How to turn protest into powerful change - Eric Liu

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Tal Dekkers

We live in an age of protest.

אנחנו חיים בדור של מחאה.

On campuses and public squares,

בקמפוסים וכיכרות ציבוריות,

on streets and social media,

ברחובות ובמדיה החברתית,

protesters around the world are challenging the status quo.

מפגינים מסביב לעולם מאתגרים את הסטטוס קוו.

Protest can thrust issues onto the national or global agenda,

מחאה יכולה לדחוף נושאים לאג'נדה הלאומית או הגלובלית,

it can force out tyrants,

היא יכולה להפיל טירנים,

it can activate people who have long been on the sidelines of civic life.

היא יכולה להפעיל אנשים שהיו הרבה זמן על השוליים של החיים האזרחיים.

While protest is often necessary, is it sufficient?

בעוד מחאה היא הרבה פעמים הכרחית, האם היא מספיקה?

Consider the Arab Spring.

חשבו על האביב הערבי.

All across the Middle East,

לכל רוחב המזרח התיכון,

citizen protesters were able to topple dictators.

מפגינים אזרחיים היו מסוגלים להפיל דיקטטורים.

Afterwards, though,

לאחר מכן, עם זאת,

the vacuum was too often filled by the most militant and violent.

הוואקום מולא יותר מדי פעמים על ידי הכי צבאיים ואלימים.

Protest can generate lasting positive change

מחאה יכולה לייצר שינויים חיוביים מתמשכים

when it's followed by an equally passionate effort

כשהיא עוקבת אחרי מאמץ רב תשוקה באותה מידה

to mobilize voters,

להניע את הבוחרים,

to cast ballots,

להגיע לתאי הבחירה,

to understand government,

להבין את הממשלה,

and to make it more inclusive.

ולעשות אותה יותר מכילה.

So here are three core strategies for peacefully turning awareness into action

אז הנה שלוש אסטרטגיות בסיסיות להפיכת מודעות לפעולה בצורה שקטה

and protest into durable political power.

ומחאה לכוח פוליטי מתמשך.

First, expand the frame of the possible,

ראשית, הרחיבו את מסגרת האפשרי,

second, choose a defining fight,

שנית, בחרו מאבק מגדיר,

and third, find an early win.

ושלישית, מצאו נצחון מוקדם.

Let's start with expanding the frame of the possible.

הבה נתחיל עם הרחבת מסגרת האפשרויות.

How often have you heard in response to a policy idea,

כמה פעמים שמעתם בתגובה לרעיון מדיניות

"That's just never going to happen"?

"זה פשוט לעולם לא יקרה"?

When you hear someone say that,

כשאתם שומעים מישהו אומר זאת,

they're trying to define the boundaries of your civic imagination.

הם מנסים להגדיר את הגבולות של הדמיון האזרחי.

The powerful citizen works to push those boundaries outward,

האזרח החזק עובד לדחוף את הגבולות האלו החוצה,

to ask what if -

לשאול מה אם --

what if it were possible?

מה אם זה היה אפשרי?

What if enough forms of power -

מה אם מספיק צורות של כוח --

people power, ideas, money, social norms -

כוח אנשים, רעיונות, כסף, נורמות חברתיות --

were aligned to make it happen?

היו מיושרים לגרום לזה לקרות?

Simply asking that question

פשוט לשאול את שאלה

and not taken as given all the givens of conventional politics

ולא לקחת כמובן מאליו את כל הנתונים של הפולטיקה הקונוונציונלית

is the first step in converting protest to power.

היא הצעד הראשון בהמרת מחאה לכוח.

But this requires concreteness about what it would look like to have, say,

אבל זה דורש מוצקות בנוגע לאיך זה יראה אם תהיה, נגיד

a radically smaller national government,

ממשלה לאומית קטנה רדיקלית,

or, by contrast, a big single-payer healthcare system,

או, בניגוד, מערכת בריאות עם משלם יחיד,

a way to hold corporations accountable for their misdeeds,

דרך בה נוכל להחזיק תאגידים אחראים לפעולות הרעות שלהם,

or, instead, a way to free them from onerous regulations.

או, במקום, דרך לשחרר אותם מרגולציה מיותרת.

This brings us to the second strategy, choosing a defining fight.

זה מביא אותנו לאסטרטגיה השניה, לבחור מאבק מגדיר.

All politics is about contrasts.

כל הפוליטיקה נוגעת לניגודים.

Few of us think about civic life in the abstract.

מעטים מאיתנו חושבים על החיים האזרחיים במופשט.

We think about things in relief compared to something else.

אנחנו חושבים על דברים בהקלה יחסית למשהו אחר.

Powerful citizens set the terms of that contrast.

אזרחים חזקים קובעים את התנאים של הניגוד הזה.

This doesn't mean being uncivil.

זה לא אומר להיות לא אזרחיים.

It simply means thinking about a debate you want to have on your terms

זה פשוט אומר לחשוב על הדיון שאתם רוצים לעשות בתנאים שלכם

over an issue that captures the essence of the change you want.

על נושא שלוכד את התמצית של השינוי שאתם רוצים.

This is what the activists pushing for a $15 minimum wage in the U.S. have done.

זה מה שהאקטיביסטים עשו כשהם דוחפים למשכורת מינימום של 15$ בארצות הברית.

They don't pretend that $15 by itself can fix inequality,

הם לא מעמידים פנים ש ה 15$ עצמם יכולים בעצמם לפתור את חוזר השוויון,

but with this ambitious and contentious goal,

אבל עם המטרה השאפתנית והמדבקת הזו,

which they achieved first in Seattle and then beyond,

שהם השיגו ראשית בסיאטל ואז מעבר,

they have forced a bigger debate about economic justice and prosperity.

הם גרמו לדיון גדול יותר על הצדק הכלכלי והשגשוג.

They've expanded the frame of the possible, strategy one,

הם הרחיבו את המסגרת של האפשרי, אסטרטגיה ראשונה,

and created a sharp emblematic contrast, strategy two.

ויצרו ניגוד חד וברור, אסטרטגיה שניה.

The third key strategy, then, is to seek and achieve an early win.

אסטרטגיית המפתח השלישית, אז, היא לחפש ולהשיג נצחון מוקדם.

An early win, even if it's not as ambitious as the ultimate goal,

ניצחון מוקדם, אפילו אם הוא לא שאפתני כמטרה הסופית,

creates momentum,

יוצר מומנטום,

which changes what people think is possible.

מה שמשנה את מה שאנשים חושבים שאפשרי.

The solidarity movement,

תנועת הסולידריות,

which organized workers in Cold War Poland emerged just this way,

שארגנה עובדים במלחמה הקרה בפולין עלתה בדרך זו,

first, with local shipyard strikes in 1980 that forced concessions,

ראשית, עם שביתת עובדי מעגנה מקומית שהכריחה לבצע ויתורים,

then, over the next decade,

אז, במהלך העשור הבא,

a nationwide effort that ultimately helped topple

מאמץ לרוחב האומה שלבסוך עזר להפיל

Poland's communist government.

את הממשל הקומוניסטי הפולני.

Getting early wins sets in motion a positive feedback loop,

להשיג נצחונות מוקדמים מכניס לתנועה לולאת משוב חיובית,

a contagion, a belief, a motivation.

דבקות, אמונה, מוטיבציה.

It requires pressuring policymakers,

זה דורש ללחוץ על קובעי מדיניות,

using the media to change narrative,

בשימוש במדיה כדי ליצור נרטיב,

making arguments in public,

להעלות טיעונים בציבור,

persuading skeptical neighbors one by one by one.

לשכנע שכנים סקפטיים אחד אחרי השני.

None of this is as sexy as a protest,

אף אחד מאלה הוא סקסי כמו מחאה,

but this is the history of the U.S. Civil Rights Movement,

אבל זה ההסטוריה של התנועה האזרחית בארצות הברית,

of Indian Independence,

של העצמאות ההודית,

of Czech self-determination.

או ההגדרה העצמית של הצ'כים.

Not the single sudden triumph,

לא הנצחון היחיד הפתאומי,

but the long, slow slog.

אלא הזחילה הארוכה והאיטית.

You don't have to be anyone special to be part of this grind,

אתם לא חייבים להיות מישהו מיוחד כדי להיות חלק מהמאמץ הזה,

to expand the frame of the possible,

כדי להרחיב את המסגרת של האפשרי,

to pick a defining fight,

לבחור מאבק מגדיר,

or to secure an early win.

או להבטיח ניצחון מוקדם.

You just have to be a participant and to live like a citizen.

אתם רק חייבים להיות משתתפים ולחיות כאזרחים.

The spirit of protest is powerful.

הרוח של המחאה היא חזקה.

So is showing up after the protest.

כך גם להופיע אחרי המחאה.

You can be the co-creator of what comes next.

אתם יכולים היוצרים השותפים של מה שמגיע הלאה.