Why do humans have a third eyelid? - Dorsa Amir

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Allon Sasson

You know that little pink thing nestled in the corner of your eye?

אתם מכירים את הדבר הקטן הוורוד שנמצא בפינת העין?

It’s actually the remnant of a third eyelid.

זו למעשה שריד של עפעף שלישי.

Known as the “plica semilunaris,”

שידוע כ"פליקה סמילונריס",

it’s much more prominent in birds and a few mammals,

הוא יותר נפוץ בציפורים וכמה יונקים,

and functions like a windshield wiper to keep dust and debris out of their eyes.

ופועל כמו מגב כדי להרחיק אבק ופסולת מעיניהם.

But in humans, it doesn’t work.

אבל אצל אנשים, זה לא עובד.

It’s vestigial, meaning it no longer serves its original purpose.

הוא שרידי, מה שאומר שהוא לא משרת יותר את המטרה המקורית שלו.

There are several other vestigial structures like the plica semilunaris

יש כמה מבנים שרידיים אחרים כמו הפליקה סמילונריס

in the human body.

בגוף האנושי.

Most of these became vestigial long before homo sapiens existed,

רובם הפכו לשרידיים הרבה לפני שההומו ספיינס התקיימו,

quietly riding along from one of our ancestor species to the next.

ועברו יחד מאחד מהמינים מהם נוצרנו לבא אחריו.

But why have they stuck around for so long?

אבל למה הם נשארו כל כך הרבה זמן?

To answer this question, it helps to understand natural selection.

כדי לענות על השאלה, כדאי להבין את הברירה הטבעית.

Natural selection simply means that traits

ברירה טבעית משמעה פשוט שלתכונות

which help an organism survive and reproduce in a given environment

שעוזרות לאורגניזם לשרוד ולהתרבות בסביבה מסוימת

are more likely to make it to the next generation.

יש סיכוי גבוה יותר להגיע לדור הבא.

As the environment changes, traits that were once useful can become harmful.

כשהסביבה משתנה, התכונות שפעם היו יעילות יכולות להפוך מזיקות.

Those traits are often selected against,

הרבה פעמים התכונות האלו נבחרות החוצה,

meaning they gradually disappear from the population.

מה שאומר שהן לאט לאט נעלמות מהאוכלוסיה.

But if a trait isn’t actively harmful, it might not get selected against,

אבל אם תכונה לא למעשה מזיקה, אולי לא תבחר החוצה,

and stick around even though it isn’t useful.

ותשאר אפילו שהיא לא מועילה.

Take the tailbone.

קחו את עצם הזנב לדוגמה.

Evolutionary biologists think that as the climate got drier

ביולוגים אבולוציונים חושבים שכשהאקלים נעשה יבש יותר

and grasslands popped up,

ואדמות עשב הופיעו,

our tail-bearing ancestors left the trees and started walking on land.

אבותנו בעלי הזנב עזבו את העצים והחלו ללכת על האדמה.

The tails that had helped them in the trees

הזנבות שעזרו להם על העצים

began to disrupt their ability to walk on land.

התחילו להפריע ליכולת שלהם ללכת על האדמה.

So individuals with mutations that reduced the length of their tails

אז פריטים עם מוטציות שצמצמו את אורך זנבם

became more successful at life on land,

הפכו ליותר מוצלחים בחיים על הקרקע,

surviving long enough to pass their short tails on to the next generation.

ושרדו מספיק זמן להעביר את הזנבות הקצרים שלהם לדור הבא.

The change was likely gradual over millions of years until,

השינוי היה כנראה הדרגתי במשך מליוני שנים עד,

about 20 million years ago,

שלפני בערך 20 מליון שנה,

our ancestors’ external tails disappeared altogether.

הזנבות החיצוניים של אבותינו נעלמו לגמרי.

Today, we know human embryos have tails that dissolve as the embryo develops.

היום, אנחנו יודעים שלעוברים אנושיים יש זנבות שמתמוססים כשהעוברים מתפתחים.

But the stubby tailbone sticks around,

אבל עצמות הזנב העבות נשארות,

probably because it doesn’t cause any harm—

כנראה בגלל שהן לא מזיקות --

in fact, it serves a more minor function

למעשה, הן משמשות פעולה יותר מינורית

as the anchor point for certain other muscles.

כנקודת העיגון לשרירים מסויימים.

Up to 85% of people have a vestigial muscle called the “palmaris longus.”

לעד כ 85% מהאנשים יש שריר שיורי שנקרא "פלמריס לונגוס".

To see if you do,

כדי לראות אם לכם יש אותו,

put your hand down on a flat surface and touch your pinkie to your thumb.

שימו את היד על משטח שטוח וגעו עם הזרת באגודל.

If you see a little band pop up in the middle of your wrist,

אם אתם רואים רצועה קטנה קופצת באמצע פרק היד שלכם,

that’s the tendon that attaches to this now-defunct muscle.

זה הגיד שמחבר לשריר הלא פעיל הזה.

In this case, the fact that not everyone has it has helped us trace its function.

במקרה הזה, העובדה שלא לכולם יש אותו עזרה לנו לעקוב אחרי הפעולה הזו.

Vestigial traits can persist when there’s no incentive to lose them—

תכונות שיוריות יכולות להשאר כשאין סיבה לאבד אותן --

but since there’s also no incentive to keep them,

אבל מאחר ואין גם סיבה לשמור אותן,

random mutations will sometimes still eliminate them

מוטציות אקראיות יעלימו אותן לפעמים בכל זאת

from part of the population.

מחלק מהאוכלוסיה.

Looking at our primate relatives,

בהסתכלות על הקרובים הפרימטיים שלנו,

we can see that the palmaris longus is sometimes absent

אנחנו יכולים לראות שהפלמריס לונגוס הוא משהו שחסר

in those that spend more time on the land,

אצל חלק מאלה שמבלים יותר זמן על הקרקע,

but always present in those that spend more time in trees.

אבל תמיד קיים אצל אלה שמבלים יותר זמן על עצים.

So we think it used to help us swing from branch to branch,

אז אנחנו חושבים שהוא עזר לנו להתנדנד מענף לענף,

and became unnecessary when we moved down to land.

והפך ללא נדרש כשעברנו לקרקע.

The appendix, meanwhile, may once have been part of the intestinal system

התוספתן, בינתיים, היה אולי חלק ממערכת העיכול

our ancestors used for digesting plant materials.

בו אבותינו השתמשו כדי לעכל חומרים צמחיים.

As their diets changed, those parts of the intestinal system began to shrink.

כשהתזונה שלהם השתנתה, החלקים האלה של מערכת העיכול התחילו להתכווץ.

Unlike other vestigial structures, though, the appendix isn’t always harmless—

בניגוד למבנים שיוריים, התוספתן לא תמיד לא מזיק --

it can become dangerously inflamed.

הוא יכול להפוך למודלק באופן מסוכן.

For most of human history, a burst appendix could be a death sentence.

במשך רוב ההסטוריה האנושית, תוספתן פרוץ יכול היה להיות גזר דין מוות.

So why did it stick around?

אז למה הוא נשאר?

It’s possible that it was very slowly on its way out,

זה אפשרי שהוא באופן מאוד איטי בדרכו החוצה,

or that mutations simply hadn’t arisen to make it smaller.

או שפשוט לא הופיעה המוטציה שהפכה אותו לקטן יותר.

Or maybe it has other benefits—

או אולי יש לו יתרונות אחרים -

for example, it might still be a reservoir of bacteria that helps us break down food.

לדוגמה, הוא יכול אולי להיות עדיין מאגר של בקטריות שעוזרות לנו לפרק מזון.

But the fact is, we’re not really sure why the appendix persists.

אבל העובדה היא, שאנחנו לא באמת בטוחים למה התוספתן שלנו קיים.

Evolution is an imperfect process.

האבולוציה היא תהליך לא מושלם.

Human beings are the result of millions of years of trial, error, and random chance—

אנשים הם תוצאה של מיליוני שנים של נסיון וטעיה, ובחירה אקראית --

and we’re full of evolutionary relics to remind us of that.

ואנחנו מלאים בשאריות אבולוציוניות כדי להזכיר לנו את זה.