowhere is thrown away.

שבה שום אדם ושום מקום לא יושלכו הצידה,

In which the inherent value of all people and every ecosystem is foundational.

שביסודה עומדים ערכם המולד של כל אדם וכל מערכת אקולוגית.

So we came up with this people's platform,

וכך יצאנו עם המצע העממי הזה,

and don't worry, I'm not going to read the whole thing to you out loud --

אל דאגה, לא אקריא לכם את כל הדבר הזה --

אם אתם מעוניינים, תוכלו לקרוא זאת ב-theleap.org

if you're interested, you can read it at theleap.org.

But I will give you a taste of what we came up with.

אבל אתן לכם טעימה ממה שיצרנו.

So we call for that 100 percent renewable economy in a hurry,

אנו קוראים בדחיפות לכלכלה מתחדשת ב-100%,

but we went further.

ולא רק זה:

Calls for new kinds of trade deals,

אנו קוראים גם לעסקאות סחר מזן חדש,

a robust debate on a guaranteed annual income,

לדיון ממשי בנושא הכנסה שנתית מובטחת,

full rights for immigrant workers,

למתן זכויות מלאות לפועלים מהגרים,

getting corporate money out of politics,

להוצאת הכסף התאגידי מהפוליטיקה,

free universal day care, electoral reform and more.

למעונות יום אוניברסליים בחינם לרפורמה בבחירות ועוד.

What we discovered is that a great many of us

התברר לנו שרבים מאיתנו

are looking for permission to act less like brands and more like movements.

מחפשים רשות לפעול פחות כמותגים ויותר כתנועות.

Because movements don't care about credit.

כי תנועות לא מחפשות קרדיט.

They want good ideas to spread far and wide.

הן רוצות שרעיונות טובים יתפשטו מהר והרחק.

What I love about The Leap

מה שאני אוהבת ב"הזינוק"

is that it rejects the idea that there is this hierarchy of crisis,

הוא שזה פוסל את הרעיון שבמשברים יש היררכיה,

and it doesn't ask anyone to prioritize one struggle over another

ולא מבקש מאיש להעדיף מאבק אחד על פני האחר

or wait their turn.

או שיחכה לתורו.

And though it was birthed in Canada,

ולמרות שזה נולד בקנדה,

we've discovered that it travels well.

גילינו שזה מיטיב לעבור בעולם.

Since we launched, The Leap has been picked up around the world

מאז ההשקה בחרו ב"הזינוק" ברחבי העולם

with similar platforms,

עם מצעים דומים,

being written from Nunavut to Australia,

שנכתבו מנונאווט ועד אוסטרליה,

to Norway to the UK and the US,

מנורווגיה ועד בריטניה וארה"ב,

where it's gaining a lot of traction in cities like Los Angeles,

ושם זה צובר תאוצה בערים כמו לוס אנג'לס,

where it's being localized.

שבה אימצו והתאימו זאת לעיר,

And also in rural communities that are traditionally very conservative,

וגם בקהילות כפריות ובעלות עבר שמרני מאוד,

but where politics is failing the vast majority of people.

אלא שבהן הרוב הגדול מאוכזב מהפוליטיקה.

Here's what I've learned from studying shocks and disasters for two decades.

הנה מה שלמדתי מחֶקר מצבי הלם ואסונות במשך עשרים שנה:

Crises test us.

משברים הם שעת מבחן עבורנו.

We either fall apart or we grow up fast.

או שאנו מתמוטטים, או שאנו צומחים מהר

Finding new reserves of strength and capacity that we never knew we had.

ומוצאים משאבים חדשים של כוח ויכולת שמעולם לא ידענו שיש לנו.

The shocking events that fill us with dread today

אירועי ההלם שממלאים אותנו כיום באימה

can transform us, and they can transform the world for the better.

יכולים לשנות אותנו ולשנות לטובה את עולמנו.

But first we need to picture the world that we're fighting for.

אבל תחילה עלינו לצייר לעצמנו את העולם שעליו אנו נאבקים.

And we have to dream it up together.

ועלינו לחלום עליו ביחד.

Right now, every alarm in our house is going off simultaneously.

בימים אלה, כל האזעקות בבית שלנו הופעלו בבת-אחת.

It's time to listen.

זה הזמן להקשיב.

It's time to leap.

זה הזמן לזנק.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)