Is capitalism actually broken?

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

Each one of these machines represents the economic system of a country.

כל אחת מהמכונות הללו מייצגת מערכת כלכלית של מדינה.

Every machine has three inputs:

לכל מכונה יש שלוש כניסות:

labor, people’s work.

עבודה, עבודה של אנשים.

Capital, all the stuff that a business might use,

הון, כל הדברים שעסק עשוי להשתמש בהם,

including intangibles, like ideas.

כולל דברים לא מוחשיים, כמו רעיונות.

And natural resources.

ומשאבי טבע.

The machine converts these inputs into goods and services,

המכונה ממירה את התשומות הללו לסחורות ושירותים,

and because we’re willing to pay for the things the machine produces,

ובגלל שאנחנו מוכנים לשלם על הדברים שהמכונה מייצרת,

what the machine is really creating here is value.

מה שהמכונה בעצם יוצרת כאן הוא ערך.

Economies turn inputs into value.

כלכלות הופכות תשומות לערך.

What determines whether the machine is capitalist, communist, socialist,

מה קובע אם המכונה היא קפיטליסטית, קומוניסטית, סוציאליסטית,

or something else?

או משהו אחר?

Three dials.

שלוש חוגות.

The first dial controls who owns the capital.

החוגה הראשונה שולטת מי הבעלים של ההון.

Over here, the government owns every bit of capital,

כאן, הממשלה היא הבעלים של כל פיסת הון,

down to the last office paperclip.

עד למהדק המשרד האחרון.

North Korea is probably the closest economy to 0%.

צפון קוריאה היא כנראה הכלכלה הקרובה ביותר ל-0%.

On the other end of the spectrum, at 100%, private citizens own all the capital.

בקצה השני של הספקטרום, ב-100%, אזרחים פרטיים שמחזיקים בכל ההון.

The US is about here, at roughly two-thirds private ownership.

ארה“ב נמצאת כאן, בערך שני שלישים בבעלות פרטית.

The second dial dictates how much control the government has

החוגה השנייה מכתיבה כמה שליטה יש לממשלה

over what gets produced.

על מה שמיוצר.

In economies with high coordination, like the old USSR,

בכלכלות עם תיאום גבוה, כמו ברית המועצות הישנה,

the government dictated what the economy could— and would— produce.

הממשלה הכתיבה מה הכלכלה יכולה לייצר - ותייצר.

In economies with low coordination,

בכלכלות עם תיאום נמוך,

the government might mandate a few things,

הממשלה עשויה לחייב כמה דברים,

but leaves most decision-making up to the private sector.

אבל משאירה את רוב קבלת ההחלטות למגזר הפרטי.

The third dial controls how extensively markets are used to set prices.

החוגה השלישית קובעת עד כמה השווקים משמשים באופן נרחב לקביעת מחירים.

Over here at 0%, we have economies with no markets,

כאן ב-0%, יש לנו כלכלות ללא שווקים,

where the government sets all prices, and consumers have no say.

שבהן הממשלה קובעת את כל המחירים, ולצרכנים אין מילה לומר.

Over here at 100%,

כאן ב-100%,

markets are used to set the price of everything,

שווקים משמשים כדי לקבוע את המחיר של הכל,

even things like basic life-saving health care.

אפילו דברים כמו שירותי בריאות בסיסיים מצילי חיים.

You can also think of this dial as controlling the number and extent

אתם יכולים גם לחשוב על החוגה הזו כעל שולטת במספר ובהיקף

of government regulations—

של תקנות הממשלה-

from tariffs on foreign goods to antitrust laws

ממכסים על סחורות זרות לחוקי הגבלים עסקיים

to regulations on net neutrality.

לתקנות על ניטרליות רשת.

So, capitalism isn’t just one type of economy—

אז, קפיטליזם הוא לא רק סוג אחד של כלכלה -

it’s a wide range of possible economies,

זה מגוון רחב של כלכלות אפשריות,

which makes answering the question of whether capitalism is broken, complicated.

מה שגורם לענות על השאלה האם הקפיטליזם שבור, מסובך.

But we’re going to try.

אבל אנחנו הולכים לנסות.

At the height of the Industrial Revolution,

בשיאה של המהפכה התעשייתית

the dials were set pretty close to what we now call free market,

החוגות היו מכוונות די קרוב למה שאנו מכנים כיום שוק חופשי,

or “laissez-faire” capitalism.

או קפיטליזם “laissez-faire”.

There were very few regulations,

היו מעט מאוד תקנות,

and economists of the time believed that capitalism’s “invisible hand”—

וכלכלנים של אותה תקופה האמינו ש“היד הנעלמה” של הקפיטליזם -

basically, individuals acting freely and in their own self-interest—

בעצם, אנשים הפועלים בחופשיות ולמען האינטרס האישי שלהם-

would produce optimal outcomes, both for the economy and for society.

יביאו לתוצאות מיטביות, הן עבור הכלכלה והן עבור החברה.

And that’s how we ended up with embalming fluid in milk.

וככה סיימנו עם נוזל שימור בחלב.

In the late 1800s in the United States, food manufacturers put all kinds of cheap

בסוף המאה ה-18 בארצות הברית, יצרני מזון שמו כל מיני סוגים זולים

(and sometimes dangerous) adulterants in food to maximize profits.

(ולפעמים מסוכנים) של תוספים כדי למקסם את הרווחים

What they were doing was legal, but of course, wrong.

מה שהם עשו היה חוקי, אבל כמובן, לא טוב.

There was a public outcry, and in 1906,

הייתה סערה ציבורית, ובשנת 1906,

Congress passed the Pure Food and Drugs Act,

הקונגרס העביר את חוק המזון והתרופות הטהור,

setting the stage for the Food and Drug Administration,

כשהוא מכין את הבמה עבור מינהל המזון והתרופות,

which watches over the US’s food supply to this day.

ששומר על אספקת המזון של ארה“ב עד היום.

These days, no economy really practices pure “invisible hand” capitalism,

בימים אלה, שום כלכלה לא באמת נוהגת בקפיטליזם טהור של “יד בלתי נראית“,

but some people are increasingly worried that today’s threats,

אבל חלק מהאנשים מודאגים שאיומים,

like climate change and rising inequality, can’t be solved by any capitalist system.

כמו שינויי אקלים ואי-שוויון עולה, לא ניתן לפתור על ידי מערכת קפיטליסטית.

Let’s look at climate change first.

נסתכל תחילה על שינויי האקלים.

Capitalist economies incentivize growth.

כלכלות קפיטליסטיות מעודדות צמיחה.

That’s created massive demand for the cheapest energy possible,

זה יצר ביקוש עצום לאנרגיה הזולה ביותר האפשרית,

which, for a long time, was fossil fuels.

שבמשך זמן רב היתה דלק מאובנים.

Burning all those fossil fuels unquestionably drove—

שריפת כל הדלקים המאובנים האלה הניעה ללא עוררין-

and continues to drive— climate change.

וממשיכה להניע- שינויי אקלים.

Not only that, but the desire to maximize profit usually gives corporations

לא רק זה, אלא הרצון למקסם רווח בדרך כלל נותן לתאגידים

a powerful incentive to ignore inconvenient truths.

תמריץ רב עוצמה להתעלם מאמיתות לא נוחות.

Just like tobacco companies denied the link between cigarettes and cancer,

כמו שחברות הטבק הכחישו את הקשר בין סיגריות לסרטן,

oil and gas companies denied or downplayed climate science for decades.

חברות הנפט והגז הכחישו או הפחיתו בערך מדע האקלים עשרות שנים.

Next, inequality.

הבא, אי שוויון.

Inequality is complicated enough that we made a whole video about it,

אי השוויון מספיק מסובך שבשבילו עשינו על זה סרטון שלם,

but the simple story is:

אבל הסיפור הפשוט הוא:

in many countries, inequality is rising.

במדינות רבות, אי השוויון עולה.

In the US, the UK, Canada, Ireland, and Australia,

בארה“ב, בריטניה, קנדה, אירלנד, ואוסטרליה,

the top 1% of income earners have been eating up a larger and larger share

ה1% העליון של בעלי ההכנסה אוכלים נתח גדול יותר ויותר

of total income over the past 50 years.

מסך ההכנסה ב-50 השנים האחרונות.

In the UK, the top 1% share doubled from 7% in 1980 to 14% in 2014.

בבריטניה הוכפל החלק של המאיון העליון הוכפל מ-7% ב-1980 ל-14% ב-2014.

But that's not the whole picture.

אבל זו לא כל התמונה.

In England, the country for which we have the best data before capitalism,

באנגליה המדינה שעבורה יש לנו את הנתונים הטובים ביותר לפני הקפיטליזם

the share of income going to the top 5% of income earners

חלק ההכנסה שהולך ל-5% העליונים של בעלי ההכנסה

peaked at around 40% in 1801,

הגיע לשיא של כ-40% בשנת 1801,

and then, as capitalism took hold, it fell steadily to a low of about 17% in 1977.

ואז, כשהקפיטליזם השתלט, הוא נפל בהתמדה לשפל של כ-17% ב-1977.

These days, it’s back up— hovering around 26%.

בימים אלה הוא חוזר למעלה – מרחף סביב 26%.

And here’s another data point: in many European countries and Japan,

והנה עוד נקודת נתונים: במדינות רבות באירופה וביפן,

the top 1%’s share of income came down from 20 to 25% in the early 1900s

החלק של המאיון העליון מההכנסה ירד מ-20 ל-25% בתחילת שנות ה-1900

to 7 to 12% today.

ל-7 עד 12% היום.

So, is capitalism increasing inequality or not?

אז האם הקפיטליזם מגביר את אי השוויון או שלא?

It depends.

זה תלוי.

Remember, there's a wide range of settings that all fall under capitalism,

יש מגוון רחב של הגדרות שכולן נופלות תחת הקפיטליזם,

meaning that one country's version can look very different from another's.

כלומר, גרסה של מדינה אחת יכולה להיראות שונה מאוד משל אחרות.

It’s totally possible that inequality could be increasing

זה בהחלט אפשרי שאי השוויון הזה יכול להתגבר

in China’s version of capitalism, while it decreases in France’s.

בגרסה של סין לקפיטליזם, בעוד שהוא יורד בצרפת.

Capitalism, it seems, is a double-edged sword.

קפיטליזם, כך נראה, הוא חרב פיפיות.

On the one hand, it generates a huge amount of value,

מצד אחד, זה מייצר כמות עצומה של ערך,

which translates to almost everyone having more money than they otherwise would.

מה שמתורגם לכך שכמעט לכולם יש יותר כסף ממה שהיה להם אחרת.

On the other hand, it also funnels the biggest chunk of that money

מצד שני, זה גם מזרים את החלק הגדול ביותר של הכסף הזה

into the wallets of relatively few people.

לארנקים של מעט אנשים יחסית.

Capitalism’s staunchest defenders say that with enough grit and determination,

המגינים העיקשים ביותר של הקפיטליזם אומרים שעם מספיק חוצפה ונחישות,

anyone can join the ranks of the wealthy.

כל אחד יכול להצטרף לשורות העשירים.

Is that really true?

האם זה באמת נכון?

In a free, capitalist market,

בשוק קפיטליסטי חופשי,

the wealth generated by successful companies mostly flows to the owners.

העושר שנוצר על ידי חברות מצליחות זורם בעיקר לבעלים.

And along with that come other benefits:

ויחד עם זה באים יתרונות אחרים:

education, health, social standing, and power.

חינוך, בריאות, מעמד חברתי, וכוח.

If owners tinker with the machine so that it benefits them more than others,

אם הבעלים מתעסקים עם המכונה כך שזה מועיל להם יותר מאחרים,

they create a feedback loop where power and everything that flows with it

הם יוצרים לולאת משוב שבה כוח וכל מה שזורם איתו

calcifies within their families.

מתקבע בתוך משפחותיהם.

And then you’ve got, basically, an aristocracy.

ואז יש לכם, בעצם, אריסטוקרטיה.

So let’s break down the question we started with:

אז בואו נפרק את השאלה איתה התחלנו:

is pure, “invisible hand” capitalism,

האם קפיטליזם טהור, “יד בלתי נראית“,

with all the dials set to the extremes, broken?

עם כל החוגות מכוונות לקיצוניות, שָׁבוּר?

Yeah.

כֵּן.

But it’s also kind of irrelevant, since no country uses pure capitalism.

אבל זה גם קצת לא רלוונטי, מכיוון שאף מדינה לא משתמשת בקפיטליזם טהור.

Is contemporary capitalism—

האם קפיטליזם עכשווי --

as it’s practiced in much of the world today— broken?

כפי שהוא מתורגל ברובו של העולם היום - שבור?

Well, it’s the major driver of climate change

ובכן, זה המניע העיקרי של שינויי האקלים

and in many places is contributing to rising inequality.

ובמקומות רבים תורם לאי השוויון הגואה.

And it may even be creating a de facto aristocracy in certain countries,

וייתכן שהוא אפילו יוצר אריסטוקרטיה דה-פקטו במדינות מסוימות

so, not looking good.

אז, זה לא נראה טוב.

The critical question is: can we fix contemporary capitalism

השאלה הקריטית היא: האם נוכל לתקן את הקפיטליזם העכשווי

by fiddling with the dials or restricting who can turn them,

על ידי התעסקות עם החוגות או הגבלת מי שיכול להפוך אותם,

or do we need to tear the machine down and build a new one from scratch?

או שאנחנו צריכים להרוס את המכונה ולבנות חדשה מאפס?