The dangerous race for the South Pole - Elizabeth Leane

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Allon Sasson

Roald Amundsen had spent nearly two years preparing his Arctic expedition.

רואלד אמונדסן בילה כמעט שנתיים בלהתכונן למסע הארקטי שלו.

He had secured funding from the Norwegian Crown and hand-picked a trusted crew.

הוא הבטיח מימון מהכתר הנורווגי ובחר בקפידה צוות נאמן.

He’d even received the blessing of the famed explorer Fridtjof Nansen,

הוא אפילו קיבל ברכה מהחוקר הנודע פרידטיוף ננסן,

along with the use of his ship, Fram, specially constructed to withstand the ice.

יחד עם שימוש בספינתו, פראם, שנבנתה במיוחד לעמוד בקרח.

Now, with the voyage departing, he had one final announcement to his shipmates:

עכשיו, כשהמסע יוצא לדרכו, היתה לו הכרזה נוספת אחרונה לצוותו:

They were going to head in the opposite direction.

הם עומדים לצאת בכיוון השני.

By the early 20th century,

עד תחילת המאה ה 20,

nearly every region of the globe had been visited and mapped,

כמעט כל אזור על כדור הארץ זכה לביקור של בני אדם ומופה,

with only two key locations remaining:

ורק שני אזורים עיקריים נשארו:

the North Pole, deep in the frozen waters of the Arctic region,

הקוטב הצפוני, עמוק במימי האזור הארקטי,

and the South Pole, nestled within a recently discovered icy continent

והקוטב הדרומי, נמצא בתוך היבשת הקפואה שהתגלתה לאחרונה

in the vast Antarctic Ocean.

באוקיינוס האנטארקטי הרחב.

A veteran of several expeditions,

בוגר כמה משלחות,

Amundsen had long dreamed of reaching the North Pole.

אמונדסן חלם זמן רב להגיע לקוטב הצפוני.

But in 1909, amidst his preparations,

אבל ב 1909, בזמן ההכנות,

news came that the American explorers Frederick Cook and Robert Peary

חדשות הגיעו שהחוקרים אמריקאים פרדריק קוק ורוברט פירי

had staked rival claims to the achievement.

העלו טענות יריבות להישג.

Instead of abandoning the planned voyage,

במקום לנטוש את המסע המתכונן,

Amundsen decided to alter its course to what he called “the last great problem.”

אמונדסן החליט לשנות את הכיוון למה שהוא קרא "הבעיה הגדולה האחרונה."

But Amundsen’s crew weren’t the only ones kept in the dark.

אבל הצוות של אמונדסן לא היה היחיד שנשמר באפלה.

British naval officer Robert F. Scott had already visited the Antarctic,

הקצין הימאי הבריטי רוברט פ. סקוט כבר ביקר באנטארקטיקה,

and was leading his own South Pole expedition.

והוביל משלחת משלו לקוטב הדרומי.

Now, as Scott’s ship Terra Nova reached Melbourne in 1910,

עכשיו, כשספינתו של סקוט - הטרה נובה - הגיעה למלבורן ב 1910,

he was greeted with the news that Amundsen was also heading south.

קיבלו אותו חדשות שאדמונדסון גם יצא לקוטב הדרומי.

Reluctantly, Scott found himself pitted against the Norwegian

בניגוד לרצונו, סקוט מצא את עצמו במרוץ מול הנורווגי

in what the newspapers called a ‘race to the Pole.’

במה שהעיתונים קראו לו "המרוץ לקוטב הדרומי".

Yet if it was a race, it was a strange one.

ועדין, אם זה היה מרוץ, הוא היה מוזר.

The expeditions left at different times from different locations,

המשלחות יצאו בזמנים שונים ממקומות שונים,

and they had very different plans for the journey.

והיו להם תוכניות שונות מאוד למסע.

Amundsen was focused solely on reaching the Pole.

אמונדסן היה ממוקד רק בלהגיע לקוטב.

Informed by his Arctic exploration,

מיודע על ידי החקר הארקטי שלו,

he drew on both Inuit and Norwegian experience,

הוא השתמש בידע האינואיטי והנורווגי

arriving with a small team of men and more than a hundred dogs.

והגיע עם צוות קטן של גברים ויותר ממאה כלבים.

His explorers were clothed in sealskin and furs,

החוקרים שלו היו לבושים בעור כלבי ים ופרוות,

as well as specially designed skis and boots.

כמו גם סקי ונעליים מתוכננים במיוחד.

But Scott's venture was more complicated.

אבל התוכנית של סקוט היתה יותר מורכבת.

Launching an extensive scientific research expedition,

כשהוא יוצא למסע נרחב של מדע ומחקר,

he traveled with over three times more men than Amundsen,

הוא יצא עם פי שלושה גברים מאדמונדסון,

alongside over 30 dogs, 19 Siberian ponies,

יחד עם 30 כלבים, 19 פונים סיביריים,

and three state-of-the-art motorized sledges.

ו 3 מזחלות ממונעות משוכללות.

But these additional tools and bodies

אבל הכלים והאנשים הנוספים האלה

weighed down the ship as it battled the storms of the southern ocean.

הכבידו על הספינה כשהיא נלחמה בסערות של האוקיינוס הדרומי.

And as they finally began to lay supplies,

כשהם החלו לבסוף להכין אספקה,

they found both their ponies and motor-sledges ineffective

הם גילו שגם הפונים וגם המזחלות הממונעות

in the harsh ice and snow.

לא יעילים בקרח והשלג הקשים.

In the spring of 1911, after waiting out the long polar night,

באביב 1911, אחרי שחיכו שהלילה הקוטבי הארוך יסתיים,

both parties began the journey south.

שתי המשלחות החלו את המסע דרומה.

Scott’s team traveled over the Beardmore Glacier,

הצוות של סקוט עבר על קרחון בירדמור,

following the path of Ernest Shackleton's earlier attempt to reach the pole.

במסלול של הנסיון הקודם של ארנסט שקלטון להגיע לקוטב.

But although this course had been documented, it proved slow and laborious.

אבל למרות שהמסלול תועד, הוא הוכח כאיטי ומפרך.

Meanwhile, despite an initial false start,

בינתיים, למרות התחלה קשה ראשונית,

Amundsen’s five-man team made good time using a previously uncharted route

צוות חמישה האנשים של אמונדסן היו בקצב טוב בשימוש במסלול שלא מופה בעבר

through the same Transantarctic Mountains.

דרך אותם הרים טרנס אנטארקטיים.

They stayed ahead of Scott’s team,

הם נשארו לפני הצוות של סקוט,

and on December 14, arrived first at their desolate destination.

וב 14 בדצבמר הגיעו ראשונים ליעד המבודד.

To avoid the ambiguity that surrounded Cook and Peary’s North Pole claims,

כדי להמנע מדו המשמעות שסבבה את הטענות לקוטב הצפוני של קוק ופרי,

Amundsen’s team traversed the area in a grid

הצוות של אמונדסן נע באזור בגריד

to make sure they covered the Pole’s location.

כדי לוודא שהם כיסו את מיקום הקוטב,

Along with flags and a tent marker,

יחד עם דגלים וסמן אוהל,

they left a letter for Scott, which would not be found until over a month later.

הם השאירו מכתב לסקוט, שלא יגלה אותו עד חודש מאוחר יותר.

But when Scott’s party finally reached the pole,

אבל כשהחבורה של סקוט הגיע לקוטב,

losing the ‘race’ was the least of their problems.

הפסד ה"מרוץ" היתה האחרונה בדאגותיהם.

On the way back towards the camp, two of the five men succumbed to frostbite

בדרך חזרה למחנה, שניים מחמשת האנשים נכנעו לכוויות קור

starvation, and exhaustion.

רעב ותשישות.

The remaining explorers hoped for a prearranged rendezvous

החוקרים הנותרים קיוו למפגש מתוכנן מראש

with a team sent from their base,

עם צוות שנשלח מהבסיס,

but due to a series of mishaps, misjudgements and miscommunications,

אבל בגלל סדרה של תקלות, טעויות בשיקול דעת וחוסר תקשורת,

their rescue never arrived.

ההצלה שלהם מעולם לא הגיעה.

Their remains, along with Scott’s diary, would not be found until spring.

שרידיהם, יחד עם יומנו של סקוט, לא יימצאו עד האביב.

Today, scientists from various countries

היום, מדענים ממדינות שונות

live and work at Antarctic research stations.

חיים ועובדים בתחנות מחקר אנטארקטיות.

But the journeys of these early explorers are not forgotten.

אבל המסעות של החוקרים הראשונים לא נשכחו.

Despite their divergent fates, they are forever joined in history,

למרות הגורלות השונים שלהם, הם לעולם יהיו מאוחדים בהיסטוריה,

and in the name of the research base that marks the South Pole.

ובשם הבסיס שמסמן את הקוטב הדרומי.