What foods did your ancestors love? Aparna Pallavi

Transcriber: Joseph Geni Reviewer: Camille Martínez

תרגום: yael ring עריכה: nava yogev

Last year, I was living with this indigenous family in India.

שנה שעברה התגוררתי עם משפחה מקומית בהודו.

One afternoon,

אחר צהריים אחד,

the young son was eating,

הבן הצעיר אכל,

and at the sight of me, he quickly hid his curry behind his back.

וברגע שהוא ראה אותי הוא החביא את הקארי שלו מאחורי גבו.

It took a lot of persuasion to get him to show me what he was eating.

נדרש שכנוע רב כדי לגרום לו להראות לי מה הוא אוכל,

It turned out to be moth larvae,

מסתבר שאלה היו רימות עשים

a traditional delicacy with the Madia indigenous people.

מעדן מסורתי בקרב אנשי המדיה.

I cried,

קראתי,

"Oh my God, you're eating these!

"או אלוהים, אתה אוכל את זה!

I hope there's a little left for me!"

אני מקווה שהשארת לי קצת!"

I saw disbelief in the boy's eyes.

ראיתי חוסר אמון בעיניו של הילד.

"You ... eat these?"

"את.... אוכלת את זה?"

"I love these," I replied.

אני מתה על זה", עניתי.

I could see he did not trust me one bit.

יכולתי לראות שהוא לא האמין לי כלל.

How could an urban, educated woman like the same food as him?

איך אישה עירונית, משכילה יכולה לאהוב את אותו מאכל שהוא אוהב?

Later, I broached the subject with his father,

מאוחר יותר, העליתי את הנושא בפני אביו,

and it turned out to be a mighty touchy affair.

ומסתבר שזה נושא מאוד רגיש.

He said things like,

הוא אמר דברים כמו,

"Oh, only this son of mine likes to eat it.

"או, רק הבן שלי יכול לאהוב מאכל שכזה.

We tell him, 'Give it up. It's bad.'

אנחנו אומרים לו, "תפסיק, זה רע".

He doesn't listen, you see.

הוא לא מקשיב לנו, את רואה.

We gave up eating all this ages back."

הפסקנו לאכול את זה כבר לפני שנים".

"Why?" I asked.

"למה?" שאלתי.

"This is your traditional food.

"זה המאכל המסורתי שלכם.

It is available in your environment,

הוא זמין בסביבה שלכם,

it is nutritious,

הוא מזין,

and -- I can vouch for it -- delicious.

ואני יכולה להעיד על כך שהוא טעים.

Why is it wrong to eat it?"

למה זה כל כך נורא לאכול אותו?"

The man fell silent.

הגבר השתתק.

I asked,

שאלתי.

"Have you been told that your food is bad,

"האם נאמר לך שהאוכל שאתה אוכל הוא רע,

that to eat it is backward,

ושלאכול מאכלים כאלה נחשב מפגר,

not civilized?"

ולא תרבותי?"

He nodded silently.

הוא הנהן בשקט.

This was one of the many, many times in my work with indigenous people in India

זאת היתה אחת מפעמים רבות במהלך עבודתי עם אוכלוסיות מקומיות בהודו

that I witnessed shame around food,

שצפיתי באשמה סביב אוכל,

shame that the food you love to eat,

אשמה שהמאכלים שאתה אוהב לאכול,

the food that has been eaten for generations,

המאכלים שנאכלו במשך דורות,

is somehow inferior,

הם נחותים באופן כלשהו,

even subhuman.

אפילו לא אנושיים.

And this shame is not limited to out-of-the-way, icky foods

והאשמה הזו אינה מוגבלת למאכלים מוזרים ומגעילים

like insects or rats, maybe,

כמו חרקים או עכברושים, אולי,

but extends to regular foods:

אבל היא גם כוללת מאכלים רגילים:

white vegetables,

ירקות לבנים,

mushrooms, flowers --

פטריות, פרחים --

basically, anything that is foraged rather than cultivated.

בעקרון, כל דבר שאוספים בליקוט ולא מגדלים בחקלאות.

In indigenous India, this shame is omnipresent.

בהודו הילידית האשמה הזו נוכחת בכל מקום.

Anything can trigger it.

כל דבר יכול לעורר אותה.

One upper-caste vegetarian schoolmaster gets appointed in a school,

מורה מהשכבה העליונה, צמחוני מתחיל לעבוד בבית הספר

within weeks, children are telling their parents it's yucky to eat crabs

ובתוך שבועות, הילדים מספרים להורים שלהם שזה מגעיל לאכול סרטנים

or sinful to eat meat.

או שזה חטא לאכול בשר.

A government nutrition program serves fluffy white rice,

תכנית תזונה ממשלתית מגישה אורז לבן ואוורירי,

now no one wants to eat red rice or millets.

ועכשיו אף אחד לא רוצה לאכול אורז אדום או דוחן.

A nonprofit reaches this village with an ideal diet chart for pregnant women.

ארגון ללא מטרות רווח מגיע לכפר עם טבלת דיאטה אידיאלית לנשים הרות.

There you go.

בבקשה.

All the expectant mothers are feeling sad

כל הנשים ההרות מרגישות עצובות

that they cannot afford apples and crepes.

שהן לא יכולות להרשות לעצמן תפוחים וקרפים.

And people just kind of forget the fruits

ואנשים קצת שוכחים את הפירות

that can be picked off the forest floor.

שאפשר לאסוף מרצפת היער.

Health workers,

עובדי בריאות,

religious missionaries,

שליחי מיסיון דתיים,

random government employees

בעלי משרות ממשלתיות שונים

and even their own educated children

ואפילו ילדיהם המשכילים

are literally shouting it down at the indigenous people

ממש צועקים על האנשים הילידים

that their food is not good enough,

שהאוכל שלהם לא טוב מספיק,

not civilized enough.

לא תרבותי מספיק.

And so food keeps disappearing,

ואז המאכלים ממשיכים להיעלם,

a little bit at a time.

מעט בכל פעם.

I'm wondering if you all have ever considered

אני תוהה אם אי פעם תהיתם

whether your communities would have a similar history around food.

אם לקהילות שלהם יש היסטוריה דומה סביב מזון.

If you were to talk to your 90-year-old grandmother,

אם הייתם מדברים עם סבתכם בת התשעים

would she talk about foods that you have never seen or heard of?

האם היא היתה מספרת על מאכלים שמעולם לא ראיתם או שמעתם עליהם?

Are you aware how much of your community's food

האם אתם מודעים לכמה מאכלים מהקהילה שלכם

is no longer available to you?

כבר אינם מוכרים לכם היום?

Local experts tell me

מומחים מקומיים מספרים לי

that the South African food economy is now entirely based on imported foods.

שכלכלת המזון הדרום אפריקאית מבוססת כולה כיום על מזונות מיובאים.

Corn has become the staple,

תירס הפך להיות הבסיס,

while the local sorghum, millets, bulbs and tubers are all gone.

בעוד שהסורגום, הדוחן והפקעות המקומיות נעלמו.

So are the wild legumes and vegetables,

כך גם לגבי קטניות וירקות הבר,

while people eat potatoes and onions, cabbages and carrots.

בעוד שאנשים אוכלים תפוחי אדמה ובצלים, כרוב וגזר.

In my country,

במדינה שלי,

this loss of food is colossal.

אובדן המזון הזה הוא עצום.

Modern India is stuck with rice, wheat

הודו המודרנית תקועה עם אורז וחיטה

and diabetes.

וסכרת.

And we have totally forgotten foods like huge varieties of tubers,

ואנחנו שכחנו לחלוטין ממזונות כמו מגוון עצום של פקעות,

tree saps, fish, shellfish,

שרף עצים, דגים, פירות ים,

oil seeds,

זרעי שמן,

mollusks, mushrooms, insects,

רכיכות, פטריות, חרקים,

small, nonendangered animal meats,

בשר מחיות קטנות ולא בסכנת הכחדה,

all of which used to be available right within our surroundings.

כל אלה נהגו להיות זמינים בסביבה שלנו.

So where has this food gone?

אז להיכן נעלם כל האוכל הזה?

Why are our modern food baskets so narrow?

למה סל המזון המודרני שלנו כל כך מצומצם?

We could talk about the complex political economic and ecological reasons,

אפשר לדבר על הכלכלה הפוליטית המסובכת וסיבות אקולוגיות,

but I am here to talk about this more human phenomenon of shame,

אבל אני כאן כדי לדבר על התופעה האנושית יותר של בושה.

because shame is the crucial point

כי בושה היא הנקודה הקריטית

at which food actually disappears off your plate.

בה המזון למעשה נעלם מהצלחת שלנו.

What does shame do?

מה הבושה עושה?

Shame makes you feel small,

הבושה גורמת לך להרגיש קטן,

sad,

עצוב,

not worthy,

חסר ערך,

subhuman.

תת אדם.

Shame creates a cognitive dissonance.

הבושה יוצרת דיסוננס קוגניטיבי.

It distorts food stories.

היא מעוותת את סיפורי המזון.

Let us take this example.

בא ניקח את הדוגמא הבאה.

How would you like to have

האם הייתם רוצים שיהיה לכם

a wonderful, versatile staple

מאכל בסיס מגוון, נפלא,

that is available abundantly in your environment?

הזמין בכמויות בסביבה שלכם?

All you have to do is gather it,

כל מה שאתם צריכים לעשות הוא ללקט אותו,

dry it, store it,

לייבש אותו, לאגור אותו,

and you have it for your whole year

ויש לכם אותו במשך כל השנה

to cook as many different kinds of dishes as you want with it.

לבשל באמצעותו מאכלים רבים ושונים כפי רצונכם.

India had just such a food, called "mahua,"

להודו היה מזון שכזה שנקרא: "מהואה",

this flower over there.

הפרח הזה שם.

And I have been researching this food for the past three years now.

ואני חוקרת את המאכל הזה כבר שלוש שנים.

It is known to be highly nutritious in indigenous tradition

הוא ידוע כמזין מאוד במסורת המקומית

and in scientific knowledge.

ובמחקר המדעי.

For the indigenous,

עבור המקומיים,

it used to be a staple for four to six months a year.

הם נהגו להשתמש בו כמאכל בסיס במשך 4-6 חודשים בשנה.

In many ways, it is very similar to your local marula,

באופנים רבים, הוא מאוד דומה למרולה המקומית שלכם,

except that it is a flower, not a fruit.

רק שזה פרח ולא פרי.

Where the forests are rich,

היכן שהיער עשיר,

people can still get enough to eat for the whole year

אנשים עדיין יכולים ללקט מספיק כדי לאכול ממנו במשך שנה שלמה

and enough spare to sell.

ועדיין יישאר להם מספיק למכור ממנו.

I found 35 different dishes with mahua

אני מצאתי 35 מאכלים שונים שמשתמשים בפרח

that no one cooks anymore.

שאף אחד כבר לא מכין.

This food is no longer even recognized as a food,

המאכל הזה כבר לא מזוהה כמאכל,

but as raw material for liquor.

אלא כחומר גלם לאלכוהול.

You could be arrested for having it in your house.

אפשר לעצור אותך אם ימצאו אותו בבית שלך.

Reason? Shame.

הסיבה? בושה.

I talked to indigenous people all over India

דיברתי עם אוכלוסיות ילידות בכל רחבי הודו

about why mahua is no longer eaten.

לגבי למה כבר לא אוכלים את המהואה.

And I got the exact same answer.

וקיבלתי בדיוק את אותה התשובה.

"Oh, we used to eat it when we were dirt-poor and starving.

"נהגנו לאכול את זה כשהיינו עניים מרודים וגווענו ברעב.

Why should we eat it now?

למה שנאכל את זה עכשיו?

We have rice or wheat."

יש לנו אורז וחיטה"?

And almost in the same breath,

וכמעט באותה נשימה,

people also tell me how nutritious mahua is.

אנשים גם מספרים לי כמה מזין המהואה.

There are always stories of elders who used to eat mahua.

תמיד יש סיפורים על זקני השבט שנהגו לאכול מהואה.

"This grandmother of ours, she had 10 children,

"סבתא שלנו, היו לה עשרה ילדים,

and still she used to work so hard, never tired, never sick."

ועדיין היא עבדה כל כך קשה, מעולם לא התעייפה או חלתה".

The exact same dual narrative every single where.

אותו נרטיב כפול בכל מקום.

How come?

איך זה הגיוני?

How does the same food

איך אותו האוכל

get to be seen as very nutritious and a poverty food,

נתפס כמזין כל כך ומזון עניים,

almost in the same sentence?

כמעט באותו המשפט?

Same goes for other forest foods.

אותו הדבר לגבי מזונות אחרים מן היער.

I have heard story after heartrending story

שמעתי כל סיפור מעורר רחמים שאפשר

of famine and starvation,

על בצורות ורעב,

of people surviving on trash foraged out of the forest,

על אנשים שהתקיימו מזבל שלוקט מהיער,

because there was no food.

כי לא היה אוכל.

If I dig a little deeper,

אם אני חופרת מעט יותר עמוק,

it turns out the lack was not of food per se

נראה שהחוסר לא היה של מזון ממש

but of something respectable like rice.

אלא של מזון מכובד כמו אורז.

I asked them,

שאלתי אותם,

"How did you learn that your so-called trash is edible?

"איך גיליתם שהזבל שלכם, כפי שכיניתם אותו, הוא אכיל?

Who told you that certain bitter tubers can be sweetened

מי סיפר לכם שאפשר להמתיק פקעות מרות מסוימות

by leaving them in a stream overnight?

על ידי השרייתם בנחל למשך הלילה?

Or how to take the meat out of a snail shell?

או איך להוציא את הבשר מתוך קונכיה של חלזון?

Or how to set a trap for a wild rat?"

או איך להציב מלכודת לעכברוש פרא?"

That is when they start scratching their heads,

כאן הם מתחילים לגרד בראשם,

and they realize that they learned it from their own elders,

והם מגלים שהם למדו את כל זה מזקני השבט שלהם,

that their ancestors had lived and thrived on these foods for centuries

שאבותיהם חיו ושגשגו על המזונות האלה במשך דורות

before rice came their way,

לפני שהאורז הגיע אליהם,

and were way healthier than their own generation.

והם היו הרבה יותר בריאים מאשר הדור הנוכחי שלהם.

So this is how food works,

אז ככה המזון עובד,

how shame works:

והבושה עובדת:

making food and food traditions disappear from people's lives and memories

הכנת מאכלים ומסורות של מאכלים נעלמות מחייהם וזכרונותיהם של בני אדם

without their even realizing it.

מבלי שהם אפילו מודעים לכך.

So how do we undo this trend?

אז איך אנחנו מבטלים את המגמה הזו?

How do we reclaim our beautiful and complex systems of natural food,

איך נוכל לרכוש מחדש את המערכות היפות והמורכבות של מזון טבעי שלנו,

food given to us lovingly by Mother Earth according to her own rhythm,

מזון שניתן לנו באהבה מהטבע לפי הקצב הפנימי שלו,

food prepared by our foremothers with joy

מזון שהוכן על ידי אמותינו בשמחה

and are eaten by our forefathers with gratitude,

ושנאכל על ידי אבותינו בהכרת הטוב,

food that is healthy, local, natural,

מזון שהינו בריא, מקומי, טבעי,

varied, delicious,

מגוון וטעים,

not requiring cultivation,

הוא אינו דורש גידול,

not damaging our ecology,

הוא אינו מזיק לסביבה,

not costing a thing?

ואינו עולה פרוטה?

We all need this food,

כולנו זקוקים למזון הזה,

and I don't think I have to tell you why.

ואני לא חושבת שאני צריכה להסביר למה.

I don't have to tell you about the global health crisis,

אני לא צריכה לספר לכם על משבר הבריאות העולמי,

climate change, water crisis,

שינויי האקלים, משבר המים,

soil fatigue,

עייפות הקרקעות,

collapsing agricultural systems,

מערכות חקלאות קורסות,

all that.

וכל אלה.

But for me, equally important reasons why we need these foods

אבל עבורי, הסיבות הלא פחות חשובות בגללן אנו זקוקים למזונות האלה

are the deeply felt ones,

הינן הסיבות שנמצאות בלב בפנים,

because food is so many things, you see.

כי אוכל הוא כל כך הרבה דברים, אתם רואים.

Food is nourishment, comfort,

אוכל הוא תזונה, נחמה,

creativity, community,

יצירתיות, קהילה,

pleasure, safety, identity

עונג, ביטחון, זהות

and so much more.

ועוד הרבה.

How we connect with our food

הדרך שבה אנחנו מתחברים לאוכל שלנו

defines so much in our lives.

מגדירה כל כך הרבה תחומים בחיים שלנו.

It defines how we connect with our bodies,

היא מגדירה איך אנחנו מתחברים לגוף שלנו,

because our bodies are ultimately food.

כי הגוף שלנו בסופו של דבר הוא אוכל.

It defines our basic sense of connection

הוא מגדירה את התחושה הבסיסית שלנו של קשר

with our existence.

עם הקיום שלנו.

We need these foods most today

אנחנו צריכים את המזונות האלה הכי הרבה היום

to be able to redefine our space as humans

כדי שנוכל להגדיר את המרחב שלנו כבני אדם

within the natural scheme of things.

בתוך המתווה הטבעי של הדברים.

And are we needing such a redefinition today?

האם אנחנו זקוקים להגדרה מחודשת כזו כיום?

For me, the only real answer is love,

עבורי, התשובה האמיתית היחידה היא אהבה,

because love is the only thing that counters shame.

כי אהבה היא הדבר היחיד שנוגדת את הבושה.

And how do we bring more of this love into our connections with our food?

ואיך נוכל להביא עוד מהאהבה הזו לתוך הקשר שלנו עם המזון?

For me, love is, in a big way,

עבורי, אהבה, במידה רבה,

about the willingness to slow down,

היא עניין של נכונות להאט,

to take the time to feel,

לקחת את הזמן להרגיש,

sense, listen, inquire.

לחוש, להקשיב, לשאול.

It could be listening to our own bodies.

זה יכול להיות להקשיב לגוף שלנו.

What do they need beneath our food habits, beliefs

למה הוא זקוק מעבר להרגלי התזונה שלנו, לאמונות שלנו

and addictions?

והתמכרויות?

It could be taking time out to examine those beliefs.

זה יכול להיות הקדשת זמן לבחינת אותן אמונות.

Where did they come from?

מהיכן הן הגיעו?

It could be going back into our childhood.

זה יכול להיות לחזור לילדות שלנו.

What foods did we love then,

איזה מאכלים אהבנו אז,

and what has changed?

ומה השתנה מאז?

It could be spending a quiet evening with an elder,

זה יכול להיות בילוי של ערב שקט עם זקן השבט,

listening to their food memories,

ולהאזין לסיפורי האוכל שלהם,

maybe even helping them cook something they love

אולי אפילו לעזור להם להכין משהו שהם אוהבים

and sharing a meal.

ולאכול ביחד ארוחה.

Love could be about remembering

אהבה יכולה להיות עניין של זיכרון;

that humanity is vast

לזכור שהאנושות היא רחבת ידיים

and food choices differ.

ובחירות התזונה משתנות.

It could be about showing respect and curiosity

היא יכולה להיות עניין של הפגנת כבוד וסקרנות

instead of censure

במקום צנזורה

when we see somebody enjoying a really unfamiliar food.

כשאנחנו רואים מישהו שנהנה ממאכל ממש לא מוכר.

Love could be taking the time to inquire,

אהבה יכולה להיות

to dig up information,

להשיג מידע,

reach out for connections.

להושיט יד לבניית קשר.

It could even be a quiet walk in the fynbos

זה יכול להיות אפילו טיול שקט בפינבוס (אזור בדרום אפריקה)

to see if a certain plant speaks up to you.

לראות אם צמח כלשהו מדבר אליך.

That happens.

זה קורה.

They speak to me all the time.

הם מדברים אלי כל הזמן.

And most of all,

ויותר מכל,

love is to trust that these little exploratory steps

אהבה היא להאמין שאותם צעדי חקירה קטנים

have the potential to lead us to something larger,

יש להם את הפוטנציאל להוביל אותנו למשהו גדול יותר,

sometimes to really surprising answers.

לפעמים לתשובות ממש מפתיעות.

An indigenous medicine woman once told me

אשת רפואה מקומית פעם אמרה לי

that love is to walk on Mother Earth

שאהבה היא ללכת על אמא אדמה

as her most beloved child,

כילד האהוב ביותר שלה,

to trust that she values an honest intention

להאמין שהיא מעריכה את הכוונות הכנות

and knows how to guide our steps.

ויודעת איך לכוון את צעדינו.

I hope I have inspired you

אני מקווה שנתתי לכם השראה

to start reconnecting with the food of your ancestors.

להתחיל ליצור מחדש קשרים עם המאכלים של אבותיכם.

Thank you for listening.

תודה רבה על ההקשבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)