The infamous and ingenious Ho Chi Minh Trail - Cameron Paterson

Translator: Andrea McDonough Reviewer: Bedirhan Cinar

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Zeeva Livshitz

Deep in the jungles of Vietnam,

עמוק בג'ונגל של ויאטנאם,

soldiers from both sides

חיילים משני הצדדים

battled heat exhaustion and each other

נלחמו בתשישות מחום ואחד מהשני

for nearly 20 long years.

במשך כמעט 20 שנה.

But the key to Communist victory

אבל המפתח לניצחון הקומוניסטי

wasn't weapons or stamina,

לא היה נשקים או עמידות,

it was a dirt road.

זו היתה דרך עפר.

The Ho Chi Minh Trail,

נתיב הו צ'י מין,

winding through Vietnam, Laos, and Cambodia,

המתפתל דרך ויאטנם, לאוס וקמבודיה,

started as a simple network of dirt roads

החל כרשת פשוטה של דרכי עפר

and blossomed into the centerpiece

ופרחה למרכז

of the winning North Vietnamese strategy

האסטרטגיה המנצחת של צפון ויאטנם

during the Vietnam War,

במהלך מלחמת ויאטנם,

supplying weapons,

סיפקה נשק,

troops,

כוחות,

and psychological support to the South.

ותמיכה פסיכולוגית לדרום.

The trail was a network of tracks,

הנתיב היה רשת של שבילים,

dirt roads,

דרכי עפר,

and river crossings

ומעברי נהרות

that threaded west out of North Vietnam

שנמתחו מערבה מצפון ויאטנם

and south along the Truong Son Mountain Range

ודרומה ליד רכס ההרים טרונג סון

between Vietnam and Laos.

בין ויאטנם ללאוס.

The journey to the South originally took six months.

המסע לדרום לקח במקור שישה חודשים.

But, with engineering and ingenuity,

אבל, עם הנדסה והמצאה,

the Vietnamese expanded and improved the trail.

הויאטנמים הרחיבו ושיפרו את הנתיב.

Towards the end of war,

לקראת סוף המלחמה,

as the main roads detoured through Laos,

כשהדרכים הראשיות עקפו דרך לאוס,

it only took one week.

זה לקח רק שבוע אחד.

Here is how it happened.

כך זה קרה.

In 1959, as relations deteriorated

ב 1959, כשהיחסים התדרדרו

between the North and the South,

בין הצפון והדרום,

a system of trails was constructed in order to infiltrate

מערכת של נתיבים נבנתה כדי להחדיר

soldiers, weapons, and supplies into South Vietnam.

חיילים, נשק, ואספקה לתוך דרום ויאטנם.

The first troops moved in single-file

הכוחות הראשונים נעו בטור עורפי

along routes used by local ethnic groups,

לאורך השבילים בהם השתמשו קבוצות אתניות מקומיות,

and broken tree branches at dusty crossroads

וענפים שבורים בצמתים מאובקות

were often all that indicated the direction.

היו לעיתים קרובות הדבר היחיד שהראה את הכיוון.

Initially, most of the Communist cadres

בהתחלה, רוב השיירות הקומוניסטיות

who came down the trail

שירדו בדרך

were Southerners by birth who had trained in North Vietnam.

היו דרומיים במקור שהתאמנו בצפון ויאטנם.

They dressed like civilian peasants

הם התלבשו כמו איכרים אזרחיים

in black, silk pajamas with a checkered scarf.

בשחור, פיג'מות ממשי עם צעיף משובץ.

They wore Ho Chi Minh sandals on their feet,

הם נעלו את סנדלי הו צ'י מין על רגליהם,

cut from truck tires,

חתוכים מצמיגים של משאיות,

and carried their ration of cooked rice

ונשאו את מנת האורז המבושל שלהם

in elephants' intestines,

במעי פילים,

a linen tube hung around the body.

צינור בד היה תלוי סביב גופם.

The conditions were harsh

התנאים היו קשים

and many deaths were caused by exposure,

ומיתות רבות נגרמו בגלל חשיפה,

malaria,

מלריה,

and amoebic dysentery.

ודיזנטריה אמבית.

Getting lost,

איבוד הדרך,

starving to death,

רעב למוות,

and the possibility of attacks by wild tigers or bears

והאפשרות לתקיפה של טיגריסים ודובים פראיים

were constant threats.

היו איומים תמידיים.

Meals were invariably just rice and salt,

הארוחות היו אורז ומלח חסרי גיוון,

and it was easy to run out.

והיה קל לברוח.

Fear, boredom, and homesickness

פחד, שיעמום, וגעגועים הביתה

were the dominant emotions.

היו הרגשות השולטים.

And soldiers occupied their spare time

וחיילים מלאו את זמנם הפנוי

by writing letters,

בכתיבת מכתבים,

drawing sketches,

ציור,

and drinking and smoking with local villagers.

ושתיה ועישון עם כפריים מקומיים.

The first troops down the trail

הכוחות הראשונים במורד הדרך

did not engage in much fighting.

לא נלחמו הרבה.

And after an exhausting six month trip,

ואחרי מסע מעייף של שישה חודשים,

arriving in the South was a real highlight,

הגעה לדרום היתה ארוע גדול,

often celebrated by bursting into song.

שנחגג לרוב בפריצה בשיר.

By 1965, the trip down the trail could be made by truck.

עד 1965, המסע במורד הדרך היה יכול להיות מבוצע במשאית.

Thousands of trucks supplied by China and Russia

אלפי משאיות שסופקו על ידי הרוסים והסינים

took up the task amidst ferocious B-52 bombing

לקחו את המשימה במהלך הפצצות ה B-52 האכזריות

and truck drivers became known as pilots of the ground.

ונהגי משאיות היו ידועים כטייסי קרקע.

As traffic down the trail increased,

כשהתנועה במורד הנתיב התגברה,

so did the U.S. bombing.

כך גברו גם הפצצות ארצות הברית.

They drove at night or in the early morning

הם נהגו בלילה ומוקדם בבוקר

to avoid air strikes,

כדי לחמוק מהמתקפות,

and watchmen were ready

וצופים היו מוכנים

to warn drivers of enemy aircraft.

להזהיר נהגים מפני מטוסי אוייב.

Villages along the trail organized teams

כפריים לאורך הדרך אירגנו צוותים

to guarantee traffic flow

כדי להבטיח זרימה של תנועה

and to help drivers repair damage caused by air attacks.

ולעזור לנהגים לתקן נזקים שנגרמו מהתקפות אוויריות.

Their catch cries were,

הקריאות שלהם היו,

"Everything for our Southern brothers!"

"הכל למען אחינו הדרומיים!"

and, "We will not worry about our houses

ו "אנחנו לא נדאג לבתים שלנו

if the vehicles have not yet gotten through."

אם הרכבים לא עברו עדיין."

Some families donated their doors

כמה משפחות תרמו את דלתותיהם

and wooden beds to repair roads.

ומיטות העץ שלהם כדי לתקן כבישים.

Vietnamese forces even used deception

הכוחות הויאטנמיים השתמשו בהטעייה

to get the U.S. aircraft to bomb mountainsides

כדי לגרום למטוסים אמריקאים להפציץ מורדות הרים

in order to make gravel for use

כדי ליצור חצץ לשימוש

in building and maintaining roads.

בבניית ואחזרת כבישים.

The all-pervading red dust seeped into every nook and cranny.

האבק האדום שנמצא בכל מקום חדר לכל חריץ.

The Ho Chi Minh Trail had a profound impact

לנתיב הו צ'י מין היה השפעה מכרעת

on the Vietnam War

על מלחמת ויאטנם

and it was the key to Hanoi's success.

והוא היה המפתח להצלחה של האנוי.

North Vietnamese victory was not determined by the battlefields,

הניצחון הצפון ויאטנמי לא נקבע בשדה הקרב,

but by the trail,

אלא על ידי הנתיב,

which was the political,

שהיה הגורם המכריע הפוליטי,

strategic,

and economic lynchpin.

האסטרטגי

והאקונומי.

Americans recognized its achievement,

האמריקאים הכירו בהשגים שלו,

calling the trail,

וקראו לנתיב,

"One of the great achievements

"אחד ההשגים הגדולים

in military engineering of the 20th century."

בהנדסה צבאית במאה ה 20."

The trail is a testimony to the strength of will

הנתיב היא עדות לכוח הרצון

of the Vietnamese people,

של העם הויאטנמי,

and the men and women who used the trail

והאנשים והנשים שהשתמשו בנתיב

have become folk heros.

הפכו לגיבורי עם.