A Palestinian and an Israeli, Face to Face | Aziz Abu Sarah and Maoz Inon | TED

תרגום: zeeva livshitz עריכה: aknv tso

Maoz Inon: You know, Aziz,

מעוז ינון: אתה יודע, עזיז,

only four days ago,

רק לפני ארבעה ימים,

last Thursday, we buried the remains of my parents.

ביום חמישי האחרון, קברנו את שרידיהם של הורי.

My mom was burned so badly, she could not be identified.

אמא שלי נשרפה כל-כך קשה, שלא ניתן היה לזהות אותה.

I lost them on October 7.

איבדתי אותם ב-7 באוקטובר.

I lost so many of my childhood friends,

איבדתי רבים כל-כך מחברי ילדותי,

their parents, their children.

הוריהם, ילדיהם.

Many were kidnapped to Gaza.

רבים מהם נחטפו לעזה.

I was drowning in an ocean of sorrow and pain.

טבעתי באוקיינוס של צער וכאב.

I was broken into pieces.

נשברתי לרסיסים.

A few nights after losing them, I had a dream.

כמה לילות אחרי שאיבדתי אותם, חלמתי חלום.

I was sleeping at night, crying.

ישנתי בלילה, בכיתי.

My entire body was in pain.

כל הגוף שלי סבל מכאבים.

And through my tears,

ומבעד לדמעות

I could see everyone crying.

יכולתי לראות את כולם בוכים.

The entire humanity was crying with me.

האנושות כולה בכתה איתי.

Our tears went down on our faces

הדמעות שלנו זלגו על הפנים שלנו

to our bodies.

אל גופנו.

Our bodies were wounded, damaged from the war.

הגוף שלנו נפצע, נפגע מהמלחמה.

And then our tears washed our bodies and healed it,

ואז הדמעות שלנו שטפו את גופנו וריפאו אותו,

making it whole.

הפכו אותו לשלם.

Whole again.

שוב שלם.

And then our tears went down to the ground.

ואז הדמעות שלנו זלגו לקרקע.

And the ground was red from blood.

והאדמה היתה אדומה מדם.

Our tears washed the blood from the ground,

הדמעות שלנו שטפו את הדם מהאדמה

purifying the ground.

כשהן מטהרות את האדמה.

And then the ground was beautiful and shining.

ואז האדמה הפכה יפה וזוהרת.

And on that ground, I could see the path.

ועל האדמה הזו, יכולתי לראות את הדרך.

The path to peace.

הדרך לשלום.

I woke up shaking.

התעוררתי רועד.

And immediately I knew that this is the path I must choose.

ומיד ידעתי שזו הדרך שעלי לבחור.

The path of not taking revenge.

הדרך שאינה מבקשת נקמה

The path of reconciliation.

נתיב הפיוס.

And you've been walking this path for decades.

ואתה צועד בדרך זו במשך עשרות שנים.

We met only once before October 7,

נפגשנו רק פעם אחת לפני ה-7 באוקטובר,

even that was for two minutes, maybe.

אפילו זה היה למשך שתי דקות, אולי.

But you were among the first ones to reach out,

אבל היית בין הראשונים שיצרו קשר,

send your condolence, support.

שלחתם את תנחומיכם, את תמיכתכם.

And I will always love you

ואני תמיד אוהב אותך

for being there for me in my hardest time.

על שהיית שם בשבילי בתקופות הקשות ביותר שלי.

Aziz Abu Sarah: Now Maoz when I sent you that message to offer my condolences

עזיז אבו סארה: מעוז, כששלחתי לך את ההודעה ההיא כדי להביע את תנחומיי

after your parents were killed,

לאחר שהוריך נהרגו,

I was surprised by your answer.

הופתעתי מתשובתך.

Not just to me, but your public answer.

לא רק לי, אלא גם לתשובתך הפומבית.

Because you said you're not only crying for your parents,

כי אמרת שאתה לא רק בוכה על ההורים שלך,

you're also crying for the people in Gaza who are losing their lives,

אתה בוכה גם על האנשים בעזה שמקפחים את חייהם,

and that you do not want what happened to you

ושאתה לא רוצה שמה שקרה לך

to be justifying anyone taking revenge.

יצדיק נקמה מצד מישהו.

You do not want to justify war.

אתה לא רוצה להצדיק מלחמה.

And it's so hard to do that.

וכל-כך קשה לעשות את זה.

So much easier to want revenge, to be angry.

הרבה יותר קל לרצות בנקמה, לכעוס.

But you are a brave man.

אבל אתה איש אמיץ.

I needed much more time

הייתי זקוק להרבה יותר זמן

when my brother Tayseer, who was 19 years old,

כשאחי תייסיר, שהיה בן 19,

was killed by Israeli soldiers.

נהרג בידי חיילים ישראלים.

I was angry, I was bitter, and I wanted vengeance.

כעסתי, הייתי ממורמר, ורציתי נקמה.

I was 10 years old and I thought, there is no other choice.

הייתי בן 10 וחשבתי, אין ברירה אחרת.

And only eight years later,

ורק אחרי שמונה שנים,

when I went to study Hebrew with Jewish immigrants to Israel,

כשהלכתי ללמוד עברית עם יהודים שעלו לישראל,

that's only when I realized that we can be allies.

רק אז הבנתי שאנחנו יכולים להיות בני-ברית.

We can be partners.

אנחנו יכולים להיות שותפים.

And I realized that I do have a choice, regardless of what other people do,

והבנתי שיש לי ברירה, בלי קשר למה שאנשים אחרים עושים,

the choice is always mine.

הבחירה היא תמיד שלי.

And I do not want to take revenge.

ואני לא רוצה לנקום.

That when I choose to be angry and hateful

שכאשר אני בוחר לכעוס ולשנוא

I'm being a slave to the person who killed my brother.

אני נעשה עבד לאדם שהרג את אחי.

These last few months [have] been like a nightmare that never ends.

החודשים האחרונים היו כמו סיוט שלא נגמר לעולם.

Everyone I know in Gaza have lost family members.

כל מי שאני מכיר בעזה איבד בני משפחה.

My friend Abdelrahim,

ידידי עבד-אל-רחים,

he lost 50 people in his family.

הוא איבד 50 בני-אדם ממשפחתו.

In this photo you can see, all these kids have been killed.

בתמונה הזו אתה יכול לראות, כל הילדים האלה נהרגו.

And in the upper middle photo,

ובתמונה האמצעית העליונה,

the father of these kids was in Israel

אביהם של הילדים האלה היה בישראל

when they were killed.

כשהם נהרגו.

And ...

ו...

He wanted to come back to see his kids one last time.

הוא רצה לחזור לראות את ילדיו בפעם האחרונה.

He couldn't.

הוא לא יכול היה.

He ended up back to Gaza,

בסופו של דבר הוא חזר לעזה,

but never was able to make it to his house.

אך מעולם לא הצליח להגיע לביתו.

What’s amazing, though, is Abdelrahim is just like you.

אבל מה שמדהים, זה שעבד-אל-רחים הוא בדיוק כמוך.

I talked to him yesterday, and he said,

דיברתי איתו אתמול, והוא אמר,

"I'm still as committed to peace as I was before.

“אני עדיין מחויב לשלום כמו שהייתי קודם.

I do not want my story to lead to hate."

“אני לא רוצה שהסיפור שלי יוביל לשנאה“.

And even now, as his parents are in northern Gaza,

וגם עכשיו, כשהוריו נמצאים בצפון עזה,

unable to get food, unable to leave,

והם לא מצליחים להשיג מזון ולא יכולים לעזוב,

he's still committed to this message.

הוא עדיין מחויב למסר הזה.

And it makes me wonder,

ואני תוהה,

how do you make such a choice in the midst of so much tragedy?

איך בוחרים ככה בעיצומה של טרגדיה נוראה כל-כך?

MI: You know, I've been interviewed like 100 times in the recent months,

מ“י: אתה יודע, התראיינתי בערך מאה פעמים בחודשים האחרונים,

and this is the most easiest question.

וזו השאלה הקלה ביותר.

It's for my parents.

זה למען ההורים שלי.

It's my parents' legacy.

זו המורשת של ההורים שלי.

And when we put their remains in the ground,

וכשטמנו את שרידיהם באדמה,

I realized that they prepared me for that moment.

הבנתי שהם הכינו אותי לאותו רגע.

They taught me what to say

הם לימדו אותי מה לומר

and how to act after they will be killed.

ואיך לנהוג אחרי שהם ייהרגו.

I was born in a kibbutz,

נולדתי בקיבוץ,

just a kilometer and a half from the border with Gaza,

קילומטר וחצי בלבד מהגבול עם עזה,

that was established by my grandparents.

שהוקם על ידי סבא וסבתא שלי.

They were both Zionist pioneers,

שניהם היו חלוצים ציוניים,

immigrated to Palestine

שהיגרו לפלסטינה

under the British Mandate about a century ago.

שבשלטון המנדט הבריטי לפני כמאה שנה.

And my father was also born in this kibbutz,

וגם אבי נולד בקיבוץ הזה,

and my father was a farmer.

ואבי היה חקלאי.

It's very, very difficult to be a farmer,

קשה מאוד להיות חקלאי,

even more difficult to be in the tourism industry.

קשה עוד יותר להיות בענף התיירות.

And one year, I remember that one year there was a drought.

ובשנה אחת, אני זוכר שבשנה אחת היתה בצורת,

And then the second, there was a flood.

בשנה השניה היה שטפון.

And the third, there were insects.

ובשלישית, היו חרקים.

And at the end of each of those devastating seasons,

ובסוף כל אחת מהעונות ההרסניות האלה,

my father will always tell me,

אבי תמיד אמר לי,

"Maoz, next year I'm going to sow again.

"מעוז, בשנה הבאה אני הולך לזרוע שוב.

Because next year is going to be a better year."

“כי השנה הבאה תהיה שנה טובה יותר“.

And my mom was a very talented mandalas painter.

ואמי הייתה ציירת מנדלות כשרונית מאוד.

She painted thousands of mandala.

היא ציירה אלפי מנדלות.

And from all the mandalas she painted, she gave me only one as a present.

ומכל המנדלות שציירה, היא נתנה לי רק אחת במתנה.

This is the one she gave me.

זו האחת שהיא נתנה לי.

And on this mandala, this is for you,

ועל המנדלה הזו -- זה בשבילך,

I made it for you.

הכנתי את זה בשבילך --

And on the mandala she gave me, she wrote,

ועל המנדלה שהיא נתנה לי, היא כתבה,

"We can achieve all our dreams if we'll be brave enough to chase them."

“נוכל להגשים את כל החלומות שלנו אם נהיה מספיק אמיצים לרדוף אחריהם.”

And in the last 20 years I've been chasing and fulfilling many dreams.

ובעשרים השנים האחרונות אני רודף ומגשים חלומות רבים.

I opened the first guest house ever in the old city of Nazareth,

פתחתי את בית ההארחה הראשון אי-פעם בעיר העתיקה של נצרת,

the Fauzi Azar.

את “פאוזי אזאר“.

I was cofounding the Jesus Trail,

הייתי שותף להקמת שביל ישו,

Abraham Hostel and tours and many other dreams.

אכסניית אברהם וסיורים וחלומות רבים אחרים.

And in all those dreams, I was following five steps.

ובכל החלומות האלה, דבקתי בחמישה שלבים.

Dreaming,

לחלום,

many of us forgot or [aren't] brave enough to dream.

רבים מאיתנו שכחו או [לא] אמיצים מספיק לחלום.

Creating a partnership and a coalition with as many stakeholders as possible.

יצירת שותפות וקואליציה עם כמה שיותר בעלי מניות.

Reaching shared value and common ground

השגת ערך משותף ומכנה משותף

between the partnership.

בין השותפים.

Writing a very detailed road map

כתיבת מפת דרכים מפורטת מאוד

and executing.

וביצוע.

And I believe this is exactly what we need to do now

ואני מאמין שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו

in order to make our dream into a reality.

כדי להפוך את החלום שלנו למציאות.

And I was partnering with Palestinians, with Israeli,

והייתי שותף עם פלסטינים, עם ישראלים,

with Jordanian, with Egyptian.

עם ירדנים, עם מצרים.

And I learned that the first step in reaching a shared society

ולמדתי שהשלב הראשון בהשגת חברה משותפת ועתיד משותף

and a shared future is knowing the other side's narrative.

הוא הכרת הנרטיב של הצד השני.

And following your work for many years,

ובעקבות עבודתך במשך שנים רבות,

even though we met only once,

למרות שנפגשנו רק פעם אחת,

I think there is no one in the world that knows better

אני חושב שאין אף אחד בעולם שיודע טוב יותר

how we can take our divided narratives

כיצד נוכל לקחת את הנרטיבים המפולגים שלנו

and make them into a shared future and a shared society.

ולהפוך אותם לעתיד משותף ולחברה משותפת.

So thank you for all that you've done so far.

אז תודה על כל מה שעשית עד כה.

Really, it's amazing.

באמת, זה מדהים.

AAS: Now Maoz, I worked in 70 countries in peace and conflict.

עא“ס: מעוז, עבדתי ב-70 מדינות בשלום ובסכסוך.

And everywhere I worked,

ובכל מקום שעבדתי,

I found that we share the same problems.

גיליתי שאנחנו חולקים את אותן הבעיות.

The cause of conflicts are the same.

הסיבה לסכסוכים זהה:

It's lack of recognition,

חוסר הכרה,

not willing to understand each other’s historical narrative

חוסר מוכנות להבין זה את הנרטיב ההיסטורי של זה

and not having a shared vision for our future.

וחוסר חזון משותף לעתידנו.

And not doing those things is a fatal mistake.

ואי-עשיית הדברים האלה היא טעות קטלנית.

We live next to each other, and yet we are so divided.

אנחנו חיים אחד ליד השני, ובכל זאת אנחנו חלוקים כל-כך.

We cannot talk, we cannot meet, we cannot have a conversation.

אנחנו לא יכולים לדבר, אנחנו לא יכולים להיפגש, אנחנו לא יכולים לנהל שיחה.

There are roadblocks, checkpoints, there are walls that divide us

יש חסימות דרכים, מחסומים, יש חומות שמפרידות בינינו,

or societal pressure that makes us not being able to talk to each other.

לחץ חברתי שמונע מאיתנו להיות מסוגלים לדבר זה עם זה.

And I know this because my dad's first time ever going to a synagogue

ואני יודע את זה כי הפעם הראשונה שאבי הלך לבית כנסת

was in the United States when he came to visit me.

היתה בארצות הברית כשהוא בא לבקר אותי.

He went to a Friday prayer,

הוא הלך לתפילת יום שישי,

but the mosque was too full

אך המסגד היה מלא מדי

and the Muslim community rented a synagogue.

והקהילה המוסלמית שכרה בית כנסת.

So he ended up praying in a synagogue.

אז בסופו של דבר הוא התפלל בבית כנסת.

(Laughter)

(צחוק)

And he came back and told me, and he was so excited about it.

והוא חזר וסיפר לי, והוא כל-כך התרגש מזה.

And I thought, Jerusalem is full of synagogues.

וחשבתי, ירושלים מלאה בבתי כנסת.

And yet his first time ever being in a synagogue is in the States.

והביקור הראשון שלו אי-פעם בבית כנסת קורה בארצות הברית.

That's how divided we are,

עד כדי כך אנו מפולגים,

how little we know about each other.

כמה מעט אנחנו יודעים זה על זה.

But we also must learn to ask hard questions,

אבל אנחנו גם חייבים ללמוד לשאול שאלות קשות,

be honest and willing to listen.

להיות כנים ומוכנים להקשיב.

My dad’s first time to a peace meeting was one that I organized.

הפעם הראשונה של אבי במפגש שלום היתה במפגש שארגנתי.

And when he came, he asked a question that I thought, oh my goodness,

וכשהוא בא, הוא שאל שאלה שחשבתי, אלוהים אדירים,

how could you do that?

איך יכולת לעשות את זה?

He said, "Did the Holocaust happen?"

הוא שאל, “האם השואה התרחשה?”

And just like the gasps we hear here,

ובדיוק כמו ההתנשפות שאנו שומעים כאן,

everybody in the meeting was terrified.

כולם בפגישה היו מבוהלים.

I thought, I'm going to lose my job for my dad asking the question

חשבתי, אני הולך לאבד את עבודתי בגלל שאבי שאל את השאלה הזו

and regretted inviting him to the peace meeting.

והצטערתי שהזמנתי אותו למפגש שלום.

(Laughter)

(צחוק)

But you know what?

אבל אתה יודע מה?

Because of that question,

בגלל השאלה הזאת,

one of the Holocaust survivors in the meeting,

אחד מניצולי השואה במפגש,

he took my dad and 70 other Palestinians to the Holocaust memorial.

לקח את אבי ועוד 70 פלסטינים לאנדרטת השואה.

It was the first time such a big delegation going there,

זו היתה הפעם הראשונה שמשלחת כה גדולה הגיעה לשם,

and they had this hard conversation.

והם ניהלו את השיחה הקשה הזו.

Later, the Israelis in the meeting

מאוחר יותר הישראלים במפגש

ended up coming and having a similar conversation

ניהלו גם הם שיחה דומה על ההיסטוריה ועל הנרטיב הפלסטיני,

about Palestinian history and narrative,

going to a town that was destroyed in 1948, in the Nakba.

כשהם נסעו לעיירה שנהרסה בשנת 1948, ב“נכבה“.

I've been working in the last 20-some years

עבדתי ב-20 השנים האחרונות

and finding ways to ask those questions.

על מציאת דרכים לשאול את השאלות האלה.

In 2009, I co-founded Mejdi Tours and later Interact International

בשנת 2009 ייסדתי את “מג’די טורס” ומאוחר יותר “אינטראקט אינטרנשיונל”

with my Jewish friend, Scott.

עם ידידי היהודי סקוט.

To do that, to give a context,

כדי לעשות זאת, לתת הקשר,

a place where we can build a movement of citizen diplomats,

מקום שבו נוכל לבנות תנועה של דיפלומטים אזרחיים,

where you can have dual-narrative tours,

שם אפשר לערוך סיורים דו-נרטיביים,

an Israeli and a Palestinian co-leading a tour,

עם ישראלי ופלסטיני שמובילים סיור יחד,

and then in many other, dozen of other countries.

במדינות רבות אחרות, עשרות מדינות אחרות.

So we can find a framework,

כדי שנוכל למצוא מסגרת,

we can say: How can I learn from you?

אנחנו יכולים לשאול: איך אני יכול ללמוד ממך?

What is it that we can push each other to do?

מה אנחנו יכולים לדרבן איש את רעהו לעשות?

And maybe that’s the question: What have we learned from each other?

ואולי זו השאלה: מה למדנו אחד מהשני?

MI: Yeah, so regarding to your father's questions,

מ“י: כן, אז בנוגע לשאלות של אביך,

I think it was November that a very, very good Palestinian friend asked me,

אני חושב שזה היה בנובמבר שחברה פלסטינית טובה מאוד שאלה אותי,

“Maoz, can I ask you a difficult question?”

“מעוז, אני יכולה לשאול אותך שאלה קשה?”

I said, "You are my friend, You can ask whatever you like."

אמרתי, “את חברה שלי, את יכולה לשאול מה שאת רוצה.”

She asked me, "Maoz, maybe your parents' house

היא שאלה אותי, “מעוז, אולי הבית של הוריך

was burned from the crossfire,

“מאש צולבת של צה“ל ולא של החמאס?”

from the IDF, and not from the Hamas?”

And she was literally denying October 7,

היא ממש הכחישה את 7 באוקטובר,

and I was shocked.

ואני הייתי המום.

I didn't know what to say.

לא ידעתי מה לומר.

And then I stopped for a second

ואז עצרתי לרגע

and I asked, I told her, "You know what?

ושאלתי, אמרתי לה, “את יודעת מה?

What does it matter?

“מה זה משנה?

What does it matter?

“מה זה משנה?

My parents are dead.

“ההורים שלי מתים.

And they are dead because of the conflict and the war

“והם מתים בגלל הסכסוך והמלחמה “שנמשכים כל-כך הרבה זמן.

that has been going on for so long.

And it's our mission to stop it."

“ועלינו מוטל לעצור את זה“.

And I learned so much in the recent months from speaking,

ולמדתי כל-כך הרבה בחודשים האחרונים משיחות,

dialoguing with Palestinians,

מדו-שיח עם פלסטינים,

I learned that we must forgive for the past.

למדתי שעלינו לסלוח על העבר.

We must forgive for the present.

עלינו לסלוח על ההווה.

But we cannot and should not forgive for the future.

אבל אנחנו לא יכולים ולא צריכים לסלוח על העתיד,

Not to ourself and to no one else

לא לעצמנו ולאף אחד אחר

if you want to make the future a better future.

אם רוצים להפוך את העתיד לטוב יותר.

I learned that our stories were split in the past,

למדתי שסיפורינו התפצלו בעבר,

with a different chosen son of Abraham.

עם בן שונה נבחר של אברהם.

And for many centuries, our stories were parallel.

ובמשך מאות שנים, הסיפורים שלנו היו מקבילים.

And the gap between them is becoming wider and wider

והפער ביניהם הולך ומתרחב

as we are getting to the present.

ככל שמתקרבים להווה.

And it began to get wider with the beginning of the Zionist movement

וזה התחיל להתרחב עם תחילת התנועה הציונית

and the Palestinian national movement,

והתנועה הלאומית הפלסטינית,

and with all the war we've been waging on each other,

ועם כל המלחמה שאנחנו מנהלים זה בזה,

it's becoming wider and wider.

הוא הולך ומתרחב.

And now in the present, it's as wide as ever.

ועכשיו בהווה, הוא רחב מתמיד.

Our stories were never [as] apart as they are now.

הסיפורים שלנו מעולם לא היו מרוחקים זה מזה כמו עכשיו.

But there is a miracle.

אבל יש נס.

There is a miracle, our stories meet.

יש נס, הסיפורים שלנו נפגשים.

They meet in the future.

הם נפגשים בעתיד.

We meet in the future that is based on reconciliation and recognition.

אנו נפגשים בעתיד המבוסס על פיוס והכרה.

That is based on security and safety.

על הגנה ובטחון.

And of course, on equality.

וכמובן, על שוויון.

And now we must use the same steps I used to fulfill,

ועכשיו עלינו להשתמש באותם צעדים שבהם נהגתי להגשים,

or we used to fulfill our previous dreams,

או נהגנו להגשים את חלומותינו הקודמים,

in making this dream into a reality.

בהפיכת החלום הזה למציאות.

We are all dreaming of peace.

כולנו חולמים על שלום.

We are building a coalition.

אנחנו בונים קואליציה.

Palestinians, Israelis, supported from all over the world.

פלסטינים, ישראלים, תומכים מכל העולם.

We share the same values and common ground.

אנו חולקים את אותם ערכים ויש לנו אותו מכנה משותף.

We are writing now,

אנחנו כותבים עכשיו,

right now we are writing a very detailed, informative road map,

כרגע אנחנו כותבים מפת דרכים אינפורמטיבית מפורטת מאוד,

and we are already starting to execute.

ואנחנו כבר מתחילים לבצע.

And what we are doing now, tonight,

ומה שאנחנו עושים עכשיו, הערב,

we are executing the first two chapters of our road map.

אנחנו מבצעים את שני הפרקים הראשונים של מפת הדרכים שלנו.

We are amplifying our voices

אנו מגבירים את קולותינו

and building our legitimacy

ובונים את הלגיטימיות שלנו

as the leaders of the future.

כמנהיגי העתיד.

And I could not ask for a better partner,

ולא יכולתי לבקש שותף טוב יותר,

for a better companion than you, Aziz.

בן-לוויה טוב יותר ממך, עזיז.

AAS: Now when people hear this,

עא“ס: עכשיו כשאנשים שומעים את זה,

and I think we are much stronger together than ever alone,

ואני חושב שאנחנו הרבה יותר חזקים ביחד מאשר אי-פעם לבד,

we've been doing so much work

אנחנו עושים כל-כך הרבה עבודה

on campuses with anti-Jewish and anti-Muslim hate,

בקמפוסים עם שנאה אנטי-יהודית ואנטי-מוסלמית,

with helping people in our own community,

עם עזרה לאנשים בקהילה שלנו,

finding ways to organize.

במציאת דרכים להתארגן.

But I think people can hear this and think,

אבל אני חושב שאנשים יכולים לשמוע את זה ולחשוב,

"So you can lose people in your family and not be angry?"

“אז אתה יכול לאבד אנשים במשפחה שלך ולא לכעוס?”

And I think that’s a mistake.

ואני חושב שזו טעות.

We are angry.

אנחנו כועסים.

I am very angry.

אני מאוד כועס.

Every time I read the newspaper, I'm angry.

בכל פעם שאני קורא עיתון, אני מתרגז.

Every time I talk to one of my friends in Gaza, I am angry.

בכל פעם שאני מדבר עם אחד מחברי בעזה, אני כועס.

But the thing is, I do not let anger,

אבל העניין הוא, אני לא נותן לכעס,

and we do not let anger, drown us in hate

ואנחנו לא נותנים לכעס, להטביע אותנו בשנאה

and wanting vengeance.

וברצון לנקמה.

Instead, I think of anger like a nuclear power.

במקום זאת, אני חושב על כעס כמו על כוח גרעיני

It can lead to destruction, and it can make light.

זה יכול להוביל להרס, וזה יכול ליצור אור.

And my hope is that we continue to use anger

והתקווה שלי היא שנמשיך להשתמש בכעס

as a way to bring people together,

כדרך להפגיש אנשים,

to ask ourselves,

לשאול את עצמנו,

"What can I do to make things better?"

“מה אני יכול/ה לעשות כדי לשפר את המצב?”

MI: And that brings me to the most important ...

מ“י: וזה מביא אותי לחשוב ביותר...

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I love you.

אני אוהב אותך.

And it brings me to the most important lessons I learned.

וזה מביא אותי ללקחים החשובים ביותר שלמדתי.

That hope is an action.

שהתקווה היא פעולה.

It's not something you find, not something you can lose.

זה לא משהו שמוצאים, לא משהו שאפשר לאבד.

It's something you are making.

זה משהו שיוצרים.

And I came up with a very basic formula, recipe, how to make hope.

והגעתי לנוסחה בסיסית מאוד, מתכון, איך ליצור תקווה.

First, like love, you cannot do it by yourself.

ראשית, כמו אהבה, אתם לא יכולים לעשות את זה בעצמכם.

You are doing it with others.

אתם עושים את זה עם אחרים.

(Laughter)

(צחוק)

And you are starting, we are starting because now it's we,

ואתם מתחילים, אנחנו מתחילים כי עכשיו זה אנחנו,

we are starting by envisioning a better future.

אנחנו מתחילים בלדמיין עתיד טוב יותר.

And then we are acting to make this future into a reality.

ואז אנחנו פועלים כדי להפוך את העתיד הזה למציאות.

It's act, we must act.

זו עשיה, אנחנו חייבים לפעול.

And through the process,

ולכל אורך התהליך,

we always need to convince, first ourselves,

אנחנו תמיד צריכים לשכנע, קודם כל את עצמנו,

and all our coalition

ואת כל הקואליציה שלנו

and everyone that is willing to listen,

ואת כל מי שמוכן להקשיב,

that our actions are effective.

שהפעולות שלנו יעילות.

It's very simple.

זה פשוט מאוד. -כן.

It's very simple.

זה פשוט מאוד.

And this is what we must do.

וזה מה שעלינו לעשות.

And I believe that if we will be brave enough and brilliant enough,

ואני מאמין שאם נהיה אמיצים מספיק וחכמים מספיק,

we can make this future into a reality

נוכל להפוך את העתיד הזה למציאות

in the near future.

בעתיד הקרוב.

That by 2030 or before,

שעד 2030 או לפני כן,

there's going to be peace between the river and the sea.

יהיה שלום בין הנהר לים.

AAS: You know ...

עא“ס: אתה יודע...

(Applause)

(מחיאות כפיים)

We say today, ideas change everything.

היום אנו אומרים שרעיונות משנים הכל.

And I have an idea.

ויש לי רעיון.

People look at us and think we are divided

אנשים מסתכלים עלינו וחושבים שאנחנו חלוקים

because you’re Israeli and I’m Palestinian,

כי אתה ישראלי ואני פלסטיני,

Muslims and Jews.

מוסלמי ויהודי.

But if you must divide us,

אבל אם מוכרחים להבדיל בינינו,

people should divide us as those of us who believe in justice,

צריך להבדיל בין אלה מאיתנו שמאמינים בצדק,

peace and equality,

שלום ושוויון,

and those who don’t, yet.

ואלה שלא, עדיין.

And our work here

והעבודה שלנו כאן

is to invite everyone, to invite you, to join us into our work,

היא להזמין את כולם, להזמין אתכם, להצטרף אלינו למפעל שלנו,

into bringing everyone together

להפגיש בין כולם

to take a stand that says, “We are not enemies.”

לנקוט עמדה שאומרת, “אנחנו לא אויבים“.

Do not be mistaken.

אל תטעו.

We lost our family members,

איבדנו את בני משפחתנו,

we did not lose our sanity, we did not lose our minds.

לא איבדנו את השפיות שלנו, לא איבדנו את דעתנו.

We are here together saying we will fight on the same side

אנחנו כאן יחד, ואומרים שנילחם באותו צד

for justice and for peace.

למען הצדק והשלום.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)