Why do you want to squeeze cute things? - Joshua Paul Dale

תרגום: Ido Dekkers עריכה: zeeva livshitz

Watching a kitten fumbling around,

בצפיה בחתלתול משחק,

it might feel as if you’ve never encountered anything

אולי תרגישו כאילו מעולם לא נתקלתם

so devastatingly adorable in your mortal life.

במשהו כל כך הרסני בחמידותו בחייכם.

You may want to pet its soft fur and kiss its tiny head.

אתם אולי רוצים ללטף את הפרווה הרכה שלו ולנשק את ראשו הזעיר.

But you may also feel the conflicting urge to squeeze

אבל אולי גם תרגישו את הדחף המנוגד למעוך

or smush the kitten,

או לכווץ את החתלתול,

maybe even stuff it in your mouth.

אולי אפילו לדחוף אותו לפה שלכם.

However, you don’t.

עם זאת, אתם לא.

And you might be appalled by yourself.

ואולי תיגעלו מעצמכם.

But this urge, which psychologists call “cute aggression,”

אבל הדחף הזה, שפסיכולוגים קוראים לו “אגרסיה חמודה,”

is a surprisingly common one estimated to affect about half of all adults.

נפוץ במפתיע ומוערך שהוא משפיע על בערך חצי מהמבוגרים.

To better understand this peculiar phenomenon,

כדי להבין טוב יותר את התופעה המוזרה הזו,

let's start with what cuteness is.

בואו נתחיל עם מה היא חמידות.

In 1943, one scientist created a baby schema

ב 1943, מדען אחד יצר סכמה של תינוק

that identified key features associated with cuteness,

שזיהתה תכונות עיקריות שמשוייכות לחמידות,

like plump cheeks, large eyes, and short limbs.

כמו לחיים נפוחות, עיניים גדולות, וגפיים קצרות.

These characteristics, associated with many young animals,

התכונות האלו, שמשוייכות להרבה חיות צעירות,

were placed in opposition with those perceived as less cute.

הושמו מול אלו שנחשבו פחות חמודות.

Decades of study have since indicated that this baby schema reliably tracks

עשורים של מחקר הראו מאז שסכמת התינוק הזה עקבה באמינות

with how people perceive cuteness.

אחרי איך אנשים תופשים חמידות.

When study participants see images containing more features

כשמשתתפים במחקר רואים דמויות שמכילות יותר תכונות

that the baby schema pinpoints as cute,

שסכמת התינוק מצביעה על חמודות,

they tend to look at them longer and more often.

הם נוטים להביט בהן יותר זמן ובתכיפות גדולה יותר.

And the photos appear to stimulate brain regions

והתמונות נראות כמגרות אזורי מוח

associated with emotion and reward.

שמשוייכים לרגשות וגמול.

Cuteness is also thought to influence behavior.

חמידות נחשבת גם למשפיעה על התנהגות.

In a 2009 study, participants performed better at the game Operation—

במחקר של 2009, משתתפים הצליחו טוב יותר במשחק ניתוח--

which demands precise, careful movements— when shown cute images beforehand.

שדורש תנועות מדוייקות וזהירות -- כשהראו להם תמונות חמודות לפני כן.

The results of another study indicated that people use recycling bins more

התוצאה של מחקר אחר הראתה שאנשים השתמשו יותר בפחי מחזור

when they have cute images on them.

כשיש תמונות חמודות עליהם.

And the fact that cuteness hijacks our emotions

והעובדה שחמידות חוטפת את הרגשות שלנו

is certainly not lost on authorities and advertisers.

בהחלט לא נעלמה מהרשויות והמפרסמים.

But why does cuteness have this hold on us?

אבל למה לחמידות יש את האחיזה הזו עלינו?

It's nearly impossible to know for sure,

זה כמעט בלתי אפשרי לדעת בבטחון,

but one theory is that cute things simply make us want to nurture them.

אבל תאוריה אחת היא שדברים חמודים פשוט גורמים לנו לרצות לטפל בהם.

Because human babies are relatively helpless on their own,

בגלל שתינוקות אנושיים הם יחסית חסרי ישע בעצמם,

it’s hypothesized that evolution favored infants who were perceived as cute

משערים שהאבולוציה העדיפה תינוקות שנחשבו כחמודים

and inspired more care and interaction.

ודחפה ליותר טיפול והתייחסות.

And, being acutely sensitive to cuteness,

וכשאנחנו מאוד רגישים לחמידות,

we're tuned into similar features in other species.

אנחנו מכווננים לתכונות דומות במינים אחרים.

In fact, as we domesticated animals, their appearances tended to change too.

למעשה, כשאנחנו מבייתים חיות, החזות שלהן נוטה גם להשתנות.

Some scientists have noted a phenomenon called “domestication syndrome,”

כמה מדענים שמו לב לתופעה שנקראת “סינדרום הביות,”

where certain animals appear to have gradually adopted more juvenile features

בה חיות מסויימות נראות שאימצו בהדרגה תכונות יותר ילדותיות

as they became more docile.

כשהן הופכות ליותר כנועות.

One theory is that these physical changes are regulated

תאוריה אחת היא שהשינויים הפיזיים האלה מנוטרים

by an embryonic structure called the neural crest.

על ידי מבנה עוברי שנקרא רכס עצבי.

It helps determine how some of a developing embryo’s cells

הוא עוזר לקבוע איך כמה מהתאים העובריים המתפתחים

differentiate and where they go.

מתמחים ולאן הם הולכים.

Delaying or inhibiting the arrival of these cells in certain areas of the body

עיכוב או השבתת ההגעה של התאים האלה באזורים מסויימים של הגוף

can result in an underdevelopment of the pituitary and adrenal glands,

יכולה לגרום לתת התפתחות של בלוטות יותרת המוח ויותרת הכליה,

which govern fear and aggression.

ששולטות בפחד ואגרסיה.

It can also lead to physical characteristics

זה גם יכול להוביל לתכונות פיזיות

like floppier ears, shorter snouts, and smaller jaws.

כמו אוזניים מתנפנפות, אפים קצרים יותר ומלתעות קטנות יותר.

This is one idea of how selecting for behavioral characteristics

זה רעיון אחד לאיך בחירת תכונות התנהגויות

like friendliness, may also select for more juvenile, cuter physical traits.

כמו חברותיות, אולי יבחרו לתכונות פיזיות יותר צעירות וחמודות יותר.

Basically, as humans bred and domesticated docile dogs,

בעיקרון, כשאנשים הרבו ובייתו כלבים צייתנים,

we seem to have made some breeds look more like babies.

נראה שגרמנו לכמה זנים להראות יותר כמו תינוקות.

Some scientists theorize that we may have even domesticated ourselves.

כמה מדענים העלו השערות שאנחנו אולי אפילו בייתנו את עצמנו.

The thinking here is that as ancient humans

החשיבה פה היא שכשאנשים עתיקים

formed larger, more cooperative groups,

יצרו קבוצות גדולות ומשתפות פעולה יותר,

they selected for friendlier individuals.

הם בחרו באנשים חברותיים יותר.

This may have then led to some of the physical characteristics

זה אולי הוביל אותם לכמה מהמאפיינים הפיזיים

that distinguish us from our closest evolutionary cousins,

שהבחינו אותנו מבני דודנו האבולוציוניים הקרובים,

like smaller, rounder skulls and subtler brow ridges.

כמו גולגלות קטנות ועגולות יותר וקו גבות עדין יותר.

But if cuteness is related to nurturing and decreased aggression,

אבל אם חמידות מקושרת לטיפול והפחתת אגרסיות,

why would anyone ever want to squeeze or bite cute things?

למה מישהו ירצה אי פעם למחוץ או לנשוך דברים חמודים?

Well, cute aggression is importantly not linked

ובכן, אגרסיות חמודות לא מקושרות באופן חשוב

to the actual intention to do harm.

לרצון האמיתי לעשות נזק.

Instead, it seems to result from emotional overload.

במקום, נראה שהתוצאה היא עומס יתר חושי.

Some scientists think that cute things elicit such positive emotions

כמה מדענים חושבים שדברים חמודים מעודדים כאלו רגשות חיוביות

from certain people that the experience becomes overwhelming.

מכמה אנשים שהחוויה הופכת למהממת.

They hypothesize that slightly aggressive, discordant thoughts

הם העלו היפותזה שמחשבות אגרסיביות מעט צורמות

are the brain’s way of putting the brakes on and regulating those intense feelings—

הן הדרך של המוח להפעיל את הבלמים ולנטר את הרגשות החזקות --

not getting you to actually eat a kitten.

לא להביא אתכם ממש לאכול חתולים.

Cuteness can come off as a frivolous, innocent quality,

חמידות יכולה להראות כתכונה קלת דעת ותמימה,

but it wields immense, consequential power.

אבל היא יכולה להפעיל כוח עצום ומשמעותי.

Not to be aggressive, but cuteness kind of runs the world.

לא להיות אגרסיביים, אבל חמידות די מפעילה את העולם.