Why is this painting of a black square famous? - Allison Leigh

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

On December 19th, 1915, an exhibition of radical artworks

בתשעה עשר בדצמבר 1915, תערוכה של אומנות רדיקלית

opened in what’s known today as St. Petersburg, Russia.

נפתחה במקום שידוע כיום כסנט פטרסבורג, רוסיה.

Many of these pieces pushed the boundaries of form and style,

יצירות רבות בתערוכה מתחו את גבולות הצורה והסגנון,

but one was particularly controversial.

אך אחת מהיצירות הייתה שנויה במחלוקת במיוחד.

Hanging in the room’s corner— symbolically occupying a space

תלויה בפינת החדר - מאכלסת בצורה סימבולית מקום

traditionally reserved for religious icons—

ששמור בדרך כלל לאיקונים דתיים -

was Kazimir Malevich’s “Black Square.”

הייתה היצירה של קזימיר מלביץ′ “ריבוע שחור”

One attendee scoffed at the painting’s simplicity,

אחד מהנוכחים לעג לפשטות של הציור,

claiming that even a child could have done it.

וטען שאפילו ילד יכל לצייר את זה.

Another went further, writing that the “Black Square”

אחד הלך רחוק יותר וכתב, שה“ריבוע השחור”

would “lead us all to our doom.”

“יוביל את כולנו לסופנו”

Such critiques have plagued paintings like Malevich’s ever since,

מבקרים כאלה הטרידו יצירות כמו זו מאז ומעולם,

their outward simplicity inspiring outrage and confusion.

הפשטות החיצונית שלהן עוררה רגשות של זעם ובלבול.

But a closer look reveals that not only is Malevich’s work

אבל מבט קרוב יותר חושף שלא רק שעבודתו של מלביץ′

more complicated than it first appears—

מורכבת יותר מכפי שנראית במבט ראשון

it may not even be a painting of a black square at all.

אלא יכול להיות שהיא בכלל אינה ציור של ריבוע שחור.

Despite its name, you’ll find the painting’s central form

למרות שמה, תמצאו שמרכז היצירה

is neither perfectly black nor perfectly square.

הוא לא שחור מושלם ולא מרובע לחלוטין.

Its sides aren't parallel or equal in length,

הצדדים אינם מקבילים או שווים באורכם

and the shape isn't quite centered on the canvas.

והצורה אינה נמצאת במרכז הקנבאס.

Instead, Malevich placed the form slightly off-kilter,

במקום זה, מלביץ′ ממקם את הצורה מעט מחוץ לאיזון

giving it the appearance of movement

דבר המעניק ליצירה תחושה של תנועה

and the white surrounding it a living, vibrating quality.

ולרקע הלבן שמסביבה חיות תוססת.

Technical analysis has revealed that Malevich already used the canvas

ניתוח טכני חשף שמלביץ′ כבר עשה שימוש בקנבס

for two other paintings.

בשתי יצירות אחרות

Today, cracks in the aging paint— known as craquelure—

היום, סדקים בצבע המתיישן

reveal fragments of dusty yellows, vibrant reds, and faded emeralds,

חושפים שאריות של צהובים מאובקים, אדומים בוהקים ואמרלדים דהויים.

hinting at all the stages Malevich went through

מרמזים לכל השלבים שמלביץ′ עבר

before arriving at the painting’s final form.

לפני ההגעה לצורתו הסופית של הציור.

His creative process is also evident in the vigorous brushstrokes,

תהליך היצירה שלו ניכר גם במשיכות המכחול הנמרצות

which are displayed proudly and move in a multitude of directions.

שהוצגו בגאווה וזזות בכיוונים שונים.

Fragments of hair and Malevich’s fingerprints

פיסות שיער, וטביעות אצבע של מלביץ′

are also ingrained in the paint,

גם כן טבועות בצבע,

adding both metaphorical and literal texture to the work.

מוסיפות שתיהן מרקם מטפורי ומילולי ליצירה.

In many ways, Malevich’s whole history is embedded in the “Black Square.”

במובנים רבים, כל ההיסטוריה של מלביץ′ מוטבעת ב“ריבוע השחור“.

Born to Polish-speaking parents in Ukraine,

נולד להורים דוברי פולנית באוקראינה,

he lived there until he finally saved enough money to afford the trip to Moscow.

הוא חי שם עד שלבסוף חסך מספיק כסף כדי לממן את הנסיעה למוסקבה.

Upon arrival in 1904, he plunged into all the avant-garde styles

עם הגעתו בשנת 1904, הוא צלל לתוך כל סגנונות האוונגרד

swirling around the city.

שהסתחררו ברחבי העיר.

He painted in the style of Impressionism and absorbed Post-Impressionism.

הוא צייר בסגנון האימפרסיוניזם וספג את הפוסט אימפרסיוניזם.

He passed through a Futurist phase and then became influenced by the Cubists.

הוא עבר דרך שלב הפוטוריזם ולאחר מכן הושפע מהקוביסטים.

And by 1913, he was on the verge of a breakthrough.

וב-1913 הוא היה על סף של פריצת דרך.

Malevich realized that even the most cutting-edge artists

מלביץ′ הבין שאפילו האמנים החדשניים ביותר

were still just painting objects from everyday life.

עדיין ציירו רק חפצים מחיי היום יום.

But he was irresistibly drawn to what he called

אבל הוא נמשך בצורה שאי אפשר לעמוד בפניה למה שהוא קרא

the “desert, where nothing is real except feeling.”

המדבר, שבו שום דבר אינו אמיתי חוץ מתחושה.”

And so, feeling became the substance of his work.

וכך התחושה הפכה לחומר העיקרי של עבודתו.

The result was the “Black Square” and a new style he named “Suprematism,”

התוצאה הייתה “הריבוע השחור” וסגנון חדש שהוא כינה “סופרמטיזם“,

where feeling alone was made supreme.

שבו התחושה לבדה נעשתה עליונה.

This would be achieved through what he called non-objectivity—

זה יושג באמצעות מה שהוא קרא לו חוסר אובייקטיביות -

a departure from the world of objects so extreme it went beyond abstraction.

יציאה כל כך קיצונית מעולם החפצים שזה עבר מעבר להפשטה.

Malevich believed the simplification and distortion that characterized abstract art

מלביץ′ האמין שהפשטות והעיוות שאפיינו אמנות מופשטת

was ultimately meaningless,

בסופו של דבר היו חסרי משמעות,

since these styles were still focused on depicting real world objects.

מאחר והסגנונות האלה עדיין היו ממוקדים על תיאור אובייקטים מהעולם האמיתי.

To him, only the completely non-representational would truly be new.

מבחינתו, רק הלא ייצוגי לגמרי יהיה באמת חדש.

While this radical approach alarmed critics,

בעוד גישה רדיקלית זו הבהילה מבקרים,

Malevich was undeterred.

מלביץ′ לא נרתע.

He spent the next decade explaining his Suprematist works in essays,

הוא בילה את העשור הבא בהסבר העבודות הסופרמטיסטיות שלו במאמרים,

and teaching his ideas to a new generation of artists.

ובלימוד רעיונותיו לדור חדש של אמנים.

But after Stalin's rise to power in the 1920s,

אבל אחרי עלייתו של סטלין לשלטון בשנות ה-20,

avant-garde approaches like Suprematism were deemed unproductive

גישות אוונגרדיות כמו סופרמטיזם נחשבו לא פרודוקטיביות

to the Communist state.

למדינה הקומוניסטית.

And eventually, it became dangerous to produce any art outside Socialist Realism—

ובסופו של דבר, הפך מסוכן לייצר כל אמנות מלבד ריאליזם סוציאליסטי—

an enforced artistic style celebrating Soviet leaders and heroic workers.

סגנון אמנותי מאולץ שחוגג מנהיגים סובייטים ופועלים גיבורים.

In 1930, Malevich was arrested by Soviet authorities

ב-1930 נעצר מלביץ′ על ידי הרשויות הסובייטיות

for spreading subversive ideas.

על הפצת רעיונות חתרניים.

Under severe pressure, he returned to figuration,

תחת לחץ כבד, הוא חזר לפיגורציה,

painting peasants standing robotically in barren spaces.

כשצייר איכרים עומדים בצורה רובוטית במרחבים עקרים.

But even these later paintings retained glimmers of his earlier ideas.

אבל גם הציורים המאוחרים האלה שמרו על ניצוץ של רעיונותיו הקודמים.

Gradually, the figures lost their arms and faces—

בהדרגה, הדמויות איבדו את הזרועות והפנים שלהן -

disintegrating as mechanization gripped the countryside.

התפוררו כשהמיכון אחז באזורים הכפריים.

During this time, Malevich also painted a self-portrait

בזמן הזה, מלביץ′ גם צייר דיוקן עצמי

that seemed to have abandoned Suprematism completely.

שנראה כאילו נטש את הסופרמטיזם לחלוטין.

But his open hand formed a quadrilateral,

אבל ידו הפתוחה יצרה מרובע,

and in the painting's corner was a tiny black square.

ובפינת הציור היה ריבוע שחור זעיר.

This was the symbol of a man who suffered through wars and revolutions,

זה היה הסמל של אדם שסבל בדרך של מלחמות ומהפכות,

but never stopped pushing to create a new art—

אבל לא הפסיק לדחוף ליצור אמנות חדשה-

a refuge of pure feeling that lay beyond the burden of objects

מקלט של תחושה טהורה שהיתה מעבר לנטל החפצים

and the suffering of a divided world.

וסבלו של עולם מפוצל.