How one design flaw almost toppled a skyscraper - Alex Gendler

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Naama Lieberman

In 1978, Diane Hartley was writing her undergraduate architecture thesis

ב-1978, דיאן הארטלי כתבה את התזה שלה בארכיטקטורה

when she made a shocking discovery.

כשהיא גילתה תגלית מדהימה.

Her paper focused on the Citicorp Center, a skyscraper in midtown Manhattan.

העבודה שלה התמקדה במרכז סיטיקורפ, גורד שחקים במרכז מנהטן.

And after weeks poring over the building’s plans,

ואחרי שבועות של התעמקות בתוכניות הבניין,

she’d stumbled on a potentially deadly mistake.

היא נתקלה בטעות שיכולה להיות קטלנית.

An oversight that threatened to topple the 59-story tower

שגיאה שאיימה להפיל את המגדל בן 59 הקומות

into one of New York City’s most densely populated districts.

על אחד הרבעים הכי עמוסים בעיר ניו יורק.

When it was built two years earlier,

כשהוא נבנה שנתיים לפני כן,

Citicorp Center was one of the world's tallest buildings.

מרכז סיטיקורפ היה אחד הבניינים הגבוהים בעולם.

Its sloped roof was unique in the city skyline,

הגג המשופע שלו היה יחודי בקו הרקיע של העיר,

but its more distinctive feature lay at the base.

אבל המאפיין היותר ייחודי שלו היה בבסיסו.

Since the construction site was already occupied by St. Peter's Lutheran Church,

מאחר שאתר הבניה כבר היה מאוכלס על ידי כנסיית סט פיטר הלותרנית,

the new skyscraper had to be built on columns supporting it, like stilts.

גורד השחקים החדש נבנה על עמודים שתמכו בו, כמו קביים.

Using stilts on a building’s corners wasn’t unheard of,

שימוש בקביים בפינות בניין לא היה משהו שלא נשמע,

but because the church stood at the corner of the block,

אבל בגלל שהכנסייה עמדה בפינת הבלוק,

these stilts had to be placed at the center of each side.

הקביים האלה היו צריכות להיות ממוקמות במרכז של כל צד.

While this novel design worried some of the building's backers,

אמנם התכנון החדשני הדאיג כמה מהממנים של הבניין,

chief structural engineer William LeMessurier

מהנדס המבנים הראשי וויליאם למסיורה

took numerous precautions to ensure the building’s stability.

השתמש באמצעי זהירות מרובים כדי להבטיח את יציבות הבניין.

The outside would consist of v-shaped chevrons,

החזית תכיל שברונים בצורת V,

forming a strong exoskeleton to support the skyscraper.

שיוצרים שלד חיצוני חזק כדי לתמוך בגורד השחקים.

This external structure also made the building much lighter,

המבנה החיצוני הזה גם עשה את הבניין קל הרבה יותר,

meaning there’d be less weight to support overall.

כלומר היה פחות משקל לתמוך בו בסך הכל.

This design did leave the building vulnerable to strong winds.

העיצוב הזה השאיר את הבניין פגיע לרוחות חזקות.

But LeMessurier had another state-of-the-art solution—

אבל ללמסיורה היה פתרון חדשני נוסף --

a tuned mass damper.

משכך מסה מכוונן.

This 400-ton counterweight was controlled by computerized sensors

המשקולת בת 400 הטונות הזו נשלטה על ידי חיישנים ממוחשבים

designed to counteract any swaying.

שמתוכננים להתנגד לכל נדנוד.

With these structures in place,

עם המבנים האלה במקום,

calculations showed that each side of the building could withstand powerful winds.

חישובים הראו שכל צד של הבניין יוכל לעמוד ברוחות חזקות.

And with all safety issues resolved, the building opened for business in 1977.

וכשכל ענייני הבטיחות מסודרים, הבניין נפתח לעסקים ב-1977.

But when Hartley was studying the tower a year later, she noticed something odd.

אבל כשהארטלי חקרה את הבניין שנה מאוחר יותר, היא שמה לב למשהו משונה.

It was true that each face of the building could endure powerful winds.

זה היה נכון שכל צד של הבניין היה עמיד לרוחות חזקות.

And since a building’s broad sides catch the most wind,

ומאחר שהצדדים הרחבים לוכדים הכי הרבה רוח,

these would typically be the strongest winds a building encounters.

אלה יהיו בדרך כלל הרוחות הכי חזקות שהבניין פוגש.

However, the towers unique base meant that winds

עם זאת, בגלל הבסיס הייחודי של המגדל,

blowing on the building’s corners were actually the bigger threat.

הרוחות שנשבו בפינות הבניין היו למעשה סיכון גדול יותר.

And since traditional designs didn't warrant safety calculations

ומאחר שעיצובים מסורתיים לא הצריכו חישובי בטיחות

for corner winds,

לרוחות פינתיות,

it seemed to Hartley that the threat had gone unaccounted for.

נראה להארטלי שלא שמו לב לסיכון.

When Hartley contacted LeMessurier’s firm about the issue

כשהארטלי פנתה לחברה של למסיורה בקשר לבעיה

they assured her the building was strong enough to handle these winds.

הם הבטיחו לה שהבניין היה חזק מספיק להתמודד עם הרוחות.

But checking the plans again, LeMessurier noticed an alarming detail.

אבל כשבדק את התכניות שוב, למסיורה הבחין בפרט מבהיל.

A change approved without his knowledge

שינוי שאושר ללא ידיעתו

had replaced the exoskeleton’s welded joints

החליף את חיבורי הריתוך בשלד החיצוני

with cheaper and weaker bolted joints.

בחיבורי הברגה זולים וחלשים יותר.

This alone wasn’t enough to topple the tower thanks to the mass damper.

זה לבדו לא היה מספיק כדי להפיל את המגדל תודות למשכך המסה.

But if a storm knocked out the building's power,

אבל אם סופה הייתה מנתקת את החשמל לבניין,

it would deactivate the counterweight’s sensors,

היא הייתה משביתה את החיישנים של המשקולת,

leaving the building vulnerable to winds of just 112 kilometers per hour.

מה שהיה משאיר את הבניין פגיע לרוחות של רק 112 קילומטר לשעה.

Given available weather data,

בהינתן נתוני מזג אוויר זמינים,

a storm this strong had a one-in-sixteen chance

לסופה כמו זו היה סיכוי של אחד לשש עשרה

of hitting New York City every single year.

לפגוע בעיר ניו יורק בכל שנה.

LeMessurier never told Hartley what she’d uncovered.

למסיורה מעולם לא אמר להארטלי מה היא חשפה.

In fact, everything he did next was top secret.

למעשה, כל מה שהוא עשה אחרי זה היה סודי ביותר.

After filling in the architects and executives at Citicorp,

אחרי שעדכן את הארכיטקט והבכירים של סיטיקורפ,

LeMessurier’s team worked with city officials to craft a confidential plan.

הצוות של למסיורה עבד עם פקידי העיר כדי לבנות תוכנית סודית.

Without warning the residents,

בלי להזהיר את יושבי הבניין,

construction crews began a string of night-time shifts

צוותי בניה החלו סדרה של משמרות לילה

to reinforce the bolted joints.

כדי לחזק את חיבורי הברגים.

This delicate work began in mid-August 1978,

העבודה העדינה הזו החלה באמצע אוגוסט 1978,

and was only halfway complete when Hurricane Ella

והושלמה רק בחציה כשהוריקן אלה

approached the city in September.

התקרב לעיר בספטמבר.

City officials and Citicorp executives planned an emergency evacuation

פקידי העיר ובכירי סיטיקורפ תיכננו פינוי חירום

for a 10-block radius,

ברדיוס של 10 בלוקים,

but at the last minute, the hurricane veered out to sea.

אבל ברגע האחרון, ההוריקן סטה לים.

These secret evacuation plans were never used,

תכניות הפינוי הסודיות מעולם לא היו בשימוש,

and the reinforcements were completed just a month later.

והחיזוקים הושלמו רק חודש מאוחר יותר.

Typically, it would’ve been impossible for this covert construction to go unnoticed.

באופן טיפוסי, זה היה בלתי אפשרי לבניה החשאית הזו לעבור בלי להתגלות.

But the press was occupied with a newspaper strike

אבל העיתונות הייתה עסוקה בשביתת עיתונים

spanning the length of the reinforcement project.

שהשתרעה לכל משך פרויקט החיזוק.

In fact, the public didn't learn how close they'd come to disaster until 1995,

למעשה, הציבור לא גילה כמה קרובים הם היו לאסון עד 1995,

when a New Yorker article revealed the story to the city, and to Diane Hartley.

כשמאמר בניו יורקר חשף את הסיפור לעיר, ולדיאן הארטלי.

Like LeMessurier, the article failed to give credit where it was due,

כמו למסיורה, המאמר כשל לתת קרדיט למי שהיה צריך,

but at least Hartley knew that her homework had saved lives.

אבל לפחות הארטלי ידעה ששיעורי הבית שלה הצילו חיים.