Will the real Fernando please stand up? - Ilan Stavans

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

On November 30th, 1935, dozens of writers passed away.

ב- 30 בנובמבר 1935 נפטרו עשרות סופרים.

They came from different backgrounds, espoused divergent beliefs,

הם באו מרקעים שונים, דבקו באמונות שונות

and wrote in a variety of styles.

וכתבו במגוון סגנונות.

Yet all of their work was stashed in a single trunk

עם זאת, כל עבודותיהם הוחבאו בתיבה בודדת

in an apartment in Lisbon, Portugal.

בדירה בליסבון, פורטוגל.

So, what mysterious string tied all these writers together?

אז, איזה חוט מסתורי קשר את כל הסופרים האלה יחד?

Well, the trunk belonged to one enigmatic author, Fernando Pessoa,

ובכן, התיבה היתה שייכת לסופר חידתי אחד, פרננדו פסואה,

who was, in fact, all of them.

שהיה למעשה כולם.

Some authors use pseudonyms and pen names

חלק מהסופרים משתמשים בשמות בדויים ושמות עט

to protect their identities or bolster their artistic personas.

כדי להגן על זהותם או לחזק את אישיותם האמנותית.

But Pessoa used what he called “heteronyms” to write not as himself

אבל פסואה השתמש במה שהוא כינה "הטרונימים" כדי לכתוב לא כמוהו

but as other people he invented,

אלא כאנשים אחרים שהמציא,

giving way to generative, artistic experimentation.

ופינה את מקומו לניסויים גנרטיביים ואמנותיים.

He fleshed out their imagined lives, devised their distinct quirks,

הוא גיבש את חייהם המדומיינים, המציא את המוזרויות המובהקות שלהם

and cultivated their unique literary voices.

וטיפח את קולם הספרותי הייחודי.

Sometimes Pessoa's heteronyms interacted with each other,

לפעמים הטרונימים של פסואה תיקשרו זה עם זה,

even criticizing one another's work.

ואף ביקרו זה את עבודתו של זה.

Pessoa described himself as a “nomadic wanderer through [his own] consciousness,”

פסואה תיאר את עצמו כ“נווד נודד דרך התודעה [שלו]“,

“a kind of medium,” “divided” among his heteronyms.

“סוג של מדיום“, “מחולק” בין ההטרונימים שלו.

“But,” he wrote, “I’m less real than the others,

“אבל“, הוא כתב, “אני פחות אמיתי מהאחרים,

less substantial, less personal, and easily influenced by them all.”

פחות מהותי, פחות אישי ומושפע בקלות מכולם.”

Born in Lisbon in 1888, Pessoa began writing as different people

יליד ליסבון בשנת 1888, פסואה החל לכתוב כאנשים שונים

when he was around six years old,

כשהיה בסביבות גיל שש,

authoring letters as an imaginary Frenchman, Chevalier de Pas.

וכתב מכתבים כצרפתי דמיוני, שבלייה דה פאס.

When Pessoa’s stepfather moved their family to South Africa,

כאשר אביו החורג של פסואה העביר את משפחתם לדרום אפריקה,

Pessoa picked up new languages.

פסואה למד שפות חדשות.

He adopted several English-language heteronyms in high school

הוא אימץ כמה הטרונימים בשפה האנגלית בתיכון

and published booklets of poems featured by the British press.

ופרסם חוברות שירים שהוצגו על ידי העיתונות הבריטית.

In 1905, Pessoa returned to Lisbon for good.

בשנת 1905 חזר פסואה לליסבון לתמיד.

He gained a reputation for his formal dress, affinity for the occult,

הוא זכה למוניטין בזכות הלבוש הרשמי שלו, הזיקה לנסתר

and for being cordial and charming while always keeping people at arm’s length.

ובהיותו לבבי ומקסים תוך שמירה תמיד על אנשים במרחק הזרוע.

Pessoa established art and literary journals and a publishing house.

פסואה ייסד כתבי עת לאמנות וספרות והוצאה לאור.

But while these public ventures failed to take off

אך בעוד שהמיזמים הציבוריים הללו לא הצליחו להמריא

and Pessoa amassed debt and relocated frequently,

ופסואה צבר חובות ועבר דירה לעתים קרובות,

his greatest experiments were unfolding in private.

הניסויים הגדולים ביותר שלו התרחשו באופן פרטי.

Scrawling in various languages on envelopes, book jackets and loose papers,

משרבט בשפות שונות על מעטפות, עטיפות ספרים וניירות בודדים,

Pessoa crafted a dreamy love letter as Maria José,

פסואה יצר מכתב אהבה חולמני בתפקיד מריה חוסה,

a teenager with a spinal disorder who was infatuated with a metalworker;

נערה עם הפרעה בעמוד השדרה שהייתה מאוהבת בעובד מתכת;

he scribbled detective stories as Horace James Faber;

הוא שרבט סיפורי בלשים כמו הוראס ג’יימס פאבר;

and analyzed astrological charts as Raphael Baldaya.

וניתח מפות אסטרולוגיות כרפאל בלדיה.

He used three heteronyms most frequently.

הוא השתמש בשלושה הטרונימים בתדירות הגבוהה ביותר.

Alberto Caeiro was a shepherd-poet who used simple diction

אלברטו קיירו היה משורר רועים שהשתמש בדיקציה פשוטה

to describe the world as he saw it.

כדי לתאר את העולם כפי שראה אותו.

Ricardo Reis, a doctor, favored the epic style of Classical poets.

ריקרדו רייס, רופא, העדיף את הסגנון האפי של המשוררים הקלאסיים.

And Álvaro de Campos, a bisexual naval engineer and nomad,

ואלברו דה קמפוס, מהנדס ימי ונווד דו מיני,

wrote poetry extolling the wonder and hardship of daily life.

כתב שירה המהללת את הפלא והקשיים של חיי היומיום.

Using de Campos, Pessoa said he could channel all the emotions

באמצעות דה קמפוס אמר פסואה שהוא יכול לתעל את כל הרגשות

he denied himself.

שמנע מעצמו.

And at one point, de Campos claimed it was Pessoa who didn’t truly exist.

ובשלב מסוים, דה קמפוס טען שזה פסואה שלא באמת קיים.

During his lifetime,

במהלך חייו

Pessoa published poems, letters, essays, and literary criticism—

פרסם פסואה שירים, מכתבים, מאמרים וביקורת ספרותית -

some as heteronyms, others under his own name.

חלקם כהטרונימים, אחרים בשמו שלו.

He also produced a handful of books, just one in Portuguese—

הוא גם הפיק קומץ ספרים, רק אחד בפורטוגזית -

a poetry collection about Portugal’s mythic history called “Message.”

אוסף שירה על ההיסטוריה המיתולוגית של פורטוגל בשם “מסר“.

He gained local recognition,

הוא זכה להכרה מקומית,

but the full scope of his creative endeavours only revealed itself

אך היקף המאמצים היצירתיים שלו התגלה

when Pessoa died a year after the book’s release.

רק כאשר פסואה נפטר שנה לאחר יציאת הספר.

From among almost 30,000 pages of unpublished work stashed in his trunk,

מתוך כמעט 30,000 עמודים של יצירות שלא פורסמו שהוסתרו בתיבה שלו,

critics eventually assembled “The Book of Disquiet” in 1982,

המבקרים הרכיבו בסופו של דבר את “ספר האי-שקט” בשנת 1982,

which Pessoa spent two decades developing.

שפסואה בילה שני עשורים בפיתוחו.

It declares itself, in typically cryptic fashion,

הוא מכריז על עצמו, בצורה קריפטית בדרך כלל,

“the autobiography of someone who never existed.”

“האוטוביוגרפיה של מישהו שמעולם לא היה קיים“.

Pessoa wrote it as the fictional diary of his so-called semi-heteronym,

פסואה כתב אותו כיומן הבדיוני של מה שמכונה הטרומיל למחצה שלו,

Bernardo Soares,

ברנרדו סוארס,

whose personality he described as a “mere mutilation” of his own.

שאת אישיותו תיאר כ“השחתה גרידא “משלו.

Often frustrated by life’s demands,

לעתים קרובות מתוסכל מדרישות החיים,

the book’s narrator explores how delving inwards through literature

המספר בספר בוחן כיצד התעמקות פנימה באמצעות הספרות

helps him escape reality’s confines.

עוזרת לו להימלט מגבולות המציאות.

He continuously challenges conceptions of the self as a singular, reliable unit—

הוא מאתגר ללא הרף את תפיסות העצמי כיחידה יחידה ואמינה -

instead grappling with identity as indefinite,

במקום זאת הוא מתמודד עם הזהות כבלתי מוגדרת,

each person a shifting sum of their parts.

כל אדם הוא סכום משתנה של חלקיו.

“My soul is a hidden orchestra,” the first entry reads.

“הנשמה שלי היא תזמורת נסתרת“, נכתב בפתיחה.

“I do not know what instruments, what violins and harps,

“אני לא יודע אילו כלים, אילו כינורות ונבלים,

drums and tambours sound and clash inside me.

תופים וטמבורים נשמעים ומתנגשים בתוכי.

I know myself only as a symphony.”

אני מכיר את עצמי רק כסימפוניה".