How America's public schools keep kids in poverty | Kandice Sumner

מתרגם: Evgeny Fabia מבקר: Ido Dekkers

I want to talk to you about my kids.

אני רוצה לדבר איתכם על הילדים שלי.

Now, I know everyone thinks that their kid is the most fantastic,

עכשיו, אני יודעת שכל אחד חושב שהילד שלו הוא הכי מופלא,

the most beautiful kid that ever lived.

הילד הכי יפה בעולם.

But mine really are.

אבל שלי באמת כאלו.

(Laughter)

(צחוק)

I have 696 kids,

יש לי 696 ילדים

and they are the most intelligent, inventive, innovative,

והם הכי נבונים, בעלי כוח המצאה, חדשניים

brilliant and powerful kids that you'll ever meet.

מבריקים ובעלי עוצמה מבין כל הילדים שאי פעם תפגשו.

Any student I've had the honor of teaching in my classroom is my kid.

כל ילד שהיה לי הכבוד ללמד בכיתתי הוא הילד שלי.

However, because their "real" parents aren't rich

אבל, בגלל שההורים "האמיתיים" שלהם אינם עשירים

and, I argue, because they are mostly of color,

ואני טוענת שלרוב בגלל צבע העור שלהם,

they will seldom get to see in themselves

הם לעיתים נדירות יראו בעצמם

the awesomeness that I see in them.

את הפלא שאני רואה בהם.

Because what I see in them is myself --

בגלל שאני רואה בהם את עצמי-

or what would have been myself.

או את מי שהייתי.

I am the daughter of two hardworking,

אני הבת של שני אנשים עמלים,

college-educated, African-American parents

בוגרי מכללה, הורים ממוצא אפרו-אמריקני

who chose careers as public servants:

שבחרו במשרה ציבורית:

my father, a minister; my mother, an educator.

אבי, כומר. אימי, מחנכת.

Wealth was never the primary ambition in our house.

עושר אף פעם לא היה השאיפה העיקרית בבית שלנו.

Because of this lack of wealth,

בגלל היעדר העושר הזה,

we lived in a neighborhood that lacked wealth,

חיינו בשכונה שנעדר ממנה עושר

and henceforth a school system that lacked wealth.

ומכאן בית ספר שנעדר ממנו עושר.

Luckily, however, we struck the educational jackpot

אבל למזלנו זכינו בפרס הגדול של החינוך

in a voluntary desegregation program

בתוכנית התנדבותית לביטול ההפרדה הגזעית

that buses inner-city kids -- black and brown --

שמסיעה ילדים ממרכז העיר- שחורים וחומים-

out to suburban schools -- rich and white.

החוצה לבתי ספר בפרברים- עשירים ולבנים.

At five years old, I had to take an hour-long bus ride

בתור ילדה בת חמש הייתי צריכה לנסוע באוטובוס במשך שעה

to a faraway place

למקום מרוחק

to get a better education.

כדי לקבל חינוך טוב יותר.

At five years old, I thought everyone had a life just like mine.

בגיל חמש חשבתי שלכולם היו חיים כמו שלי.

I thought everyone went to school

חשבתי שכולם הלכו לבית הספר

and were the only ones using the brown crayons

והיו היחידים שהשתמשו בצבעים חומים

to color in their family portraits,

כדי לצבוע את הדיוקן המשפחתי שלהם,

while everyone else was using the peach-colored ones.

בזמן שכל השאר השתמשו בצבעי אפרסק.

At five years old, I thought everyone was just like me.

בגיל חמש חשבתי שכולם בדיוק כמוני.

But as I got older, I started noticing things, like:

אבל ככל שהתבגרתי, שמתי לב לדברים כמו:

How come my neighborhood friend don't have to wake up

איך יכול להיות שחברי בשכונה לא צריכים לקום

at five o'clock in the morning,

בחמש בבוקר

and go to a school that's an hour away?

וללכת לבית ספר במרחק שעת נסיעה?

How come I'm learning to play the violin

איך יכול להיות שאני לומדת לנגן בכינור

while my neighborhood friends don't even have a music class?

בזמן שלחברי בשכונה אין אפילו שיעור מוסיקה?

Why were my neighborhood friends learning and reading material

למה חברי בשכונה לומדים וקוראים חומר

that I had done two to three years prior?

שכבר עברתי לפני שנתיים-שלוש?

See, as I got older,

אתם מבינים, ככל שהתבגרתי,

I started to have this unlawful feeling in my belly,

התחלתי להרגיש בבטן תחושה מציקה,

like I was doing something that I wasn't supposed to be doing;

כאילו עשיתי משהו שלא הייתי אמורה לעשות.

taking something that wasn't mine;

לוקחת משהו שהוא לא שלי.

receiving a gift,

מקבלת מתנה,

but with someone else's name on it.

אבל עם השם של מישהו אחר עליה.

All these amazing things that I was being exposed to

את כל הדברים המדהימים האלו שנחשפתי אליהם

and experiencing,

וחוויתי אותם

I felt I wasn't really supposed to have.

הרגשתי שלא הייתי באמת אמורה לקבל.

I wasn't supposed to have a library, fully equipped athletic facilities,

לא הייתי אמורה לקבל ספרייה, מתקני ספורט מאובזרים

or safe fields to play in.

או מגרשים בטיחותיים לשחק בהם.

I wasn't supposed to have theatre departments

לא הייתי אמורה לקבל לימודי תיאטרון

with seasonal plays and concerts --

עם מופעים עונתיים וקונצרטים-

digital, visual, performing arts.

דיגיטליים, ויזואלים, אומנויות במה.

I wasn't supposed to have fully resourced biology or chemistry labs,

לא הייתי אמורה לקבל מעבדות ביולוגיה וכימיה מצוידות,

school buses that brought me door-to-door,

אוטובוסים שהביאו אותי מדלת לדלת,

freshly prepared school lunches

ארוחות בית ספר טריות

or even air conditioning.

או אפילו מיזוג אוויר.

These are things my kids don't get.

זה הדברים שהילדים שלי לא מקבלים.

You see, as I got older,

אתם מבינים, ככל שהתבגרתי,

while I was grateful for this amazing opportunity

בעוד שהייתי אסירת תודה על ההזדמנות הנפלאה הזאת

that I was being given,

שניתנה לי,

there was this ever-present pang of:

היתה תמיד הצביטה הזאת:

But what about everyone else?

מה לגבי כל השאר?

There are thousands of other kids just like me,

יש אלפי ילדים בדיוק כמוני,

who deserve this, too.

שראויים לזה גם.

Why doesn't everyone get this?

למה לא כולם מקבלים את זה?

Why is a high-quality education only exclusive to the rich?

למה חינוך איכותי שמור רק לעשירים?

It was like I had some sort of survivor's remorse.

זה כאילו היתה לי חרטה שניצלתי.

All of my neighborhood friends were experiencing

כל חברי לשכונה חוו

an educational train wreck

תאונה חינוכית

that I was saved from through a bus ride.

ושאני ניצלתי ממנה על ידי נסיעה באוטובוס.

I was like an educational Moses screaming,

הייתי כמו משה של החינוך שצועק,

"Let my people go ...

"שלח את עמי...

to high-quality schools!"

לבית ספר איכותי!"

(Laughter)

(צחוק)

I'd seen firsthand how the other half was being treated and educated.

ראיתי מכלי ראשון איזה יחס וחינוך קיבל החצי השני.

I'd seen the educational promised land,

ראיתי את הארץ המובטחת של החינוך

and I could not for the life of me justify the disparity.

ובחיי שלא יכלתי להצדיק את הפער.

I now teach in the very same school system from which I sought refuge.

אני עכשיו מלמדת באותה מערכת בתי ספר שממנה ביקשתי מפלט.

I know firsthand the tools that were given to me as a student,

אני מכירה מכלי ראשון את הכלים שניתנו לי בתור תלמידה

and now as a teacher, I don't have access to those same tools

ועכשיו בתור מורה אין לי גישה לאותם כלים

to give my students.

כדי שאוכל לתת לתלמידיי.

There have been countless nights when I've cried in frustration,

היו אינספור לילות בהם בכיתי בתסכול,

anger

כעס

and sorrow,

וצער,

because I can't teach my kids the way that I was taught,

בגלל שאני לא יכולה ללמד את הילדים שלי באותה דרך שבה לימדו אותי,

because I don't have access to the same resources or tools

בגלל שאין לי גישה לאותם משאבים וכלים

that were used to teach me.

ששימשו ללמד אותי.

My kids deserve so much better.

הילדים שלי ראויים להרבה יותר.

We sit and we keep banging our heads against this term:

אנחנו יושבים וממשיכים להטיח את הראש בקיר עם הביטוי:

"Achievement gap, achievement gap!"

"פער הישגי, פער הישגי!"

Is it really that hard to understand

האם זה עד כדי כך קשה להבין

why these kids perform well and these kids don't?

למה ילדים מסוימים מתפקדים היטב וילדים אחרים לא?

I mean, really.

נו באמת.

I think we've got it all wrong.

אני חושבת שאנחנו טועים לגמרי.

I think we,

אני חושבת שאנחנו,

as Gloria Ladson-Billings says,

כמו שגלוריה לדסון-בילינגס אמרה,

should flip our paradigm and our language and call it what it really is.

צריכים להפוך על פניה את התפיסה והשפה שלנו ו"לקרוא לילד בשמו".

It's not an achievement gap;

זה לא פער הישגי.

it's an education debt,

זה חוב חינוכי,

for all of the foregone schooling resources that were never invested

על כל אותם משאבים בית-ספריים שאף פעם לא הושקעו

in the education of the black and brown child over time.

בחינוך הילד החום והשחור לאורך השנים.

A little-known secret in American history

סוד שמעטים יודעים, בהיסטוריה האמריקנית,

is that the only American institution created specifically for people of color

הוא שהמוסד האמריקאי היחיד שנוצר במיוחד לאנשים בעלי צבע

is the American slave trade --

הוא מוסד סחר העבדים האמריקאי

and some would argue the prison system,

ויש שיטענו שגם מערכת בתי הסהר,

but that's another topic for another TED Talk.

אבל זה כבר נושא אחר להרצאת TED אחרת.

(Laughter)

(צחוק)

The public school system of this country was built, bought and paid for

מערכת החינוך הציבורית של הארץ הזאת נבנתה, נקנתה ושולמה

using commerce generated from the slave trade and slave labor.

באמצעות מסחר שהופק מסחר עבדים ועמל עבדים.

While African-Americans were enslaved and prohibited from schooling,

בעוד שאפרו-אמריקאים שועבדו ונאסר עליהם ללמוד,

their labor established the very institution

העמל שלהם ייסד את המוסד עצמו

from which they were excluded.

שנשלל מהם.

Ever since then, every court case, educational policy, reform,

מאז, כל תיק משפטי, מדיניות חינוכית, רפורמה,

has been an attempt to retrofit the design,

הם ניסיון להטליא את העיצוב,

rather than just stopping and acknowledging:

במקום פשוט להפסיק ולהכיר בכך:

we've had it all wrong from the beginning.

טעינו לגמרי מן ההתחלה.

An oversimplification of American educational history.

פישוט יתר של היסטוריית החינוך באמריקה.

All right, just bear with me.

טוב, תהיו סבלנים איתי.

Blacks were kept out -- you know, the whole slavery thing.

שחורים הורחקו- אתם יודעים, כל עניין העבדות.

בעזרתם של נדבנים לבנים,

With the help of philanthropic white people,

they built their own schools.

הם בנו לעצמם בתי ספר.

Separate but equal was OK.

נפרד אבל שווה -זה היה בסדר.

But while we all know things were indeed separate,

אבל בעוד כולנו יודעים שהדברים היו באמת נפרדים,

they were in no ways equal.

הם לא היו שווים בשום צורה.

Enter Brown v. the Board of Education of Topeka, Kansas in 1954;

היכנסו לתיק המשפטי: בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה, קנזס, מ-1954.

legal separation of the races is now illegal.

הפרדה מבחינה גזעית היא כעת בלתי חוקית.

But very few people pay attention to all of the court cases since then,

אבל מעט מאד אנשים שמים לב לכל התיקים המשפטיים מאז,

that have undone the educational promised land for every child

ששמטו את הקרקע מתחת להבטחה החינוכית עבור כל ילד

that Brown v. Board intended.

כפי שהתכוונו בבראון נגד המועצה.

Some argue that today our schools are now more segregated

יש הטוענים כי היום בתי הספר שלנו מופרדים על בסיס גזע

than they ever were before we tried to desegregate them in the first place.

יותר מאשר הם היו לפני שניסינו לבטל את ההפרדה.

Teaching my kids about desegregation, the Little Rock Nine,

ללמד את הילדים שלי על ביטול ההפרדה הגזעית, קבוצת ליטל רוק תשע,

the Civil Rights Movement,

התנועה לזכויות האזרח,

is a real awkward moment in my classroom,

זה ממש רגע מביך בכיתה שלי,

when I have to hear the voice of a child ask,

כשאני צריכה לשמוע קול של ילד שואל,

"If schools were desegregated in 1954,

"אם ההפרדה בבתי הספר בוטלה ב-1954,

how come there are no white kids here?"

איך זה שאין כאן ילדים לבנים?"

(Laughter)

(צחוק)

These kids aren't dumb.

הילדים האלו לא טיפשים.

They know exactly what's happening,

הם יודעים בדיוק מה קורה

and what's not.

ומה לא.

They know that when it comes to schooling,

הם יודעים שכשזה נוגע לחינוך,

black lives don't matter

החיים של השחורים לא נחשבים

and they never have.

ולא היו אף פעם.

For years, I tried desperately to cultivate in my kids a love of reading.

במשך שנים ניסיתי בייאוש לטפח בילדים את אהבת הקריאה.

I'd amassed a modest classroom library

צברתי ספרייה כיתתית צנועה

of books I'd accumulated from secondhand shops,

מספרים שאגרתי מחנויות יד שניה,

thrift stores, attics -- you know.

מעליות גג- אתם יודעים.

But whenever I said those dreadful words,

אבל בכל פעם שאמרתי את המילים הנוראות האלו

"Take out a book and read,"

"הוציאו את הספרים וקראו",

you'd think I'd just declared war.

אפשר היה לחשוב שהרגע הכרזתי מלחמה.

It was torture.

זה היה עינוי.

One day,

יום אחד,

after I'd heard about this website called DonorsChoose,

אחרי ששמעתי על אתר האינטרנט שנקרא DonorsChoose

where classroom teachers create wish lists

מקום שבו מורים יוצרים רשימת משאלות

of items they need for their classroom

של חפצים שהם צריכים עבור הכיתה

and anonymous donors fulfill them,

ותורמים אנונימיים מגשימים אותן.

I figured I'd go out on a limb and just make a wish list

החלטתי שאקח סיכון ופשוט אכין רשימת משאלות

of the teenager's dream library.

לספריית החלומות של הנוער.

Over 200 brand-new books were sent to my room piece by piece.

יותר מ-200 ספרים חדשים לחלוטין נשלחו לחדרי אחד אחרי השני.

Every day there were new deliveries and my kids would exclaim with glee,

כל יום היו משלוחים חדשים והילדים שלי צהלו באושר

"This feels like Christmas!"

"זה מרגיש כמו חג המולד!"

(Laughter)

(צחוק)

Then they'd say,

אחרי זה הם שאלו,

"Ms. Sumner, where did these books come from?"

"גברת סאמנר, מאיפה הספרים האלו הגיעו?"

And then I'd reply,

ואז הייתי עונה,

"Strangers from all over the country wanted you to have these."

"זרים מכל רחבי הארץ רצו שיהיו לכם אותם".

And then they'd say, almost suspiciously,

ואז הם היו אומרים, כמעט בחשד,

"But they're brand-new."

"אבל הם לגמרי חדשים".

(Laughter)

(צחוק)

To which I'd reply,

על זה עניתי,

"You deserve brand-new books."

"אתם ראויים לספרים חדשים לגמרי"

The whole experience hit home for me when one of my girls,

החוויה כולה חילחלה בי כאשר אחת הבנות שלי,

as she peeled open a crisp paperback said,

בעודה מקלפת אריזת נייר חדשה אמרה

"Ms. Sumner -- you know, I figured you bought these books,

"גברת סאמנר- את יודעת, חשבתי שקנית את הספרים האלו,

'cause you teachers are always buying us stuff.

בגלל שאתם המורים תמיד קונים לנו דברים.

But to know that a stranger, someone I don't even know,

אבל לדעת שלמישהו זר, מישהו שאני אפילו לא מכירה,

cares this much about me

אכפת כל כך ממני

is pretty cool."

זה די מדליק".

Knowing that strangers will take care of you

לדעת שזרים ידאגו לך

is a privilege my kids aren't afforded.

זה מותרות שהילדים שלי לא זוכים להם.

Ever since the donation,

מאז אותה תרומה,

there has been a steady stream of kids signing out books to take home,

היה זרם קבוע של ילדים שמשאילים ספרים לקחת הביתה

and then returning them with the exclamation,

ואז מחזירים אותם בצהלה

"This one was good!"

"זה היה אחד טוב!"

(Laughter)

(צחוק)

Now when I say, "Take out a book and read,"

עכשיו, כשאני אומרת "תוציאו ספר ותקראו",

kids rush to my library.

ילדים ממהרים לספרייה שלי.

It wasn't that they didn't want to read,

זה לא שהם לא רצו לקרוא,

but instead, they'd gladly read if the resources were there.

אלא שהם היו קוראים בשמחה אם המשאבים היו שם.

Institutionally speaking,

מבחינה מוסדית,

our public school system has never done right by the black and brown child.

מערכת החינוך הציבורית שלנו אף פעם לא עשתה צדק עם הילד השחור והחום.

We keep focusing on the end results

אנחנו מתרכזים בתוצאות הסופיות

or test results,

או תוצאות המבחנים

and getting frustrated.

והופכים מתוסכלים.

We get to a catastrophe and we wonder,

אנחנו מגיעים לאסון ותוהים,

"How did it get so bad? How did we get here?"

"איך זה הפך כל כך רע? איך הגענו לזה?"

Really?

נו באמת?

If you neglect a child long enough,

אם אתם מזניחים ילד למשך זמן ארוך מספיק,

you no longer have the right to be surprised

אין לכם יותר את הזכות להיות מופתעים

when things don't turn out well.

כשהדברים לא מסתדרים.

Stop being perplexed

הפסיקו להיות אובדי עצות,

or confused

נבוכים

or befuddled

או מבולבלים

by the achievement gap,

על ידי הפער ההישגי,

the income gap,

הפער בהכנסה,

the incarceration rates,

שיעורי הכליאה

or whatever socioeconomic disparity is the new "it" term for the moment.

או פער סוציו-אקונומי כלשהו שעכשיו באופנה.

The problems we have as a country

הבעיות שיש לנו כמדינה

are the problems we created as a country.

הן הבעיות שיצרנו כמדינה.

The quality of your education is directly proportionate

האיכות של החינוך שלכם נמצאת ביחס ישר

to your access to college,

לגישה שלכם למכללות,

your access to jobs,

לעבודה,

your access to the future.

לעתיד.

Until we live in a world where every kid can get a high-quality education

עד אשר נחיה בעולם שבו כל ילד יכול לקבל חינוך באיכות גבוהה

no matter where they live,

ללא קשר למקום המגורים

or the color of their skin,

או צבע העור שלו,

there are things we can do on a macro level.

יש דברים שאנחנו יכולים לעשות ברמת המאקרו.

School funding should not be decided by property taxes

מימון של בית ספר לא צריך להיקבע על ידי מיסי נכס

or some funky economic equation

או איזו משוואה כלכלית מוזרה

where rich kids continue to benefit from state aid,

כשילדים עשירים ממשיכים להינות מסיוע ממשלתי,

while poor kids are continuously having food and resources

בעוד שמילדים עניים אוכל ומשאבים

taken from their mouths.

נלקחים מהפה.

Governors, senators, mayors, city council members --

מושלים, סנאטורים, ראשי עיר, חברי מועצת העיר-

if we're going to call public education public education,

אם אנחנו מתכוונים לקרוא לחינוך הציבורי חינוך ציבורי,

then it should be just that.

אז זה בדיוק מה שזה צריך להיות.

Otherwise, we should call it what it really is:

אחרת, אנחנו צריכים לקרוא לזה בשמו האמתי:

poverty insurance.

הבטחת עוני.

"Public education:

"חינוך ציבורי:

keeping poor kids poor since 1954."

משאירים ילדים בעוני מאז-1954"

(Laughter)

(צחוק)

If we really, as a country, believe that education is the "great equalizer,"

אם אנחנו באמת מאמינים, כמדינה, שחינוך זה "יוצר השוויון הגדול",

then it should be just that: equal and equitable.

אז הוא צריך להיות רק זה: שווה וצודק.

Until then, there's no democracy in our democratic education.

עד אז, אין דמוקרטיה בחינוך הדמוקרטי שלנו.

On a mezzo level:

ברמת הביניים:

historically speaking, the education of the black and brown child

מבחינה היסטורית, החינוך של הילד השחור והחום

has always depended on the philanthropy of others.

תמיד הסתמך על נדבנות של אחרים.

And unfortunately, today it still does.

ולצערנו זה עדיין כך היום.

If your son or daughter or niece or nephew or neighbor

אם הבן שלכם, הבת, האחיינית, האחיין, השכן

or little Timmy down the street

או טימי הקטן מקצה הרחוב

goes to an affluent school,

הולך לבית ספר אמיד,

challenge your school committee to adopt an impoverished school

אתגרו את מועצת בית הספר שלכם לאמץ בית ספר עני

or an impoverished classroom.

או כיתה עניה.

Close the divide by engaging in communication

סיגרו את הפער על ידי מעורבות בתקשורת

and relationships that matter.

וביחסים בעלי משמעות.

When resources are shared,

כאשר יש שיתוף משאבים,

they're not divided;

הם לא מתחלקים.

they're multiplied.

הם מוכפלים.

And on a micro level:

וברמת המיקרו:

if you're a human being,

אם אתם בני אנוש,

donate.

תרמו.

Time, money, resources, opportunities --

זמן, כסף, משאבים, הזדמנויות-

whatever is in your heart.

מה שקרוב לליבכם.

There are websites like DonorsChoose

ישנם אתרי אינטרנט כמו DonorsChoose

that recognize the disparity

שמזהים את חוסר השוויון

and actually want to do something about it.

ורוצים באמת לעשות משהו לגבי זה.

What is a carpenter with no tools?

מהו נגר ללא כלים?

What is an actress with no stage?

מהי שחקנית ללא במה?

What is a scientist with no laboratory?

מהו מדען ללא מעבדה?

What is a doctor with no equipment?

מהו רופא ללא ציוד?

I'll tell you:

אגיד לכם:

they're my kids.

אלו הילדים שלי.

Shouldn't they be your kids, too?

האם הם לא צריכים להיות גם הילדים שלכם?

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)